דף ג

דף ג’ ע”א רש”י ד”ה ואפילו כותי מוסרין לו בהמה לכתחלה לשחוט דמצוה שהחזיקו בה היא וכו’ עכ”ל וכתב הרא”י ז”ל דצריך לזה אע”ג דעע”ג הוא משום דאי לא דהחזיקו במצות שחיטה הו”ל כמו מומר להכעיס דלאו בר זביחה כמו שכ’ התוס’ לקמן דף ד’ ע”ב ד”ה אלא מומר. ותמהני איך מדמה מומר להכעיס לכותי דל”ל תורה שבע”פ דזה לא מקרי להכעיס כיון שאינו מחזיק בה כלל, ועוד דאי הוה דינו כלהכעיס א”כ מה אהני לן במה שמחזיק במצות שחיטה הא סכ”ס אינו מחזיק בכמה מצות אחרות והוה מומר להכעיס לשאר עבירות וקיימ”ל דמומר להכעיס אפי’ לד”א דינו כעכו”ם כמש”כ התוס’ הנ”ל וכן פסק המחבר בסי’ א’ סעי’ ה’. ובר מן דין נעלמו ממנו דברי רש”י עצמו ג’ ע”ב ד”ה חוץ מחשו”ק שכתב שם בסוף וז”ל: “אבל להכעיס אפילו נמצאת סכינו יפה לא דמועד לנבל בידים” עכ״ל. מזה מוכח דס”ל לרש”י דמומר להכעיס הוי בר זביחה דאל”כ לא הי’ לו לכתוכ משום דמועד לנבל בידים אלא דאינו בר זביחה. ובאמת הביא הרמ”א בשם ב”י שהכריע מלשון הרא”ש דמי שאינו חושש בשחיטה ואוכל נבלות בלא תיאבון אע”פ שאינו עושה להכעיס דינו כמומר להכעיס. ועיין בב”י שהר”ן ז”ל חולק ע”ז, וא”כ לפי שיטה זו צ”ל ע”כ דאף בשאר עבירות מי שאינו חושש בה הוה כמומר להכעיס דהא כל טעמו של הרא”ש הוא משום דס”ל דאינו צריך לכוין להכעיס את קונו אלא כיון דלא אשגח כלל במצוה זו הוי כלהכעיס, א”כ אף בשאר עבירה כן דמ”ש. וא”כ לכאו’ צריך להבין לפי שיטה זו למה יהא כותי בר זביחה, הלא כמה דברים שבע”פ שאינו חושש עליהם וכמו לפ”ע כמבואר כאן, אלא ודאי כותי דאינו חושש מצד שאין לו תורה שבע”פ אינו בכלל להכעיס אפילו לדעת הרא”ש ולכן דברי הרא”י מופרכים

ומה שנלפע”ד בכוונת רש”י ז”ל הוא דהנה האי עומד ע”ג דנקט אביי גבי כותי לאו היינו אחרים רואין שבמשנה דשם מיירי בשחיטת חשו”ק דמועדין הן לקלקל ולכן הרואה אותו צריך שיהא בקי ומומחה שידע ששחטו כהוגן, אבל בבי כותי לא משום שאינו בקי קאתינן עלה אלא משום דחשוד אלפ”ע, ולכן סגי שיהא מירתת וממילא ישחוט כהוגן. והגע בעצמך דהא לרבא ביוצא ונכנס שפיר דמי, וזה פשיטא דלא מהני כחשו”ק אלא ע”כ משום דמירתת ושחיט שפיר וממילא מדרבא נשמע לאביי דלכן צריך עע”ג כדי שיהא מירתת, דהא לא פליגי אלא דלאביי ביוצא ונכנס לא מירתת כ”כ וצריך עע”ג, ולרבא אך ביוצא ונכנס מירתת כאשר הביא ראייתו ממתני’ דאין השומר צריך להיות יושב ומשמר. והתם ודאי לא הוי טעמא אלא משום דמירתת, וזה ברור, עיין תוס’ לקמן ע”ב ד”ה בודק סכין. וכיון שכן הוא האי עע”ג לא בעינן שיהא מומחה ובקי וסגי שהכותי יחשוב שהוא מומחה ממילא שפיר מירתת ושחט כהוגן אע”פ שבאמת העע”ג אינו מומחה, ולכן שינה אביי לשונו ונקט עע”ג ולא אחרים רואין דאחרים משמע שוחטים כי מהם המדובר במתני’, אבל עע”ג היינו סתם אדם אלא שהכותי יסבור שהוא מומחה וירתת מיני

והשטא דאתית להכא דהאי עע”ג אינו מומחה באמת א”כ יפה כתכ רש”י דשחיטה מצוה שהחזיקו בה הוי, דאל”כ איך סמכינן דשחיט שפיר אם אינו יודע ה’ שחיטה דהא העומד ע”ג אינו בקי וזה נכון וברור, ועיין עוד לקמן מזה

ומה דלא פירש”י דאשמעינן דכותים גרי אמת הן ולאפוקי ממ”ד לקמן דלא מוקי כאביי ורבא משום דכותים גרי אריות הן, י”ל משום דאז אין לסיפא דשחיטתו כשרה חיבור לדין דרישא וגם בלא”ה אין דין זה דכותים גרי אמת הן שייך למס’ זו והכא דיני שחיטה בעי לשנויי, ודו”ק היטב

רש”י ד”ה חוץ מחשו”ק דאפילו דיעבד נמי לא דהא אדיעבד קיימינן עכ”ל. ויש לדקדק למה לא פירש”י ז”ל כן לעיל באוקימתא דרב”ע ובשאר אוקימתות דלקמן. ונראה לפע”ד משום דבכל אידך אוקימתות א”א לפרש דחוץ מחשו”ק קאי אהכל שוחטין שהוא לכתחלה ונאמר דחשו”ק לא ישחטו לכתחלה אבל בדיעבד ש”ד וכשר דמהיכי תיתי נכשיר שחיטתו כיון דקתני דשמא יקלקלו את שחיטתן הרי ברור דגם בדיעבד פסול אבל באוקימתא דאביי דהכל שוחטין מיירי בכותי ועע”ג א”כ שפיר הוה מצינן לפרש דחוץ מחשו”ק אלכתחלה קאי שלא נמסר להם לכתחלה לשחוט אפילו בעע”ג שמא יקלקלו את שחיטתן דמועדים הם לקלקל כשיטת רש״י ז”ל בהא מימרא דרבא לקמן י”ב ע”ב אבל בדיעבד שחיטתו כשרה ונוקמא כשהאי עע”ג הוא באמת מומחה וראה השחיטה, וממילא הוה ידעינן דאם שחטו בינן לבין עצמן שחיטתן אסורה דהוה ק”ו מהאי דינא דאין מוסרין להם לכתחלה כעע”ג, והיינו מרוויחין הרבה בפירוש זה לפי שיטת רש”י ז”ל כי התוס’ לעיל בד”ה שמא יקלקלו בסוף דבריהם כתבו דלפי’ ר”ת ניחא דבאין אחרים רואין אותן עסקינן הרי דלפירש”י ז”ל צריכין לדחוק דהאי שמא יקלקלו מרבה דין באחרים רואין אותן אע”פ שבבא זו מיירי באין אחרים רואין. וא”כ לפי אוקימתא של אביי הוה פלטינן מהאי דוחק אם היינו מפרשים דחוץ מחשו”ק קאי אלכתחלה ובעע”ג ושפיר קאמרי שמא יקלקלו, וזה הי’ ממש דינו של רבא. ולכן לתרץ זאת כתב רש”י ז”ל “דהא אדיעבד קיימינן”, ור”ל דניהו דהי’ יותר מרווח לפרש האי חוץ מחשו”ק ארישא דהכל שוחטין מ”מ כיון דאדיעבד דסיפא דשחיטתן כשרה קיימינן מפרשינן האי חוץ נמי אדיעבד אע”ג דצריכין לסבול הדוחק בתיבות “שמא יקלקלו” שמשמיענו באחרים ר”א אשר לא מיירי מזה השתא, ותמהני על הרא”י שהרגיש בדברי רש”י אלו ולא נחית לדבר פשוט כזה, ודו”ק

תוס׳ ד”ה המניח קתני דיעבר לאו לשנויי אליבא דאביי קאתי וכו’ אי נמי כל זמן שיכול לתקן ע”י חותך כזית בשר ונותן לו יש לו לתקן אבל אי ליתא קמן שרי עכ”ל. מכאן מוכח דהתוס’ חולקים על שיטת הגאונים המובאה לקמן ברא”ש דהיכי דבדיעבד מותר בלא תיקון שרי לכתחלה ע”ס שיעשה אח”כ דאם סברו כשיטת הגאונים איך מוקי אביי הכל שוחטין בעע”ג? הא גם בלא עע”ג יוצא ונכנס שרי לכתחלה ע”ס שיהי’ חותך כזית בשר כיון דבדיעבד בלא”ה שרי. ואין לומר דכיון דצריך תיקון לא מקרי לכתחלה כמש”כ הרא”ש ז”ל לקמן לכן צריך עע”ג דוקא שיהי’ מותר לכתחלה בלי תיקון, זה אינו דעיין לקמן ברא”י בשיטת הגאונים ד”ה השיטה הב’ דאין לאוקמי הכל מומחין שוחטין לכתחלה ובאין מומחין וליתא לפנינו דיעבד כשר דאיך יאמר דהכל מומחין דוקא שוחטין לכתחלה דהא גם באין יודעין שהוא מומחה שוחט לכתחלה ע”ס שיבדקנו עיי”ש וא”כ ה”ה הכא איך קאמר דוקא בעע”ג שוחט לכתחלה וביוצא ונכנס לא הא גם ביוצא ונכנס מצי שחיט ע”ס שיתן לו כזית בשר, וברא”י איכא עירבוב דברים עיי”ש ודו”ק

ע”ב גמר’ רבינא אמר הכי קתני הכל מומחין שוחטין אע”פ שאינם מוחזקין וכו’, ל”א הכל מוחזקים שוחטין אע”פ שאינם מומחין וכו’, ותמיה לי איך סובר רבינא לחלק בין מומחין למוחזקין מהיפוך להיפוך, דבלישנא קמא סובר דלענין מומחין לא סמכינן ארוב אפילו בדיעבד ולענין מוחזקין אפילו לכתחלה ובאיתא קמן אין צריך לשאלו ובל”ב מהפך סברתו דלעילופי אפי’ בדיעבד חיישינן ובמומחין אפי’ איתא קמן א”צ לבדקו ולא ראיתי מי שירגיש בזה

ונלפענ”ד דהנה כאן נגד הרוב דמומחין ומוחזקין איכא חזקת איסור דאינו זיבוח וכבר הקשה הרא”ש לקמן דף ט’ ובתה”ב ה’ שחיטה דנאמר סמוך מיעוט אל החזקה, ותירצו דהאי רוב עדיף מסתם רוב או משום דהוה רובא דרובא או משום דאינו מומחה ומוחזק נמי מצי שחט שפיר. והנה רובא דרובא הוה כודאי ולא מגרעי לי’ אפילו אלף חזקות שכנגדו, דמה איכפח לן החזקה כיון דידעינן בודאי שנשתנה ונסטלקה החזקה, אבל אם נאמר דהאי רוב הוה רק רוב פשוט ממילא דמגרע לי’ החזקה ומצטרפת למיעוט להשוותו ספק ואסור אף בדיעבד, וא”כ רבינא הכי ס”ל דרוב דמומחין הוה רק רוב פשוט ורוב דמוחזקים הוה רובא דרובא וממילא משתנה הדין ע”י האי מעליותא וגריעותא מהיפוך להיפוך, דכיון דמוחזקין הוה רובא דרובא לא צריך שאלה כלל דהאי חזקת איסור אינו יכול לגרע רובא דרובא דהוה כודאי כדי לעשותו ספק אבל מומחין דלא הוה רק רוב פשוט אפילו בדיעבד לא מהני משום דסמוך מיעוט לחזקה, ובלישנא אחרינא סובר להיפוך לענין מוחזקין ומומחין. וכל עצמיות החילוק אינו אלא אי הוה רוב פשוט או רובא דרובא, וזה נכון

ויש לראות לפ”ז להנך אמוראי דפליגי אתרי לישנא דרבינא לשיטת הגאונים דאית להו רוב מצויין אש”מ דוקא בדיעבד אבל לכתחלה צריך לבדוק את השוחט וכן פסקינן להלכה בש”ע ריש ה’ שחיטה. ועתה מה סוברים בהאי רוב אי הוה ככולא א”כ לכתחלה נמי לא נצטרך בדיקה ואי ס”ל דהוה רוב פשוט בדיעבד איך סמכינן כיון דאיכא חזקה המתנגדת. ונראה מזה ראי’ לשיטת הרשב”א בתוה”ב דסובר דלעולם האי רמאש”מ הוה רק רוב פשוט ומ”מ לא אמרינן סמל”ח משום דעכ”פ נעשה מעשה לסלק החזקה ואין זה דומה לשאר סמל”ח דהחזקה מעידה שלא נעשה מעשה כלל עיי”ש. ולפ”ז ניהו דהאי סברא מהני אדיעבד לאחר שנעשה מעשה להכשיר הנשחט בלי בדיקת השוחט אבל מ”מ כל זמן שלא נשחט ואפשר לברר הרוב מבררין, ועיין עוד לקמן מזה ודו”ק

נמר׳ אביי לא אמר כר’ אשי לא ס”ל הא דרבא אלא רבא מ”ט לא אמר כשמעתיה לדבריו דאביי קאמר ולי’ לא ס”ל התוס’ הקשו בתימה הא תרי הכל שוחטין קתני ומפרש רבא לקמן חדא לאתויי כותי וחרא לאתויי מומר, ותירצו בדוחק דהכי פריך דקמייתא איבעי לי’ לאוקמי כשמעתי’ — ומי לא ירגיש כמה מן הרוחק לומר כן, ולא עוד אלא דא”כ מה פריך אביי מ”ט לא אמר כר”א והוצרך לתרץ דלא ס”ל הא דרבא כיון דאביי באמת מוקי רישא בכותי כשמעתי’ וסיפא כמומר כרבא. עוד קשה מה זה דקאמר: רבא לדבריו דאבי קאמר ולי’ לא ס”ל? והא שפיר ס”ל דהרי מוקי אידך מתני’ בכותי. עוד קשה איך קאמר הכא ולדבריו דאביי קאמר? והא לקמן בפירוש קאמר רבא חדא בכותי וחדא במומר, הרי דמשנה ראשונה מוקי בכותי ואין לדחוק לומר דהש”ס לא מדקדק בסידור דברי רבא והוא באמת משנה קמא מוקי במומר, דא”ה איך קאמר רב אשי משמי’ דנפשיה דמתני’ במומר ולא אמר שמעתי’ משמיה דרבא בעל האוקימתא וגנב גנובי למה ליה

אבל דע דפירוש שקיל וטרי’ זו הוא סוד גדול ר”ל סוד דפשט (גם לפרד”ס יש פרד”ס) וכמה הלכתא גבורתא נשמע מן הדא, הנה אם נוקי משנתינו בכותי שמעינן: א’) דכותים גירי אמת הן והוו בר זביחהף, ב’) דלכחחלא בעינן עע”ג ולא סמכינן אחותך כזית בשר אח”כ דלמא משתלי, ג’) דבחותך כזית בשר סמכינן עליה וכרשב”ג לקמן דאחזיק בדלא כתיבא מהני ודלא כת”ק דבעי כתיבא ואחזיק, וא”כ איכא רבותא הן ברישא דהכל שוחטין והן בסיפא דשחיטתן כשרה, והאי דסיפא רבותא גדולא הוה דמכריע להקל בפלוגתא דת”ק ורשב”ג דלקמן. ואם נוקי משנתינו במומר איכא רבותא דסמכינן אמומר בשחיטה עצמה משום דלא שבק התירא ואכל איסורא אבל דוקא בבדיקת סכין משום דמיטרח לא טרח ובדיעבד בודק סכינו אחריו. והמשנה שניה דלא קחני בה שחיטתן כשרה רק הכל שוחטין אם נוקי בכותי נשמע דכותים גרי אמת הן ובר זביחה עד שבעע”ג שוחטין לכתחלה. אבל הא דחותך כזית בשר ונותן לו דסגי ודלא כת”ק דרשב”ג לא נשמע. ואם נוקי כמומר נשמע דמותר לסמוך עליו אפילו לכתחלה דלא שבק התירא ואכל איסורא, והא דבעי בדיקת סכין לא נרמז כלל. אבל בלא”ה הלא דין זה בנוי על הסברא דמיטרח לא טרח ונוכל להוסיף מעצמנו דבר זה דבעי בדיקת סכין וממילא בדלא בדקו לו הסכין ושחט אין לסמוך עליו בדיעבד, דמה לי לכתחלה ומה לי דיעבד כיון דהסברא נותנת דמיטרח לא טרך. ועתה נחזה אנן אם יש לפנינו הני תרי משניות דהכל שוחטין וצריכין לאוקמי חדא בכותי וחדא במומר, פשיטא דנוקי הראשונה במומר והשני’ בכותי ולא להיפך, כי אם הראשונה בכותי צריכין להקל כרשב”ג לסמוך אאחזיק בדלא כתיבא משא”כ אס השני’ בכותי לא נכריע להקל דלא כת”ק, וא”כ מהיכי תיתי נוקי הראשונה בכותי? ולכן פריך תחלה על אביי למה לא אמר כר’ אשי אע”פ שיש עוד הכל שוחטין דאידך משנה דמצי מוקי במומר. מ”מ הקושי’ חזקה גם עליו למה לא מוקי הרישא במומר והסיפא בכותי כנ”ל, ע”ז משני דע”כ לית לי’ הא דרבא דסמכינן אמומר לא”ד דלא שבק התירא וס”ל דכיון דדש בי’ כהתירא דמי’ לי’, ולכן מוקי הרישא בכותי והסיפא במומר לשאר עבירה דלא דש בי’ ואתא לאפוק מדר”מ דס”ל דמומר לד”א הוה מומר לכה”ת. אלא לרבא קשי’ למה לא מוקי רישא במומר כשמעתי’ וסיפא בכותי, ולא נצטרך להקל בדאחזיק ולא כתיבא כנ”ל וע”ז משני דאה”נ ולדבריו דאביי קאמר, אבל הוא בעצמו מוקי רישא במומר וסיפא בכותי

אמנם לקמן נאיד מזה כי האמת אינו כן והדבר תלוי בשתי לשונות שבגמ’ לקמן דף י”ז ומכאן חיילי’ לשיטת הרמב”ם ז”ל כפי ביאורנו. ועשה אזנך כאפרכס לשמוע עומק ענין הלזה, דהנה כבר ביארתי בפתיחה ולקמן במימרא דרבא דעת הרמב”ם בהא דבעי בדיקת סכין משום דמיטרח לא טרח היינו שחזקתו אינו מטריח לבדוק בדיקת הרגשה אבישרא ואטופרא על פגימה הנרגשת שאינו אוגרת כי לבדיקה זו צריך יראת שמים לבדוק בהבנת הלב, ולכן צריך להראות סכינו לחכם. אמנם בימי אמוראי בתראי נתחדש חומרא זו לפסול גם בדיעבד פגימה הנרגשת שאינה אוגרת. אבל קודם לכן לא היתה בדקה זו אלא חומרא לכתחלה, ולכן אמר ר”י להראות סכינו לחכם מפני כבודו של חכם ולא לעכב. אבל הרמב”ם פסק דהוא משום לתא דאיסורא ובחנם נתקשו האחרונים על הרמב”ם בזה כאשר ביארתי זאת במקומו. ומעתה אם רבא עדיין לא קיבל חומרא לפסול השחיטה ע”י פגימה הנרגשת שאינה אוגרת דינו דבמומר בודק סכין ונותן לו רק אלכתחלה קאי, אבל אם שחט בדיעבד מותר בלא”ה כי על פגימה האוגרת אינו תשוד כמו שאינו חשוד לשחיטה עצמה ועל מה שחשוד לעבור על פגימה הנרגשת לחוד מחמת שאינו בודק בהבנת הלב ובמתינות יתירה אינה פוסלת את השחיטה, א”כ לא מצי רבא לאוקמי רק הסיפא דהכל שוחטין במומר דלא קתני ושחיטתן כשרה אבל הרישא דקתני ושתיטתן כשרה והוא ע”י שבודק סכינו אחריו זה אינה דהרי בדיעבד כשר בלא שום בדיקה, ולשון ושחיטתן כשרה ע”י איזה תיקון משמע כמש”כ הטו”ז. ועיין ברא”י שהביא כמה ראיות לסברת הטו”ז. אבל אם רבא קיבל חומרא זו לפסול השחיטה גם בדיעבד, אז שפיר מוקי רישא במומר ומפרש שחיטתן כשרה ע”י שבודק סכינו אחריו

והנה לקמן דף י”ז ע”ב איתא א”ל רבינא לר’ אשי אמר לי ר׳ סמא בד”ר משרשיא משמך דאמרת לי’ משמי’ דרבא צריכא בדיקה אבישרא ואטופרא ואתלת רוחתא א׳׳ל אבשרא ואטופר’ אמרי אתלת רוחתא לא אמרי איכא דאמרי אבישרא ואטופרא ואתלת רוחתא אמרי משמי’ דרבא לא אמרי ומסתמא עיקר בהאי איכא דאמרי כבכל הש”ס דלשון שני העיקר ולא עוד אלא דהכא ודאי כן הוא דהרי אנן פסקינן להלכתא דבעינן גם אתלת רוחתא ואי רבא ור’ אשי אמוראי בתראי ודכולא תלמודא לית להו אתלת רוחתא איך נקבע ההלכתא דלא כוותיהו וא”כ ר”א משמי’ דנפשי’ אמר האי דינא דצריך בדיקת ההרגשה ולעכב דהאי צריכא לעכב הוא ובאשר ביארתי שם בסוגי’ אבל משמי’ דרבא לא אמרה וא”כ לא קשה תו למה לא אמר רבא כשמעתי’ דהרי הוא רק לכתחלה בעי בדיקת סכין למומר ולא לעכב בדיעבד ורק ר”א שהוא אמר דצריכא האי בדיקה ולעכב מוקי מתני’ בהכי ומכניס זאת בסיפא דשחיטתן כשרה, וממילא דתו לא קשה על אביי דלא מוקי כר”א ובמומר ולא צריכין לומר דלית לי’ להא דרבא אשר כפי מסקנת הסוגי’ דלקמן הבריית’ כוותי’ ודלא כר’ ענן ואיך נאמר דאביי כר’ ענן דמסקינן בתיובתא אלא אביי כרבא רישא בכותי וסיפא במומר ולא”ד כנ״ל

ודע דלא תיקשה לך איך מוקמינן מתני’ כרבא במומר לא”ד ודבעי בדיקת סכין גם בדיעבד אם הוא דין מחודש שנתחדש בדורות האחרונים כי כן דרכן של חז”ל כמו שסמכו הרבה דינים דרבנן אקרא בדרך אסמכתא בעלמא כן עשו אח”כ האמוראים להסמיך דיניהם על המשנה. וכל מי שיש לו מוח בקדקדו צריך להודות לזה. וכן ראיתי מובא בשם הגר”א ז”ל שכתב הא דמצינן בגמ’ חסורי מחסרא והכי קתני וכדומה מן הדחוקים הרחוקים מן הפשט הוא כדי להעמיד דיניהם דרך אסמכתא במשנה, כי לולי זאת איך יעלה על הדעת כי התנא דלא הזכיר כלל מומר ולא נזכר בשום משנה בדיקת סכין — וכאשר אבאר דבר זה במשנה דהשוחט במגל קציר — יתכוון להשמיע לן דין מומר דלא שביק התירא וגם דין בדיקת סכין שהמומר מיטרח לא טרח. וכל זאת בתיבות הכל שוחטין ושחיטתן כשרה. ועיין בריש פ’ כל הבשר בפיה”מ ובמה שכתבתי שם ודו”ק היטב

תוס’ ד”ה ואם שחט בודקין אותו אע”ג דאיכא ברייתא לקמן דסבר רוב מצויין אש”מ וכו’ ותירצו בדוחק, ולפע”ד נראה ליישב עפ”י מה שכתכ הפ”י ז”ל כאן שסברת רבינא בלישנא קמא דל”ל רוב מצויין אש”מ דלשיטתי’ אזל בבכורות כ’ דרובא דתלי’ במעשה לא הוה רוב, וא”כ ה”ה האי רוב מצויין אש”מ הוה תליא במעשה הלמוד ולא אזלינן בתרי’. והנה ידועה סברת הרשב”א בטעמא דרובא דתלי’ במעשה דלא הוה רוב משום דחזקה שלא נעשה מעשה וידוע ג”כ סברת התוס’ ורא”ש בהא דרוב גנבי ישראל דלא שייך לאוקמי אחזקה רק אדם או דבר ידוע שדנין עליו אבל ארובא דעלמא שאין דנין עליו לא שייך חזקה דהא ידעינן בודאי דחלק ממנו יצא מחזקה ורק אי דנינו אאדם או דבר ידוע אם הוא מן הרוב או מן המיעוט שייך לאוקמי אחזקה ולומר דניהו דאיכא דיצאו מחזקה זו אבל האי נידון לא יצא מחזקתו. וסברא זו אמתית ומשתמשין בה כל האחרונים

ולפ”ז הא דלא סמכינן ארוב מאש”מ זה דוקא כשמכירין השוחט ודנין עליו ובזה מצינן למימר ראוקמוהו אחזקה שלא למד אבל בברייתא דמצא תרנגולת שחוטה בשוק דאין השוחט לפנינו ואין מכירין אותו כדי שנדין עליו והנידון הוא רק על הנשחט בזה גם רבינא מודה דאמרינן אחד מן הרוב שחט דרוב מאש”מ וליכא כאן חזקה שלא למד כנ”ל ודו”ק היטב

ובזה נ”ל ליישב ע”נ דעת בעל העיטור מובא באן בהג”א דלכחחלה צריך לבדקו אם הוא מומחה ואם שחט בדיעבד אפילו הוא לפנינו א”צ לבדקו. והוא תמוה דכיון דהוא לפנינו הרי זה ממש לכחחלה. ויותר תמוה שהב”י כתב דלדעת הב”ע אין ליתן ע”ס שיבדקנו כמו דשרי לדעת הגאונים. והקשה הת”ש דאיך פליגו הגאונים ובע”ט בסברות הפוכות כזו דהא לשיטת הגאונים הבדיקה חמורה יותר דאפילו אי שחט בדיעבד צריך לבדקו ומ הקילו ליתן לו ע”ס שיבדקנו ולבע”ט דקיל הבדיקה דבדיעבד אפילו איתא קמן אין צריך לבדקו איך יחמיר שלא לתמן ע”ס שיבדקנו? אבל לפי האמור למעלה יש ליישב הכל ע”נ דהנה סברת הבע”ט הוא כנ”ל דאם דנין על הנשחט ולא על השוחט שפיר סמכינן ארוב מאש”מ דהוא רוב גמור אלא דהולך בסברא זו בחד דרגא למעלה דאפילו אם השוחט קמן כיון דלא התחלנו לדון עליו רק על הנשחט לא איכפת לן מה שהוא לפנינו. והוא כעין סברת הרי”ף ז”ל גבי אישתמודענא דהאי אחוה דהאי מיתנא הוא דנאמן קרוב או פסול מצד דלא הוה רק גילוי מלתא בעלמא דעדיין לא דנין עליו, וא”כ מי ששחס אפי’ הוא קמן לא צריכין לבדקו משום דאין דנין עליו אלא על הנשחט, ועל הנשחט מהני שפיר הרוב מאש”מ, אבל אם נותנין לאחד לשחוט הרי תסוב הנידון עליו אם הוא מומחה או לא וצריך בדיקה משום דלגבי’ אמרינן חזקה שלא למד ואם נותנין לו בלי בדיקה ע”מ שיבדקנו אח”כ ואישתלי לבדקו ודאי אסור הנשחט דכיון דכבר דנו על השוחט והנחנוהו בספק מומחה מחמת החזקה שהוחזקנוהו שלא למד שוב אפילו בדיעבד מעכבת הבדיקה, ודו”ק כי הוא נכון מאד בס”ד

גמר’ ואם שחט ואמר ברי לי שלא נתעלפתי שחיטתו כשרה. תמיה לי טובא דכיון דבברי לי סגי אע”ג רלא שחט מעולם משום דהוא מומחה ויודע דאם נתעלף שחיטתו פסולה למה לא יתנו לו לכתחלה לשחוט וגם בדיעבד למה לשאלו? ובליתא קמן למה תפסל השחיטה? הלא הלכה רווחת היא דחזקה על חבר שאינו מוציא מתח”י דבר שאינו מתוקן. וק”ו אם הוא קילקל השחיטה ע”י עילוף, דודאי יגיד למי שנתן לו לשחוט כדי שלא יכשל בנבלה, ובפרט אס הוא בפנינו. שאלה זו למה דודאי הי’ מגיד לנו בלא שאלה. והוא תמוה בעיני מאוד לא ראיתי מי שנתעורר בזה וצע”ג

תוס’ ד”ה דליתא קמן דליבדקי’ תימא דמשמע הא איתא קמן ולא ידע אין שחיטתו כשרה וכו’ והנה כפי הבנת המפרשים הוכיחו התוס’ את זאת מדלא אשמעינן יותר רכותא דאפילו איתא קמן ולא ידע דסגי באר”א. ודבר זה תמוה דהא התוס’ בעצמן הביאו מימרא דר”נ דאי ידע דלא גמיר פשיטא והביאו פירש”י ז”ל דפשיטא דראה מותר ולא ראה אסור. הרי דהוא מלתא דפשיטא דאר”א סגי גם בידע דלא גמיר, ואיך נאמר דהתנא אתא לאשמעינן דבר פשוט כזה? וכוונת הגמ’ דבליתא קמן צריך אר”א ולא סגי בלא”ה ולא נאמר דבליתא קמן סמכינן ארוב מאש”מ. וראיתי ברא”י שהביא בשם ת”ש דמתריץ קושי’ התוס’ כנ”ל ונהנאתי שכוונתי לדעת הגאון בעל ת”ש. אולם (הרי”א) [הרא”י] המליץ בעד קושי’ התוס’ שהוכיחו דלא סגי באר”א מדלא מוקי הש”ס באיתא קמן ולא ידע דדוקא בדיעבד שרי באר”א אבל לכתחלה אין ליתן ללא גמיר אפילו באר”א וכדעת הרבינו ברוך הובא בהג”א. ולא הבנתי מה הועיל בזה דאיך הוכיחו התוס’ מזה דלא מהני אר”א והקשו ממימרא מפורשת דר”ל דלקמן כיון דיותר יש לדחות האי דינא דרבינו ברוך ונאמר דבאמת שרי ליתן ללא גמיר גם לכתחלה וצע”ג. וגם מן הריטב”א ז”ל נראה דמפרש כוונת הגמ’ דסגי באר”א מהא דהקשה לעיל על הא דאמר לעיל בליתא קמן דנשיילי’ מה אתא לאשמעינן דאר”א ודאי עדיפא מברי שלו וכיון דכבר שמעינן דברי שלו סגי מכש”כ אר”א. ולפי האמור גם זה לק”מ דהא הרבותא הוא להיפך דבליתא קמן לא סמכינן אסתמא זהיר ולא נגע אלא חיישינן דנגע וצריך דוקא אר”א. ועיין מה שכתבתי לעיל בתוס’ ד”ה שמא יקלקלו וצע”ג ודו”ק

תוס’ ד”ה רוב מאש”מ ושוחטין אף לכתחלה אבל אין לפרש דדיעבד הוא דהוה שחיטתו כשרה וכו’ עכ”ל. והנני בזה לפרש שיטת הראשונים ז”ל בהאי שמעתחא כיד ד’ הטובה עלי

שיטה הא’ היא שיטת רש”י ותוס’ דהנך אמוראי נאדו מאוקימתא דרבינא מכל וכל וסוברים דאפילו לכתחלה סומכין ארוב מאש”מ וא”צ למבדקי’ כלל. וכתבו התוס’ דאין לפרש דדוקא בדיעבד כשר בלא בדיקה ולא אוקמוה כרבינא משום דקשי להו וכולן הא גם לדידהו וכולן קשי’ ר”ל דהי’ מצי לאוקמי הכל שוחטין הכל מומחין אע”פ שאינם מוחזקין ושחיטתן כשרה היינו אינו מומחה ששחט וליתא קמן למבדקי’ שחיטתו כשרה בדיעבד. ונפלאתי מאד על הב”י סי’ א’ דרצה להוכיח מדלא הביא הטור שיטת התוס’ דגם הם סוברים דלכחחלה צריך לבדקו ומה שכתבו דשוחט לכתחלה היינו ע”ס שיבדקנו כדעת הגאונים והוא תמוה דא”כ מה זה שכתבו “אבל אין לפרש לדיעבד היא דהוה שחיטתו כשרה ולא מצי לאוקמי מתני’ בהכי משום דקשי’ להו וכולן”. והא באמת כן הוא לדעת הגאונים דדוקא בדיעבד שחיטתו כשרה ולא מצי לאוקמי מתני’ בהכי משום דקשי’ להו הכל דמשמע בלא תיקון. ולדדהו צריך לתיקון של בדיקה וגם אין לפרש הכל מומחין שוחטין דהא באמת גם לדנו מומחא מצי שחיט ע”ס שיבדקנו. ומתוך חומר הנושא עלה בדעתי לפרש דברי הב”י עפ”י מה שיש להעיר בדברי התוס’ שכתבו דהוה מצי לאוקמי מתני’ בהכי כנ”ל דהא הש”ס מסיק דהני אמוראי פליגי אתרתי לישנא דרבינא וכשניהם לקולא, ואם נפרש שלא הקילו הן במומחין והן במוחזקין רק בדיעבד דליתא קמן אבל לכתחלה צריך בירור בשניהם וכדעת הגאונים א”כ לא מצי אוקמי מתני’ בהכי דהא הכל ע”כ לאתוי’ אתא דבר מה, ואיך נאמר הכל מומחין מוחזקין שוחטים? פשיטא. מאן לשחוט, אי לאו מומחין ומוחזקין? וע”כ דכוונת התוס’ לפי מה שאמרו בגמ’ דפליגי אלישנא קמא וס”ל רוב מאש”מ אבל במוחזקין מצי סברי כרבינא דלא צריך כלל מוחזקין, ואז שפיר הוה מצי לאוקמי מתני’ הכל מומחין שוחטין אע”פ שאינם מוחזקין כרבינא ושחיטתן כשרה קאי אאינו מומחין וליתא קמן כנ”ל. ולכן ע”כ צריכין לפרש דכוונת הש”ס במה שאמרו דפליגי ארבינא וסברי רוב מאש”מ היינו אפילו לכתחלה אין צריך מומחה. ולפ”ז לפי מה דמסיק דגם אאידך לישנא דרבינא פליגו וס”ל לעלופי לא חיישינן שוב לא צריכין למימר דס”ל במומחין ומוחזקין דאפילו לכתחלה לא צריך לבדקו אלא בשניהם רק בדיעבד סמכינן ארוב ומ”מ לא מצי לאוקמי מתני’ בהכי משום דל”ל לרבות בהכל דמתני’ מידי כיון דלכתחלה צריך מומחה ומוחזק, וזה אפשר כוונת הב”י ז”ל דהתוס’ לא כתבו דבריהם אלא לפום האי צד דפליגו הני אמוראי רק אלישנא קמא ורק במומחין אבל במוחזקין ס”ל כרבינא, ואז ודאי צריך לומר דמומחין ומוחזקין לא צריך אפילו לכתחלה. אבל לפי מה דמסיק דפליגו אתרתי לישנא לא צריכין לומר דמקילין אף לכחחלה רק מכריעין לגבי תרתי לישנא דרבינא הן במומחין והן במוחזקין בדיעבד ולא לכחחלה. זה הוא מה שנלפענ”ד ליישב דברי הב”י. אולם דעת כל האחרונים בשיטת התוס’ כפשוטם דס”ל לדינא דאפילו לכתחלה לא צריך מומחין והנה הרא”י ז”ל כתב דלדעת התוס’ קשה לישנא דגמ’ בכמומחין קאמר רוב מאש”מ ובמוחזקין קאמר לעלופי לא חיישינן דמשמע דלא חיישינן כלל אבל במומחין ליכא רק רוב, וכתב דצ”ל לדעת התוס’ דלעלופי לא חיישינן אפילו ברגיל להתעלף כדעת הב”י אליבא דרמב”ם ואע”פ שהוא לא התיר רק בדיעבד התוס’ סברי דאפילו לכתחלה לא חיישינן עכתד”ק, עיי”ש. ולפי דעתי אין הדברים מוכרחים כלל, כי לישנא דש”ס מדוקדק היטב דלגבי מוחזקים אפילו ידעינן דלא שחט מעולם לא חיישינן לעילוף משום דרוב ב”א אינם מתעלפים. לכן קאמר לעלופי לא חיישינן. ולא מצי קאמר רוב מא”ש מוחזקין, אבל במומחין צריך להיות דוקא מומחה אלא דאנו אומרים דמסתמא כל העוסק במלאכת הזביחה מומחה הוא לכן קאמר לרוב מצויין אש”מ ודו”ק

שיטה הב’ הוא שיטת הגאונים מובא ברא”ש דלא נאדו הנך אמוראי אלא מסוף דברי רבינא ורק בליתא קמן סמכינן ארוב מאש”מ אבל מ”מ שרי ליתן לאינו מומחה לשחוט ע”ס שיבדקנו אח”כ כיון דאי נמי מישתלי התירא קאכיל. הנה כפי הנראה מדברי הרא”ש חדשו הגאונים האי דינא דמותר ליתן ע”ס שיבדקנו אח”כ כדי לקיים הפירוש אשר שללו  התוס’ דהיינו דלהני אמוראי רק בליתא קמן סמכינן ארוב מאש”מ ומ”מ לא קשה קושי’ התוס’ דא”כ לאוקמי הכל מומחין שוחטין ובדיעבד שחיטתן כשרה באינו מומחה וליתא קמן דבהכי א”א לאוקמי דהא גם אינו מומחה שוחט לכתחלה ע”ס שיבדקנו ולכן שפיר קאמר הש”ס דנאדו מהני אוקימתא דהכל מומחין שוחטין אע”פ שאינם מוחזקין, אלא דהרא”ש ז”ל הקשה ע”ז דניהו דהאי אוקימתא דרבינא אידחי שפיר, אבל עדיין יכולין לאוקמי במומחין להיפך מרבינא (ומה שכתכ ברא”ש כרבינא במומחין ר”ל לאפוקי אינך דלא מוקי כלל לענין דינא דמומחין, אבל לעולם כוונתו לאוקמי להיפך מרבינא כן כתב במעיו”ט שם עיי”ש) ור”ל הכל שוחטין אפילו אינם מומחין ע”ס שיבדקנו ושחיטתן כשרה בדיעבד וליתא קמן ע”ז תירץ הרא”ש דלא שייך לומר הכל שוחטין במקום דצריך עוד איזה תיקון

ואם נאמר דהגאונים רק מצד הכרע חדשו האי דנא דמותר ליתן ע”ס שיבדקנו ניחא מה שהעלה הב”י בדעת בע”ט דלדיד’ אין ליתן ע”ס שיבדקנו משום דלשיטתו דנאדו גם מאמצע דברי רבינא דהיינו דבדיעבד אפילו איתא לפנינו אין צריך בדיקה א”א לאוקמי מתני’ הכל מומחין שוחטין ובדיעבד שחיטתו כשרה בלי שום תיקון כמש”כ הטו”ז בסי’ א’ סקנ”ו דשחיטתו כשרה דמתני’ לעולם משמע ע”י איהס תיקון עיי”ש היטב. אולם על גוף דברי הטו”ז אני דן הרבה. הנה הפמ”ג שם כתכ דמדברי הרא”ש דהיינו מקושיתו על הגאונים משמע דלא כסברת הטו”ז עיי”ש. וכוונתו דלפי סברת הטו”ז לא הי’ קשה קושי’ הרא”ש על הגאונים דלוקמי הכל שוחטין ע”ס שיבדקנו ושחיטתן כשרה בלי בדיקה בליתא קמן דהא שחיטתן כשרה ע”י תיקון משמע. ותמהני על הגאון ז”ל דלפי הבנתו יותר הי’ להקשות על הטו”ז מתוס’ גופא שכתבו “דאין לפרש דדיעבד הוא דשחיטתו כשרה ולא מצי לאוקמי מתני’ בהכי משום דקשי’ להו וכולן”. הרי דגם התוס’ סברי דמצי לאוקמי שחיטתן כשרה בלי שום תיקון דודאי כך היא הכוונה במה שכתבו דאין לפרש דאין לומר דרצונם לפרש שחיטתן כשרה באיתא קמן וע”י בדיקה דא”כ לא הוזכר כלל במשנה דין דרוב מצויין אש”מ רק אדרבה בדיקה דוקא מכשרת השחיטה ולא סמכינן ארוב וממש כרבינא ובמה פליגו. אלא ודאי פשיטא כוונת התוס’ דנוקי האי ושחיטתן כשרה בלא בדיקה בליתא קמן, וא”כ הוה זה נגד סברת הטו”ז אבל באמת קושיתו של הפמ”ג מעיקרא ליתא דודאי האי דליתא קמן היא התיקון אשר על ידו יצאנו מידי חיוב בדיקה דכיון דליתא קמן לא מטרפינן מה ששחט וסמכינן ארובא אבל עיקר סברת הטו”ז קאי על שיטת הבע”ט דסובר דאפילו איתא קמן לא צריך בדיקה ע”ז כתכ דלישנא דמתני’ קשה לפרש בכהג”וו. והן אמת כי גם בזה קשה להלום דברי הטו”ז, דמה קשי’ לי’ אם על הדין עצמו איך לכתחלה צריך בדיקה ובדיעבד באיתא קמן לא צריך? הלא זה הוא שיטת הב”ע. ואם הב”ע סובר כן למה לא יכניס דינו במשנתנו? אלא דיש לפרש כוונת הטו”ז באופן זה דלשון שחיטתן דבמשנה משמע דקאי על האי שוחט עצמו שמיירי בי’ ברישא וכיון דמיירי ברישא משוחט מומחה, איך קאמר ושחיטחן על אינו מומחה? ובשלמא לרבינא דמוקי כן מתני’ לא קשי’ משום דכיון דמצריך בדיקה הרי נעשה מומחה ושפיר קאמר ושחיטתן של הני מומחין רק שנחזקו אח”כ שהם מומחין כשרה אבל בלא בדיקה שנשאר אינו מוחזק למומחה אין זה האי דרישא ולא שייך לשון “ושחיטתן” אלא דא”כ כוונת הטו”ז אז באמת קשה עליו גם מתוס’ כנ”ל דהא התוס’ רצו לאוקמי מתני’ כן דהכל שוחטין מומחין ושחטתן כשרה באינו מומחין וליתא קמן ולא עוד אלא דלרבינא גופא האי “וכל” קאי גם אאינו מומחין ובלא בדיקה וכמו שמדייקינן מלשון “ושחיטתן” היינו אותן מומחין כמו כן מצינן לדייק לשון “וכולן” דקאי ג”כ
אהני דלעיל. לכן דברי הטו”ז צ”ע להבינם

ונהדר להא דקמן דאם לא נאמר כטו”ז גם לדעת הבע”ט הי’ מסתבר לומר דסובר בהא כשיטת הגאונים דמותר ליתן ע”ס שיבדקנו ודלא כרעת הב”י בשיטת הב”ע, אלא דלפי מה שאבאר לפנינו בטעמא דשיטת בה”ע כנים דברי הב”י במה שהעמיס בשיטת הב”ע דלא יהבינן לי’ ע”ס שיבדקנו, עיין לקמן, ולכן היותר מחוור בזה הוא כמש”כ הרא”י דהגאונים לאו מצד הכרע קושי’ התוס’ חדשו האי דינא וקושי’ התוס’ לא קשה להו בלא”ה דכיון דלא ניחא להו וכולן תו לא קשה מה טעמא לא אמר זה כזה עיי”ש שהוכיח כן מדברי הרשב”א, וא”כ ממילא גם לשיטת הב”ע מצינן למימר כן, ועיין עוד מה שאכתוב לקמן בשיטת הב”ע בס”ד

אולם יש להעיר על שיטת הגאונים ז”ל דלפי שיטתם דהני אמוראים מכריעים הם דלכתחלה צריך מומחה ומוחזק ובדיעבד סמכינן ארוב למה לא אמר הש”ס להיפוך דנאדו מאוקימתות דרבינא משום דאית להו דבעינן מוחזקין ומומחין לכתחלה ומש”ה לא מצי לאוקמי כרבינא דהא “הכל” דמתני’ ע”כ לרבויי אתא, ומה מרבה אי הכל מומחין ומוחזקין דוקא שוחטין לכתחלה והול”ל להש”׳ס דפליגו ארבינא לחומרא בהכי תרי לישנא וניהו דליכא נפקותא לדינא אם נאמר דפליגו אמומחין לקולא או אאינו מוחזקין לחומרא אבל הטעם דלא מוקי מתני’ כרבינא יותר פשוט ומסתבר אי הי’ אומר דפליגו בשניהם לחומרא דאז לא מצי לאוקמי רישא דהכל משא”כ עתה שאומר דפליגו לקולא שפיר מוקי הכל דרישא וגם שחיטתן כשרה דסיפא אם לא שנחדש הדין דמותר ליתן ע”ס שיבדקנו, ומכש”כ לפי מש”כ בשם הרא”י דרק מצד וכולן דמתני’ נאדו דודאי דוחק גדול הוא, וצע”ג

שיטה הג’ הוא שיטת הבעל עיטור דהני אמוראי נאדו גם מאמצע דברי רבינא דאפילו אי איתא לפנינו א”צ לבדקו ושחיטתו כשרה בדיעבד בלא בדיקה, ועיין לעיל בד”ה ״תוס’ ד”ה ואם שחט בודקין אותו” שכתבתי להסביר טעמא לשיטה זו משום דאם דנין על הנשחט סמכינן ארובא לתלי’ במעשה משא”כ אם דנין על השוחט. ולפיכך יפה כתב הב”י בשיטת הב”ע דאין ליתן ע”ס שיבדקנו דהרי כבר דנו על השוחט ואוקמוהו על החזקה שלא למד שוב אי אישתלי ולא בדק אסרינן גם בדיעבד את הנשחט. אלא דלפ”ז הי’ לנו אוקימתא מרווחת ואפילו וכולן דמתני’ אתא שפיר דהכל שוחטין מומחין דוקא שוחטין ואפילו ע”ס שיבדקנו אינו רשאי ליתן ושחיטתן כשרה אם שחטו בדיעבד ולא צריך בדיקה וכולן ששחטו ע”ס שיבדקנו וליתא קמן לבדקו צריך אר”א. ויש ליישב דלא שייך אחרים רואין במקום דנתנו לו ע”ס שיבדקנו דאם יש אחרים מומחין רואין אותו למה יתנו לו ע”ס שיבדקנו אס לא שהוא בדרך הזדמנות והוא דחוק בלשון ואחרים רואין אותו דהול”ל “ואחרים ראו” בלשון עבר, ומדאמר בלשון הווה משמע דבכוונה עומדין שם לראותו, ודו”ק

ודע דאם נאמר דלא כב”י בדעת הב”ע אלא דבליתא קמן לא צריך לאר”א וכשר מטעם רוב יש אתנו לפרש טעמא דב”ע עוד באופן אחר, והוא עפ”י מה שכתב הרשב”א ז”ל בריש ספרו תורצ הבית בטעמא דרוב מאש”מ משום דגם האינו מומחא מצי שחט שפיר ולכן מהני הרוב אפילו נגד חזקת איסור דבהמה. ולפ”ז יש חילוק אס אנו דנין על השוחט או על הנשחט, דאם אנו דנין על השוחט ליכא רק רוב פשוט. לכן צריך לכתחלה לבדקו אבל אם שחט כבר ואנו דנין על הנשחט סמכינן בלא בדיקה אפילו הוא לפנינו דהוה רובא דרובא ודו”ק היטב

תוס’ ד”ה חולין שנעטה”ק לאו כק”ד האי טעמא הוה מצי למימר נמי ללישנא קמא עכ”ל. ונלפענ”ד ליישב בטוב טעם דלכאו’ למה לא נאמר דהא גופא אתא לאשמעינן דחולין שנעטה”ק לאו כק”׳ד לכן שוחטין אפילו טמא ובלא סכין ארוכה אלא דזה א”א לומר משום דזה לא שייך הכא לדיני שחיטה ומה בעי בהאי דינא הכא דבשלמא אי סובר כק”ד ואתא לאשמעינן דמ”מ מותר לשחוט ובסכין ארוכה ולא חיישינן שמא יגע בבשר שפיר שייך זאת לענין שחיטה אבל אי לאו כק”ד דמי ולא בעינן סכין ארוכה אין ענינו לכאן, אמנם אם נאמר דהכא עיקר לאשמעינן דינא דסיפא דשחיטתן כשרה בקדשים וחולין דרישא אגב גררא דסיפא נקטה, שפיר מצינן למימר דאתא לאשמעינן דחולין שנעטה”ק לאו כק”ד אע”ג דלא שייך לכאן כיון דדין אנב בררא נשנית, משא”כ אם התם עיקר והכא קדשים אגב חולין נקט ע”כ צריך לאשמעינן ברישא דהכל שוחטין דין השייך לשחיטה דוקא ודו”ק היטב. שוב מצאתי כדברי ברא”י

בסוף העמוד רש”י ד”ה מותר לכתחלה לכאו’ הי’ נראה דטעות הדפוס איכא הכא וצריך לציין “מותרת” וקאי ארישא דברייתא דשחיטת כותי מותרת וכתב רש”י ז”ל דהאי מותרת ע”כ לכתחלה היא אע”ג דשחיטתו כשרה דמתני’ דיעבד ומצאתי אח”כ בהגהות מהרש”ש שהגיה כן. שוב אני רואה דיש לקיים הגירסא שלפנינו ולומר דכוונת רש”י ז”ל לומר דלא תימא דדוקא בשחט בהמת ישראל דמותר ע”י חותך כזית שלא יפסיד הבהמה אלא אפילו שוחט בהמת עצמו כדי למכור לאחרים מותר ליקח ממנו לכתחלה ע”י חותך כזית ונותן לו ודו”ק

הרא”ש ז”ל הביא בשם הלכות א”י דשחט ולא בירך שחיטתו פסולה, ותמה בהג”א דלא אישטמיט לן בשום דוכתא דמש”ה הוה שחיטתו פסולה. ובאמת ביותר הול”ל דהא שנינו לקמן דזרק סכין לנועצה בכותל והלכה ושחטה כדרכה השחיטה כשרה, הרי בפירוש דאין הברכה מעכבת. ועיין ברמב”ם ריש הלכות שחיטה שכתב “ואם לא ברך בין בשוגג ובין במזיד הבשר מותר” עכ”ל. וכתב הכ”מ ובן בהגמ”י דלאפוקי מאלדד הדני אתא דפוסל השחיטה בלא בירך. והנה מדקדוק דבריו של רבנו הרמב”ם ז”ל אנו למדין טעמא דמאן דפוסל כי לא על חנם נקט הרמב”ם הבשר מותר ולא סתם שחיטתו כשרה. והנראה בזה היא דהנה כל ברכת המצוות אינם אלא מדרבנן כמבואר בברכות ט”ו ע”א, ועיין בהגהות מהר”צ חיות שם. ושגור בפי האחרונים דהטעם שתקנו חז”ל לברך על כל מצוה עובר לעשייתן כדי לעורר הכוונה כן כתבו הנו”ב ושאר האחרונים. ואני לא כן אדמה דהרי לא תקנו חז”ל ברכת המצוות רק במצוות שבין אדם למקום ולא במצוות שבין אדם לחבירו, וכן כתב הרמב”ם ז”ל בפי”א הלכות ברכות ה”ב, וז”ל: וכל מ”ע שבין אדם למקום, בין מצוה שאינה חובה ובין מצוה שהיא חובה, מברך עלי’ קודם עשייתם עכ”ל. ואם נאמר דתיקון הברכה משום כוונה נגעה בה, אז יותר הי’ הסברא להצריך ברכה בצדקה ביקור חולים והכנסת כלה וכדומה מתקיעת שופר ושאר מצוות שבין אדם למקום שהמעשה גופא מוכחת דלשם מצוות ד’ קעביד דאל”כ לא הי’ עושה מעשה זו שאין בה שום צורך ותועלת משא”כ במצוות שבין אדם לחבירו רק ע”י הברכה ניכר שעושה לשם מצוה ואפ”ה לא תקנו בהן ברבה. ואל תשיבנו דבמצוות שבין אדם לחבירו, בין כיוון למצוה ובין לא ביוון, השגנו התכלית המכוון משא״כ במצוות שבינו לבין המקום כמו שופר או תפילין אי לאו הכוונה לאו מידי קעביד ולא יצא. שתי תשובות בדבר: חדא מה נאמר למ”ד מצוות א”צ כוונה ויצא גם בלא כוונה למצוה, ועוד הלא הרבה מצוות כמו שחיטה וטבילה וכדומה דלכ”ע אפי’ בלא כוונת מצוה ואפילו דרך מתעסק השגנו התכלית דהנדה טהורה והנשחט מוכשר לאכילה ולמה תקנו שם ברכה, וע”כ תאמר דאפ”ה תקנו ברכה כדי שיעשה המצוה בכוונה ויקבל שכר על עשיית המצוה לשם המצוה א”כ מכש”כ דהל”ל לחז”ל לתקן ברכה בנתינת צדקה וכדומה כדי שיתן לשם מצוה שצוה לו השי”ת. לכן נלפע”ד עפ”י מה שעתבו ספרי הקבלה דיש ליזהר מאד שלא לכבד ולהוקיר תשמישי המצוות דנראה כע”ז ר”ל שמכבד עץ ואבן ומה”ט אומרים בהושענא כשמסלקין הד’ מינים למען דעת כל עמי הארץ כי ד’ הוא האלקים אין עוד להורות שלא נטעה ח”ו לכבד את הד’ מינים כי תשמישי מצוה נזרקים ואין בהם שום קדושה ורק מפני כבוד המצוה יתברך אנו נופלים ומחבבים אותם בשעת קיום המצוה, אבל לא חלילה שיגיע להם איזה כבוד או חיבוכ. ולכוונה זו כיוונו חז”ל לפענ”ד כתיקון ברכה עובר לעשיית המצוה לשלול כל כבוד ויקר למעשה והחפץ שעושה בו המצוה, ומכש”כ שיש לחוש בזה במילה ושחיטה שלא יהי’ כמל לשם הר גריזים ושוחט לשם הרים וכדומה

ולפ״ז יש לומר דבעל הלכ’ א”י הי’ חושש דמאחר שתקנו חז”ל ברכת השחיטה והוא הזיד ולא בירך הרי יש לחוש שמא שחט לשם אחד מכל הני שמנה התנא בפ”ב, ולכן פוסל השחיטה מצד תקעו”כ. אבל בזרק סכין והלכה ושחטה כדרכה אע”פ שלא בירך כיון דנופל החשש ששחט לשם ע”ז או ד”א ממילא השחיטה כשרה דלא בעי כוונה אלא דהרמב״ם ז”ל לא ס”ל החי סברא וכדי לשלול זאת כתב הרמב״ם דהבשר כשר לא מיבעי השחיטה ודאי לח פססלת בכך במה שלא בירך אלא דגם הבשר כשר ואין לחוש שנאסר הבשר מחמת הרהור ע”ז כנ”ל נכון וברור

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s