דף ז’ ע”א גמר’ מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו וכו’ ופרש”י כשיבואו בנינו אחרינו במה יגדל שמם, עיין במהרש”א ח”א ובמהר”ם על התוס’ ד”ה אלא ולפע”ד נראה בכוונת רש”י ז”ל בפשוטו דהניחו לבניהם להתגדל בו כי צורך ותועלת גדול בדבר אם ימצא המנהיג מקום להתגדר כדי להגדיל שמו כי רק אז דבריו נשמעים אצל המון העם ולכן לא חששו להניח המכשול בשב ואל תעשה מצדם כדי שיבאו אחריהם ויתגדרו בו להגדיל שמם ומ”מ לא קשה לרש”י קושי’ התוס’ משבת דרק בדבר שיש בו איזה חידוש דין שייך לומר שיתגדל שמו של המחדש, אבל בדבר פשוט לכל אין בזה משום גידול שמו. ולכן שם בשבת שמיירי מביעור הבמות שהוא דבר פשוט שיש לבערם לא מצי לומר שהוניחו כדי להתגדר בו הבאים אחריהם, אבל הכא בכיתת נחש הנחושת שעשה משה עפ”י ציוו השם ומכש”כ במה שהיתר רבי בית שאן נגד המקובל עד עתה ודאי יש בו להתגדר ולהתגדל ע”י חידוש כזה. ועיין בפסחים דף נ”א שמנה הא דכיתת נחש הנחושת בהדי שלשה דברים שמשה חזקי’ ולא מיחו חכמים בידו. הרי דהיה מקום לבעל דין לחלוק עליו, ודו”ק

ע”ש גמר’ מכאן לת”ח שאמר דבר הלכה שאין מזיחין אותו וא”ל אין מזניחין וא”ל אין מזחיחין וכו’. ועיין בח’ ק”ז בעל החת”ס ז”ל ולי נראה בא”א לפרש כוונת הני שלשה לשונות — דאם תעיין בהני קושיות שמקשה הש”ס על האי היתר בית שאן הן הנה נחלקות לשלשה סוגים. א’ הקשה ומי איכא מ”ד דבית שאן לאו מא”י ובקושי’ זו רוצה להכחיש את עדות ר’ יהושע מכל וכל דפשיטא דשקר ענה בר”מ שאכל עלה של ירק בבית שאן בלי לעשר וע”ז קאמר מדלא דחה רבי את המעיד בקושי’ זו למדין דאין מזיחין את הת”ח שאמר שמועה מחודשת מלשון ולא יזח החושן וכפרש”י לומר לו לא שמעת וחזור בך — ב’ פריך והא ר”מ עלה בעלמא אכל או דלמא אכל ולאו אדעתי’ או דלמא הפריש ממ”א כל הני קושיות הם מסוג שני דהיינו שאפילו עדותו אמת ושמועתו מכוונת אבל אין בה ממש ללמוד ממנה האי חידוש וזה שאמרו לה אין מזניחין אותו מלשון כי לא יזנח לעולם ד’ דהיינו לשון ריחוק וכפרש”י שאין משקצין דבריו כלומר שאין ממש בדבריו ללמוד מהם דבר — והקושי’ האחרונה שהקשה ודלמא נתן עיניו בצד זה ואכל מצד אחר היא מסוג השלישי — דהיינו שמניח לו המעשה כמות שהיא וגם מודה לו שיש ממש בדבר ללמוד ממנה האי חידוש דין כפי הנראה אבל אפשר שר”מ ע”י מחשבתו עישר את העלה שאכל ודבר זה התלוי במחשבה מי יוכל לידע מה שבלב חבירו אם לו בחכמה נפלאה ורוה”ק והוא גאוה ורמות רוח יתירה לסמוך על עצמו שיפה ירד לדעתו של ר”מ. ומ”מ רבי שלא חש לקושי’ זו משום חזו מאן גברא רבה דקמסהיד עלה, ופרש”׳ ומסתמא יפה כיוון ודקדק בדבר כי בדבר זה אין לסמוך אלא על אדם גדול רם ונשא — וכעין זה מצינן בגמ’ ברכות ל’ ע”ב דפדיך ודלמא מעיקרא לא כוון דעתיה ולבסוף כיוון דעתיה ומשני חזו מאן גברא רבה דקמסהיד עלה, הרי גם שם על המחשבה היה צריך לדון וקסמכו עליו דירד לדקדק על מחשבתו משום דגברא רבה הוא — וראה זה כאן איך דקדק בעל הש”ס ליחס את המעיד באמרו העיד ר’ יהושע בן זרוז בן חמיו של ר”מ לומר דבן גדולי הדור הוא כי אביו זרוז הי’ בן חמיו של ר”מ ומסתמא מי שזכה לחתנא כר”מ אדם גדול היה ובפרט שאנו מכירים ברוריה אשת ר”מ שחכמה גדולה היתה ולכן לא חש רבי לקבל עדותו ולא אמר לו רמות רוחא הוא זה להעיד שלא נתן עיניו בצד זה ואכל בצד אחר וזו מסוג השלישי שהיה יכול להקשות ולא הקשה. לכן אמרי לה אין מזחיחין אותו מלשון זחוחי הלב וכפרש”י גאותך גרמה לך שלא הטית אוזן וכו’ שלא ירדת לסוף דעת ר”מ לידע אם לא נתן עיניו וכו’. ודו”ק, כי נכון הוא מאד, בס”ד

ע”ש גמר’ א”ל אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני, אתה ספק עושה ואני ודאי עושה. א”ל אם אי אתה חולק גזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם — ויש להעיר שלא השיב לו על טענתו שאני ודאי עושה ואת ספק עושה אבל מה שנלפע”ד הוא דבזה שאמר לו אם לאו גזרני עליך מצא תשובה נצחית לטענתו מפני שהבינו בשעושה רצון צדיק ג”כ עושה רצון קונו דכיון שהצדיק גדול כ”כ עד שיוכל לגזור על הנהר שלא יעברו בו מים לעולם ומשום ותגזר אומר ויקים לך א”כ אם ישמע לו לפלוג מקיים רצון קונו כמו בהילוכו כדרכו, ודו”ק

  ע”ש גמר’ אר”י כמה נפיש גברא ממשה ושיתין רבוון דאלו התם חד זימנא והכא תלתא — ולכאור׳ קשה טובא מנ”ל דאם משה היה צריך לבקוע הים שלש פעמים שלא הי’ בכחו לגזור כן עד שמחליט דרפב”י הי’ נפיש זכותי’ יותר ממשה — ולכן נראה דמכאן יש סתירה לדברי הרמב”ם פ”ה מהל’ יסוה”ת שכתב וז”ל: “משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני כל האותות שעשה וכו’ אלא כל האותות שאשה משה במדבר לפי הצורך עשאם לא להביא ראי’ על הנבואה הי’ צריך להשקיע את המצריים קרע את הים וכו'”. והנה אגדה זו שלפנינו מורה על ההיפך, כי האי בעל המאמר סובר ע”כ דהני ניסים כולם נעשו כדי לתזק אמונת ישראל בד’ ובמשה עבדו, דלולי זאת היה מקום להצילם על אופנים טבעים וכן לזונם ולהשקותם בלי נס. ואם נאמר כן יפה קאמר אלו היה ביד משה לבקוע את הים כמה פעמיס בזה אחר זה היה עושה כדי לחזק יותר אמונת  העם דהרי גם סעם אחת שקרע לא היה בו תכלית אחר אלא כדי לחזק את האמונה אלא ודאי דלא נפיש זכותיה יותר, ודו”ק

ע”ב תוס’ ד”ה הא איתמר, בירושלמי ובב”ר לא משני מידי אלא השיב להם דמחמרא אנפשה, עכ”ל. לפע”ד אין כאן פלוגתא בין הירושלמי לגמר’ דידן דלפי הירושלמי לגמר’ דידן דלפי הירושלמי דמחמרא אנפשה היתה צ”ל דהאי חמור לאו חמור בעלמא הי’ אלא כמו שכתבו הקדמונים שהי’ אותו החמור שרכב עליו אברהם ובלעם ושמעותד לפני רוכב על החמור דעל חמור בעלמא לא שייך כלל לומר דמחמרא אנפשה. וא”כ הוא, ממילא ליכא שום הוכחה מהאי עובדא שהקב”ה רגלי חסידיו ישמור כמובן. ומעתה אומר אני דרפב”י ברוב ענותנותו שלא רצה לגלות הדבר דכדי שלא יכשל הוא משמיא עכבוהו את חמורו שלא יאכל דמאי, לכן תלה הדבר בחמורו והשיב להם מחמרא אנפשה היתה, וכן משמע נמי מגמ’ דילן שמביא דברי רפב”י שאמר עניה וו הולכת לעשות רצון קונה ואתם מאכילין אותה טבל. הרי דתלה הדבר בחמורו שיש בו דעת ורצון ולא שעכבוהו מלאכול משמי’ מפני מעלת רפב”י וגם אמר שמאכילין אותה טבל ולא קאמר דמאי מפני שהיא ידעה שלא עשרו, והוא טבל גמור ולא דמאי. וכל זאת אמר רפב”י בענותנותו אבל אנן לא קבלנו דבריו בזה ולא נאמין בדעה יתירה שבחמורו אלא בשבילו עכבוהו מלאכול דמאי שלא יכשל בו הצדיק ועושים ק”ו אם מאכילת איסור של בהמתו נשתמר הצדיק מכש”כ שלא יאכל בעצמו דבר איסור. ולכן פרכינן שפיר דהא מאכילין את הבהמה דמאי. וא”כ אין כאן שום מכשול לבעליו, ודו”ק