דף ד

דף ד’ ע”א גמ’ ולאביי קשי’ סיפא אמר לך יוצא ונכנס נמי  בא ומצאו קרי לי’, ולרבא קשי’ רישא אמר לך יוצא ונכנס נמי כעע”ג דמי עכ”ל. הא דקאמר לאביי דיוצא ונכנס בא ומצאו קרי לי’ ולרבא קאמר דיוצא ונכנס כעע”ג דמי, היינו משום דודאי יש חילוק בין יוצא ונכנס לבא ומצאו לדינא כמו שמוכח מהני מתנייתא דע”ז דלגבי יי”נ יוצא ונכנס שרי לכתחלה ובא ומצאו דוקא בדיעבד ולכן מוכרח לומר לאביי דהאי בא ומצאו באמת יוצא ונכנס ובעוד שהוא יוצא ונכנס בא ומצאו עוסק בשחיטה או בא לבסוף השחיטה. אבל לגבי רבא נהפוך הוא דבלישנא דעע”ג א”א להכניס יוצא ונכנס אבל קאמר דלדינא שווין הן דמה לי עע”ג או יוצא ונכנס דדמי להדדי לדינא ובשניהם שרי לכתחלה כמו ששנינו גבי יי”נ דיוצא ונכנס לכתחלה נמי שרי וכאשר כתכ הל”א לעיל לרבא דניהו דמודה לחילוק דקאמר אביי הכא נגע והתם לא נגע אבל הוא סובר דביוצא ונכנס מירתת כ”כ כמו בעע”ג ולכן קאמר לישנא “דדמי” ומזה ראי’ למה שכתבתי לעיל דהאי עע”ג דקאמר אינו שוחט מומחה המבין אם נשחט כראוי’ אלא אפי’ אינש דעלמא אשר הכותי יהי’ מורתת ממנו, דאם נאמר דעע”ג פירושו כמו אר”א דמתני’ שמעידין על השחיטה א”כ לא צריך כלל לטעמא דמירתת ואיך קאמר דיוצא ונכנס כעע”ג דמי הא לא דמי כעוכלא לדני דיוצא ונכנס אם מהני הוא מטעם מירתת ועע”ג היא עדות של מומחה שיפה שחט הכותי, אלא ודאי כמש”כ, ולפ”ז לכאו’ תמהני על לשון רש”י ז”ל ד”ה כעע”ג דמי וז”ל: ועע”ג דקתני תנא היינו יוצא ונכנס עכ”ל אשר מזה נראה דרש”י רצה לפרש האי דמי כמו קרי לי’ דלעיל והוא פלא דאיך יקרא יוצא ונכנס בלשון עע”ג, ואולי כוונת רש”י ז”ל במה דקאמר היינו יוצא ונכנס לומר דאין בהאי עע”ג מעלה יתירה מיוצא ונכנס דאינו כמו אר”א ומבינים רק עע”ג בלי להשגיח על מעשיו או אינו מבין כלל מה שעושה רק שיהי’ הכותי מירתת כמו ביוצא ונכנס. אח”כ מצאתי בריטב”א ז”ל שכתב דמש”ה קאמר לגבי רבא דמי ולא קרי לי’ משום דיוצא ונכנס לא מצי קרי לי’ עע”ג, עיי”ש, ונהנאתי, ודו”ק

גמר’ גופא אמר רבא מומר או”נ לתאיבון בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו וכו’ הקשה הרשב”א ז”ל דהרי אמרי לקמן דף ט’ ע”א דלא בדק בסימנים נבלה ואיך סמכינן אמומר דילמא לא שחט רובא דזאת אינו תלוי ברצונו ודעתו ותירץ דמסתמא יבדוק בסימנים מיד ואם ימצא שלא נשחט בשיעור ישלים החתך טרם שיעור שהיי’ — אבל לפ”ז נצמח תמיה רבתא איך הוקבע האי דינא דרבא בשו”ע להלכה לדידן דאוסרין כל שהי’אפ ילו משהו

והנראה לפע”ד דהרי לקמן כתבו התוס’ דאין בדיקת הסימנים לאח”ש אלא מדרבנן משום דרוב פעמים שחט שפיר אבל הרשב”א כתב דהוא דאורייתא משום דרובא דתלי’ במעשה הוא ולא אזלינן בתריה— ואומר אני דלפ”ז אם אנו רואים שנשחטו רוב הסימנים אלא דאנו מסופקים מתי נשחטו אם בב”א או בשהי’ בינתיים שוב אמרינן דרוב פעמים שחט שפיר ולא צריך להשלים אח”כ דאין כאן חזקה שלא נעשה מעשה דהרי המעשה מונחת לפנינו שנשחטו הסימנים כולן או רובן ועל הספק אם בב”א או בזא”ז שפיר מעיד הרוב דשחט שפיר דבב”א נעשה ודו”ק — ועיין לקמן דף ט’ אריכות בענין זה

הרמב״ם ז”ל בס”ד מהלכ’ שחיטה פסק ראפילו מומר לאחד משאר עבירות צריך בדיקת סכין, ותמהו עליו הא מומר לד”א לא הוה מומר לכה”ת. הנה לפע”ד הרמב”ס ז”ל נשמר מקושי’ זו דהוא ז”ל אינו מפרש הא דאמרו בגמ’ מיטרח לא טרח כפירש”י ז”ל דאם ימצא הסכין פגום לא יחזור אחר סכין אחר רק מפרש מיטרח לא טרח לבדוק יפה ומיישב בזה מה דקשה בגמ’ לפרש”י דהא מיני’ ובי’ מביא הש”ס ברייתא דחמצן של ע”ע מותר מיד מפני שמחליפין הרי דמטריחין להנצל מעבירה וכאשר הקשה כן הריטב”א ז”׳ל בחידושיו ונדחק לחלק בין טרחא לטרחא. אבל לפי פירוש הרמב”ם ניחא דמחמת קלות דעתו לא יטריח את עצמו לבדוק כראוי’ ומקלו יגיד לו שהסכין יפה וכאשר כתכ כן הפ”י בטעמא להלכ’ א”י דנשים לא ישחטו לכתחלה מפני שדעתן קלות הכוונה דשחטו בלא בדיקת סכין בראוי’ דזה צריך הבנת הלב ויישוב הדעת והמה יקילו לבדוק בהעברה בעלמא, עיי”ש. ואם נפרש כן יפה פסק הרמב”ם דה”ה במומר לד”א דעכ”פ קל בדעתו הוא ולא יטריח לבדוק הסכין כראוי’ דהיינו בדיקת סכין אחר פגימה שאינה אוגרת אלא נרגשת שאינה אלא מדרבנן כאשר ביארתי בקונטרסי הלכה למשה. ועיין לקמן בזה במקומו ובפתיחה באריכות בודאי דיש לחוש שכל העובר בעבירה מיקל בבדיקה זו. והא דנקט רבא מומר לנבלות לאשמעינן דאפילו מומר לנבלוהת סגי בבדיקת סכין ולא חיישינן לקלקול בשחיטה עצמה ךלא אמרינן דש בי’ כהתירא דמי’ ליה

אולם גם לפי דרכו של רש”י ז”ל יש מקום ליישב דקדוקו של הריטב”א הנ”ל דלא תקשי מחמצן של ע”ע דהא דקאמר מפני שהן מחליפין הכוונה שמחזירין אחר החלפה אם ימצא בנקל להחליף בלא טרחא יתירה וכן בסכין ודאי נמי מחזירין לתקנו או להחליפו באחר אם אפשר בנקל אבל אם לא יעלה בידם התיקון או ההחלפה הכא והכא עושים בעבירה אלא דבחמץ מיירי דלא ידעינן בודאי דאית להו חמץ שעעה”פ רק ספק הוה שמא נשאר להם ולכן מהני הא דמחליפין לעשותו ס”ס דשמא לא הי’ להם חמץ כלל, ואז אפו או לשו אחר ספסח, ואם מיד ממש דליכא שיעור לישה ואפי’ שמא לקחו מן הנכרי בכסף. ואת”ל שהי׳ להם חמץ שמא עלתה בידם להחליפו כי המה מחזירין להחליף אם אפשר, אבל בשחיטה דאיכא חזקת איסור ודאי לא סגי לן בהא דאנו אומרים שהשתדלו לשחוט בסכין יפה דשמא לא לתה בידם. ובדברנו אלו מצאתי מקום ליישב מה דתמהו האחרונים ז”ל למה השמיטו הפוסקים האי דינא דחמצן של ע”ע מכל וכל. ולפי האמור י”ל דאם הברייתא אתי’ כר”ש דחמץ שעעה”פ מותר מה”ת אלא דקנסא קנס לכאו’ יש לתמוה אי מיירי דלא ידעינן בודאי שיש לו חמץ א”כ בלא”ה מותר דכל ספק דרבנן להקל, ואי דאיכא ודאי חמץ להאי ע”ע, מה מהני סברת מחליפין כיון דעושה רק ספק כנ”ל וספק במקום חזקה הלא הסכימו האחרונים דאסור גם באיסור דרבנן, עיין בפר”ח יו”ד סי’ ק”י ובשאר אחרונים מה שפלפלו בזה. אולם י”ל דר”ש לשיטתי’ באמת ספק במקום חזקה באיסור דרבנן שרי ולכן שפיר מצי אתי’ האי ברייתא כר”ש ומיידי כדאית לי’ חמץ ודאי ומ”מ סמכינן להקל שמא עלתה בידו להחליף כיון דודאי מחזיר להחליף. אבל לדידן דל”ל בהא כר”ש באמת אין לדין זה מציאות דאי ספק הוה אי נשאר להם חמץ שרי בלא”ה מכח ספק דרבנן ואי ידעינן דהי’ לו חמץ ודאי לא מהני סברת מחליפין דסכ”ס הוה ספק במקום חזקה, דהנה בריש נדה מביא הש”ס פלוגתא דרבנן ור”ש במקוה שנמדד ונמצא חסר דלת”ק כל טהרות שנעשו ע”ג בין ברה”י ובין ברה”ר טמאות ודאי ור”ש אומר ברה”י תולין וברה”ר טהור ומסיק דשניהם למדוה מסוטה ור”ש יליף סוף טומאה מתחלת טומאה מה תחלת טומאה ברה”ר טהור אף סוף טומאה כן ורבנן סברו דתחלת טומאה איכא חזקת טהרה ובסוף טומאה איכא חזקת טומאה. והקשו שם בתוס’ וכי ל”ל לר”ש חזקה עיי”ש שנדחקו. אולם מדברי הרשב”א ז”ל באן בחולין לקמן דף ט’ ד”ה א”ל אביי למדתי יישוב נכון לקושי’ החוס’, והוא דענין חזקה אינו אלא במקום שמסתפקים מתי יצא הדבר מחזקתו בזה ילפינן מנגע דמוקמינן אחזקה דמעיקרא אבל אם נעשה איזה מעשה לסלק החזקה ורק אנו מסופקים אס נעשה כראוי’ או לא לא שייך לומר דאוקמי אחזקה ולומר דלא נעשה מעשה אבל כל ספק במקרה התירה התורה בלא”ה, עיי”ש היטב, שכתב הרשב”א דזה טעמא דר”ש דמטהר ברה”ר אפילו נגד חזקת טומאה. ולפ”ז נאמר דפלוגתת האחרונים אי סד”ר במקום חזקה להקל או להחמיר תלוי בזה דאם נאמר דגם בספק במקרה מוקמינן אחזקה לעשותו כודאי דלא נשתנה אז גם בדרבנן להחמיר אבל אי ספק במקרה מגדע החזקה רק שרי מטעם דכל ספק במקרה שרי מה”ת א”כ בדרבנן אמרינן להיפוך דספק שמא נשתנה הדבר מהני להתיר, וזה ברור בס”ד. ולפ”ז ר”ש לשיטתי’ שפיר מהני ספק הכלפה להתיר חמצן של ע”ע הגם דודאי נשאר להם חמץ אבל אנן דפסקינן כרבנן גבי מקוה ומוקמינן אחזקה במקום ספק במקרה ליכא להאי דינא דחמצן של ע”ע שום מציאות, ולכן השמיטוהו הפוסקים, ודו”ק היטב

ע”ש תני’ דמםייע לך חמצן של ע”ע מותר מיד מפני שהן מחליפין, פירש”י שאין מבערין מפני הפסדן, והקשה בת”ח ובר”י דאיזה סייעתא איכא לרבא דהא החשוד על ב”י הקל לא חשוד על אכילת חמץ שעעה”פ החמור, עיי”ש. וצריכין אנו להוסיף לבאר הקושי’ דניהו דחשודים נמי ליהנות מחמץ כי ע”כ לתכלית זה אינם מבערין החמץ כדי ליהנות ממנו.אחר הפסח, אבל עדיין אאכילה דחמור מהנאה לא חשידי וה”ה להכשיל אותנו באכילת איסור, דניהו דלפי מה שכתב הרא”י לקמן בד”ה עוד אבאר לך דהא דלמחליף אסורין לו החליפין היא דוקא בתחליף עם נכרי אבל במחליף עם ישראל לא דהמעות שקיבל מישראל גזל או מתנה הוה, עיי”ש, וא”כ לכאו’ יש לומר דמה לי מחליף עם נכרי או ישראל דבכוב”כ עבר רק אחדא איסורא דבמחליף עם הנכרי עבר אדאורייתא בהחלפה עצמה דנהנה בשעת המקח בקנין החליפין ובהחליף עם ישראל ניהו דעבר אליפני עור להכשילו אבל לעומת זאת לא נהנה מאיסורא. אבל זה אינו, חדא דאם יודע כל זאת אז יודע דעבר אאיסור גזל וגם אלפני עור ועוד דלהכשיל אחרים באכילת איסורו חמור כמו אכילת עצמו, ולכן שפיר נתקשו

אבל לפי מה שכתבנו בדבור הקדום לק”מ דהא דאמרו מפני שהן מחליפין אין הכוונה דודאי מוצאים להחליף אלא שמשתדלים ומחזרין להחליף אם אפשר. והנה מה שאין מבערין מפני הפסדן היינו אספלו אם יכולים למכור חמצן לנכרי בזול ג”כ אינם מבערין ומצניעים החמץ לאחה”פ להחליף אם אפשר אבל אם לא ימצאו מי שמחליף עמם בלי הפסד אוכלים אותו בעצמן, דמפני הפסדן יעברו גם על אכילת חצץ שעעה”פ דאל”כ למה לא ימכרו אותו קודם הפסח בזול? ומלשון הברייתא מוכח דמיירי בעוברי עבירה כאלו דאל”כ ל”ל טעמא דמפני שמחליפין דהא אפילו לא ימצאו מי שיחליף עמם שוה בשוה יקחו ביוקר פת מנכרי וימכרו את שלהם בזול כאשר יוכלו כיון דלא חשידו על אכילת חמן בשום אופן וכיון שאמר מפני שהן מחליפין הרי מבואר דדוקא כשמחליפין אינם אוכלין אבל אם לא ימצאו להחליף יאכלו בעצמם וכן יתנו לאחרים וזה ברור בס”ד

ע”ב רש”י ד”ה מפני שמחליפין בסה”ד וי”א שאף לעצמו שרי וטעות הוא בידם דא”כ מצינן דמים לחמץ בפסח. הנה דברי רש”י ז”ל תמוהין לפום רהיטא וכאשר תמהו עליהם בתוס’ דהא לכתחלה עכ”פ אסור להחליף וראיתי בשו”ת ק”ז בעל החת”ס זצ”ל או”ח סי’ קי”ב וביתר ביאור בחדושיו לחולין כאן דכוונת רש”י ז”ל כי הי”א המה שיטת הרמב”ן ז”ל בפ’ השוכר דהחליפין מותרין משום דאין אלו דמיהן של א”ה וכדברי הירושלמי קדושין על המשנה דמכרן וקדש בדמיהן  מקודשת וא”כ ליכא איסור בהחלפה או במכירה ושפיר קשי’ לי’ לרש”י א”כ מצינן דמים לחמץ בספח דהא שרי לכתחלה למכור אלא דבאמת הרמב”ן ז”ל נשמר מזה כמו שכ’ החת”ס דטעמא דהא מלתא הוא משום דא”א למכור דאין לו בעלים והמעות שקיבל מתנה או גזל הוה. וכן תראה שמה”ט דחה הרשב”א כאן קושי’ רש”י על הי”א דא”׳א למכור דאינו שלו ולא כמו שדחו התוס’ דברי רש”י בכתבה דאין זה דיוקא דלכתחלה אסור למכור דזה ודאי ליתא דאם עבר אאיסור תורה בהחלפה עצמה אז ממילא אסרו חכמים התליפין כי היכי דלא להנות מאיסורא וכאשר נבאר בס”ד הדבר לפנינו בסוגי’ דסכין של ע”ז, עיי”ש. ולכן מצד זה שפיר הקשה רש”י ז”׳ל דאם החליפין מותרין אפילו מדרבנן ע”כ דלא עבר אאיסורא במעשה ההחלפה וא”כ מצינן דמים לחמץ, אלא דנפרכים דברי רש”י כמש”כ הרשב”א דאין זה מכירה דאינו שלו, אלא דשיטת הי”א שהיא שיפת הרמב”ן ז”ל נפרכת כאשר הארכתי בכמה מקומות, עיין בספרי שביבי אש במס’ פסחים ובגטין, עיי”ש, ודו”ק

 תוס’ ד”ה מותר מיד וכו’ א”נ כפי’ ר”ת דבבצק מיירי וכו’ והשתא אתא שפיר וכו’ ומותר מיד דקאמר היינו בשיעור לישה עיין במהרש״א ובפי’ דבריו ברא”י דדוקא מיד קאמר דמותר דהיינו כל זמן שנמצא בצק בידו אבל לאחר שנמצא פת בידו אסור משום פת עכן”ם דודאי לא החליף פת בבצק להנצל מאיסור פת עכו”ם דמיטרח לא טרח ולתלות שהי’ לו בצק והחליף בבצק ואפהו זה לא אמרינן דכל מה שנמצא בידו עתה תלינן דכך הי’ לו והחליף, עיי”ש. ואני בער ולא אדע דאם לא ידעינן שנשאר לו חמץ או שנתחמץ לו עיסה בפסח, מהיכי תיתי ניחוש בפרט אי הברייתא כר”ש אתי’ דחמץ שעעה”פ אינו אלא קנסא דרבנן בעלמא ולא עוד אלא אפילו אי אתי’ כר”י דאיכא חשש דאורייתא מ”מ איך קאמר דדוקא מיד מותר אבל כשיש לו פת אסור אפילו אחר לישה ואפי’ דהא לגבי איסור פת עכו”ם פשיטא דספקא מותר ואמרינן דשמא לא נשאר לו חמץ ולש ואפה אחה”פ כדרך כל הארץ. אבל הא לא קשי’ דאם נאמר דלא ידעינן אם נשאר לו חמץ איך מביא סייעטא לרבא לפי מה דקאמר בגמ’ ודאי מחליפין אין הפירוש דודאי מצאו להחליף אלא דודאי מחזירין להחליף אבל הא ודאי לא ברירא לן דודאי מצאו מאן דמחליף להו, אלא דסגי בהא דודאי מחזירין להחליף כיון דאיכא ס”ס שמא לא נשאר להם חמץ ואם נשאר הלא מחזירין להחליף ושמא מצאו מי שהחליף להם אבל כאן בשוחט דאיכא חזקת איסור ודאי מה מהני מה שהחזיר לשחוט כהוגן דשמא לא עלתה בידו, אבל קושי’ זו ליתא דודאי סגי כאן במה שמהדר לשחוט יפה דאז איכא חזקה אלימתא דאין קלקול יוצא מתח”י מומחה בר דעת ושפיר סמכינן דשחט שפיר ולענין בדיקת סכין באמת מה”ט לא מהני מה שמחזיר אחר סכין יפה דלמא לא עלתה בידו כמש”כ למעלה

אבל התוס׳ שהקשו דהוה פת עכו”ם ע”כ לא סברו דלא ידעינן אם נשאר להם חמץ דאז באמת לא הי’ מקשין מידי דלגבי איסור פת עכו”ם תלינן להקל דלא נשאר להם ואפו בעצמם אבל הם סברו דמיירי בדידעינן שנשאר להם חמץ או עיסה בודאי והא דתלינן בהחלפה סברו דרוב פעמים מצי מחליף ורובא וחזקה רובא עדיף אפילו מדרבנן להאי מ”ד ולכן קאמרו דע”כ מיירי הכא דאנו רוצים ליקח מה שידעינן שנשאר להם וא”כ בבצק שפיר לוקחין אבל אם נמצא בידם פת ואנו יודעין שנשאר להם פת אין ליקח משום פת עכו”ם, ויש להם קצת ראי’ דברייתא מיירי שידעינן שנשאר להם חמץ ממה דפריך הש”ס ממאי דר”י היא דלמא ר”ש היא ואי דלא ידעינן שיש להם חמץ שעעה”פ איך מצי אתי’ כר”ש דהא אז בלא טעמא דמחליפין שרי דשמא לא נשאר להם חמץ והוה סד”ר לקולא אלא דמ”מ ראי’ גמורה ליכא די”ל דהכי קאמר דלמא ר”ש היא ומיירי בידעינן שנשאר להם חצץ אבל אי ר”י היא אז מיירי בלא ידעינן, ודו”ק

בא”ד ומה שפירש הקונטרס שמרויחין דלדידן מיהא שרי ונראה שמרויחין גם לגבי דידהו למה דס”ד השתא דהוה דאורייתא דבחליפין לא אסור אלא מדרבנן וכו’ עכ”ל. עיין בל”א שכתב דגם רש”י ז”ל כתב דמרויחין גם לדידהו והא דדייק לכתוב בהתירא טפי פורטא אע”ג דאיכא הרווחה רבה מדאורייתא לדרבנן דייק לכתוב כן למסקנא דמצי אתיא כר”ש ומ”מ איכא הרווחה פורטא גם לר”ש דלא אכל האיסור עצמו אלא חליפין, ור”ל דהו תרתי דרבנן. ולכאו’ יפה כתב בכוונת התוס’ דנראה דהוקשה להם על רש”י שכתב דאין כאן אלא הרווחה פורטא דהשתא דקאמר דאתי’ כר”י איכא הרוחה טובא אלא דמה שהמליץ עד רש”י חלישא טובא דהא השתא לר”י קיימינן אבל במחכ”ת כל מה שכתב ליתא דהא רש”י ז”ל יפה כתב דגם לר”י ליכא אלא הרוחה פורטא דניהו דחליפין אינם אסורין אלא מדרבנן אבל החלפה עצמה הוא איסור תורה דנהנה בהחלפה שנתעשר להשיג היתר תמורת איסור וכאשר נדבר מזה לקמן בסוגי’ דסכין של ע”ז עיי”ש. ואם תדייק בדברי רש”י ז”ל תמצא שכן הוא, דז”ל: ואע”ג דהשתא נמי איסור הוא לגבי דהא מתהני מחמץ שעעה”פ דאי לא דיהיב לי’ דידי’ וכו’ הרי דקאי על מעשה ההחלפה עצמה דהוא איסור תורה ולכן כתב רש”י ז”ל דאין כאן אל הרוחה פורטא מאיסור אכילה שהוא במלקות לא”ה שאין לוקין עליו לדעת הרמב”ם ואפילו לדעת התוס’ לקמן ה’ ע”ב ד”ה השתא

אולם התוס’ השיגו על רש”י ז”ל שפיר באמרם דמאחר שגזרו חז”ל לאסור החליפין למחליף שוב לא עבר אדאורייתא כלל בהחלפה עצמה דהוה כהחליף א”ה בא”ה והמעיין היטב בדברי התוס’ יראה ויבין כי לכך כיוונו דז”ל: ונראה שמרויחין נמי לגבי דידהו וכו’ דבחליפין לא אסור אלא מדרבנן כמו שפי’ בקונטרס בע”ז וכו’ ויש לדקדק דבתיבת “דבחליפין” אות ה”ב’ יתירה והול”ל “דחליפין” וממילא הול”ל “אינם אסורין” בלשון רבים ולא “לא אסור” בלשון יחיד, ויותר יש לתמוה שהביא ראי’ דאסור מדרבנן אלא דלא אסור מה”ת וזה מבואר בגמ’ עצמה שם דדרש כי חרם היא למיעוטי ערלה וכ”כ הרי דמה”ת אין תופסין דמיהן והתוס’ לא בקשו יותר להוכיח דאיכא הרוחה רבה בין החמץ לחלופיו ואם גם מדרבנן שרו החליפין אז התימא יותר גדולה על רש”י ז”ל שכתב דאין כאן אלא הרוחה פורטא דאין לומר דכוונת התוס’ דלא נאסרו החליפין למחליף מה”ת דזה פשיטא כיון דאין תופסין את דמיהן מה לי אחר ומה לי הוא אלא ודאי כיוונו התוס’ למה שכתבנו דאם החליפין הי’ מותרין לגמרי למחליף אפי’ מדרבנן לא קשה מידי על רש”י ז”ל דשפיר כתב דליכא אלא הרוחה פורטא כיון דההחלפה עצמה אית בי’ איסור דאורייתא ולכן כתבו התוס’ דבחיפין לא אסור אלא מדרבנן ר”ל מעשה ההחלפה נמי רק מדרבנן והטעם משום דגזרו על החילפין וממילא לא עבר בהחלפה איסור תורה והוה הרוחה גדולה ולא פורטא ולכן הביאו ראי’ מרש”י ע”ז דהחליפין אסורין לו מדרבנן אבל רש”י ז”ל הי’ סובר דהאי איסור שאסרו רבנן החליפין לא מבטל איסור של ההחלפה והוא פלוגת’ ישנה אם ע”י דרבנן נשתנה הדין תורה ויש בזה כמה דעות ואכ”מ להאריך בזה

ובזה תבין גם מה שכתבו התוס’ אח”כ וז”ל: ונראה שפשוט לרש”י דאסור מדרבנן ממה שכתב כאן דא”כ מצינן דמים לחמץ בפסח ואין זה דיוקא וכו’ כיון דלכתחלה אסור למכור עכ”ל. ומי לא ישתומם על לשונם שכתבו ונראה שפשוט לו לרש”י וכו’ הלא בפירוש כתב כאן רש”י לדחות הי”א שמביא וכן הי’ להתוס’ לכתוב ומה שהוכיח רש”י ז”ל כאן דאסורים החליפים דאל”כ מצינן וכו’ זה ליתא דהא עכ”פ לכתחלה איכא איסור בהחלפה וכאשר מתמיהים האחרונים ז”ל על האי דברת רש”י ז”ל שאין לו שום הבנה. עיין ברא”י שהביא בשם אשל אברהם פירוש דחוק. גם קשה דלפי המ שפירשנו דברי התוס’ דרצו להוכיח דלר”י אסורים החיפים עכ”פ מדברבנן למה הביאו ממרחק לחמם מרש”י בע”ז כיון שכתב כאן דע”כ החליפים אסורים דאל”כ מצינן דמים לחמץ בפסח

אבל לפי האמור הכל ניחא דהני י”א שמביא רש”י ע”כ לא ניחא להו לומר דמשום הרוחה פורטא בין איסור אכילה לא”ה מחליפין דכיון דעוברי עבירה הן שאם לא ימצאו להחליף אוכלים גם בעין החמץ אין מסתבר לומר דמחזירין בטירחא אחר הקל הקל כיון דשניהם אסורין מה”ת וא”כ ע”כ לומר דר”ל דלמחליף עצמו שרי דהיינו דלא עשה איסור תורה בהחלפה וממילא ליכא באכילת החליפין אפילו איסור דרבנן לא, דהא בהא תלי’ דאם מודים דבהחלפה עצמה עברו אאיסור תורה מה הועילו באמרם דשרי באכילה כיון דכבר עבר אדאורייתא בהלפה ואין כאן רק הרוחה פורטא  אלא ודאי דלהי”א גם בהחלפה לא עבר אמידי וכאשר באמת כן הוא שיטת הרמב”ן ז”ל ומקורו מירושלמי קידושין על התני’ דמקדש בערלה שכתב בטעמא דמכרן וקדש בדמיהן מקודשת משום דאין דמיהן והוה גזל או מתנה בידו משום דס”ל לשיטה זו דאין לא”ה בעלים כלל ומקרי אינו שלו וע”ז הקשה רש”י ז”ל א”כ מצינן דמים לחמץ בפסח. אלא דלפי האמור קושי’ זו לא ק”מ דטעמא דשרי למכור היא משום דאין זה מכירה דלא מצי מוכר דבר שאינו שלו וא”כ ליכא דמים לחמצץ בפסח אלא דרש”י ז”ל לא נחית לטעמא דהא מלצא ולכן הקשה שפיר על האי שיטה. ולכן אין כאן הוכחה דלרש”י החליפין אסורים כלל כי כאן אין כוונת רש”י אלא להוכיח דאיכא איסור תורה בהחלפה אבל מ”מ כתבו התוס’ מאחר דרש”י ז”ל סובר בפירוש בע”ז שם דהחליפים אסורים עכ”פ מדרבנן להמחליף נראה דהוכחתו הי’ מהא דכתב כאן לדחות הי”א על גוף ההחלפה דאסור ה”ה דהחליפין עצמן אסורים וע”ז כתבו דזה ליתא דניהו דיש להוכיח דההחלפה אסורה אבל החליפין אפשר דמותרים. ודו”ק היטב בכל הדברים שכתבתי כי הדברים ברורים בס”ד

גמר׳ לימא מסייע לי’ הכל שוסטק אפילו כותי ואפי’ ערל ואפילו ישראל מומר וכו’ עד סוף הסוגי’ דמסיק לר’ ענן בתיובתא

והנה רבו כאן הקושיות והדקדוקים ואסדרם אחת אחת

א’ האי ערל דקתני מוקי במומר לערלות וקמ”ל לר”א לא הוה מומר לכה”ת כולה ופרש”י ז”ל ושחיט שפיר — הכוונה לאפוקי מדר”מ דס”ל בבכורות רף ל’ דחשוד לד”א הוה חשוד לכה”ת (ועיין לקמן בריש הסוני’ דהשוחט בשבת בתוס’ ורא”י שם ובפלתי ודו”ק) וא”כ אינו חשוד לנכלות ושחיט שפיר וגם בדיקת סכין אינו צריך לשיטת רש”י ז”ל ומוכח מכאן דערל אע”פ שהוא חמור מנבלה דאית בי’ כרת לא משוי לי’ חשוד לנבלה. והטעם או כמש”כ הש”ך יו”ד קי”ט סקי”ב משום דבשני מיני חיסורים לא אמרינן חשוד לחמור חשוד לקל, או כמש”כ הדגמ”ר שם משום דהוה בשוא”ת ויש לו שהות עדיין למול. ולרעת הרמב”ם אינו חייב כרת עד שימות, עיין בפ”ב מהל’ מילה — אבל אין לפרש דלעולם מומר לערלות חשוד לנבלות דקל מני’ אבל מ”מ שוחט שפיר משום דלא שביק התירא דהרי הגמ’ אומר דקמ”ל דלא הוה מומר לכה”ת ולא דחשוד לנבלות לא שביק התירא — ומתוך כך אני תמה אקרא על הגאון בעל הגאות יד שאול שם ביו”ד שהקשה למה לא מוקי בגמ’ האי מומר בברייתא במומר לדבר חמור מנבלות כגון חמץ בפסח ודלא כרבא ולא כר”מ אלא ודאי דמומר לערלות חשוד אנבלות ודלא כש”׳ך ולא כדגמ”ר עכת”ד. והמה נפלאים ממני דלפ”ז מפרש הא דאמר בגמ’ במומר לערלות וקמ”ל דלא הוה מומר לכה”ת דהיינו שהוא בר זביחה ולא כפרש”י דשחיט שפיר ופירוש זה ודאי ליתא דפשיטא דמומר לדבר אחד לא נפסל מלשחוט וכמש”כ הפלתי והרא”י שציינתי — אלא דקושייתו סובבת על הגמ’ דקאמר אי מומר לד”א היינו מומר למרלות, דלמא מומר לד”א שחמור מנכלה ואז לאו היינו מומר לערלות דאינו חשוד לנבלה והאי מומר לד”א החמור מן נבלה חשוד לנבלות

ב’ בגמ’ לא לעולם אימא לך מומר לא”ד לא מ”ט כיון דדש בי’ כהתירא דמי’ לי’. והקשה הל”א וכי לא ידע כבר החילוק בין דבר אחר לא”ד דהרי המביא ראי’ מבריית׳ זו כבר אמר אי מומר לד”א היינו מומר לערלות אלא מומר לא”ד. אלמא דאיכא טעם רלאותו דבר גרע מלד”א ואיך שאל כאן מ”ט? ועיין בי’ מש”כ שדרך קרוב לדרכנו

ג’ עוד הקשה הגאון הנ”ל דר’ ענן המוכיח דינו מיהושפט שאכל מטבחי דאחאב, לדעת הרמב”ם דגם במומר לשאר עבירות בעי בדיקת סכין יקשה לדנפשי’ איך אכל יהושפט מטבחי דאחאב בלי בדיקת סכין, דהרי אמר דלא הוה מפלג מני’ נפשי’ כלל. עיי׳׳ שנדחק

והנה כפי מה שביארנו שיטת הרמב”ם דמיטרח לא טרח לבדוק בדקדוק והבנת הלב על פגימה דקה הנרגשת ואינה אוגרת, וחומרא זו דהיינו לפסול השחיטה ע”י פגימה הנרגשת נתהווה בימי אמוראי בתראי, קושי’ זו לק”מ כמובן אלא דלדעת רש”י ויתר הראשונים דמפסרשים מיטרח לא טרח לתקן הסכין הפגום מפני שאוכל נבלות לתיאבון ודאי קשה הא מומר לע”ז ודאי חשוד לנבלות, וכאשר אבאר לפנינו ודלא כב”י דבעי דוקא מיני איסורים שווין. וחשוד לנבלות ודאי בעי בדיקת סכין כמו מומר לנבלות לדעת רש”י דמ”ש וכאשר אבאר. וא”כ הקושי’ איך אכל יהושפט בלי בדיקת סכין בעי יישוב

ד רש”י ד”ה אלא מומר דקתני לעכו”ם ואיצטרך לאשמעינן משום דאמר מר דחמורה ע”ז שכל הכופר בה כמודה [כמורד?] בכה”ת ואפ”ה סמכינן עלי’ כר’ ענן, עכ”ל. וכל הרואה ישתומם הלא מהאי ברייתא נפרך דינו של ר’ ענן וכדלקמן דקאמר דלא כר”ע משום דאמר מר וכו’, ואיך כתב רש”י דר”ע אהייא ברייתא קאי ואמר דאע”פ דהוה ככופר בכה”ת מ”מ בר זביחה הוא

ה’ הקשו האחרונים דלאחר ראיתותב ר”ע מה נעשה בראייתו מיהושפט שאכל מבי’ טבחי דאחאב דלא מתרץ הש”ס מידי על זה

ו’ הרא”ש ויתר הראשונים פסקו כרבא משום דהאי ברייתא דהכל שוחטין ואפילו מומר ע”כ במומר לא”ד מיירי וכרבא, דהרי איתותב ר”ע, והקשה הל”א למה לא סמכו ג”כ על הברייתא דחמצן של ע”ע דקאמר בגמ’ דאמרי לי’ רבנן לרבא תניא דמסייע לך

אבל הט אזנך ושמע פירוש הסוגי’ לפי שיטת רש”י ורמב”ם ז״ל כל או”א לפי דרכו, ויתיישבו לך כל הני קושי’ דלעיל כמין חומר בעזהי”ת. ותחלה נפרש הסוגי’ לפי שיטת רש”י ז”ל

הנה דע דלפי הס”ד שבגמ’ לא ידע הש”ס שום חילוק בין מומר לחשוד, דהיינו בין אכל נבלה פ”א שנקרא חשוד ובין אכל הרבה פעמים הנקרא מומר לענין דינו של רבא, דבשניהם בעי בדיקת סכין ובשניהם סגי לסמוך עליהם במעשה השחיטה עצמה, דלא שכק התירא ואכל איסורא דהרי רק אח”כ חידש סברת דש בי’ כהתירא דמי’ לי’. והא דנקט רבא מומר או רשגירא דלישנא הוא או דלרבותא נקט דלא תימא דמומר לד”א הוה כמומר לכה”ת ואינו בר זביחה ולכן שפיר מביא ראי’ להאי דינא דרבא מברייתא דחמצן של ע”ע אע”ג דלא אתחזקו למומרין לאכול חמץ שעעה”פ אלא אתחזקו שאין מבערין מפני הפסדן, ואם לא ימצאו להחליף לאחה”פ חשודים לאכול וכאשר ביארנו זאת למעלה דכן מיירי האי ברייתא. ועיין לעיל דבזה מיושב כל מה שנתק שו האחרונים בזה. ולכן הראי’ מהאי ברייתא לדינא של רבא לא קמה במסקנא שזכה לחלק בין חשוד למומר דבמומר א”ל דש בי’ וכהתירא דמי’ ליה

ואח”כ  מביא ראי’ מברייתא שני’ דהכל שוחטין ואפי’ ערל כותי ומומר. ועדיין לא נחית לחלק בין חשוד למומר ומ”מ ממומר לערלות ליכא ראי’ לרבא משום דמומר לערלות לא מקרי חמור מנבלה או כדעת הש”ך משום דאין האסורים שווין או כדעת הדגמ”ר משום דהוה בשוא”ת. והוא האמת כי דעת הש”ך נפרך מתוך השקיל וטרי’ דהכא כאשר תראה ובמומר לערלות אתא לאשמעינן לאפוקי מדר”מ דס”ל דחשוד לד”א הוה חשוד לכה”ת אבל הראי’ לרבא הוא מאפילו ישראל מומר דקתני אח”כ, דאי במומר לד”א ושאינו חמור מנבלות היינו מומר לערלות אלא ודאי במומר לנבלות וה”ה דהוה מצי לאוקמי במומר לחמור מן נכלה כמו חמץ בפסח או חלב ודם שחשוד לנבלות הקל ממנו אלא דכיון דעדיין לא ידע לחלק בין חשוד למומר יותר ניחא לי’ לאוקמי מומר סתם דקתני היינו כמומר לא”ד דמיירי בי’ וע”ז מדחה הש”ס דילמא מומר לא”ד לא אלא במומר לע”ז וכדר’ ענן וניחא לי’ לשון סתם מומר דשייך על ע״ז כמובן אלא דגם אי נוקי כן הרי נשמע כדרבא דהא ע”ז ודאי חמורה מנבלה והוה חשוד לנבלות לכן מחדש עתה דמ”מ ליכא ראי’ לרבא דשאני חשוד לא”ד ממומר לא”ד כיון דדש בי’ ואיכא למימר דכהתירא דמי’ ליה

וכשתדקדק בדברי רש”י ז”ל הנחמדים מזהב ומפז רב תמצא כדברי דעל הא דקאמר אלא מומר לא”ד פרש”י וז”ל: לנבלות לתיאבון ואיצטרך לאשמעינן דאפילו מצוה דחשוד עלה כי מזמנין לי’ התירא סמכינן עלי’, עכ”ל. הרי דליכא רבותא אחרת בדינו של רבא אלא דאע”ג דחשוד לא שבק היתירא, אבל לקמן כאשר דוחה הא דר’ ענן וקאמר כדר”ע לא אלא כדרבא במומר לא”ד פרש”י וז”ל: לשחיטה לתיאבון ואיצטרך לאשמעינן דלא תימא כיון דדש בי’ כהתירא דמי’ לי’ וכו’ עכ”ל. הרי דעתה נתחדש לן דרבא מומר לרבותא נקט משום דדש בי’ ומ”מ לא שבק התירא. וזה ברור ואמת

ולפי האמור גם בהא דר’ ענן איכא ס”ד ומסקנא בדס”ד סובר הש”ס דר”ע משמיענו דמומר לע”ז אע”ג דחשוד לנבלות דהרי מחמור לקל הוא מ”מ לא שביק התירא ואכל איסורא וממילא גם בהא דאמר מר חמורה ע”ז וכו’ נמי מתפרש דהוה חשוד לכה”ת וכמו שלר”מ דמומר לד”א חשוד לכה”ת אבל אינו מומר לכה”ת והוה בר זביחה כשאר ישראל אלא כאשר מסיק דכר’ ענן לא אלא כדרבא הי’ מוכרח לחדש דבדר’ ענן טעמא אחרינא איכא לפסול שחיטתו ומשום דאמר מר חמורה ע”ז וכו’ והוה ממש כמומר לכה”ת דאינו בר זביחה ולא קשה תו לאוקמי דלא כר”ע ודלא כרבא במומר לדבר חמור מנבלה דכיון דמומר סתם קאמר וצריכין לשלול מומר לא”ד ומומר לע”ז הרי הוא דוחק גדול לאוקמי בהכי

ולכן קמה הראי’ לרבא מברייתא זו ולפ”ז דרבא אפי’ במומר דדש בי’ קאמר דלא שביק התירא משום דל”ל דכהתירא  דמי’ לי’ ומשום דאצלו מומר וחשוד חד דינא אית להו וא”כ מכש׳”כ לחומרא במה דבעי רבא בדיקת סכין משום דמיטרח לא טרח פשיטא דגם חשוד בעי בדיקת סכין דמומר דנקט רבא לרבותא דגם מומר סמכינן עלי’ דלא שבק התירה אבל להקל בחשוד דלא ליבעי בדיקת סכין במומר מהיכי תיתי

אלא דהמעיין בפוסקים יראה דלא כן הוא וראש המדבריםב בזה הוא הרמב”ם ז”ל דמחלק בין מומר לחשוד ופסק דמי שנפסל לעדות ע”י שעבר איזה עבירה שבעבירות שוחט בינו לבין עצמו גם בלי בדיקת סכין והכ”מ כתב שם דמלשונו מוכח דאפילו חשוד לא”ד דהיינו שנפסל לעדות ע”י אכילת נבילה נמי לא בעי בדיקת סכין אלא דבב”י סותר את דברי עצמו וכתב דחשוד לא”ד צריך בדיקת סכין ובש”ע שלו העתיק דברי הרמב”ם מלה במלה אשר מלשונו משמע דחשוד לא בעי בדיקת סכין אלא דהרמ”א בהגה שדרכו לנטות תמיד אחרי המחמיר כתב דחשוד לא”ד חשוב כמומר ובעי בדיקת סכין ושרשו נרשם בב”י — וע”ז השיגו הש”ך סק”כ דהרי הב”י בעצמו בכ”מ כתב דחשוד לנבלות נמי לא בעי בדיקת סכין ומה שכ’ בב”י דבעי’, השכיל הש”ך את ידו לפשר הדבר באמרו לחלק בין שוחט בשכר לשוחט בחנם, דבשוחט בחנם דינו כמעיד בשל אתרים ואנן פסקינן כרשב”ג בבכורות דחשוד על הדבר מעיד עליו דחזקה אין אדם חוטא ולא לו, אבל בשוחט בשכר שיש לו תועלת בדבר ודאי חשוד אינו נאמן ובעי בדיקת סכין וע”ז אתא הפרמ”ג ז”ל ומחי לי’ אמוחא דמה ענין זה לעדות הלא כאן אמרינן דמטרח לא טרח לתקן הסכין הפגום עיי”ש. ולכאורה כוונת הש”ך דאם שוחט בחנם אם ימצא הסכין פגום לא ישחוט לו דלמה לי’ לעבור על לפני עור חנם בלא דבר. אבל באמת זה ליתא דהשחיטה הוה טרחא גדולה אשרנותנים שכר עליה ואם נמצא מי שעושה שירות זה לחברו חנם משחמא הוא צריך להחזיק לו טובה או שמצפה ממנו איזה טובה להבא, ואין לך תועלת גדולה לעצמו מזו. והרי תראה באיסורי הנאה כשם שאסור למכרן כך אסור ליתנם לנכרי ומשום מהנה בנתינה זו מפני שהנכרי מחזיק לו טובה. וכן שנינו בנדרים דמודר הנאה אסור ללמדו מקרא במקום שנותנים שכר, ולכן יפה השיג הפרמ”ג על הש”ך שמדמה הענינים הרחוקים זמ״ז כרחוק מזרח ממערב

ולא די בזה אלא דע”י חידושו הוצרך הש”ך לחדש דמומר אינו מעיד בשל אחרים אשר אין לו טעם וגם סתימת לשון המחבר בסי’ קי”ט שהוא מתשובת הרשב”א מורה להיפך שהרי כתוב שם מי שהוא מפורסם בעבירה מעיד בשל אחרים וגם הסברא אומרת כן דגם במומר נאמן דהרי סמכינן על שחיטתו משום דלא שביק התירא ואכל איסורא וא”כ למה ניחוש שמעיד עדות שקר ולעבור על לפני עור במקום שאין לו תועלת לעצמו

אבל מה אעשה שכל אלו האחרונים וגם הראשונים ז”ל עמהם במחכ”ת לא ירדו לדעת הרמב”ם ז”ל שממנו יצא החילוק הלזה שבין מומר לחשוד לידע טעמו ונימוקו כי הוא מחמיר מצד אחד להצטרך בדיקת סכין לכל מומר אפילו לד”א ולקל מנבלה נמי ומקיל מצד אחר לסמוך על חשוד אפילו לנבלות ולא מצריך בדיקת סכין וע”כ טעמא אחרינא הי’ לרמב”ם בזה לא משום דמומר דש בי’ דהרי מומר לדבר הקל אפילו חשוד אינו לנבלות ומ”מ מצריך בדיקת הסכין אבל דע בי מצאתי גם ברא”ש ז”ל שמחלק בין מומר לחשוד מטעם דמומר דש בי’, וז”ל: והלבחא בהא כרבא וכו’ אבל מומר לד”א מסקינן לקמן לא הוה מומר לכה”ת חוץ ממומר לנסך את היין ולחלל את שבתות ולא בעי בדיקת סכין דדוקא עבריין לא”ד דדש בי’ הוא דקאמר רבא דבעי בדיקת סכין וכו'” עכ”ל. כוונתו מבוארת דהוא מדחה דעת הרמב”ם בתרתי לא לבד במומר לעבירה אחרת שקיל מנבלה דאינו חשוד כלל לנבלה דלא בעי בדיקת סכין אלא אפילו אם הוא מומר לחמור מנבלות דהוה שפיר חשוד לנבלות נמי לא בעי בדיקת סכין. ובזה לא דאי במה שכתב דמסקינן דמומר לד”א לא הוה מומר לכה”ת אבל חשוד ודאי הוה ואיך מתיר בלא בדיקת סכין לכל מימר חוץ ממחלל שבתות? וע”ז כיון דעכ”פ חשוד לנבלות ע”ז הוצרך לחדש דרבא לא מצריך בדיקת סכין גם באותו דבר רק למומר ולא לחשוד ומומר דוקא דדש בי’ — אבל כל הרואה ישתומם הלא רבא לית לי’ סברת דש כהתירא דמי’ לי’ דאם אית לי’ איך נסמך על גוף סשחיטה שלא יקלקל מחמת שאינו חושש לאיסור נבלה ומ”ש מומר לנבלה מכותי דבעי עע”ג או יוצא ונכנס — וכדי שלא להשוות גדול הראשונים כטועה בדבר פשוט ח”ו מסרתי נפשאי לירד לסוף דעת קדשו ומצאתי מקום ליישב דבריו ולומר דגם רבא מודה לסברת דש בי’ כהתירא דמי’ אבל דוקא לתיאבון שהוא דש בי’ אבל שלא לתיאבון שאינו דש לאכלו לא הוה כהתירא ולכן שפיר יש לחלק בין מומר לחשוד לגבי אחרים שאין בו תועלת לעצמו רק לאחרינא במומר דכל שהוא לתיאבון משוה לי’ כהיתר גם להאכיל לאחרים אינו חושש דהרי במקום צורך כהתירא דמי’ לי’ וממילא גם לפני עור ליכא לפי דעתו, אבל בחשוד ניהו דלעצמו הי’ שוחט בסכין פגום אע”ג דיודע דעבד איסורא משום דיצרא תקיף עלי’ אבל להכשיל את חברו במקום דלא מגיעו לו הנאה למה לי’ ואק אדם חול”ל

ותיתי לי שאחר זמן רב מצאתי בספר יריעות שלמה בבית יד שלו הלכה ה’ ד”ה ונ”ל סברת הש”ך שרוצה להעמיס סברה זו בדברי הש”ך אבל נעלם מעיניו הבדולחים שמדברי הרא”ש ז”ל מוכח סברה זו אבל הש”ך ז”ל אלו היה כוונתו לכך שתק מלבאר סברה מחודשת כזו

ולא עוד אלא שאין ספק אצלי דהרא”ש גופא דלולי שהיה רואה ברמב”ם שמחלק בין מומר לחשוד גם באותו דבר לא היה עולה ברעת קדשו להמציא סברס כזו כדי להקל בחשוד שלא להצריך בדיקת סכין כי סכ”ס קושי’ הפרמ”ג הנ”ל במקומה עומדת דאין לדמות שוחט לאחרים למעיד לאחרים כי בשוחט לאחרים בין בשכר ובין בחנם איכא הנאה ותועלת להשוחמ כמו שביארנו לעיל. וממימרא דרבא דנקט מומר ליכא שום הכרע דעיקר מימרא דרבא לקולא אתא דמותר לסמוך אשחיטת מומר בינו לבין עצמו ומשום דלא שביק התירא ולא אמרינן דש בי’ כסתירא דמי’ לי’ ורק דרך אגב קאמר האי דבודק סבק ונותן לו משום דדינא הכי הוה ואיך נדייק דחשוד לא בעי בדיקת סכין

ולכאורה הייתי אומר דיש הכרע לזה מכח הקושי’ דלעיל בריש דברנו דאיך אכל יסושפט מב’ טבחי דאחאב בלא בדיקת סכין דעכ”פ מומר לע”ז חשוד לנבלות וע”כ דחשוד לא בעי בדיקת סכין אלא דע”כ זה ליתא דשוחט בשכר הלא גם לדעת הש”ך בעי בדיקת סכין והני ודאי כשוחטים בשכר נדונים כי משרתי אחאב הי’ ומוכרחים לעשות מלאכתו. אבל רש”י ז”ל באמת נשמר מקושי’ זו במה שכ’ וז”ל: “אחאב וסייעתו חזינן בהו דעבדי ע”ז היו ובנבלה לא אשכחן דפקרו ואיכא למימר דיצרא דע”ז תקיף עלייהו” עכ”ל. הרי דרש”י ז”ל רצה לתרץ בזה למה לא אצרך בדיקת סכין עכ”פ, ותירץ דשאני בזמן אחאב דהיה אז יצרא דע”ז שתיקף עלייהו ולא נעשה חשודים כלל על שאר עבירות ומ”מ הוכיח דאינו כמומר לכה”ת אינו בר זביחה דלגבי האי דינא ודאי אין נפ”מ דאפילו אם מצד יצרו עע”ז מ”מ הרי ככופר ככה”ת למ”ד דכן הוא

ועתה נבוא לפרש הסוגי’ עפ”י שיטת הרמב”ם ז”ל דהנה ככר כתבנו לממלה דהרמב”ם מפרש האי מיטרח לא טרח דלא כרש”י אלא שאינו מטריח לבדוק וממאן בפירוש רש”י דמפרש אינו מטריח לתקן הפגימה שמצא משום דטרחא כל דהו כזו ודאי מטריח כדי להנצל מאיסור אכילת נבלה דהרי חזינן דמטריח להחליף החמץ שעעה”פ כאשר הקשה כן באמת הריטב”א על פרש”י ונדחק לחלק בין טרחא לטרחא, עיי”ש. וא”כ פשיטא דאין לפרש מה שכ’ הרמב”ם שחזקתו אינו טורח לבדוק כפשוטו שאינו בודק הסכין כלל מפני הטורח, אלא הכוונה שבודק בהעברה בעלמא בלי הבנת הלב באופן שמרגיש פגימה האוגרת אבל לא פגימה שאינה אוגרת אלא נרגשת כי להרגיש פגימה דקה כזו צריך התבוננות הרבה ויישוב הדעת וכמו שכ’ הרבנו יונה מובא ברא”ש לקמן י”ז דהרבה יראת שמים ויישוב הדעת צריך לבדיקת הסכין ומה”ט אין לנו לחלק במומרין בין לאותו דבר ובין לד”א ואפילו לקל מנבלות שאינו חשוד כלל לנבלות כי האי פגימה דקה הנרגשת ואינה אוגרת אין בה אלא פסול דרבנן שהחמירו בה אמוראי בתראי באשר ביארנו זאת בארוכה לקמן דף י”ז ובפתיחה בעיקר מיוחד שכן הוא דעת הרא”ה והרמב”ם ז”ל יען כל שהוא מומר לעבירה תהי’ מה שתהי’ עכ”פ הוא קל בדעחו ואינו מטדח נבדוק בהבנת הלב ויישוב הדעת לא מפני גודל הטורח שיש במעשה זאת אלא מפני קלות דעתו שאינו חושש על איסור קל דרבנן ושפיר מוכרח הרמב”ם לומר דכל שהוא מומר לאיזה עבירה שיהי’ בעי בדיקת סכין. אולם בחשוד ע”י שעבר פ”א ואפילו לא”ד לא בעי בדיקת הסכין כי שמא עשה תשובה דניהו דפסול לעדות הוה משום דעדות בעי עד כשר בודאי והאי ספק הוה אבל לגבי חשש פגיהס דקה הנרגשת ואינה אוגרת שאין בה אלא פסול דרבנן הספק מותר. וכן הוא לענין בר זביחה דמחלל שבתות ועע”ז בעי הרמב”ם דוקא מומר ומוחזק בכך אבל בפ”א לא משום דהאי פסול דאינו בר זביחה אינו אלא פסול דרבנן כמש”כ הר”ן ז”ל בחדושיו ומש”כ לדעת הרמב”ם דאפילו על שחיטת נכרי נבלה כתב שיראה לו דאינו אלא דרבנן ולכן בפעם אחת דאפשר דעשה תשובה הוה ספק דרבנן ומותר. ובזה תמצא מדויק לשון הרמב”ם שכ’ במומר “שהזקתו” אינו מטריח לבדוק הרי דדוקא בדאיכא חזקה שאינו שב משא”כ בחשוד אפילו לנבלה אין חזקתו שאינו מטריח רק ספק, וספק שרי

ומה מאד מיושב בזה מה שכ’ הרמב”ם בפיה”מ לקמן על המשנה דשוחט בשבת דאם במזיד הרי שחיטתו פסולה שרבים תמוהים עליו דהלא בפ”א לא נעהם מומר ולפי םאמור אין כאן מקום תימא כלל כי בין מומר לחשוד אין שום חילוק אלא דמומר חזקתו עומד במרדו וחשוד אולי עשה תשובה דהרי בת”ח אמרינן דודאי עשה תשובה ובכל אדם עכ”פ ספק הוה ולכן מי שחילל שבת פ”א ואח”כ שחט בימי חול לא פסלינן שחיטתו כנ”ל, אבל בשחט בשבת עצמו הרי באותו שעה עכ”פ דין מומר עליו, וזה אמת לאמתו של תורה. ומה מאד שמח לבי כאשר מצאתי כדברי בס’ יריעות שלמה סי’ ב’ סעי’ ד’ ד”ה ועוד נ”ל ברור. וז”ל ״ועוד נ”ל ברור אף שהעלתי בפ”א חשוב מומר לדעת הרמב”ם היינו דנקרא מומר אבל לטעם דשב מידיעתו בודאי בעי מועד ורגיל וכו’ וכי נימא משום דאכל פ”א במזיד יעשה עוד פעם במזיד אדרבה אמרינן אולי עשת לא הי’ אכל וכו’ עכ”ל”. ובזה מיישב סתירת פסקי הרמב”ם באותו ענין, עיי”ש. ועיין לקמן בחדושנו כסוגי’ דשוחט בשבת

ועתה בא ואראך איך כל מה שכתבתי מוכרח ובולט מתוך דבריו הקדושים וסידורו הנפלא של הרמב”ם ז”ל כי ז”ל בפ”ד ה”ד “ישראל מומר לעבירה מן העבירות שהיה מומחה הרי זה שוחט לכחחלה וצריך ישראל כשר לבדוק את הסכין וכו’ מפני שחזקתו שאינו טורח לבדוק ואם יהיה מומר לע”ז או מחלל שבת בפרהסיה וכו’ הרי זה כעכו״ם ושחטתו נכלה. הל’ ט”ו מי שהוא פסול לעדות בעבירה מן העבירות (כאן כולל גם ע”ז ומחלל שבת) הרי זה שוחט בינו לבין עצמו אם היה מומחה שאינו מניח דבר מותר ואוכל דבר איסור שזו חזקה סהא על כל ישראל ואפילו הרשעים שבהם״ עכ”ל הזהב

וכל המדקדק בדברי קדשו יראה כ חוץ מהא דמדייק לכתוב דמומר חזקתו שאינו מטריח לבדוקת ולא די לו בשמא אינו בודק הרי שכח ליתן טעם שהיתר לשחוט בינו לבין עצמו דהרי גם במומר לנבלות מיירי והי’ לו ליתן טעם משום דאינו מניח ההיתר וזה חזקה אף מע הרשעים שבישראל כמש”כ בהלכה שאח”כ ובהלכה זו שמדבר מפסולי עדות ואפילו על הנבלות ששוחטין גם בלי בדיקת סכין ע”י כשרים, שם כתב האי טעמא דלא שביק התירא דאין בו צורך וגם אינו מספיק דהרי לפי הבנת הש”ך וגם הרא”ש ז”ל שהזכרתי הטעם בחשוד להתיר משום דבשל אחרים נאמן דאין אדם חול”ל וא”כ תו לא בעינן הטעם דלא שביק התירא ומעיקר הטעם דא”א חול”ל שתק הרמב”ם מכל וכל אממהה? אכב לפי פירושנו אין כאן לא חסר ולא יתר ולא חילוף רק הכל מדוקדק דבהלכה קמא מדבר מן המומרים שאפילו לדבר קל מנבלות צריכין בדיקת סכין ע”י הכשר ואע”פ שאינו חשוד כלל לנבלה ובודאי בודק הסכין ואם ימצאנה פגומה יתקננה דטרחא כ”ד ודאי מטריח שלא יאכל ולא יאכיל נבלות ואפילו מומר לנבלות עושה כן כיון דאפשר בטרחא מועטת לשחוט כראוי’ ובסכין הראוי’ מ”מ חזקתו שאינו טורח לבדוק בהבנת הלב ויישוב הדעת כדי למצוא ס[פגימה הנרגשת שאינה אוגרת. ומפני שזה אינו אלא חומרא דרבנן אינו חושש עליה וממילא דגם אנו אינם חוששין על זה אלא גבי מומר דחזקחו אינו טורח לבדוק אבל גבי חשוד דממה שכתב לעיל במומר ופסול לעדות כיון דאין כאן חזקה דשמא שב מאולתו והוה ספק דרבנן ולהקל ולבן לא היה צריך להזכיר בהלכה שאח”כ טעם למה לא נצריך בדיקת סכין גבי חשוד דממה שכתב לעיל במומר מפני שחזקתו ובו׳ מבואר הטעם מעצמו דבחשוד דליכא חזקה לא בעי בדיקת סכין אבל טעם על מה שסומכין על גוף השחיטה שלא יקלקל ויזהר לשחוט כהוגן ודאי בעי הן במומר והן בחשוד דלגבי פסולי שחיטה דאורייתא גם הספק אסור כודאי ויפה עשה שהמתין בנתינת טעם זה עד הלכה שני’ כדי לסהדמיענו דבחשוד נמי בעינן טעם זה דלא שבק בתירא כמו במומר ולאפוקי מדעת הרא”ש דבחשוד לא בעינן טעם זה דשוחט הוה כמעיד בשל אחרים ונאמן מטעם אין אדם חוטא ול״ל — וזה אמת לאמתו בשיטת הרמב”ם ז”ל

נמצא פסקן של הדברים להלכה דלפי שיטת רש”י ז”ל דוקא מומר לא”ד בעי בדיקת סכין, אבל מומר לשאר מילי אם הוא קיל מנבלות לא. אבל במומר לחמור שחשוד לנבלות וכן בנפסל לעדות מחמת שאכל נבלות אין שום טעם להקל שלא יצטרך בדיקת סכין כי התחכמות הרא”ש והש”ך ז”ל אינו כדאי להקל ומה שהקילו הראשונים בזה בלא”ה קשה מאד הלא לא נמצא שום חולק על דברי רבנו יונה שהבאתי לעיל דבדיקת סכין צריך הרבה יראת שמים ויישוב הדעת. והרא”ש בעצמו הביא דבריו לקמן — כי לרברי הכל לכתחלה בעינן סכין חד וחלק בלי פגימה הנרגשת כאשר אבאר במקומו — וא”כ איך נאמר דמי שאכל נבלה אפילו פ”א ומכש”כ מי שהוא מומר לאיזה עבירה אחרת יש לו אותו היראה וישוב הדעת הצריך לבדיקת סכין כדי למצוא פגימה דקה? והוא תמיה קיימת על כל הני הראשונים שחלקו על הרמב”ם במומר לשאר עברות, אכל בחשוד אפילו לא”ד יש להקל ולסמוך על דעת הרמב”ם ז”ל ומטעמי’ דשמא עשה תשובה והוא ישראל כשר מפני שהבדיקה ביישוב הדעת היא רק מדרבנן וכדי למצוא פגימה דקה כנ”ל
חר בירור השיטות בענין זה נסתלקו כל הקושיות שהעמדנו בריש דברנו כמובן זולת הקושי’ דמה נעשה אנן דלית לן להא דר”ע ומומר לע”ז לאו בר זביחה הוה בהאי מעשה רב דיהושפט אשר הש”ס לא נחית לתרצה. אבל גם זאת לק”מ לפי מה שהבאתי בתוך הדברים לעיל דברי הר”ן וכדמוכח נמי בפסק הרמב”ם דהא דעע”ז ומחלל שבת לאו בר זביחה אינו אלא מדרבנן דע”כ רק מה”ט דוקא במומר פסק הרמב”ם דשחיטתו פסולה אבל בפ”א לא, וכאשר ביארנו למעלה. וא”כ בזמן יהושפט איכא למימר דעדיין לא פסלו שחיטת מומר לע”ז ורב ענן שהביא ראי’ מיהושפט הי’ סובר דכל שמפורש להיתר גם בדברי הנביאים אין כח ביד חכמים לאסרו וכדעת הטו”ז הידועה ודו”ק היטב

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s