דף ב

This Thursday, November 29, 21 Kislev, the daf yomi will begin masekhet Hullin, so I am today posting my rendition of the Dor Revi’i on the first daf of Hullin. I will try to keep up daily postings from the Dor Revi’i on Hullin, but I offer no guarantees that I will be able to keep up with daf inasmuch as copying and pasting from Hebrewbooks.org and then proof reading the text of the Dor Revi’i is a pretty time consuming process. The OCR is able to recognize most of the Rashi script in the original, but about one in ten letters is mistkaken and requires correcting, which makes the process quite tedious and time-consuming. If I am unable to post my corrected version from the original text, I will simply provide links to the original at Hebrewbooks.org. Here is the link to the beginning of the commentary on daf bet.

http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37184&st=&pgnum=55

משנה: הכל שוחטין וכו’, הנה צריך ליתן טעם למה פתח התנא מסכת שחיטת חולין בדיני השוחט ולא בעיקר דין דשחיטה ונשחטים וכמו שסידר הרמב”ם ז”ל דינים אלו והתחיל במיני בע”ח הטעוניס שחיטה ואח”כ מקום השחיטה ושיעורה וכו’ ולבסוף מי הוא השוחט. ועיין מה שאכתוב בזה בריש פ’ בהמה המקשה טעם עמוק שהי’ לרבינו הקדוש בזה. וכאן בריש חיבורי אען במילי דאגדתא ודרך אגב לנעוץ סוף המשכתא המסיימת בדרשה דלמען ייטב לך ליום שכולו טוב לתחלתה

הנה בפסחיס מ”ט ע”ב איתא תני’ רבי אומר ע”ה אסור לאכול בשר שנ’ זאת תורת הבהמה והעוף כל העוסק בתורה מותר לאכול בשר בהמה ועוף וכל שאינו עוסק בתורה אסור לאכול בהמה ועוף! והכוונה מבוארת כי הקב”ה לא נתן שליטה לאדם על הבע”ח להמיתם ולאכלם רק אס הוא אדם השלם כי “ורחמיו על כל מעשיו” כתיב וצער בע״ח דאורייתא ואין לאדם רשות להמית הבע”ח רק אם ע”י אכילת האדם יתעלה הבע”ח ממדרגת חי למדבר, כי כך היא המדה: הדומם תעלה בצומח, הצומח בחי, והחי במדבר. ויתרון וזכות המדבר על החי תלוי במה שהמדבר משעבד כחותיו הרוחנים הדעה והדיבור לתורה ולעבודה להיות שלם בגופו בממונו ובתורתו אבל עם הארץ של אותו הזמן שהי’ רחוק מהת”ח בדעותיו ובמעשיו כרחוק מזרח ממערב לא הי’ לו רשות להמית הבע”ח מפני שלא יתעלה על ידו ואין זה תיקון אלא קלקול. ויפה ביאר ק”ז בעל החת”ס זצוק”ל הקרא במשלי א’ י”ז “כי חנם מזורה הרשת בעיני כל בעל כנף והם לדמם יארובו יצפנו לנפשותם”. הכוונה בעל כנף מקרי הנפש החיוני של העוף המרגשת בעצמה הצורך להתעלה ומבחנת בין מה שטוב לה ובין מה שרע לה, וקאמר אתה בן אדם שאינך כדאי לאכול ציד חי׳ ועוף בחנם אתה פושט את הרשת ללכוד בה את העוף, “כי הם” ר”ל אע”פ שהבע”ח בעצמם “לדמם יארובו” ומצפים שיבוא מי שראוי’ שישפוך דמם כדי שימצאו תיקון לנפשם ממדרגת חי למדבר אבל “יצפנו לנפשותם” שלא יצודו על ידך כי מזלייהו חזי שלא תתעלה נפשם החיוני בך ודפח”ח

ויש לרמז זאת בקרא “ולא תאכל הנפש עם הבשר” ר”ל שלא תכלה הנפש של הבע”ח ע”י אכילת בשרו כי מי שאינו בבחינה זו שיוכל לתקן נפש הבע”ח מכלה גם אכילת הבשר גס את הנפש ולכן אמר רבי דע”ה אסור לאכול בשר וע”ה מקרי מי שאינו לא בתורה ולא במע”ט המחזיקים את התורה כי בצל החכמה בצל הכסף אמר החכם והכוונה כי מי שהוא מחזיק את החכמה בכספו לא ימלט שלא יקבל לעומת זה מאור תורתו של  מוחזק ממנו כמאמר התנא בפ”א “יהי’ ביתך בית וועד לחכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם והוי שותה בצמא את דבריהם ממילא דהני תרתי החכמים והמחזיקים בעם מוקרי ורחמי רבנן המה ראויים לאכול בשר, אבל מי שמחזיק ת”ח וממאן לבוא בחבורתס ואינו מתחמם באור תורתם ומדמה בנפשו שיצא י”ח ע”י שמשביע להת”ח מזון גשמי מבלי להיות מקבל ג”׳כ, או להיפך אותו החכם המקבל השפעה מן המחזיקים אבל אינו מתאמץ להיות ג”כ משפיע השפעה רוחנית על המחזיקים ומחזיק טובה לעצמו תועבת ד’ גם שניהם ואינם ראויין לאכול בשר כי היתר אכילת בשר נבנה על השתתפות הענינים כי כל אחד מקבל ומשפיע דהאדם ניזון מן הבע”ח ונעשה מקבל ולעומתזה תתעלה נפש הבע”ח ועי”ז נקרא האדם משפיע, הרי שניהם מקבלים ומשפיעים. ולכן רק אדם אשר הוא בבחינת מקבל ומשפיע רשאי לאכול בשר אבל מי שתחסר לו אחת מבחינות אלו ומכש”כ אם אינו מקבל ולא משפיע וגרוע מן הבהמה שאסור לאכול בשר

וכל זה מרומז במשנתינו דרך הקדמה למס’ זו אשר עסקה בהכשר אכילת בשר, “הכל שוחטין ושחיטתן כשרה” ר”ל כל אדם מישראל ראוי’ והגון לזבוח ולאכול בשר “חוץ מחרש שהוא אינו שומע ואינו מדבר רמז למי שאינו משפיע ואינו מקבל כי השמיעה רמז להקבלה והדיבור רמז לההשפעה. “שוטה” הוא בחינת משפיע ואינו מקבל דאיזה שוטה המאבד מה שנותנים לו ולשוטה דומה מי שמחזיק את הת”ח ואינו מקבל ממנו חכמה דעת ומוסר השכל הרי שדי זוזי בכדי. “וקטן” הוא בבחינת מקבל ואינו משפיע כדאמרינן בסוכה דקטן אקנויי קנה ומקני לא מקנה והוא משל לת”ח שמקבל ומתהנה מאחרים ומחזיק טובה לעצמו ואינו משפיע מאור תורתו לאחרים, וכל הני שלשה מיני בני אדם אינם ראויין לאכול בשר שמא יקלקלו ולא יתקנו בשחיטתן ר”ל שע”י לא תתעלה נפש הבע”ח, וזה רמז נפלא ראוי׳ להתחלת מס’ חולין, ובסיומה אומר למען ייטב לך ליום שכולו ארוך ליום שכולו טוב

הנה אנו רואים כי לרוב הכשרים והראויין לאכילת בשר מצד מדרגתם אין פרנסתם מצוייה ומספקת והתורה אמרה כי ירחיב ד’ את גבולך ואמרת אוכלה בשר ואמרו לקמן פ”ד ע”א דלמדך התורה ד”א שלא יאכל בשר אלא לתיאבון מתוך רחבת ידים ורובי ת”ח הלא אין להם אותה הרחבה הצריכה לאכילת בשר גם אמרו חז”ל כך דרכה של תורה פת במלח תאכל וחיי צער תחי’ ובתורה אתה עמל; וא”כ תאמר בלבך אני מתיגע ללמוד כדי לידע איך להכשיר את הבע”ח לאכילה ואיך להגיע למדרגה להיות ראוי’ לאכול בשר ולבסוך אני רואה כי אחרים שאינם ראויין אוכלין בשר ולי אינו מגיע אך כפול; ע”ז קאמר בסוף המס’ כדי להרגיע את רוח המדוכה הלזה באמרו כי על שאלה זו מדוע דרך רשעים צלחה וצדיק נגוע כל היום וחכמת המסכן בזוי’ כבר התחכמו רבים ואין לנו ע”ז תירוץ מספיק אחר רק לומר למען ייטב לך ליום שכולו טוב; ולמען יאריכון ימיך ליום שכולו ארוך ובהאי אמונה צדיק יחי’ כי היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם, ודו”ק

הכל שוחטין ושחיטתן כשרה: שמעתי מהגאון מהר״י אסאד ז״ל שהעיר כי כאן בשחיטת חולין משתמש התנא בלשון שחיטה. ובזבחים שמדבר מקדשים משתמש בלשון זביחה, “כל הזבחים שנזבחו” והוא היפך הקרא. דבקדשים כתיב ושחט את בן הבקר ובחולין כתיב וזבחת מבקרך ומצאנך

הנה דבר גדול דיבר השר, דניהו דקדשיס הנאכלין לעולם נקראו גם בתורה זבחים ולרוב כתיב בהו לשון זביחה וכמו וזבחת פסח אשר תזבח בערב וכדומה הרבה, ולכן יפה בחר התנא בלשון זביחה מל הזבחים לשון נופל על לשון, אבל בשחיטת חולין דילפינן מקרא דוזבחת מבקרך ומצאנך וכדתני רבי בפ”ב דף כ”ח ע”א ודאי הוה לי’ להתנא לבחור בלישנא דקרא ולשנות הכל זובחין וזביחתן כשרה. — אבל האמת יורה דרכו דכאשר ביארנו בפתיחה וכן לקמן שם על ברייתא דרבי דלר’ ישמעאל וחבל תנאים שעמו דלא אישתרי נחירה במדבר כל הלכות שחיטה מושחט את בן הבקר ילפינן דלדידי’ הא ושחט משום הכשר אכילה כתיב ולא שייך לעבודה ומה לי קדשים ומה לי חולין, ולר”ע נמי דאישתרי נחירת חולין במדבר ישחט דוקא בקדשים, דעבודתן בכך, הלא וזבחת כאשר צויתיך פירושו כאשר צויתיך בקדשים, וכאשר כתב הרמב”ן ז”ל עה”ת וא”כ ג”כ מושחט ידעינן הל”ש בשחיטת חולין, וכאשר אבאר במ”א, אבל אז אין שחיטה לעוף מה”ת. אבל רבי דמפרש כאשר צויתיך על פה בסיני רק לדידי’ אין לנו מן הקרא דושחט מאומה אלא מקרא דוזבחת כאשרצויתיך, וכאשר ביארתי זאת בארוכה דרק לרבי יש שחיטה לעוף מה”ת. וא”כ לישנא דמתני’ הכל שוחטין באמת מורה דלא כרבי אלא כאינך תנאים אליבא דר”ע דסברו אשלעמה”ת או כר”יש ודעמי’ דלא סברי כלל דקרא דוזבחת על שחיטת חולין אתא. ובזה הרווחנו נמי דלא צריכין לדחוק כרש”י ,ורשב”א ז”ל בריש פ”ב דה’ דברים הפוסלים בשחיטה דאמר בגמר׳ דגמירי להו מהלכה דלאו דוקא, דהרי דרסה ועיקור מקרא דושחט ידעינן, דושחט ולא ודרס ולא וקרע דכל זאת ליתא לרבי דהלכתא כוותי’ דלא מצינן למילף מושחט דכתיב בקדשים מאומה דהרי מצד הכשר אכילה גס נחירה סגי ולא בעינן שחיטה אלא לקדשים מצד עבודה ולא להכשיר, ושפירבעינן הלכתא על כל ה’ דברים לרבי ואליבא דר”ע והא דדרש לקמן ל’ ע”ב ושחט אין ושחט אלא ומשך הלא תדבר”י והוא ר”יש קאמר, אבל לר”ע אליבא דרבי ליתא לדרשה זו לפסול דרסה ועיקור בחולין דלא מצינן למילף מקדשים וקצרתי כאן ובמ”א הארכתי ומשם תקח להבין הדברים על בוריין, ודו”ק

הכל שוחטין, פירש”י ז”ל היכי דקתני הכל כולהו מייתי וכו’ והכל שוחטין דמתני’ פליגו בה אמוראי בגמ’ למר לאתויי טמא בחולין ולמר לאתויי כותי או מומר עכ”ל. עיין בראש יוסף ובלב אריה שתמהו על רש”י ז”ל מאחר דנחית להביא האוקימתות למה השמיט הני תרתי לישני דרבינא, עיי”ש שנדחקו בזה. ולפענ”ד הי’ נראה דהנה הא דצריך לרש”י ז”ל להקדים לנו דהכל אתי לאתויי הוא משום דבגמ’ שקיל וטרי אי האי הכל לכתחלה הוא או דיעבד דוקא ואי לאו דהכל לאתויי אתא איזה חידוש, איך מצי אומר דהכל שוחטין בדיעבד? דא”כ מאן לשחוט לכתחלה? ולכן באמת פירש”י ז”ל לקמן ג”כ בד”ה וכל הכל וז”ל: וה”ק “הכל תורת שחיטה נוהגת בהן שאם שחטו אותן הפסוליס דמתרבי תהי’ שחיטתן כשרה” עכ”ל. ולכן מקדים לנו רש”י ז”ל מיד דהאי הכל ע”כ אתי לרבויי איזה שוחט שיש לגמגם עליו, ומזה נבין איך הגמ’ רצה לפרש הכל שוחטין בדיעבד משום דקאי אהאי שוחט שמרבינן ולפ”ז נאמר דרש”י ז”ל נקט בדקדוק רק אותן הג’ אוקימתות דאיכא לפרש אליבייהו הכל גם בדיעבד משא״כ הני תרתי לישני דרבינא א”א לפרש רק כפי המסקנא דהכל דהכא לכתחלה היא, ונחזי הני אוקימתות כסדרן דרב”ע דמוקי רישא בטמא בחולין אם נפרשנה שהיא בדיעבד נוקמי בסכין קצרה וכאשר אפרש בזה לקמן בס״ד בד”ה אמר רב”ע עיי”ש, ולמ״ד בכותי או מומר נמי יש לאוקמי בדיעבד בחותך כזית בשר בכותי ובבדיקת סכין במומר ובכולהו איכא רבותא דשחיטה כשרה ושפיר דמי לפרש בדיעבד כמובן, משא”כ לתרתי לישני דרבינא דדיעבד היינו דצריך לבדקו או לשאלו מה אתא לאשמעינן בזה להתירא דהא פשיטא דאם יודע הלכות שחיטה שמותר לאכול משחיטתו ואי דלא צריך להיות מוחזק זה אפי’ לכתחלה לא צריך לרבינא, ולחלק בין לכתחלה ודיעבד לענין מומחה או מוחזק לומר דבדיעבד סמכינן ארוב זה א״א לפי שיטת רש”י ותוס’ כאשר נאריך כזה אי”ה בסוף הסוגי’ דכולהו כרבינא לא אמרו עיי”ש. ולא עוד אלא דאז אין זה האוקימתא המוזכרת בגמ’ ולכן שפיר עביד רש”י ז”ל שהשמיט הני תרי לישני דרבינא דלא קיימי רק למסקנא דהכל לכחחלה הוא אבל אי הכל בדיעבד לא מצינן לאוקמי הריבוי אאינו מומחין או אינו מוחזקין כפי מה דס”ל רבינא בלשונותיו עכ”פ ודו”ק

ע״ש משנה, חוץ מחרש שוטה וקטן וכו’, שוטה הגרוע מכולן ולכן יש להעיר למה מעמיד שוטה בין חרש וקטן — ויל”י, דלגבי הרבה דינים נקטם יחד כידוע, ויש מהן להחמיר ומהן להקל, וכמו במשנתנו דפסולין לשחיטה ביםס לבין עצמם ומכשיר את שחיטתן באר”א ואשמעינן דלא בעי כוונה לשחיטה וכדלקמן י”ב ע”ב, וכן בגיטין כ”ד קתני הכל כשרים לכתוב את הגט, ואפילו חשו”ק דהוא לקולא וא”כ בכל דין ודין הי’ צריך לשנות הסדר, כדי שיהי’ בדרך לא זו אף זו, וכדי להשוות הסדר הטיל שוטה באמצע למען יהי’ לא זו אף זו בכ”מ במקום שמקיל הרי חרש ושוטה ובמקום שמחמיר הרי שוטה וקטן, ואידך כדי נסבה אטו הני תרתי

ויותר נ”ל ליישב האי סדר, עפ”י מה שכ’ י”ז בעהחת”ס ז”ל אה”ע ח”ב תשו’ ב’ דשני מיני שוטים הם: א’ חסרי דעת והם ודאי גרועים מחרש וקטן שהם ג”כ חסרי דעת ולא כשוטה, ב’ מי שנטוסף לו איזה שגעון והוא פקח לכל דבריו משיב ושואל כענין, אבל יש לו תוספת שגעען בענין אחד, (פיקסע אידעע), וזה עדיף מחרש וקטן ומ”מ פסול לכל מילי דבעי דעת, עיי”ש היטב. ולכן י”ל דכדי לאשמעינן דבכל מיני שוטה קאמר, הטילו בין חרש לקטן – וזה קרוב לשמוע ודו”ק

רש”י ד”ה לא שאדם רשאי להמיר דכתיב לא יחליפנו וכוי עכ”ל ויש להעיר למה הביא רש”י ז”ל כאן לאו דלא יחליפנו ולקמן בד”ה וסופג את הארבעים הביא הלאו דלא ימיר אבל ניחא ע”פ מה שכתב המהרש”א ז”ל בתוס’ ד”ה וסופג דמש”ה לא לקי שמונים משום דהוה לאו הנל”ע ולא אייתר הלאו השני להוסיף עוד ארבעים כי צריך לתרי לאווי ללקות עכ”פ חדא, ולפי”ז ניחא דאלא שאדם רשאי להמיר, דלא מיירי רק מאיסור גרידא, מביא רש”י ז”ל הלאו דלא יחליפנו דכתיב ברישא, דלענין איסורא לא איכפת לן אף שנל”ע אבל אהא דסופג את הארבעים מוכרח להביא הלאו השני דלא ימיר כי הוא גורם המלקות דבלא לאו השני הוה נל”ע ודו”ק

תוס’ ד”ה הכל שוחטין, כתוב בה’ א”י דנשים לא ישחטו מפני שדעתן קלות וכו’ ואין נראה דאפילו במוקדשין שוחטות לכתחלה כדאמרינן בפ׳ כה”פ וכו’ עכ”׳ל ראי’ זו לא זכיתי להבין דאיך נוכל לומר דאגב נשים נקט לשון דיעבד דהא נשים נמי שוחטות לכתחלה עכ”פ בעוע”ג ובקדשים דאיכא קבלת הדם דהוא עבודה בכהן סתמא דמלתא הכהן עומד שם לקבל הדם ורואה ממילא השחיטה. וניהו דאפשר שאינו מדקדק לראות השחיטה לידע אם נשחט כהוגן מ”מ כיון דסתמא דמלתא איכא עע”ג שפיר מצי לשנות דהפסולין שוחטין לכתחלה וגם נשים בתוכן כיון דאיכא עכ”פ מציאות דשוחטות לכחחלה בעע”ג דמדיני שחיטה גרידא לא מיירי הכא אלא מדיני שחיטת קדשים מצד עבודה, ואיך נאמר דמשום נשים נקט לשון דיעבד שאינו מדוקדק? אולם לפי מש”כ הגמיי״מ בכוונת הלכות א”י דנשים דעתן קלות לפי שהם רכות לב ומיועדות לעילוף הי’ ניחא דלגבי זאת לא מהני עע”ג דמ”מ אינם ראויות לשחיטת קדשים לכתחלה כדי שלא להביא קדשים לבית הפסול. אלא דלפ”ז מצד אחר נפרכת ראי’ התוס’ דודאי אשה שמוחזקת שאינה מתעלפת שפיר דמי שתשחוט לכתחלה, ואיך יתרץ הש”ס דמשום נשים נקט לשון דיעבד כיון דאיכא אשה דשוחטת לכתחלה  ואיך יתרץ הש”ס דמשום נשים נקט לשון דיעבד כיון דאיכא אשה דשוחטת לכתחלה? וצ”ע

בא”ד בסוף דבריהם בפרק כה”פ איצטריך למיתני נשים הואיל ובשאר עבודות פסולות ואפילו כהנות עכ”ל. עיין באחרונים שנדחקו בכוונתם. ולפענ”ד הכוונה דנשים כהנות אינם פסולות לעבודה מטעם זרות אלא משום שהמה נקבות ולא זכרים כי כהנות אוכלות בתרומה ופוטרות פטר רחמן מבכורה, הרי דאינה זרה. ושם במשנה מנה כל מיני פסוליס לעבודה שהמה כשרים לשחיטה ומנה זרים ישראלים ונשים כהנות וטמאים ונקט עבדים משום אינך או ג”כ עבד של כהן דאוכל בתרומה והוא זר, כנ”ל בכוונת התוס

אבל אני תמה עפ”י תוס’ חגיגה י”ז ע”ב ד”ה וסמך שהקשו דלמה לא נמעט נשים מהקישא דושחט וסמך דכמו שאינן סומכות כך אינן שוחטות. ותירצו דמרבינן דנשים שוחטות בקדשים בפ’ כה”פ, ועל תירוצם זה תמהני דלא מצינן שום ריבוי פרטי לנשים רק ושחט והקריבו בני אהרן כתיב מלמד שמקבלה ואילך מצוות כהונה אבל השחיטה כשרה בזר. וכיון דידעינן דלאו עבודה הוא ממילא אמרינן דכל הפסולין לעבודה כמו נשים ועבדים נמי כשרים לשחיטה. וא״כ באמת עדיין קושי’ התוס’ במקומה עומדת דנמעט נשים משחיטת קדשים מהיקשא דושחט וסמך. אבל יהי’ איך שיהי’ מה דנדחקו התוס’ כאן למה לי’ למתגי’ נשים בהדי הנך פסולים הוא פלא גדול, הלא איצטרך טובא לאשמעינן לאפוקי מקושי’ התוס’ חגיגה הנ”ל וצע”ג

ובגוף קושי’ התוס’ חגיגה הנ”ל נראה לי לתרן עפ”י התוס’ קידושין ל”ו ע”א ד”ה קבלות והזאות שהקשו למה לי מיעוטא דבני ישראל ולא בנות ישראל דנשים אינן בסמיכה תיפוק לי’ דהוה מ”ע שהז”ג דנשיס פטורות. ותי’ דאיצטרך כי היכי דלא נקיש סמיכה לשחיטה ולומר דסמיכה נוהגת בנשים כמו שחיטה שמרבינן מושחט שהשחיטה כשרה בנשים עכ”ל והנה כאן יפה כתבו דאיתרבאי נשים מושחט דניהו דליכא רבוי פרטי עליהם אבל כיון דממילא איתרבאי הוה מצינן למידרש היקשא מסמיכה לשחיטה ולחייב נשים בסמיכה שהוא לחומרא ולא להיפך להוציא נשים משחיטה כי היכי דאינן בסמיכה — ועיין תוס׳ ב״ק ג’ ע”א ד”ה דומי’ דרגל דלעולם הקום ועשה הוא החומרא, עיי”ש וא”כ כיון דיש לנו מיעוטא דבנ”י דלא נדרוש היקשא דסמיכה לשחיטה לחייב נשים ע”כ דנשיס שוחטות. ואין להקשות דעתה שידעינן ממיעוטא דבנ”י שאין נשים סומכות נדרוש להפך דנשים אינן שוחטות, זה אינו דא”כ לכתוב קרא מימוטא דבנ”י בשחיטה ולא בסמיכה. גס יש לדרוך דרך אחר ולומר עפ”י מש”כ הריטב”א בסוגי’ דמ”ע שהז”ג דלעולם אין לדרוש נגד הכלל אס יש לדרוש להיפך, וא”כ ל”ל בני ישראל למעט נשים מסמיכה כי היכי דלא נדרוש הקישא לשחיטה לחייבם דהא ודאי נדרוש להיפך להוציא נשים משחיטה כי היכי דלא נדרוש נגד הכלל דמ”ע שהז”ג נשים פטורות אלא ודאי דנשים בכלל שחיטה מ”מ לכן איצטרך ב״י כסמיכה למיעוטי נשים, וזה כעין מה שכתבו התוס’ קדושין ל”ד ע”ב ד”ה ט”ו ט”ו מחג המצות עיי”ש ואפילו לפי הבנת הפ”י ז”ל שם בכוונת התוס’ עיי”ש גס כאן ניחא דהא איכא ושחט דכולל גם נשים. ואולי כוונו התוס’ חגיגה לזה במה שכתבו דאיכא ריבוי לנשים בפ’ כה”פ וכוונתם דושחט ובני ישראל דכתוב בסמיכה הוה ריבוי בפירוש לנשים, ודו”ק. אבל עכ”פ דברי התוס’ כאן לא נתיישבו איך העלימו עין ממה שכתבו בחגיגה, וצע”ג

תוס׳ ד”ה שמא יקלקלו בגמ׳ דייק וכו’ וליכא למימר דדיעבד נקט משום טמא במוקדשין או אינו מומחין אבל חש”ו אפילו לכתחלה שוחטין באחרים רואין עכ”ל. בתחלה עלה במחשבה לפני דכוונת התוס’ להחמיר יותר בגדול אינו מומחה מבחש”ו משום דבגדול אפשר דלא ידקדקו הרואין כ”כ לכן אין ליתן לולכ תחלה לשחוט משא”כ בחש”ו מסתמא ידקדקו יותר ומצאתי פי’ זה בפלתי סי’ א׳ וכן בהגהות ק”ז רע”א זצ”ל ליו”ד ואע”ג שיש קצת סתירה לזה מתוס’ לקמן ד”ה דליתא קמן עיין בפלתי ז”ל מה שכתב בזה. אולם אחר העיון אני רואה כי לא עלה עלדעת התוס’ לומר כן ובפרט אס הי’ כוונתם לכנוס בפרצה דחוקה כזו להחמיר בגדול אינו מומחה יותר מבחשו”ק נגד הסברה החיצונה הי’ מפרשים את זאת בפירוש ולא הי’ סומכין בכעין זה על המבין מעצמו, אבל כוונתם פשוטה דהנה לאותן האוקימתות שמתרציס האי “וכולן” דקאי אטמא במוקדשין או אאינן מומחין ואינן מוחזקים הרבותא דמתניתן חומרא היא ולא קולא דודאי פשיטא היא דאם אחרים רואין ומעידין שלא נגע ושחט שפיר דמהני לטהר ולהתיר דלא גרע מכל עדיות שבתורה דע”א נאמן באיסורין ומה לי הוא או אחר הרואה את המעשה אלא ודאי הרבותא לחומרא דצריכין אחרים רואין ולא סגי בלא”ה בליתא קמן ולא סמכינן לומר דודאי נזהר מליגע או דספקט ומאה ברה״ר טהור ולרבינא דלא סמכינן ארוב מאש”מ אבל לענין חשו”ק הוא להיפך הרבותא לקולא דאשמעינן דלא בעינן כוונה לשחיטה ולאפוקי מחכמים דר״נ דבעי כוונה כדלקמן י”ב ע”ב. אבל הא דבעינן אחרים רואין ליכא שום רבותא מאחר דכבר קתני ברישא שמא יקלקלו את שחיטתן וממילא ידעינן דבלא אחרים הוה עכ״פ ככל ספק בשחיטה דלהחמיר. ולפ”ז אי “וכולן” קאי רק אחשו”ק לחוד מוכח שפיר דאין מוסרין להם לכתחלה לשחוט באחרים רואין דאל״כ למה נקט בדיעבד דוקא ולא לכתחלה כיון דעיקר הרבותא השריותא היל”ל רבותא יותר דאפילו לכתחלה, משא”כ אי “וכולן” קאי נמי אטמא ואינן מומחין ומוחזקים הרבותא הוא לחומרא דצריך אחרים רואין ואיכא למימר שפיר דלכתחלה נמי שוחטין באחרים רואין. והא דנקט בדיעבד לאשמעינן דאפי’ בדיעבד צריך אחרים רואין בליתא קמן ולא סמכינן ארוב, ודו”ק כי הוא ברור כשמש ופלא על הגאונים ז”ל שלא נחתו לעומק הפשט בזה

טור סי’ א׳ פסק דקטן מומחה ויודע לאמן את ידיו אם שחט בינו לבין עצמו כשר בדיעבד, ותמהו עליו הא אין לקטן שום נאמנות? ותירץ הפלתי ז”ל דלגבי מומחה לא בעינן הגדתו דהא מצא תרגולת שחוטה בשוק ג”כ כשרה וכן מומר ששחט אע”ג שאין לו נאמנות משום דכיון דמומכה הוא ודאי שחט שפיר ולא חיישינן לקלקול שאירע לו וה”נ בקטן שהוא מומחא ויודע לאמן את ידיו, עכתד”ק. ופלא גדול בעיני איך דימה הגאון זצ”ל דברים שאינן דומים ורחוקים זמ”ז כרחוק מזרח ממערב, דודאי גדול בר דעת שרוצה לשחוט כהוגן אין קלקול יוצא מת”י מן הסתם אבל קטן הגם שיודע לשחוט שחיטה הגונה כיון שאין לו דעת שלימה מאן לימא לן דלא רצה עתה לקלקל בידים כדרכן של קטנים לחבל ולהשחית, וצע”ג. ומכח זה נולד לי קושי’ על הא דדייק בגמ’ שמא קלקלו לא קתני אלא שמא יקלקלו, והא שפיר נקט שמא יקלקלו כדי לכלול גם האי דינא של קטן אומן ומומחה שהוא ג”כ פסול לשחיטה מפני שהוא מועד לקלקל אשר ע”ז מורה לשון לכחחלה כמש”כ התוס’ ד”ה התם כדקתני טעמא על הכל מעריכין, וכן רש”י ז”ל לקמן על יקלקלו כתב דמועדים הם לנבל בידים. וא”כ טובא אתא לאשמעינןבמה דנקט לשון לכתחלה. ואח”כ מצאתי שכוונתי בקושי’ זו להגאון יריעות שלמה בבית יד שלו הי”א, ומה שתירץ שם הוא דוחק. ומה שנלפע”ד הוא עפ”י מה שכתב החדושי ר”ן ז”ל הביאו הרא”י כמה פעמים בדפין שלפנינו דלגבי כותי ניהו דאינו חשוד לקלקל בידים רק כיון שאינו חושש אלפני עור אנו חוששין שישחוט בלי זהירות הראוי’ וממילא יארע לו הקלקול, ובזה חלוק כותי ממומר דמומר זהיר ומדקדק עד מקום שידו מגעת לשחוט כראוי’ משא”כ כותי כיון דלה איכפת לי’ אם יקלקל השחיטה אינו זהיר כראוי’ ולפ”ז גם כאן כקטן ניחא דלא צריכין לטעמא דיקלקל בידים ובכוונה אשר ע”ז מורה לשון יקלקלו דבלא”ה לא עדיף מכותי ששחיטתו פסולה בלא עע”ג משום דאינו חושש אלפני עור וחיישינן שיארע לו קלקול ה”ה בקטן שאין לו דעת ובודאי אינו חושש אלפני עור ולא עדיף מכותי ולכן שפיר קאמרינן דעדיין האי לשון לכתחלה שמורה קלקול בידים מיותר ודעת הטור דקטן המוחזק אצלנו לבעל נאמנות כמו שסמכינן עליו להביא ע”י בשר ממקולין אפילו ברוב טבחי עכו”ם ה”ה בשחיטה בינו לבין עצמו כשהוא מומחה ורגיל — ולא חיישינן שלא ידקדק בשחיטה או שיקלקל בידים, ודו”ק היטב

תוס׳ ד”ה התם כדקתני טעמא פי’ בקונטרס וכו’ ועוד וכו’ והוה לי’ לשנויי דתני לי’ משום וסופג את הארבעים עכ”ל. התוס’ הקשו קושי’ האחרונה הלזו לשיטתם שם בריש תמורה דמפרשיס קושי’ המקשן שם ע”פ המסקנא דהכא דידע דאיכא נמי הכל דיעבד אלא דקשי’ להו תרתי דיעבד ל”ל עיי”ש. וע”פ דבריהם שם הוקשו הכא לרש”י למה לא מתרץ ר’ יהודה שם כרש”י הכא דמשום וסופג את הארבעים נקט דיעבד דסיפא, אבל לפי פירש”י ז”ל התם דקושי’ הש”ס שם כמו הכא דהכל לכתחלה ולא שאדם רשאי דיעבד כמו שמקשה הכא על משנתנו לק”מ קושי’ התוס’ דלפירש”י ז”ל מתרץ ר’ יהודה הכל מתפיסין בנמ’ דאיכא הכל דיעבד כמסקנא דהכא, ואי דל”ל תרתי דיעבדזאת לא חש להקשות ולתרץ ורש”י ז”ל מתרץ הכא דמשום וסופג את הארבעים נקט, אבל  לא קשה לרש”י ז”ל למה לא מתרץ התם דדרך התנאים הוא זה כמו שפרש”י ז”ל הכא בתירוץ הגמ׳ דהתם כדקתני טעמא דהתרצן דהתם רצה לתרץ כמסקנא דהכא דאיכא הכל דיעבד ממילא לא צריך לומר דדרך התנאים הוא זה, ורש”י ז”ל הוצרך לתירוץ זה רק לפי הס”ד דהשתא דכל הכל לכתחלה ובמסקנא גם רש”י השמיט שברא זו מאחר דמסקינן דאיכא הכל דיעבד תו ל”ל האי סברא ומיושב קושי’ המהרש”ל כאן, ודו”ק

ע”ב גמר’ אמר רבה ב”ע הכי קתני הכל שוחטין אפילו טמא בחולין וכו’ הנה הא דשוחט לכתחלה ולא חיישינן שמא יגע ויטמא הבשר וגס מותר לאכלו בתורת חולין שנעטה”ק בלי לשאלו אם נגע או לא משוס דהאי טומאה אינו אלא מדרבנן כמש”כ רש”י ז”ל כאן וכמו שמבואר ביומא דף פ’ ע”ב וספק טומאה דרבנן אפי’ ברה”י להקל כמו שפסק הרמב”ם ז”ל ריש פט”ו מאבות הטומאה והוא ממשנה טהרות עיי״ש. ולפי האמור מאד אני תמה על הרא”י בד”ה שם גמ’ אילימא שכתב דלפי האמת בליתא קמן גם בחשנעטה”ק צריך אחרים רואין אותן משום דספק טומאה ברה”י טמא, איך נעלם מעיני הגאון ז”ל גמ’ ורמב”ם הנ״ל? אולם לפי מה שכתבו התוס’ בד”ה דליתא דרוב פעמים אינו יכול להזהר מליגע הי’ דינו אמת אלא דקשה לפי דעת התוס’ איך שוחט לכתחלה כיון דרוב פעמים נונע? וצריך לומר דלטמא חולין ליכא איסור כלל אפילו בחשנעטה”ק וכמש”כ בתוס’ ד”ה טמא בחולין דדוקא בפירות דשייך בהו תרומה איכה איסור לגרום טומאה אבל לא בבשר, אלא דגם בזה עדיין לא סגי דא”כ עדיין קושי’ הגמ’ במקומה עומדת טמא בחולין מאי למימרא דלמה לא ישחוט לכתחלה דלא איכפת לן אם יטמא. ואי דמותר לאכלו בלי שאלתו זה ליתא לפי דברי רא”י וגם לפי דעת התוס’ דרוב פעמים אינו יכול ליזהר מליגע וצריך באמת ברי לי או אחרים רואין, ואי דהא גופא קמ”ל דבבשר ליכא איסור לגרום טומאה למה לא משני הש”ס כן על הקושי’ דלמאי למימרא, אלא ע”כ דאין זה תירוץ דמה ענין זה לשחיטה ולא שייך למס’ זו

שוב נתיישבתי לקיים דברי הרא”י דניהו דבטומאה דרבנן גם בדה”י ספקא להקל מ”מ ס”ל דשאני הכא דלענין לידונו לטמא לטמא תרומה וקדשים דאורייתא הוא ומחזקינן בשר זה לטמא ודאי כשאר ספק טומאה ברה”י א״כ גם לאכלו למי שאוכל חולין בטהרה נמי אסור דהא משום ספק תרומה נגעה בה ואיך נתיר אותו לאכלו דאז יאכלנו עם תרומה ויטמאנה טומאה דאורייתא, וזה נכון

ויותר נראה לי מכאן ראי׳ לשיטת הטו”ז בסי’ א’ סק”ז דברי לי מהני אפי’ בסכין קצרה ומש”כ  התוס’ דרוב פעמים אינו יכול ליזהר בסכין קצרה קאי דלא מסתבר כלל לומר דבסכין ארוכה אינו יכול ליזהר, ולכן בטמא בחולין ששחט בסכין ארוכה אין צריך שאלה כלל דתלינן דלא נגע ובמוקדשין לא ישחוט אפילו בסכין ארוכה דשמא יגע ויפסול את הקדשים דהוא איסור תורה ואם שחט בסכין אפילו בקצרה סגי בברי וצריך הברי אפילו בסכין ארוכה כאשר אבאר אלא דבליתא קמן דצריך אחרים רואין אפשר דלא צריך רק בשחט בסכין קצרה דבלא”ה הוה לי’ ספק טומאה ברה”ר או דמיירי בבמה דהוה ר”י כמש”כ התוס’, או י”ל דשאני קדשים דאפילו בסכין ארונה חיישינן לשמא נגע וצריך ברי דוקא משום דעבר אדברי חז”ל שאמרו לא ישחוט והאי עבירה גורמת לו ליגע כעין שמצינן ברי”ש שקרא והטה ואמר כמה גדולים דברי חז”ל שאמרו לא יקרא לאור הנר ר”ל דמשום דעבר אדברי חכמים אירע לו כן ועיין לקמן דף ה’ מה שכתבתי כענין זה ברש”י ותוס’ שם

ומה שהקשה הל”א ז”ל לשיטת הטו”ז לוקמי מתני’ הכל בטמא בחולין ורישא בסכין ארוכה וסיפא בקצרה ובברי לי ובליתא קמן באחרים רואין לק”מ לפע”ד, דאיך שייך לומר דסיפא דשחיטתו כשרה בחולין מיירי, דלמה לא ישחוט אפילו בסכין קצרה דהא ליכא שום איסור לטמא חולין כמש”כ התוס’? ואיך שייך לומר אבל בסכין קצרה לא ישחוט? וגם אין לומר דלא ישחוט ע”מ לשאלו דדלמא משתלי דהא באיסור דרבנן ודאי אין לחוש לדלמא משתלי כדלעיל. וחוץ מזה הלשון שחיטתו כשרה לא אתא שפיר דהא גם בנטמא הבשר כשר וראוי’ לאכלו בימי טומאתו. ושאני בקדשים דניהו דמצד השחיטה ליכא פסול אבל מצד הטומאה אינו ראוי’ לאכילה דבת שריפה היא, ולכן קאמר דדוקא דברי לי שלא נגעתי שחיטתו כשרה וראוי’ לאכילה משא”כ בחולין דבכוב”כ ראוי’ לאכילה, ודו”ק

ע״ש ואם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי, הקשה בגליון הש”ס למה לי ברי לי כיון דעזרה רה״ר היא ותמה על התוס’ דהקשו כן לקמן אהא דליתא קמן דצריך אר”א דלא הקדימו קושיתס לכאן. ולפענ”ד נראה ליישב דודאי הא לא קשי’ ל״ל לשאלו כלל כיון דספק טומאה ברה”ר טהור דהא כל היכא דאיכא לברורי מבררין. אלא קשי’ לי’ דלסגי גם באומר שמא, וזה לק”מ, דאם הוא בעצמו מסתפק אי נגע הרי דלא הוה רמיה אדעתי’ להזהר, ואז קרוב לודאי שנגע. ולכן צריך ברי דוקא ולא סגי בשמא, אבל בליתא קמן דלשיילי’ שפיר נתקשה לתוס’ כיון דליתא קמן אפשר דהי’ נזהר מליגע, ולמה נחמיר בספק טומאה ברה״ר? ומוכרחים לתרץ דרוב פעמים אינו יכול להזהר מליגע ר”ל אפילו הי’ זהיר ג׳”כ שכיח יותר ליגע, ודו”ק

ע״ש הכא עיקר והתם איידי דתנא שאר פסולים תנא נמי טמא במוקדשים, ראיתי מקשין דלפי תירוץ זה איך נפרש שם המשנה דנקטה לשון דיעבר דמשני הש”ס דמשום טמאים נקט לשון דיעבד, ואיך יתכן דנקט לשון דיעבד שאינו מדוקדק על שאר פסולים משום טמאים אשר נשנה רק איידי דהני פסולים? והנראה לפענ”ד דהתם אין הכוונה כמו בכל מקום דאיידי חדא נקט אאידך לשון שאינו מדוקדק. אלא הכוונה דהאי טמאים דקתני קאי אכל הני פסוליס זרים נשים ועבדים שהמה טמאים ג”כ שחיטתן כשדה בדיעבד. וכיון שמיירי בכולן טמאים מדוקדק היטב לשון דיעבד, ומיושב בזה ג”כ קושי’ התוס’ אהלכ’ א”י דלעיל דלא משני דמשום נשים נקט לשון דיעבד דתני קודם לטמאים. והיינו דמשום טמאים הוא תירוץ יותר מרווח כמובן, ולהכי נקט טמאים לבסוף דקאי אכל הני שמנה שהם טמאים, ודו”ק

רש”י ד”ה דיעבד נמי לא שמא ישהו כלומר שהו עכ”ל. הא דלא פירש”י ז”ל כן במתני’ על שמא יקלקלו דר”ל שמא קלקלו אלא נקט יקלקלו דר”ל שמא קלקלו אלא נקט יקלקלו וכו’ משום דבמתני’ אינו מוכרח דהאי חוץ אדיעבד קאי דשמא אהכל שוחטין קאי וכדמתריץ לקמן דף י”ב ע”ב דאפילו באר”א אין מוסרין להם לכתחלה. אבל כאן דאמר בפירוש אפילו דיעבד נמי לא הוצרך רש”י ז”ל לתקן לשון לכתחלה דנקט. ותדע שכן הוא דלא על חנם ציין רש”י ז”ל דבריו על “דיעבד נמי לא שמא ישהו” ולא סגי לי’ לציין רק על תיבת “שמא ישהו” ודו”ק

תוס’ ד”ה ובמוקדשין לא ישחוט שמא יגע בבשר, אע”ג דאמרינן לקמן מפרכסת ה”ה כחי’ וכו’ מה שלא הקדימו קושייתם על חשנעטה”ק ולא עוד אלא דגם תירוצם שמא יגע אחר הפירכוס לא מספיק על חולין דא”כ מה מהני סכין ארוכה, נראה לפענ”ד דלכאו’ יש לתרץ קושי’ התוס’ דהחשש היא שמא יגע בסימנים שכן דרך להעביר ידו על החתך לראות אם נשחטו כראוי’ וסימנים המה כמנחא בדיקולא כדלקמן ל”ב ע”ב אפילו מאן דל”ל הא דר”ל שם דשחט הקנה ואח”כ ניקבה הריאה כשרה בשני סימנים מודה ועכ”פ בסימנים עצמן לכ”ע המה כמנחי בדיקולי עיין ביו”ד סי’ כ”׳ז,  (ועיין מה שכתבתי בזה בסוגי’ דהתם ודו”ק) וכן הראה לי חד מתלמידי שבספר יעב”ץ על מס’ חולין באמת מתרץ קושי’ התוס’ כן, אולם לפי מה שכתבו התוס’ בדיבור הסמוך בתירוץ השני דמיירי שהעבירה בנהר ועדיין משקה תופח עלי’ א”א לתרץ כנ”ל דאיך יוכשרו הבני מעיים שהמה כאברים המדולדלים ע”י הכשר של בהמה דלקמן בעור ורוטב דף קכ”ז ע”ב פליגו בה אי בהמה נעשית יד לאבר ואפילו למ”ד דנעשית יד לאבר בהמה בחי’ מסיק בתיקו ולכן בחולין לא מצי מקשו למה לי סכין ארוכה כיון דמפדכסת דהא אפשר לומר דחוששין שמא יגע בסימנים שהמה אברים המדולדלים ואי משום הכשר הלא דם חולין מכשיר משא”כ בקדשים דצריך לומר שהעבירו בנהר הרי ליכא הכשר על הסימנים ולכן שפיר קשה הרי מפרכסת כחי’, ומיושב בזה גם קושי’ האחרונים דלפי תירוץ התוס’ שמא יגע אחר הפירכוס מה מקשה האי טמא דאיטמי במאי דקושי’ הגמ’ קאי על חולין דאיכא הכשר דם ולא צריך לחשש שמא יגע אחר הפירכוס וכן מיושבים שאר דקדוקים וגם קושי’ התוס’ ד”ה כגון דבדק קרומית של קנה כמובן

אמנם בעיקר קושייתם הרבה לתמוה הל”א היכי לא ידעו התוס’ מתירוצם השני שהיא משנה שלמה דמפרכסת מטמאה טומאת אוכלין הלא הא דמפרכסת היא כחי’ לא ידעינן אלא מאותו המשנה דעור ורוטב כמש”כ התוס’ בעצמם לקמן דף ל’ ע”א ד”ה והתנן עיי”ש וקושי’ זו באמת צריכה נגר ובר נגר דיפרקיני’, ולולי דברי לעיל הייתי אומר דקושי’ זו ושני תירוצים שתירצו משולבים הם בהני שני טעמים שכתבו התוס’ בדיבור הסמוך לעגין הכשר אי חיבת הקודש מכשרת או שהעבירה בנהר, ונאמר דהתוס’ כאן סברו כדעת הרמב”ם ז”ל דחיבת הקודש אינה מכשרת אלא מדרבנן ולפי מה שהוכיח הל”א בעור ורוטב הא דמפרכסת מטמאה טומאת אוכלין נמי רק מדרבנן דמה”ת החיות מצלת מכל טומאה ולפ”ז הי’ סברת התוס’ דתרתי מדרבנן לא מסתבר לומר וכיון דהטומאה עצמה מדרבנן צריכין עכ”פ הכשר דאורייתא והכא הכשר דחיבת הקודש אינה אלא דרבנן וע”ז תירצו דחיישינן שמא יגע אחר הפירכוס אבל בא”נ שכתבו דמטמאה טו”א כמשנה דעור ורוטב סובבים דבריהם לפמש”כ בדה”ק דמיירי שהעבירה בנהר דהוה הכשר תורה. וניחא לפ”ז ג”כ למה להו להעמיד במציאות שהעבירה בנהר כיון דאיכא הכשר דחיבת הקודש אשר אין בה פלוגת’, אבל לפי האמור ניחא כדי שלא נצטרך לומר דהחשש הוא שיגע אחר הפירכוס, וכן לפי התירוץ שיגע אחר הפירכוס בלא”ה אין לומר שהעבירו בנהר ועדיין משקה טופח עלי’ דלא מסתבר כלל שאחר הפירכוס עדיין משקה טופח עלי’ וכל זמן הפירכוס דהוה כחי’ לפי סברת התוס’ ודאי לא מהני ההכשר, וגם לפי דרכנו זה מיושב מה שלא העמידו קושייתם על חולין שנעטה”ק דשם איכא הכשר דם חולין שהיא דאורייתא ממילא דמקבלת המפרכסת טו”א הגם שהוא דרבנן ודו”ק

גמר’ הכא עיקר והתם איידי דקתני שאר פסולים תנא נמי טמא במוקדשים וכתב המהרש”א ז”ל במהדורא בתרא דלהאי תירוץ צ”ל ע”כ כהלכות א”י דנשים לא ישחטו לכתחלה ונקט התם לשון דיעבד משום נשים ולא משום טמאים דהא הכא עיקר והתם לא נקט טמאים אלא איידי שאר פסולים, ואיך יתכן דבשביל האי איידי שינה נימוקו וטעמו מלכתחלה אדיעבד? אלא ודאי כהלכות א”י ונקט דיעבד משום נשים. ואני תמה לכאו’ דאם הכא עיקר דכולא פרקן בתורת שחיטה איירי בין חולין ובין קדשים איך העלים התנא מאתנו עיקר הדין דפ’ כל הפסולים דזר שוחט בקדשים ותנא רק טמא? אבל הנראה לפענ”ד דאה”נ לפי תירוץ זה דהכא עיקר אנו מפרשינן הרישא דהכל שוחטין בקדשים נמי ומרבינן בי’ כל הני פסולים דפ’ כה”פ, ובלבד שלא יהי’ טמאים, אבל אם הם טמאים לא ישחטו. ואם שחטו בסכין ארוכה ואמר ברי לי שלא נגעתי שחיטתו כשרה. והא דמוקי בחשנעטה”ק הוא משום דאזיל לפי האב”א דהתם עיקר, דבלא”ה הרי כתבנו לקמן בתוס’ ד”ה חשנשעטה”ק דלפי תירוץ דהכא עיקר לא צריכין למימר דמביא סכין ארוכה שלא יגע וסבר חשנשעטה”ק כק”ד אלא מצינן למימר דהכל שוחטין אפילו בלא סכין ארוכה משום דס”ל חשנשעטה׳”ק לאו כק”ד, עיי״ש. ומעתה אומר אני דאם הכא עיקר על כרחנו לאוקמי הכל שוחטין לרבות זרים בקדשים וא”כ קשי’ לן תרתי מתניתן ל”ל? וצ”ל כהלכות א”י בנשים לכתחלה לא, אפילו בחולין גרידא, ולא נתרבו בהכל שוחשין וממילא דלא מצינן לרבויי נשים גם בשחיטתן כשרה דהאי שחיטתן כשרה לא קאי רק אהני שוחטין דנתרבו לכתחלה, דלישנא דשחיטתן הכי משמע. ושאני טמאים דמצי קאי אכולן, דזרים יכולים להיות או טמאים או טהורים כי הטומאה אינה עצמיות אלא סיבה מקרית והוה כמו מומחן או מוחזקין דמוקמינן לקמן רישא במומחין או מוחזקין, וסיפא בלא שחט לפנינו או לא ידעינן אי מומחא הוה, כמו כן מצינן לאוקמי רישא בטהורים וסיפא בטמאים, והכי קתני הכל שוחטין כשהן טהורים אבל לא כשהן טמאים, ובדיעבד ששחטו כשהן טמאים שחיטתן כשרה. אבל רישא באנשים וסיפא בנשים א”א לאוקמי משום לישנה דשחיטתן, ולכן נשנה משנה דכל הפסולים משום נשים דלא נתרבו הכא וכמש”כ המהרש”א ז”ל, ודו”ק

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s