דף ה

דף ה’ ע”א רש”י ד”ה עפ”י הדיבור שאני שהקב”ה התירו לו לפי שעה דכתיב וכו’ וכן פי’ התוס’ ולכאורה לפי הס”ד דעדיין לא ידע הש”ס מהא דשחיטת מומר לע”ז נבלה, הי’ די לומר דהקב”ה ידע דכשר הי’ וכמש”כ התוס’ על איסור בשר שנמה”ע אלא די”ל דרש”י רצה ליתן טעם גם לפי המסקנא אלא דלא הועיל בזה דהרי עדיין נשאר הקושי’ מה נעשה במעשה רב דיהושפט כנ”ל. וע”כ לומר דעדיין לא אסרו שחיטת מומר לע”ז שהיא רק איסור דרבנן כנ”ל אלא דמ”מ סבר רש”י דבדבר שהקב”ה בעצמו התיר לאלי’ שחיטת טבחי דאחאב לא מסתבר כלל שיגזרו חז”ל לאסרו, וכן צ”ל על מה שהקשו בתוס’ מבשר שנמה”ע דזאת ידאי גזירה דרבנן, עיין לקמן דף צ”ה בסוגי’ שם ובמה שכתבנו — ואין לומר דבשר שנמצא בפי עוף הפורח ודאי גרע ואסור מה”ת, דזה ליתא דהרי כל המדינה טבחי ישראל הוו ואין כאן חשש דאוריית’, וכן כתוב הרא”י. וע”כ קושי’ התוס’ נמי סובבת דאיך אסר רב בשנע”מה”ע במקום שהקב”ה בעצמו האכיל לאלי’ מה שהביאו העורבים, וצ”ע ודו”ק

הרא”ש סוף אות ז’ כתב ועבריין להכעיס פר”י שאינו חושש לזבוח הוה כעע”ז ואינו בר זביחה וכו’ ואע”ג דתני’ בהך ברייתא שחיטתו מותרת וכו’ והא מסקינן קמן דבדורות האחרונים עשאום כעכו”ם גמורים עכ”ל. וכתב המעיו”ט דהאי ואע”ג דתני’ וכו’ הוא מלתא באפי נפשה דמה ענין זה להא דלעיל ולפענ”ד להמשיכו שפיר להא דלעיל דמסכיס הרא”ש לר”י דמי שאינו חושש לזבוח דינו כמומר להכעיס שאינו בר זביחה ובמומר להכעיס ודאי אין חילוק בין לא”ד ובין לד”א כמובן. וא”׳כ הכותים שאינם חוששין על לאו דלפ”ע יהי’ נמי דינם כמומרים להכעיס, ע”ז כתב הרא”ש דבאמת כדורות האחרונים עשאום כעכו”ם גמורים. וא”ת סכ”ס איך התיר בברייתא שחיטת כותי כיון דדינו כמומר להכעיס דאינו כר זביחה? י”ל הלא בלא”ה כתבנו למעלה דהא דמומר לע”ז אינו בר זביחה דרבנן הוה, וא”כ הא דמי שאינו חושש בדבר יהי’ דינו כמומר להכעיס בימי ר”א, ור”א חדשו ולכן בימי הברייתא עדיין לא דנו לכותי כמומר להכעיס, ודו”ק

גמר’ שם “חוץ ממומר לנסך את היין ולחלל שבתות בפרהסיא”. מאוד אני משתומם למה לו בחילול שבת בפרהסיא מה דלא צריך בעע”ז דשם נם בצנעה הוה כמומר לכה”ת. ומה שעלה בדעתי בזה הוא דלעולם שבת וע”ז שווין וכפרש”י ז”ל דמחלל שבת כופר במעשה בראשית אלא דבע”ז גופא דוקא כשעוכר מחמת שמקבל אלהותה דינו ככופר אבל אם מכח סיבה אחרת ואפילו שלא מחמת אונס בשביל איזה תועלת אין עליו דין עע”ז וכמפורש בסנהדרין ס”א ע”ב אתמר העובד עכו”ם מאהבה או מיראה אביי אמר חייב ורבא אמר פטור עד שיקבל אלהותה, עיי”ש בסוגי’ וברמב”ם. ופסקינן כרבא דפטור וא”כ שבת ודאי לא חמירא מע”ז דאם מחלל את השבת לא כדי שיכפור במעשה בראשית אלא להנאתו למה יהי’ נידון ככופר?  שיכפור במעשה בראשית ולכן בעינן פרהסיא דהיינו שעושה כן ביד רמה במקום שהי’ יכול לעשות כן בצנעא דזה מורה על כפירה במע”ב אבל בע”ז לא בעינן הוכחה שעובד משום קבלות אלהות דמסתמא כן הוא דאל”כ למה עבדה משא”כ בעושה מלאכתו בשבת מסתמא שלא לשם כפירה עושה, אם לא שעושה כן בפרהסיא ביד רמה

והא דמחלל שבת דינו כעע”ז כתב רש”י ז”ל דהאי תנא חמירא לי’ שבת כע”ז וכו’ והוא לישנא דגמ’ עירובין ס”ט ע”ב ר”א אמר האי תנא הוא רחמירא עלי’ שבת כע”ז, עיי”ש, ומשמע דלאו ד”ה הוא אלא האי תנא ס”ל כן. ולפע”ד ענין זה תלוי בפלוגתת הרמב”ן והרמב”ם ז”ל, דהרמב”ן ז”ל ריש בראשית כתב על הא דהקשה רש”י דלא הי’ צריך להתחיל התורה מ”החודש הזה לכם” וז”ל: “ויש לשאול בה כי צורך גדול הוא להתחיל התורה ב”בראשית ברא אלהים”, כי הוא שורש האמונה ושאינו מאמין בזה וחושב שהעולם קדמון הוא כופר בעיקר ואין לו תורה כלל” עכ”ל. אולם הרמב”ם במ”נ דעת אחרת עמו שבפ׳ כ”ב שם כתב דלולי שיש לנו הוכחות וראייות פוליסופיות על חידוש העולם, מכח המקראות לא היינו מוכרחים לאמונה זו, עיי”ש. ועכ”פ לפי דעתו אפשר להיות מצוה ושליט בעולמו גם לדעת אפלטון שהעולם קדמון. והרי לך בזה תלוי אי כופר במע”ב הוה ככופר בכה”ת וכעע”ז

ובאמת יפלא בעיני אם כדעת הרמב״ן ז”ל דמי שמאמין בקדמות העולם כופר בכה”ת אז גם הבן נח מצווה להאמין בחידוש העולם, וא”כ למה לא נצטווה גם הוא על שמירת שבת? ומה תאמר דגר שלא נצטווה על השבת יוכל להאמין זאת בלי אות של שביתת שבת, אבל מי שנצטווה על שמירת שבת, כל שמחללו מורה שכופר במעשה בראשית, זאת מקושי הבנה. הכי נאמר דכופר נמי ביצ”מ אשר שבת גם על יצ”מ הוא אות? והדכר צ”ע ודו”ק

אבל חוץ מזה אני נבוך מאד בדין זה למחלל שבת ינסך את היין במגעו. הוא דבר זר שא”א לשמוע דהנה חז”ל אסרו יינם של גויים משום בנותיהם, ומגען ביין שלנו משוס תקרובות עכו”ם ואטו שכשוך שדרך לנסך בכך — ומעתה אם נדון את המחלל שבת ככופר בכל התורה ומשום דכופר במעשה בראשית ונאסר יינו משום בנותיו מוטב כי איסור חיתון שייך גם במחלל שבת כמו בעע”ז — אבל לומר דמגעו ביין שלנו הוה כמגע עכו”ם מהיכי תיתי? הלא האי דכופר במע”ב ואומר שהעולם קדמון הוא יותר רחוק מניסוך ותקרובות עכו”ם מכל מאמין, ואיך נדמה בזה מחלל שבת לעע”ז

ובאמת דין זה דמגעו אוסר את היין לא נזכר לא ברמב”ם ולא בשו”ע, ורק בתשו’ הרשב”א יש זכר למו, ובעיני הוא מקושי הבנה, ודו”ק היטב

תוס’ ד”ה חכם תימא דהא איצטרך לכדרשינן בריש לולב הגזול אי לפני יאוש אדם כי יקריב מכם אמר רחמנא וי”ל לאו משום דתיפוק לן מהאי קרא דהא מביתו נפ”ל כדאמרינן בב”ק קרבנו ולא הגזול אימת אי לפני יאוש למה לי קרא כלומר וכי יכול להקדיש ביתו אמר רחמנא וכו’, עכ”ל. ומי לא יראה כמה מן הדוחק אנו צריכין לסבול לפי תירוצם, ולא עוד אלא דמתוך דבריהם הוסיפו חומר על חומר דאם מביתו נפקא לן דלפני יאוש אינו קדוש וכמו שאמרו בב”ק לפני יאוש פשיטא ל”ל קרא, א”כ למה נאיד מזה בלולכ הגזול והביא על לפני יאוש קרא דהכא דמכם אמר רחמנא? אבל לולי דבריהם הק’ נלפע”ד ליישב כל הני סוגיות באופן אחר. והוא: כי מביתו לא מצינן למילף אלא דקדושת פה אינו חל על דבר שאינו שלו כי הקרא דאיש כי יקדיש את ביתו מקדושת בה”ב משתעי דלית בי’ רק אמירה בעלמא, אבל בקדושת מזבח דאית בי’ מעשה ההקרבה ע”י מעשה ודאי אסרו אע”פ שאינו שלו ומנא אמינא לה ממהשכ’ התוס’ לקמן דף מ’ ע”א ד”ה רבוצה דהא דאמרינן אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ילפינן ממה דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו שהוא נלמד מביתו. וא”כ אומר אני ומינה כמו באיסור דאמרינן אבל עשה בה מעשה אסרה, וזאת מדאורייתא דילפינן מכלי מקדש בע”ז דף נ”ד כן נמי במקדיש. ותיתי לי שכוונתי בדבר זה לדעת קדשו של התב”ש סוף סי’ ה’, — אמור מעתה דבפ’ לולב הגזול דמיירי מקרבן שמקריב הגזלן לא מצי מביא קרא דביתו להוציא את הגזול דהרי עשה בה מעשה ובודאי חל האיסור הקדש על הקרבן אבל מ”מ קאמר דפסול הקרבן ואינו עולה לרצון משום דכתיב “אדם כי יקריב מכם” דהאי קרא נמי ממי שמקריב ממש מדבר ואמר דמי שמקריב יקריב את שהוא שלו, אבל לפני יאוש דאינו שלו, ניהו דאיסור הקדש חל עליו ע”י מעשה, אבל קרבן פסול הוא לפי שאינו “מכם”, וכן בב”ק דדרש “אם עולה קרבנו” למעט גזול שפיר קאמר אי לפני יאוש ל”ל קרא? וכוונתו לא כמש”כ התוס’ “דביתו” אמר רחמנא אלא אקרא “דאדם כי יקריב מכם” קסמך, דמכאן נדע דכל שאינו שלו, אפילו הוא מקריבו ואסרו, אבל אינו ראוי’ להקרבה. וכל זאת קודם שזכינו לידע דגם אחר יאוש דקנה ביאוש נמי פסול, ומשום מצוה הבאה בעברה, אבל מאחר שממעט גם לאחר יאוש דפסול, א”כ אלפני יאוש דפוסל מצד שאינו שלו לא בעי קרא דק”ו הוא מלאחר יאוש וגם הטעם דאינו “מכם” לא בעי, דהרי לאחר יאוש מכם קרינן בי’ דהרי איכא יאוש וגם שינוי רשות ומעשה, ומ׳׳מ פסול. וא”כ אייתר האי “מכם” לדרשו על המקריב שהוא יהי’ “מכם” ולא מומר. וזה הפי’ האמיתי לפע”ד ובסוגי’ דחטאת גזולה הארכתי ודו”ק

ע”ב גמר’ וכל היכי דכתוב בהמה גריעותא הוא והא כתיב “אדם ובהמה תושיע ד’ וכו'” ומשני התם “אדם ובהמה” הכא “בהמה” לחודיה — ונלפע”ד בביאור דברי חז”ל, דודאי “בהמה” מושאל על אדם מורה על פחיתות ושפלות המדרגה, אלא דנפקותא רבתא איכא בין המתאר את עצמו למתאר את אחר, כי המתאר אה עצמו “בהמה” הוא מדרכי הענוה, וכמו שפי’ רש”י ז”ל כלומר דכאי רוח וא”כ פריך שפיר מנ”ל לפרש האי “מן הבהמה” דהתורה מכנהו לבהמה והוא מפושעי ישראל דילמא “מן הבהמה” קאי למתאר את עצמו כבהמה שהוא מדכאי הרוח וכמו שמפרשינן “אדם ובהמה” דקרא וקאמר ד”מכם” אתא למעט גם פושעי ישראל ו”מן הבהמה” דלא נקבל קרבן אלא מדכאי הרוח שמשימין את עצמם כבהמה ולא מבעלי גאה שהקב״ה שנאן ואינו רוצה בקרבנם — וע”ז קמשני התם “אדם ובהמה וכו'” ור”ל דלענין הבאת קרבן המדובר בו גם מי שמחזיק את עצמו כבהמה אינו מעליותא, דהרי דרכיו של היצה”ר משונים הם ומתהפכים כחומר חותם לפי סהדם והמקום והזמן, דהנה לצדיק ונקי בא עליו היצה”ר בתחבולה לעורר בו הגאוה ומגביהו בעיני עצמו ולעומתו צריך לדחפו בשתי ידים ולהכניע את עצמו ולהיות שפל בעיני עצמו וכמו שאמרו ז”ל אם כל העולם כולו יאמרו עליך “צדיק אתה” תהי’ בעיניך כרשע כדי לכוף את יצרך. אולם לרשע ובעל עטרה היצה”ר מהפך את דרכו כדי שלא יעלה על דעתו לשוב בתשובה אומר לו כבר נפלת ברשת החטאים ואין לך ישועתך באלקים סלה, ומה לך לעשות? רק אכול ושתה וייטב לבך בכל מראה עיניך כי אבד תוחלתך מד’ לכה”פ תרוה נפשך בעולמך בכל אשר תאוה לעיניך. וא”כ באדם כזה הענוה הוא גריעותא כי מעכבו מלשוב מדרכו הרעה — ומה מאד מתיישב בזה לשון הש”ס דקאמר מן הבהמה וכו’ כדי שיחזרו בתשובה ותוס’ הרגישו בזרות זה שנותן טעם לתורה וכתבו דלאו טעמו דקרא קדרש וכו’. אבל לפי דברינו נכון מאד שרצונו לתרץ הא גופא דדילמא “בהמה” דקרא על המתאר את עצמו בהמה דהוא מעליותא קאי וכנ”ל, וע”ז מתרץ הש”ס דכאן במביאי קרבן, שתכלית הקרבן לעורר את החוטא לתשובה, אין מקום לענוות יתירה להיות חשוב בעיני עצמו כבהמה, כי זה עצת יצה”ר, ולכן קאמר דכדי שיחזרו בתשובה איכא גריעותא אם הוא בעיני עצמו כבהמה. וזה כוונת המתרץ התם “אדם ובהמה” ר”ל שמדבר מן צדיקים מנוקים מן החטא וערומין בדעת, אז הוא מעליותא, אבל הכא “בהמה” לחודיה ר”ל דכאן המדובר מן החוטא המביא קרבן כדי שיתעורר תשובה, ובזה אם יחשב בעיני עצמו כבהמה גריעותא. הכא מעניני דקרא והכא מעניני דקרא, ודו”ק

תוס’ ד”ה ר”ג פרש”י ר”ג סנו של ר”י הנשיא וכו’ ועוד תימא דגזר ר”מ על סתם יינם ולא גזר על שחיטה דאורייתא וכו’, עיין ברשב”א וברא”י. והנה מדברי התוס’ נראה דסברו דשחיטת מומר לע”ז הוה פסול מדאורייתא, דאל”כ איזה לתא דאוריית’ איכא בשחיטת כותי? הלא שוחט בעע”ג באופן דעל גוף השחיטה אין להסתפק. אבל באמת כתבתי לעיל בשם הר”ן והרמב”ם ז”ל דשחיטת עע”ז רק מדרבנן אסרוהו וא”כ לק”מ למה לא גזר על השחיטה כשגזר על יינם, דיינם חמור מן השחיטה דביינם אפשר דנתנסך ממש ואז אסור מה”ת, אבל בשחיטה ששוחט הכותי בעע”ג ליכא למימר שמא שחט לע”ז דמחשבה בלא דיבור לא מהני כמו בפיגול, עיין תוס’ לקמן ל”ט ע״א ד”ה אלא ותו”יוט ב”מ פ”ג משנה י”ב. וע”כ לומר כן, דהרי גם לאחר שגזר ר”ג על שחיטתן רק באכילה גזר אבל לא לא לעשותה תקרובות עכו”ם, ובסתם יינם לא אסרו גם בהנאה. ואם תקשה לך למה לא גזרו על שחיטתם שבינו לבין עצמו לאסרו בהנאה מחשש תקרובות כמו ביין, בזה י”ל כיון דבאכילה בלא”ה אסור, לא ראו לגזור על הנאה לחוד — ועיין ברא”י שכתב בשם הרשב”א דר”מ לא גזר על השחיטה משום דס”ל כר”ע דמומר לע”ז מותר לאכול משתיטתו, ולא הבנתי דמ”מ כמו שגזר על שחיטתם משום לתא דתקרובות כמו ביינס כיון דאית לי’ דשוחט בינו לבין עצמו יצא, ודו”ק

תוס’ ד”ה צדיקים עצמן לא כ”ש, הקשו מכמה עובדות שמצינו שנכשלו צדיקים בדבר עבירה ואור”י דדוקא במידי דאכילה שהוא גנאי לצדיק שאוכל דבר איסור משמרו הקב”ה אבל בשאר מילי לא עכת”ד התוס’. אולם מדברי רש”י ז”ל מוכח דלא ס”ל חילוק זה דהרי כתב “שום דבר עוף” לא יארע לצדיק אבל לעומת זה מיישב רש”י ז”ל קושי’ התוס’ באופן אחר דז”ל רש”י ז”ל “האיך יגרום שום שטן לפני צדיקים ע”י שוגג שום דבר עון”. והאי שום שטן אין אנו יודעים מה הוא אבל רש”י ז”ל לקמן בדף הסמוך מפרש את עצמו בד”ה אפשר וז”ל אי איתא דגזרו חכמים על תערובות דמאי, מסתייע מלתא דיגרום עון וכו’ עכ”ל. הרי דהאי שטן עון הוא והכוונה עפ”י המשנה בפ”א
דעבירה גוררת עבירה כי העבירה שעבר אדם נעשה לשטן לו להכשילו בעבירה אחרת. וא”ת עבירה הראשונה האיך אתא לידי’ דצדיק אם הקב”ה משמרו ע”ז חשוב שלא משמרין אותו אלא משגגה ולא מזדון שצריך לשמור את עצמו. אמור מעתה במקום שאנו מסופקים על מעשה שעשה הצדיק אם הוא מעשה איסור ולאו אדעתיה או שבעינו הוא היתר וכמו בכל הני עובדות שמביא כאן דר”י אכל משחיטת כותי ואנו מסופקים אי נכשל באיסור או לא חש לגזרה שגזר ר”ג וכן דר’ אסי אכל ביצה המצומקת ביין אצל ע”ה ואנו מסופקים אי נכשל בדמאי ולאו אדעתיה או שלא גזרו על תערובות ולצד זה שנכשל באיסור צריכין לומר על כרחנו שהאי צדיק עבר תחלה על איזה עבירה בזדון הגם שרחוק הדבר מ”מ אינו מן הנמנע דהרי נאמר אין אדם צדיק בארץ שלא יחטא שהרי משה ואהרן
חטאו ונענשו והאי חטא נעשה לשטן לו להכשילו בשוגג. ודאי יותר מסתבר לפשוט האי ספק ולומר דלא חש לגזרת ר”ג ולא גזרו על תערובות דמאי ממה שנאמר שעבר תחלה על עבירה במזיד אשר גרם לו השוגג, אבל במקום שאין לנטות ימין ושמאל ובודאי איסור נכשל ע”כ לאמר דעבר תחלה על עבירת מזיד. וכן תראה במעשה דר’ ישמעאל שקרא והטה שהביאו התוס’ דהרי בזה שאמר ר”י אני אקרא ולא אטה עבר עבירה בזדון שלא חש לאזהרת חכמים שגזרו שלא יקרא לאור הנר והאי עבירה עצמה היתה לשטן לו שלבסוף קרא והטה וע”ז אמר כמה גדולים דברי חכמים שאמרו לא יקרא לאור הנר כי הודה ולא בוש דמחמת האי גזרה דרבנן שעבר עליה בא לדי הטיה וכן צריך לומר בכל הני עובדות שהביאו התוס’ שמסתמא עבר תחלה על איזה מזיד שנעשה לשטן לו. ומה מאד מדוקדק לישנא דגמ’ דקאמר “היכי מסתייע מלתא” דמשמע דלעולם אפשר דמסתייע כך אלא דמהיכי תיתי נאמר מסתייע במקום דיש לומר דלא עבד איסורא. ועיין בפתיחה שכתבתי דרש”י ותוס’ לשיטתייהו
אזלו בפלוגתא זו ותרוה צמאונך, ודו”ק

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s