דף ח

דף ח’ ע”א גמר’ אר”ז אמר שמואל ליבן סכין ושחט בה שחיטתו כשרה והא איכא צדדין ביה”ש מרווח רווח. וכתבו התוס’ דמכאן משמע שאם ניקב הושט כנגד מה ששחט טרפה. כוונתם במה שכתכו “כנגד מה ששחט” דשלא כנגד מה ששחט פשיטא דטרפה דיש טרפות לח”ח, ולא עוד אלא אפילו נבלה נמי הוה דהא אותו הנקב משלים לרוב הסימן והוה מקצת שחיטה בפיסול, אבל בנקב כנגד מה ששתט דהאי נקב לא מצטרף לרוב לעשותה שחיטה פסולה דהרי כן מבואר לקמן דף ל’ פ”א דשחט בשנים ושלש מקומות כשרה ודוקא בהיקף ואפילו זה למעלה וזה למטה אבל בשוה זה למעלה וזה למטה לא מצטרף, עיי”ש כתוס’ ופוסקים. וא”כ נבלה לא הוה דלא שייך לשחיטה כדי לפסלה , מ”מ טרפה מיהא הוה משום דיש טרפות לח”ח. ולא תאמר דוקא באבר אחר קמ”ל ר”ז, דאפילו באותו אבר עצמו הדין כן דאע”ג דלגבי צירוף שחיטה האי נקכ שכנגד מה ששחט לא מצטרף לא להכשיר אם נעשה בסכין כשר ולא לפסול  אם נעשה בסכין פגום, מ”מ טרפה מיהא הוה. אלא  דלפ”ז הוה מצינן נק”הוו שיהי’ טרפה ולא נבלה, ולמה לא מוקמי בהכי לקמן ל”ב ע”א מתני’ דא”ט? אבל כד תדייק באמת מוקי בהכי ר”ל שם באמרו כאן ששחט במקום חתך וכאן ששחט שלא במקום חתך, דהיינו הך דכל שלא משלים את השחיטה אינו אלא טרפה. אלא דלפ”ז ר”י דפליג ומתרץ מתני’ דא”ט שנשנית  קודם חזרה ס״ל באמת דכל מעשה טרפות בסימנים נבלה הוה דמעשה טרפות בעצמו דין נחירה עליו, והוא שיטת הרמב”ם ז”ל דכל נקה”וו נבלה מקרי, וכן הוא ברמב”ם לפי גירסת הטור סי’ ט’ שנקב זה כנגד מה ששחט פסול השחיטה אבל הב”י הביא גירסא שרק טרפה. ולפע״ד ברור שגירסא מוטעת היא, דלשיטת הרמב”ם אין במציאות שם טרפות על הושט ועל הקנה שהם מקום הנחירה. ואם תרצה להבין הדבר על בוריו תעיין בדברנו לקמן בתוך הסוגי’ שם ובפתיחה וירוה צמאונך

עוד זאת יש להעיר על הא דפריך כאן והא איכא צדדין לפי שיטת רש”י לקמן שם בסוגי’ דר”ז לית לי’ הא דיש טרפות לח”ח איך פריך כאן לר”ז שהוא בעל המאמר והא איכא צדדין? ובדוחק יל”י כיון דבשם שמואל אמר המימרא, ואנן פסקינן דיש טרפות לח”ח שפיר פריך על שמואל דמסחמא הי’ סובר כהלכתא יש טרפות לח”ח, ודו”ק

עוד יש להעיר בהאי ענינא דלקמן דף ל’ מבואר דבשחט בשנים ושלשה מקומות דהיינו בשנים שוחטים בב’ סכינות זה למעלה וזה למטה, או ששחט מקצת הסימנים ופסק ושחט במ”א בלי שיעור שהי’ השחיטה כשרה, וכן פסקינן ביו”ד סי’ כ״א. וקשה לי כיון דמה ששחט תחלה במקצת הושט אינו מצטרף להשלים השחיטה ששחט אח”כ למעלה או למטה מזה, למה לא יטרוף בהאי נקב שעשה בושט דבלא”ה פריך הרשב”א, וכן הוא ברש”י לקמן כ’ ע”ב בכל שחיטה דעלמא דהא איכא מעשה טרפות בתחלת השחיטה ואיך מתכשר ע”י מה שהוסיף להשלים? והא אין טרפות חוזר להכשרה. ותירצו דשאני הכא דדרך שחיטה בכך וא”א לשחוט בא”א. אבל כאן בנ”ד שפסק מלשחוט והתחיל במ”א, והאי מיעוט הנשחט למעלה אינו מצטרף להשלים השחיטה, למה לא מיטרף בהכי? ועיין לקמן דף ל’ יישוב נכון ע”ז, ודו”ק

הרי”ף ז”ל השמיט האי מימרא דר”ז והרמב”ם פםק בפירוש דלא כוותיה וכתבו הראשונים ז”ל בטעמא דהא מלתא משום דאנן פסקינן כהני אמוראי דלקמן י”ז ע”ב דמצרכא בדיקה לסכין אבשרא ואטופרא ואתלת רוחתא ור’ יימר פריך שם מהא דר”ז הרי דאנן לית לן ביה”ש מרווח רווח, אבל הראב”ד ויתר הראשונים ז”ל פסקו כהא דר”ז משום רמחלקים ואומרים דבסכין מלובנת יודע להזהר שלא יטה לצדדין, אבל אם לא יבדוק אתלת רוחתא ולא ידע דפגומה לא יזהר מלהטות. אבל לא ניחא להני ראשונים לומר דהני אמוראי שם פליגו אדר”ז משום דלישנא דגמ’ שם ״מי לא אר”ז” משמע להו דהא מימרא הוה מקובלת אצלם להלכה פסוקה, וכן כאן הלא הביא האי מומרא בלי חולק. ולפע”ד נרא’ דגם הרי”ף והרמב”ם לא העלימו עיניהם מכל זה אבל מ”מ יפה דחו דין זה מהלכה ומטעמא שאבאר בזה

דהנה לקמן בסוגי’ דף י”ז ביארתי דהרמב”ם וכן הרי”ף ז”ל כשיטת הרא”ה ס”ל דפגימה הנרגשת אטופרא אף שאינו אוגרת כלום פוסלת השחיטה, אבל היא חומרת אמוראי בתראי דלפני כן רק לכתחלה קפדו שיהי’ הסכין חלק אפילו מפגימה הנרגשת. והאי דר”פ דאצרך בדיקה אבשרא ואטופרא אצרכת לעכב קאמר. וממילא דגם אתלת רוחתא לעכב, דאיך נחלק המימרא לשתים, דאבשרא ואטופרא לעככ ואתלת רוחתא רק לכחחלה? אבל לדעת הרשב”א והר”ן ודעמהם דס”ל דדוקא פגימה האוגרת פוסלת, וכאשר כן נקבע ההלכה בשו”ע האי אצרכחא דר”פ בדיקת הרגשה רק לכתחלה הוא. ועיין תוס’ לעיל דף ג’ ע”א ד”ה אין השומר די”ל צריך לכתחלה וגם בדיעבד, דבדיעבד  אין השחיטה נפסלת אלא ע”י פגימה האוגרת שקורעת את הסימן

והנה הר”ן ז”ל כתב בשם הראב”ד, וז”ל: “דע”כ לא קאמר ר”ז אלא בדיעבד אבל לכתחלה לא, ומש”ה אסיקנא דלכתהלה צריכה בדיקה אתלת רוחתא ור” יימר הוא שהי’ לומד לכחחלה מדיעבד דר”ז, ואנן לא ס”ל כוותיה”, עכ”ל. ודבריו לכאור’ אינם מובנים. איך למד ר’ יימר לכתחלה מדיעבד, ואיך לא השיב לו המסדר הש”ס דאין זה לימוד? אבל לפי הצעתנו ניחא דר’ יימר הכי קאמר, דהא מר”ז נשמע דאפילו האוגרת אינה פוסלת מן הצד, וא”כ ניהו דלכתחלה יש לבדוק מפגימה האוגרת, אבל בדיקת טופרא שהיא מפגימה הנרגשת ודאי לא תבעי לר”ז, ודי אם רואה או ע”י שאר בדיקה שאין בצדדי הסכין פגימה האוגרת ויפה דן אלא דאנן לא חיישינן לקושייתו משום דר”פ משום לא פלוג קאמר דכל שבודק בטופרא אחודה יבדוק גם הצדדין בזה. אבל הרמב”ם דס״ל דאצרכחא דר”פ לעכובי קאמר דחז”ל גזרו שיהי’ הסכין חלק מכל וכל, וכל ששם פגימס על הסכין אפילו ברי לי שאין הפגימה אוגרת את הסימן שחיטתן פסולה, והואחומרא שהחמירו בימי אמוראי בתראי כמו שהוכחתי זאת בסוגי’ שם. א”כ אין כאן סתירה מהא דר”ז בשם שמואל שעדין בימיו לא החמירו על פגימה הנרגשת על הא דר”פ, דלאחר שהחמירו לפסול כל סכין פגום אפילו אין הפגימה אוגרת מכש”כ שיש לפסול סכין מלובנת שיש עכ”פ במציאות לשרוף את הסימן אלא דמ”מ פריך ר’ יימר מר”ז על ר”פ משום דהוא סבר דשאני סכין פגומה על חודה דכדי שלא תחלוק בין פגימה לפגימה אסרו חכמים השחיטה בכל שכין פגום משא”כ במלובנת דלא מצי פוסל את השחיטה רק כשיטה הדין דר”ז במקומו עומד דאין לחוש שיטה ואין על הסכין שם פגום וכשר בדיעבד. אבל אנן לא חיישינן להאי סברא דר׳ יימר ופסקינן כר”פ דבעינן בדיקת הסכין גם אתלת רוחתא ולעכובא וממילא גם על סכין מלובנת שם פסול עליה. ומה מהני הא דביה”ש מרווח רווח? סכ”ס לא עדיף מסכין פגומה בפגימה הנרגשת לחוד דפשיטא שאינה קורעת הסימן, ומ”מ פוסל השחיטה, וזה ברור ואמת בס”ד

ומה מאד מתיישב בזה קושי’ עצומה שהקשה הרא”י דאיך דחו הרי”ף והרמב”ם דינו של ר”ז מכל וכל דהא עכ”פ בעוף ואוחז את הגרגרת לבדה יתכשר דהא רק אסברת ביה”ש מרווח רווח פליגו אדר”ז וחיישו לצדדין אבל על הא דחדודה קודם לליבונה ליכא מאן דפליג. וא”כ בקנה ליכא שום חשש דאפילו שורף הצדדין דקודם שחיטת רוב הסימן לא איכפת לן וכיון דנשחט הרוב שוב א”א לטרוף אחר שכבר נשחט בהכשר. וזאת אפילו לשיטת רש”י ז”ל דמצ מפסולי במיעוט בתרא, דזה דוקא בהוסיף דרך שחיטה אבל בפוסק הגרגרת לאחר שחיטת הרוב לית לן בה, וכמו שכ’ הש”ך יוד”ע ס’ כ”ז בשם המהרש”ל ז”ל. ועיין מש”כ אני בזה לקמן ל”ב. ולפי האמור הקושי’ מתורצת
שפיר דאנן לא מדחינן הא דר”ז, לא ריש דבריו ולא סוף דבריו, אלא מטעם אחר נדחה דינו ומשום דחכמים פסלו כל שתיטה שנשחטה בסכין פגומה וסכין מלובנת עכ”פ  דין פסול עליה כמו סכין פגומה הנרגשת ואינו אוגרת. וא”כ מה בין עוף לבהמה? ותדע דכן הוא דהרי בסכין פגומה נמי מצי להקשות כן, דבעוף ותופס את הקנה ליתכשר, דהרי בידי שמים א”א לצמצם, עיין תוס׳ לקמן כ”ח ע”ב ד”ה לפי דמלתא דלא שכיח כלל שבלא כוונת הצמצום יזדמן הצמצום מעצמו וא”כ בשוחט את הקנה לבד עד שמגיע לרוב לא איכפת לן אם הפגימה קורעת ורק באותו משהו המשלים את הרוב ומהיכי תיתי ניחוש דכשהגיע לאותו משהו פגע בו הפגימה והשלים את הרוב שע”ז אמרו דא”א לצמצם ולמה נפסול השחיטה דא”א לצמצם ולמה נפסול השחיטה? אלא ע”כ כדאמרן דמאחר דחז”ל החמירו לפסול הסכין הפגומה בין שפוסלת השחיטם ובין שאינה פוסלת השחיטה אין לחלק בין עוף לבהמה אפילו באחז הקנה לבדו. והדברים ברורים וקילורין לעינים בס”ד

ע”ש גמר’ “אמר רבה ב”א סכין של ע”א מותר לשחוט בה ואסור לחתוך בה בשר וכו’ אמר רבא פעמים ששוחט אסור במסוכנת ומחתך מותר באטמי דקיימי לקורבנא” עכ”ל הגמ’. הנה הא דאסור לחתוך בשר ולשחוט מסוכנת כתב התב”ש דהוא אסור מה”ת מקרא ד”לא ידבק בידך מאומה” והביא ראי’ מהא דאמרו בפסחים אפיק עצי מוקצה ועייל עצי אשירה, אבל בעבר וחתך או שחט, דלפי דעת הרמב”ם והשו”ע הבשר אסור, פשיטא דאינו אלא מדרכנן, וכן ראיתי בישועת יעקב סי’ יוד בשם הר”ן ז”ל, ואבאר ענין זה ככל הצורך

הנה הנאה שאסרה התורה באיסורי הנאה הוא דוקא בשנהנה בשעת מעשה ובעודו קיים האי דבר איסור, וכגון המריח בבשמי ע”א או סך גופו בשמן של ערלה וכדומה. אבל גרמא של הנאה לא אסרה תורה, דהיינו השוכר את הפועל שכרו רק גורם הנאה מקרי, וכן שכר מצוה בזה ובבא והיה בשר המתוקן ע”י סכין של ע”א נמי ר ק גורם הנאה ואין בו איסור תורה אבל השחיטה עצמה ודאי איסור תורה. ואע”ג דאין במעשה עצמה הנאה הנרגשת כמו סיכה אבל מה שהאדם מתעשר ג”כ הנאה מקרי ואסור מה”ת דהרי מכירה ג”כ אין במעשה עצמה הנאה ממשית לגוף, ומ”מ ילפינן מ”או מכור לנכרי” היתר הנאה כי בשעה שמוציא את האיסור מרשותו ומכניס את ההיתר תמורתו הרי נתרבה הונו, וריבוי נכסים הוא הנאה גמורה כי ברבוי נכסים נתרבה כבודו ומוראו אצל הבריות, ולכן יפה כתב התב”ש הנ”ל דהשחיטה במסוכנת איסור תורה הוה כי בשעת מעשה נתרבה הונו כי המסוכנת עומדת לכלבים ושווי’ מועטת והשחוטה ראוי’ לאדם ושווי’ מרובה. אבל להנות אח”כ מן הבשר מותר מה”ת כי ההנאה שיש לו באכילת בשר זה אינה אלא גרמא בעלמא מצד הסכין, וכמו שחליפי ערלה שמכר או החליף מותרין מן התורה דעיקר הערלה רק גורם הוה לאותו ההנאה שנהנה בחליפה אלא דבכ”מ שעבר בשעת מעשה המכירה והחלפה על איסור תורה אסרו עליו מדרבנן הגורם ממנה כדי שלא להנות מאיסורו שעבר, וכמו שאסרו מעשה שבת כדי שלא להנות מאיסור שעשה. ולפי שביארנו למעלה בסוגי’ דמחליפין הצילוהו באיסור זה גם מאיסור תורה שעשה במכירה והחלפה דכיון דאסרו החליפין שוב לא נתרבה הונו והוה כמחליף איסור באיסור. וכן אסרוהו עליו הבשר במסוכנת כששחטה בסכין של ע”א שלא להנות ממעשה איסור שעשה, וממילא ניצל גם מאיסור זה כי מאחר שנאסר עליו הבשר לא אהנו מעשיו ולא נתרבה הונו. ולכן בשוכר את הפועל לעשות עמו ביי”נ, וכן במצוה שתקע בשופר של עולה למ”ד מצוה ללה”נ לא הי’ מקום לאסור עליו שכרו או לומר דלא יצא כדי שלא יהנה משכר מצוה שהוא גורם הנאה, דהרי בשעת מעשה לא עבר מידי כי לא נתרבה הונו כי השכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. וכן שכר מצוה והמעשה, הלא היא לעול על צוארנו ולא נתנה להנות כמו שפרש”י בר”ה כ”ח ע”א. וא”כ אין מקום לאסור אף מדרבנן מה שנהנה משכר מעשיו. ולכן פריך שפיר בריש פ׳ השוכר על הא דקתני שם שכרו אסור ממתני’ דמקדש בערלה דקתני אם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת. ועל חנם הקשו בתוס’ שם דהא מכרן וקידש בדיעבד קתני אבל לחתחלה גם שם אסור לקדש בדמיהן ונדחקו לתרץ, עיי”ש דממתני’ דמקדש בערלה לא רצה להוכיח דגורם הנאה מותר מה”ת, דאל”כ מה בין ערלה לחליפין, וכיון דמותר מה”ת, ניהו דשם אסרו חכמים לחתחלה לקדש בחליפי ערלה, הוא משום דעבר אאיסור תורה בהחלפה ובמכירה, אבל כאן במה שעבד עבודתו ביי”נ לא עבר אאיסור תורה, כי לא נהנה ממלאכתו בשעת מעשה, כי עדיין לא נתרבה הונו מפני שהשכר משתלם רק לבסוף. וא”כ אין כאן טעם לאסור אח”כ את שכרו שקיבל בהיתר. ולא מצאו תירץ לקושי’ זו אלא במה שחדשו דגזרו שלא ישכיר א”ע לעע”א. וזאת לדעת שיש חילוק בין חליפי א”ה להאי בשר של מסוכנת או בגד שנעשה בכרכור של ע”ז דבחליפין לא אסרו אלא למתליף עצמו משום דרק הוא נהנה בהאי החלפה אבל לאחרינא לא אסרו מפני שלא נשתנה החפץ בעצמה למעליותא לגבי אחרינא ולא נהנה מאיסורא אם יאכל מהני פירות שהוחלפו בערלה ע”י חבירו, כי גם אם היו הני פירות נשארים ביד הנכרי היו מוכנים לפניו אצל הנכרי כמו שהם עתה אצל הישראל משא”כ האי בשר והאי בגד דנשתנה למעליותי’ של עתה ע”י סכין וכרכור של ע”ז כל מי שנהנה ממנו נהנה מאיסורא שעבר חבירו. אבל הא ברור אצלי דאם נכרי ארג בגד בכרכר של ע”א, דלא עבד הנכרי שום איסור כי הוא לא נצטווה רק שלא לעבוד ע”ז אבל לא על הנאת תקרובות, ודאי דשרי האי בגד לישראל כי אין כאן מקום לאסור הגורם, כנלפע”ד ברור. ולשון המשנה ספ”ג מע”ז מסייע לי דקתני נטל ממנה עצים והסיק בה את התנור וכו’ נטל ממנה כרכור וארג בו את הבגד וכו’ ולמה תלה הדין הזה באדם העושה ולא קתני פת שנאפה בעצי אשירה ובגד שנארג בכרכר של ע”ז? הרי אלו אסורים וכמו דקתני בברייתא סוף תמורה אפר של אשירה והרמב”ם פ”ז ה”י מע”ז, כתב עכו”ם או אשירה שנשרפה אפרה אסור בהנאה, ולא קתני השורף את האשרה, וע”כ משום דגם נשרפה מאליה או ששרפה גר אסור האפר, אבל הכא בנטל ישראל ואפה הפת וארג את הבגד אסור הפת והבגד מדרבנן, ומטמם שעבר איסור תורה בשעת אפי’ ואריגה. אבל אפה וארג נכרי, לא נאסר הפת והבגד. וכן יש לדייק מלשון הרמב”ם ז”ל בהאי דינא דשוחט בסכין של ע”ז שכתב שם בהל’ י”ט וז”ל: ״סכין של עכו”ם וכו’ ואם היתה בהמה מסוכנת הרי זו אסורה מפני שהוא מתקן, והרי זה התיקון מהנאת משמשי ע”ז”, עכ”ל. הרי ברור מללו דהתיקון בעצמו הוא ההנאה ממשמשי ע”ז, וזה ודאי איסור תורה, ומה”ט אסור הבשר שהוא איסור דרבנן. וכן הוא דעת הרשב”א ז”ל שכתב שהבהמה כולה אסורה. וראיתי בס’ יריעות שלמה סי’ יו”ד אות ב’ שתמה בזה על הרשב”א שסותר דברי עצמו שהוא ז”ל כתב כסוגי’ דמצות ללה”נ דאע”ג דיקבל שכר בזה ובבא עבור עשיית המצוה אין זה אלא גורם הנאה דשרי ולמה אוסר כאן הבשר של המסוכנת? ולהיפך קמתמה היריעות שלמה על הרמב”ם דאוסר הבשר במסוכנת למה לא תהי’ גם בבריאה אסור הבשר לאחרים, דניהו דלדידי’ מקלקל הוא, אבל לאחרים אין כאן רק הנאה, ולמה נתיר לאחרים להנות מאיסורא? עיי”ש שראה במקצת דטעם ההיתר הוא משום דגורם הנאה מותר, אבל לא נחית לידע כי רק אז מותר בדלא עבד איסור בשעת מעשה כמו במצוה ובפועל, וכן בשוחט את הבריאה. אבל במסוכנת דעבר בתיקון זה אאיסור תורה אסרו חז”ל הגורם ממנה לו ולאחרים כנ”ל

ולא אכחד תחת לשוני כי גם מדברי התוס’ נראה דלא נחתו לדברים האמיתים הנ”ל שהקשו בד”ה מותר לשחוט, משבת דשוחט תייב משום שהוא מתקן לגבי אבמה”ח ולפי הנ”ל אין כאן מקום להקשות דשאני שבת דכל שעושה מלאכה שמגיע לאדם הנאה ותועלת ממנה, אפילו לאח”ז ואע”פ שלא נתרבה הונו בשעת עשיית המלאכה שפיר חייב, דהרי חובל ומבעיר הנה המלאכות שבעצם הן קלקול ואיבוד ומ”מ בכלל מלאכות שבת הם שנאסרו וכמו שאמרו בשבת ק”ו ע”א דכל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר. ולמ”ד שם דדוקא בצריך לאפרו ולכלבו מ”מ בשעת המעשה מקלקל יחשב כי ע”י הבערת העצים ונטילת נשמה של הבע”ח יפסיד שווי’ הקדום, אבל כיון דדרך לעשות כן מפני הנאה הבא לו אח”כ מלאכת מתשבת מקרי. אבל כאן לגבי הנאת איסורי הנאה שגורם הנאה מותר כל מעשה המגרע את שוויו, אע”פ שגורם לו הנאה אח”ז אין בו משום נהנה, וכמו שביארנו לעיל. ואין לומר דגם התוס’ כיוונו לזה בתירוצם, כי מסוף דבריהם שכתבו “אבל לענין נהנה מע”ז לא חשוב הנאה כיון שקלקולו יתר על תקונו” משמע דמשום שמחשבין שכר כנגד הפסד לא חשוב הנאה. וזה ליתא דא”כ תקשה קושי’ היריעות שלמה לאחרים ליתסר בהמה בריאה דהרי להם ליכא שום הפסד, אלא הטעם דכל שלא עבר בשעת מעשה  אאיסור תורה לפי שאין במעשה ריבוי הונו שוב לא אסרו חז”ל הנאה שבא לאח”ז בהגרמת מעשה זו

אבל מה שיש להעיר הוא מה שהקשה הגאון הנ”ל נ”י, וכן הוא בלב אריה, דבכל שחיטה כיון דהתחיל לנקב את הושט ומכש”כ בששחט סי’ אחד, שוב הוה כמסוכנת ואינה ראוי’ לא לחרישה ולא לגדל רק עומדת לאכילה. וא”כ הסוף שחיטה תיקון ברור הוה, אלא דבזה י”ל כמו שכ’ הר”ן ז”ל כאן דהוה כמו מה ששנינו בע”ז דמה שמשביח בענביה פוגם כצל אבל הגאון הנ”ל הרבה בתימה דזה דעת הת”ק שם ע”ז מ”ח ע”א. אבל ר’ יוסי פליג ואוסר לזרוע תחת האשרה, וא”כ קשה טובא למה נתיר לשחוט בריאה כיון דסוף שחיטה תיקון גמור הוה. אבל חד מתלמידי חילק בסברה נכונה דשאני הכא דכל התיקון נצמח מן הקלקול, דאלו לא הוה מתחיל לחתוך לא הי’ צריך
להאי תיקון, ובזה גם ר’ יוסי מודה דחשבינן התיקון נגד הקלקול. אבל התם דהתיקון של ענביה אינו נצמח מן הקלקול של הצל כמובן. והסברה נכונה וראוי’ לקבלה ממי שאמרה, ודו”ק היטב בכל הדברים שכתבנו

  רש”י ד”ה ותיפוק לי’ אע”פ שהוא מקלקל אסור לחתוך משום שמנונית וכו’, עכ”ל. המהרש”א ז”ל הרגיש שיש לדקדק למה נקט רש”י מחתך מימרא דרבא ולא נקט שוחט שהוא עיקר המימרא דר”נ. והנראה לפע”ד דרש”י ז”ל בכיוון דוקא מחתך נקט א ל משוחט לא מצי מקשה דלכאור’ מה פריך והא סתם סכין של עכו”ם אינו ב”י, ואפילו נאמר דבסכין העומד לתקרובות בשר לא שייך לומר סתם אב”י, הלא אפשר עכ”פ לאוקמי באינו ב”י ואי משום שומן שקרוש ע”פ אפשר בקינוח והדחה. וצ”ל דמ”מ גם אב”י אסור לכתהלה, אלא דהמרש”ל כתב למותר ע”ס שיקלפנו אח”כ וא”כ לא פריך מידי, עיין ברא”י. אבל זה אינו, דאם יש לו סכין לקלוף החתיכות בשר שחתך בסכין של ע”א יחתוך מיד בהאי סכין ולא יצטרך לקלוף, אלא ודאי דל”ל, לכן פריך שפיר ותפ”ל משום שמנונית. אבל על שוחט לא מצי פריך, דהרי מצי שחט ע”ס שיקלוף את ביה”ש בסכין אחר שאינו ראוי’ לשחיטה וראוי’ לקליפה, ודו”ק

בא״ד משום שמנונית דאיסורא דנבלות דנבלעו בסכין, עכ”ל. הישועות יעקב מביא ראי’ מדברי רש”י דנקט נבלות ולא תקרובות עכו”ם שהוא גם א”ה לדעת הפוסק לקמן בסוגי’ דרבוצה דאע”פ שאין אדם אדש”ש אפ”ה בשחט בהמת חברו לע”ז לא התירה בשחיטה זו, דאם כדעת המתירין מה פריך נוקמא בשחט בהמת חבירו לע”ז דליכא שום איסור לא תעכו”ם ולא נבלות, אבל הסכין נאסר מצד משמשי עז. ולזה כיון רש”י באמרו דעכ”פ איכא משום נבלות אפילו אם נוקמי בשחט בהמת חבירו לע”ז, עכתד”ק. והנה ראי’ להני פוסקים האוסרים ודאי ליכא, דהרי הש”ס מוקי בסכין דפסק בי’ גווזא וה”ה דהוה מצי לאוקמי בשחט בהמת חבירו. אלא דאני אומר דאפילו בבהמת חבירו דלא נאסור הבהמה משום דא”א דש”ש אבל מה שנבלע בסכין שהוא דבר מועט שלא ניתן להשבון לא שייך לומר דלא נאסר מצד שהוא של חבירו, ואם נרצה ליישב למה נקט רש”י נבלות ולא תקרובות י”ל דכל שנבלע בסכין בשעת שחיטה לא נעשה תקרובות כלל, כי בע”ז לא שייך מוקצה, ורק בשעת השחיטה נעשה הבהמה תקרובת לעכו”ם. וא”כ מה שנבלע בשעת האי מעשה השחיטה בתוך הסכין לא נגרר אחר הבהמה להעשות עמה תקרובות. וזה דבר נכון לפע”ד, ועיין לקמן בסוגי׳ דטיפת חלב ק”ח ע”א כעין סברא זו

וראיתי באחרונים שדנו בשחיטת מסוכנת מצד מללה״נ. וזה שגיאה דאפילו נחירה במסוכנת מתקן מקרי, דאם לא נחרה הוה מתה מאליה ואינה ראוי’ אלא לכלבים, ועיין בפ”ת סי’ יוד אות א

אבל בהיפך יש לעיין למה נתיר בבהמה בריאה לשחוט בסכין של ע”א ולא נצטרך השלכת דמי שכר הסכין לים המלח? ואם נאמר דבאמת צריך, אז ודאי הי’ אסור לשחוט לכתחלה כדי להשליך אח”כ דמי הנאת הסכין ליה”מ. וצ”ע כעת

תוס’ ד”ה שליבנה באור. הא דתנן בסוף ע”ז וכו’ דבנעיצה בקרקע סגי וכו’. עכ”ל. הא דלא העמידו קושיתם על מה דמתרץ בחדשה דעל מה שמתרץ שליבנה באור לכאור’ אין להקשות דהרי קאי להעמיד תירוצו בחדשה ממש היינו שליבנה באור וכמו שהבאתי למטה בשם הל”א ז”ל דאם בחדש ממש מוקי כמו דאמר דפסק בי’ גווזא לא קשה מהא דע”ז דסגי בנעיצה דהרי רוצה לוקמי יותר בסכין דמותר להשתמש בו בלא תיקון כלל. אבל על הא דמפרש
דהאי חדשה היינו שליבנה באור שפיר קמקשו דכיון דע”י תיקון מיירו למה לי ליבון? הרי סגי בנעיצה

והנה הא דהקשו דסגי בנעיצה כפי המבואר מתירוצם קאי למ”ז דביה”ש צונן. וא”כ קשה, דהרי אז בהדחה בעלמא סגי וגם נעיצה לא בעי, וכדלקמן, והלכתא בצונן. וע”ז הי’ להם לתרץ דהש”ס רצה לתרץ אפילו למ”ד ביה”ש רותח. אבל ניחא דכאשר נכתב אח”כ האי תירץ שליבנה באור יש לו מעלה נגד התירוץ דפסק בי’ גווזא דמצי מיירי בכל סכין שיהי’. והתוס’ כתבו לקמן ד”ה והלכתא דהא דסגי בהדחה הוא רק בשחט בה באקראי, ולר”ת בסכין שנחתך בה צונן דוקא. וא”כ הכא דרצה לאוקמי בכל סכין שיהי’ צריך דוקא נעיצה

בא”ד ותימא דמשמע הכא דבעי ליבון וכן משמע בתוספתא וכו’ ותימא דבפי כל שעה וכו’ עכ”ל. יל”ד דבקושי’ הראשונה דתסגי בנעיצה לא הקדימו האי דמשמע הכא דבעי ליבון וכו’, ולמה הוצרכו כאן להקדמה? אבל ניחא ולשונם מדוקדק היטב, דהנה הרשב”א ז”ל מתרץ קושי’ התוס’ דכאן לא נחות הש”ס בדיני הגעלה ובלאו דוקא נקט התיקון היותר מעולה דהיינו ליבון, עיי”ש. והנה תירוץ זה ודאי לא שייך אלא על קושי’ דסגי בהגעלה, אבל לא על הקושי’ דדי בנעיצה בקרקע, דבשלמא ליבון והגעלה דשניהם באים להוציא הבלועה שמתוך הכלי מצינן למימר דלא דקדוק ביניהם ונקט ליבון היותר טוב להוציא הבלועה. אבל אי סגי בנעיצה בקרקע שאין זה הגעלה כלל אלא להסיר כל הנדבק על הסכין, א”א לומר דבמקןם נעיצה נקט ליבון, כיון דלא צריך כאן שום הגעלה מן בלועה ולכן הקושי’ הראשונה דסגי בנעיצה הקשו בלא האי הקדמה דמשמע דליבון דוקא. אבל בקושי’ שניה דסבי בהגעלה כדי לשלול תירוץ הרשב״א כתבו דמשמע הכא דהאי ליבון דוקא הוא, ומשום דמשמע לו שקאי לתקן התירוץ בחדשה ואז אין לומר דלאו דוקא קאמר כמובן. והוטף עוד דכן משמע נמי מתוספתא ושם בדיני הגעלה קעסק ומטעם זה הרשב”א באמת מדחה האי תוספתא מהלכה, עיי”ש

ובזה מיושב גם קושי’ המהרש”א שהוקשה למה הביא התוס’ ממרחק לחמם מפסחים ולא הביאו מהא דמבואר לקמן דאפילו בסכין טרפה סגי בחמין, דמהא דלקמן לא הי’ קשה על המימרא שלנו אבל לא מן התוספתא משום דהתוספתא מיירי בסכינים שהשתמשו נכרים כל השנה לכל צרכיהם ובעי דוקא ליבון ועל דהכא נוכל לתרץ כתירוץ הרשב”א דלאו דוקא ליבון דה”ה הגעלה, אבל מהא דפסחים קשה גם על התוספתא ולא הועלנו בתירוץ הרשב”א, דהרי בפסחים נמי מיירי בסכינים שנשתמשו בהם כל השנה עד שהוכרחו לחלק בין הא דפסחים להא דתוספתא. וזה ברור בפירוש דברי התוס’ ודו”ק

ע”ב רש”י ד”ה ואבע”א אפילו בישנה וכגון שליבנה באור. ויל”ד דמלשון דקאמר תרתי אבע”א ואבע”א משמע דקאי להעמיד התירוץ שמתרץ בחדשה וקאמר אבע”א דפסק בי’ גווזא ואבע”א דליבנה באור ומש”ה קרי לי’ חדשה, וכמו דאמרינן בפסחים מובא כאן בתוס’ לעיל דאמר ר”א לדידי חדתא דעבדי לי ומפרש דכעין חדתא ע”י נורא. ויל”י דרש”י קשי’ לי’ דדרך הש”ס לעולם לאחר התירוץ היותר מרווח ולהקדים התירוץ החלוש, וא”כ קשה, כאן הוא להיפך דכדי לתרץ מה דמוקי בחדשה יותר מרווח לומר דפסק בי’ גווזא שהוא חדשה ממש מלומר כגון שליבנה באור ועשאה כעין חדשה. ולתרץ את זאת קאמר רש”י ז”ל דלא קאי על גוף הקושי’ ותפ”ל לתרצה ואז יותר מרווח לומר דליבנה באור דמצי מיירי בכל סתם סכין שתשמישו לשחוט ולחתוך בשר מלהעמיד בסכין דפסק בי’ גווזא דוקא. ועוד נלפע”ד דבלא”ה ליכא לתרץ הכא דחדשה דקאמר היינו שליבנה באור, דעיין ברשב”א ז”ל שכתכ דסגי בהגעלה ולאו דוקא נקט שליבנה באור אלא לרווחא דמלתא קאמר כן. וא”כ א”א לתרץ בזה האי בחדשה דקאמר כמובן ועיין בלב ארי’, ודו”ק קאי להענרי התירן רחישה

ודע דהא דקאמר דםסק בי’ גווזא לע”ז ופרש”י חתיכת עצים לא ידעתי איך נעשה הסכין בזה משמשי ע”ז כי זה מקרי משמשי דמשמשי כי הכורת עצים להסיק לע”ז העצים גופן אינם נאסרים, כמו שכ’ רש”י ז”ל הכא, דלכ”ע במשמשי עכו”ם בעינן עד שיעבדו, ואיך יאסר הסכין משום שימוש העצים שהם גופן עדין לא נאסרו. וצ”ע, וכעת לא פניתי לעיין ולא באתי רק לורר את המעיין


Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s