דף ט׳ ע”א אר”י א”ש כל טבח שאינו יודע הל”ש אסור לאכול משחטתו ואלו הן הלכות שחיטה, שהיי’ וכו’ מדקאמר הלכות שחיטה, ולא קאמר דיני שחיטה, מוכח דהני הל״לממ״ש הם. וכן אמרו בפי’ לקמן ריש השוחט. ותו שהיי’ וכו’ מנ”ל נמר’ וכו’ ופרש”י הללמ׳׳מ אלא שכתב דכלן לאו דוקא, דיש מהן שנכתבו כגון דרסה דאמרינן לקמן ושחט ומשך, והלל״מש אשארא קאי. וכן כתב הרשב”א ומה שכתב רש”י ז”ל כגון דרסה משום דגם עיקור דסכין פגומה מפורש כמו דרסה וכמו דקתני לקמן במשנה דחוץ ממגל קציר והמגירה, ובשנים מפני שהן חונקין ופרש”י שאין חותכין אלא קורעין, עכ”ל. ואני אומר דגם אינך מפורשים דכן שהיי’ ממועט מ”ושחט” דאמרו  לקמן ל’ ד”ושחט” ילפינן מ”חץ שחוט לשונם” דבעינן מפורעת, ובהלכה ולא בדרסה. וא”כ ה”ה דבעינן בחד זימנא כחץ ולא בהפסק שהיי’. ואין להקשות דא”כ נימא דבעינן דוקא בהולכה כחץ ולא בהולכה והבאה. ע”ז נשיב דאין זה קושיי’ דרק מה שמסתבר נמעט כי ע”י הלכה לחוד בקל עשה גיסטרא שהוא ממועט מושחט כמש”כ רש”י ז”ל בריש השוחט, ועיי”ש בחדושנו. ואיך נמעט הלכה והבאה ונצטרך דוקא הלכה לחוד? חלדה מטעם מבואר דא”א לשחוט כהוגן בלי דרסה ושהיי’ כשנחלד הסכין תחת העור, והוא מלתא שהחוש מ מעיד עליו. והגרמא, הלא שחיטה בסימנים בעינן וכמש”כ הרמב״ן עה”ת דמלת “ושחט” היא חתיכת סימני הצואר, וא”כ למעלה או למטה אין זה צואר, ואין זה סימנים. ולקמן דף כ’ כתבתי דממליקה דבעינן ממול עורף, ולא עורף, ידעינן דלעומת זה בשחיטה צואר נגד מול עורף. וכן עיקור לדעת בה”ג כתבו הראשונים דסימן השמוט א”א לשחוט כהוגן בלי דרסה ושהיי’ וא”כ קשה טובא האי הללממ”ס למאי אתא. ופלא תראה כי לקמן כ”ח ע”א דתני’ רבי אומר “כאשר צחיתיך” מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה וכו’, ומהני הלכות שחיטה דהכא אין זכר למו ורש”י פי’ שם דלאו דוקא אלא הלכות שחיטה בכלל. ותוס’ שם מצאו רמז על אחד בעוף ושנים בבהמה ורובו של אחד כמוהו בתיבת “כאשר”, עיי”ש עכ”ל. עכ”פ התמיה קיימת למה השמיט רבי הני חמשה הל”ש ומנה ושט וקנה, בעוף אחד, ובבהמה שנים, ורשא”כ שכל הני לכאור’ לאו דיני שחיטה לחוד המה אלא גם הלכות נחירה, כי הלא לדעת רש”י ותוס’ גם בנחירה בעינן סמנים כמבואר בכמה מקומות במס’ זו. וא”כ צריך נמי לידע כמה מן הסימנים צריך לנחור וכמה בעוף וכמה בבהמה. ועיין היטב במה שכתבנו שם בסוגי’, וכאן רק בקיצור אני מגלה לך סוד ענין זה והוא

 

דהני הל”ש דקאמר היינו במקצת הסימנים ואע”פ שרוב הסימנים נשחטים בהכשר, וזאת לא נשמע מן “ושחט” דפסול, וכאשר נבאר בדיבורים הבאים דלולא ההלכה היינו מצינן להכשיר דרס או שהה במקצת הושט שאפילו טרפה לא יהי’ כי “ושחט” קרינן בי’ כל שרוב הסימנים נשחטים, אבל ההלכה אתא דאפילו בשחט מקצת בפיסול נמי שחיטתן פסולה וכנחירה נידונת, כאשר העיד ר’ ישבב בשם ר’ יהושע לקמן ל”ב ע׳”א במשנה שם. וכן יל”ד מלשון המאמר עצמו דקאמר שהיי’ דרסה וכו’ שהם פסולי השחיטה, שהוא השלילית, ולא קאמר הלכות שחיטה בבת אחת בהלכה והבאה בגלוי בסימנים שאינם עקורים. ולרש”י בחיתוך ולא בקריעה ובמקום הסימנים ולאפוקי למעלה או למטה מהן. והחילוק שבין לישנא דקרא ולישנא דהלכה בולט ומורה באצבע על מה שכתבנו דהקרא מדבר בלשון החלטה “ושחט”, וכל שרוב הסימנים שחוטים יצאנו ידי “ושחט”. אבל ההלכה מדברת בלשון שלילה “שהיי’ דרסה וכוי”. לכן כל שקרינן בי’ ששהה או דרס, ואפילו במקצת, הרי עשה מעשה פיסול. והבן דבר זה. ועוד תדע לך דהמאמר הלזה מדבר מפסולי שחיטה במקצת הסימנים, דהרי הש”ס פריך מאי קמ”ל? כולהו תנינהו. ומשני לא צריכא ששחט לפנינו ב’ וג’ פעמים, ושחט שפיר, קמ”ל. כיון דלא גמר זימנן דשהה ודרס ולא ידע ויפה מדייק זאת מדקאמר “כל טבח שאינו יודע”, ולא קאמר סתם “כל שאינו יודע” משמע דמטבח הרגיל לשחוט ומוחזק אצלינו ששחט שפיר מדבר, ומ”מ חיישינן זימנין דשלא מדעת אירע לו דרך מקרה דשהה ודרס. ולא קאמר דלמא בכיוון שהה ודרס, כיון דלא ידע משום דניהו דלא ידע ההלכה אבל מקרא ידע דכתיב “ושחט” בפ”א ולא בשתי פעמים, ובדרך משיכה ולא בדרסה. ולכן ע”ז אין לחוש, אבל חיישינן דאירע לו במקרה שהיי’ או דרסה, וזו ע”כ רק במקצת הסימנים ולא רמי’ עלי’ לידע את זאת וכמש”כ הרשב”א ז”ל דאפילו מלמדין אותו אח”כ ושואלין אותו אם לא עשה אחת מאלה, לא נאמין לו מפני שאז הי’ מלתא דלא רמי’ מני’, ואפשר אירע לו ולאו אדעתי’. ואם דרס מכל וכל ולא משך הסכין כדרכו תמיד, או פסק בין סימן לסימן לשחוט, ודאי הוה ידע להעיד כמובן. הרי לך מבורר דהלכות שחיטה קרי לי’ מה שאירע לו במקצת הסימנים, אבל רוב השחיטה היתה בהכשר וההלכה זו נעלמה גם מר”ע, גדול התנאים, עד שקאמר לקמן במשנה דשחט סימן אחד ועקר או דרס סימן השני, אינו אלא טרפה ולא מטמא. אלא דלבסוף הודו לקבלת ר׳ ישבב, וכאשר מסיק שם בסוגי’ המשנה דאלו טרפות נשנה כר”ע קודם חזרה, וכאשר תראה מתוך חדושנו כמה וכמה משניות במס’ זו כולן נשנו כר”ע קודם חזרה, דאין בפיסול במקצת מעשה נבלה. וכן האי ברייתא דרבי לקמן, שלא מנה הני ה’ הל”ש, קודם חזרת ר”ע נשנית, וכאשר ביארתי בדף ל”ב בסוגי’ שם האי והודה לו ר”ע ניתוסף למשנה אחרי מות רבי, עיי”ש. והדברים ארוכים, ובפתיחה תמצאם בארוכה ותכקשם משם. והענין כדאי שתשהה עליו עד שתעמוד על אמיתתו, ודו”ק

ע”ש גמר’ כולהו תנינהו ופרש”י ז”ל בפ’ השוחט תנן לכולהו וכו’ שחט והתיז את הראש בב”א שלא הוליך והביא היינו דרסה שחט את הושט ופסק את הגרגרת היינו עיקור וכו'”, עכ”ל. וכל הרואה ישתומם שמביא על דרסה סיפא דמתני’ שחט והתיז את הראש דקתני בה דכשרה ביש בסכין כמלא ב’ צווארין, וסמך אדיוקא הא אין בו פסולה, והניח מלהביא רישא דמשנה דמפורש התיז את הראש בב”א פסולה. וכן בעיקור הביא המשנה דשחטא ת הושט וכו’ בפ”ב והניח משנה דבפרק קמא דקחני חוץ ממגל קציר והמגירה מפני שהן חונקין. אבל כבר כתבנו למעלה דהני הל”ש דקאמר הכא היא בששחט כהוגן ורק במקצת הסי’ עשה הני פסולים, והן הנה פסולי שחיטה. אבל כל השחיטה בדרסה או בעיקור ע”ז לא בעינן הלכה, כי הוא מקרא מלא “ושחט” ולא ודרס, ולא וקרע. ולכן הוצרך רש”י להביא הני משניות דקתני בהוא דמקצת בדרסה ובעיקור נמי פסול

אבל התוס’ לא ניחא להו בזה, והקשו על פסרש”י דעיקור היינו הא דתנן שחט את הושט ופסק את הגרגרת, וז”ל: ותימא דאין זה שייך להל”ש דזה פסול מפני שלא שחטו ולא דמי לשאר הל”ש וי”ל דמיירי ששחט בסכין פגומה או במגל’ וזה נקרא פסק את הגרגרת ופסולה הוה משום דאין שוחטין אלא חונקין וכו’, עכ”ל. ועיין במהרמ”ל שליישב דעת רש”י כתבו דמיירי בסכין פגומה וקרי לי’ פסק את הגרגרת. אלא דבער אני ולא אדע איזה מקום תימא מצאו כאן, הלא ר”ע שם במשנה באמת סובר דסי’ אחד בשחיטה סגי לטהר מידי נבלה אע”פ שהסימן השני כפסוקה אלא דר’ ישבב החזירו באמרו כלל משמי’ דר”י דכל פסול בשחיטה נבלה. וא”כ איך כתבו התוס’ דלא שייך זאת להל”ש? וניהו דר”ע גם קודם חזרה סבר דטרפה מיהא הוה, עיין בזה לקמן מה שכתבתי שם בענין הנסתר הלזה, אבל עע”פ שם שחיטה כדי לטהר מידי נבלה גם על סי’ אחד איכא. ועוד זאת קשה לי דאם נניח להתןס’ דכל שכל הסימן בפיסול ע”י עיקור או פסיקה לא שייך למנות בהל”ש, מה הועילו בתירוצם דמיירי בשחט בסכין פגומה דהא הכא בגרגרת מיירי דלא מצי מיפסל בסכין פגומה אלא אם הפגם פוגע במשהו המשלים את  הרוב דקודם לכן או לאח”כ לא מיפסל ואפילו לדעת רש”י דקמפרש האיבעי דשהה במיעוט סי’ דלקמן על מיטוט בתרא ונאמר דמדאוריית’ קמבעי לפסול עכ”פ איבעי דלא איפשטא הוה, וא”כ לא מצינן לומר דאתא ההלכה על סכין פגומה בגרגרת דאם פגם כפגימה במשהו המשלים את הרוב הרי זה כאלו פסקו כולו, וכמש”כ התוס’ בעצמם לדעת הבה”ג דלא מנה פסק הגרגרת בסכין פגומה בתוך הל”ש משום דאין כאן שחיטה אלא חניקה. גם לא הבנתי מה בין דרסה לעיקור ולמה דרסה שייך לה”ש אע”פ שהוא ג”כ דורס ולא שוחט. ולכן כל דברי החוס’ לפני כספר החתום. אולם זאת שכתבנו דבגרגרת אין חילוק בין פסקו כולו במגירה או שחטו בסכין פגום, כל שהשלים את הרוב ע”י הפגימה הרי הוא כמו חצי קנה פגום שהוסיף עליו כ”ש בפגימה דודאי כעוקר כל הסימן יחשב, זה ליתא, דעיין לקמן בסוגי’ דמוגרמת דפסקינן כר”י א”ר בהגרים שליש אמצעי ושחט שני שלישים כשרה. ובתוס’ שם ע”ב ד”ה שחט ופגע בו נקב והיוצא משם היא דכל שמצטרף להשלים את השחיטה לא מצי מצטרף נמי אל מעשה הטרפות. ולכן בשחט שני שלישים, אף שליש האמצעי בהגרמה, כשרה משום דשליש קמא דמצטרף לשליש בתרא להשלמת השחיטה לא מצטרף לשליש אמצעי כדי להטריף. אבל במקום שחיטה שאני, והיינו משום האי הלכה דכל פסול בשחיטה נבלה, עיי”ש. ובפתיחה יש בענין זה אריכות, כי זאת עיקר הפלוגחא בין ר”י ור”ל לקמן ל”ב ע”ב. ומתוך פלוגתתם הוציא הרמב”ם דינו דכל טריפות במקום שחיטה נבלה ולא טרפה. והדברים עתיקים, ודו”ק היטב

ע”ש גמר׳ ואר”י א”ש הטבח צריך שיבדוק בסימנים לאחר שחיטה וכו’ עד במתניתא תנא נבילה ומטמא במשא. הסוגי’ הלזו כולה מוקשה וצריכא רבה כדי לירד לעומקה ולגלות סודה. א’) קשה דכפי הנראה הוא נבלה מן התורה דקמסמך האי דינא דלא בדק בסימנים להא דר”ה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה. ולולי דמסתפינא הייתי מגיה “ב” של “במה” ב”כ” ולגרוס “כמה נשחטה”, וקאי על הסימנים אם נשחטו כשיעור, כי תיבת “במה” אין לו פירוש ולשון הרמב”ם בפ”א הי”ג “עד שיודע לך בודאי שנשחטה שחיטה כשרה”. וכן דעת הרשב”א ז”ל כאן דלא סמכינן ארוב פעמים שחט שפיר משום דהוה רובא דתלי’ במעשה, והאי מימרא דר”ה לוקחה מדרשת הספרא על הקרא ולהבדיל בין הטמא ובין הטהור ס”פ “שמיני” מובא ברש”י שם: “צ”ל בין חמור לפרה? והלא כבר מפורשים הם. אלא בין נשחט חציו של הקנה ובין נשחט רובו”. והאי נראה דדרשא גמורה היא, דהרי קאמר דהקרא מיותר לגמרי, ואיך לא הזכיר האי חייב בדיקה שום הנא? ואפילו לדעת התוס’ דמה”ת יש לסמוך על רוב פעמים שחט שפיר, איך שתקו התנאים במשנה ובברייתא מלהזכיר חיוב זה דרבנן של בדיקת הסימנים לאחר שחיטה? ולא עוד, אלא מה נעשה בדינא דרבא דמומר לנבלות מותר לאכול משחיטתו משום דלא שבק התירא ואכל איסורא ושחיט שפיר? אבל דילמא לא שחט רובא, וזאת אינו בידו דהרי צריך לבדוק בסימנים. והרשב”א שם הקשה בזאת, ות׳רץ דמסתמא יבדוק בסימנים, ואם ימצא דלא נשחט רובא יגמור השחיטה תוך שיעור שהיי’. אלא דסכ”ס מה נפשה לדידן דאנו אוסרים כל שהיי’ כל דהו, ואיך פסקינן דין זה דרבא לקבעו בשו”ע? ולעיל שם יישבתי זאת דרך פלפול בסברה נאה, עיי”ש

ג’) דמתחלה רצה להביא ראי’ לדינא דשמואל מהא דתנן דרשה דשיעור שהיי’ כדי ביקור, מאי לאו כדי ביקור סימנים. ודחה ראי’ זו דכדי ביקור חכם קאמר, וקאי אסכין. ואח”כ שאל לא בדק מאי? ומביא ברייחא דפליגו בה תנאי אי טרפה או גם נבלה ומטמא במשא. הרי מפורש כאן בברייחא זו דינו של שמואל. למה לא הביא ראי’ לשמואל מהאי ברייתא כמו שמביא תחילה ממשנה והביא הברייתא כדי לפרש מימרא דאמורא דבלא בדק מה דינו. וזה אינו מדרך הנמ’ וכמוה לא מצאתי בש”ס

גי) האי כדי ביקור חכם דקאמר הוא תימא רבתא דהרי בדיקת סכין לחכם רק קודם שחיטה בעינן וגם זאת רק מפני כבודו של חכם. ומה ענין זה לשיעור שהייה

ד’) כאשר מסיק דטבח חכם קאמרינן מה ענין חכם לכאן? הלא כל שוחט צריך שיבדוק הסכין גם לאח”ש, ולא בעי חכם. וא”כ יותר הי’ לו לתלות שיעור השהיי’ בבדיקת סכין שלאח”ש בין שחיטה לשחיטה

ה’) הרמב”ם ז”ל בפיה”מ מפרש כדי ביקור טבח חכם “כדי שיעור בדיקת השחיטה לדעת אם נשחט השיעור שחייב או לא”, עכ”ל. וכל אנשי חיל עמדו כמשתומים איך אפשר שהרמב”ם העלים עיניו מסוגי’ מפורשת כאן דדחה הש”ס דלא קאי על בדיקת הסימנים  אלא אבדיקת סכין ולא עוד אלא דאם באמת אבדיקת הסימנים קאי, חכם מה עבידתא הכא? הלא בדיקת הסימנים על הטבח אם חכם ואם לאו. ואיה מצינן להצריך חכם לבדיקת הסימנים

ועתה בני הט אזנך לשמוע קושט דברי אמת ותראה איך שיטת הרמב”ם בולטת מתוך הסוגי’ אשר בה כל יתר הראשונים נלאו למצוא דרך ישכון האור

הנה הרא”ש ז”ל כתב ואחריו בנו הטור בסי’ כ”ה דאם רואה בשעת שחיטה הסימנים שחוטין לפניו אין צריך יותר, והמחבר בשי”ע שינה לשונו וכ’ וז”ל: “השוחט צריך שיבדוק בסי’ לאחה”ש אם נשחטו רובן או שיראה בשעת שחיטה שהם שחוטין רובן וכו'”, עכ”ל. והטו”ז הרגיש בשינה לשון זה שהמחבר מוסיף מדלי’ דאפילו רואה שנשחטו רובן יוכל לסמוך אראי’ בשעת שחיטה. אבל במהרי”ל בשם רבו כ’ באמת להחמיר, שראוי’ ונכון להעביר ידו על החתך דבראי’ אין לבדוק יפה דביה”ש מלא דם, ופשיטא דעל שחיטת רוב קאמר הכי, עכ”ל הטו”ז. וכפי הנראה מתוך דבריו דהמהרי”ל לא לפרש מלתא דשמואל קאתא, אלא גם הוא מודה לדעת הב”י דאם ראה בשעת שחיטה שנשחטו רובן, מדינא לא צריך יותר, אבל מצד חומרא ועצה טובה קאמר שיעבור ידיו לתוך החחך. אבל לפע”ד א”א לומר כן, כי דעת הב”י הוא לפלא בעיני כי לפי שיטתו צריכין לפרש מימרא דשמואל דקאי דוקא אאם לא ראה בשעת שחיטה שנשחט הרוב, ואיך סתם דבריו לומר הטבח צריך לבדוק לאח”ש, דמשמע דלעולם צריך לעשות כן. והרמב”ם ז”ל הוסיף בלשונו לכתוב כל טבח וכו’ אלא דהרא”ש ז”ל כתב דאם מונח הנשחט לפניו באופן שרואה ביה”ש מפורעת והסימנים נשחטים מכל וכל, לא מסתבר כלל להצריך עוד בדיקה אח”כ. אבל בסתם שחיטות אינו כן, כי מלוכלך הביה”ש בריבוי הדם, והרבה פעמים לא נשחטו כולן רק רובן. לכן קאמר בסתם דהטבח צריך לבדוק ולא יסמוך על מה שראה בשעת שחיטה שנשחטו הסימנים כולן או רובן, כי עלול לטעות לפעמים. והוא חומרת שמואל שהחמיר שלא לסמוך על הראי’ שבשעת שחיטה, ומסתמא רק לכתחלה קאמר האי צריך אם באמת ראה בשעת שחיטה שנשחט הרוב. וכן למדתי מלשון הרמב”ם ז”ל שכתכ “כל טבח צריך שיבדוק בסי’ לאחה”ש ואם לא בדק וכו’ הרי זה נכלה אפילו היה השוחט זהיר ומהיר”, עכ”ל הזהב. הנה בסיפא לא כתב אם לא בדק לאח”ש אלא סתם “אם לא בדק” משמע דברישא לכתחלה מצריך בדיקה לאח”ש דוקא ולא סגי במה שראה בשעת שחיטה, אבל בסיפא כתב, “אם לא בדק”, דהיינו דלא בדק כלל לא בראי’ בשעת שחיטה ולא בבדיקה לאח”ש, אז הוה נבלה. ותדע שכן כוונת דבריו מדמסיים “אפילו השוחט זהיר ומהיר”, ר”ל שלא נסמוך דרוב פעמים שחיט שפיר. ואי דמיירי דלא בדק לאח”ש, אבל ראה בשעת שחיטה שנשחט כולן או רובן, יותר רבותא הוול”ל דאפילו ראה בשעת שחיטה שנשחטו כהוגן, מ”מ נבלה הוה. והוא ברור בפירוש דברי הרמב”ם ז”ל

ועל זה רוצה הש”ס להביא ראי’ לחומרת שמואל כדרכן להסמיך דין מחודש למשנה וברייתא ממחני’ דלקמן דקאמר ר”ש כדי ביקור היא שיעור שהיי’, ודחה לא כדי ביקור חכם — והכוונה בזה לדעת הרמב”ם עפ”י שיטתו, בהא דצריך להראות סכינו לחכם הוא משום לתא דאיסורא. וכתבנו כבר למעלה דלאחר שהחמירו לפסול השחיטה ע”י פגימה כ”ד הנרגשת אע”פ שאינה אוגרת, בעינן חכם מדינא, דסתם טבח אינו מטריח לבדוק בהבנת הלב, כי למצוא פגימה דקה כל כך צריכא הרבה יישוב הדעת ומתינות ומינה דה”ה בכל דבר הצריך הבחנה יתירה על כל שהו בעי חכם. וכדאמרינן לקמן מ”ד ע”ב דמלתא דתלי’ בסברא מקרי הורה בה חכם. ופרש”י כגון מקיפין בריאה דפעמים אדם טועה בדמיון. וא”כ ה”ה בשחיטה מצומצמת שקשה להעמיד על הבירור אם נשחט רובא, לא די בבדיקת הטבח אלא בעי חכם. וזה דקמשני לא אלא כדאמר ר”י כדי ביקור חכם וקאי אסימנים דאם אירע שחיטה מצומצמח. אבל לעולם אימא בסתם שחיטות סגי ברואה בשעת שחיטה דאיכא רוב הנראה לעינים, וע”ז פריך אח”כ לא בדק בסימנים והוא בדלא בדק כלל או בשחיטה מצומצמת שמיירי המשנה באמרה כדי ביקור חכם ופריך בדיעבד אולי סמכינן אשוחט זהיר ומהיר, דמסחמא איכא רובא. ע”ז הביא הברייתא דחד אמר טרפה וחד תנא נבלה, ומהאי ברייתא ודאי ליכא הוכחה לדינא דשמואל שהוא אצרכתא לכתחלה ומדרבנן, במקום שראה בשעת שחיטה שנשחטו הסימנים כהוגן, אלא הא ברייתא קאי על לא ראה כלל או בראה שחיטה מצומצמת ולא בדקה, וכאשר נדרש בספרי הנ”ל, דלהבדיל בין הטמא ובן הטהר היינו בין נשחט חציו של קנה לנשחט רובו, הרי דמשחיטה מצומצמת המדובר, שלא נתברר אם נשחט רובו או רק חציו. וע”ז קאמר דנבלה ולא סמכינן ארוב פעמים שחיט שפיר — וכאשר אבאר בסמוך במימרא דר”ה, כי במקום דכתיב להבדיל הוא
 מ”ע לבדוק, ולא לסמוך ארובא. כך מתפרש הסוגי׳ לדעת הרמב”ם ומתיישבות ממילא כל הקושיות שסדרנו בריש דברנו, ודו”ק היטב

ע”ש גמר’ בדר”ה קמיפלגו וכו’ מר סבר בחזקת איסור קיימא והשחא מתה היא ומר סבר בחזקת איסור אמרינן, חזקת טומאה לא אמרינן. הנה רש”י ז”ל מפרש חזקת איסור היינו איסור אבמה”ח, אבל תוס’ ביצה כ”ה ע”א חולקין על רש”י ז”ל בזה, שהקשו להם הרי איסור אבמה”ח ע”י המיתה חלף הלך לו. ואיך שייך להעמידו על איסור שכבר עבר? ולכן כתבו דחזקת איסור דקאמר היינו איסור אינו זבוחה ומשום דכתיב “וזבחת”, שהוא מ”ע, ע”ש

והנה לכאור’ נדחה דרש”י בעצמו חזר כאן מני ובי’ ממה שכ’ בתחלה דחזקת איסור הוא אבמה”ח, דבד”ה מר סבר כתב וז”ל” מ”ס בחזקת איסור הראשון עומדת שלא היתה שחוטה, וכיון דבחזקת שאינה שחוטה מוקמית לה הרי מתה ומטמא”, עכ”ל. הרי דלא הזכיר כאן חזקת אבמה”ח אלא חזקת אינה זבוחה כתוס’ — וכד הוינא טלי’ אמרתי ליישב סתירת דברי רש”י ז”ל בדרך פלפול הנהוג כינינו עפ”י מה שראיתי לקדוש זקני מאוה”ג רע”א ז”ל בהגהותיו ליו”ד סי’ כ”ז, שרצה ליישב קושי’ התוס’ על רש”י דאיסור אבמה”ח בלא”ה הרי הלך לו, וכתב הוא ז”ל דבשחיטה פסולה עכ”פ הבני מעיים אבמה”ח, אפילו לדידן דל”ל הא דר”ל דריאה, לאח”ש הקנה, כמאן דמנחי בדיקולא, בב’ סימנים כ”ע מודים דהב”מ כמנחי בדקולא. וא”כ חזקת איסור אבמה”ח של ב”מ מעיד שלא נשחטה כראוי והבהמה כולה נגררת אחר הב”מ, עיי”ש. ולפ”ז אמרתי דכל זאת שייך בפסולי שחיטה של שהי’ דרסה וכוי’, אבל בפסול דלא בדקו בסימנים דאיירינן הכא לא שייך האי חזקת אבמה״ח, דהרי אי לא נשחט רובא ליכא איסור אבמה”ח על הב”מ. לכן מל עיקר מימרא דר”ה, דקאי על כל ספק שחיטה דעלמא, מפרש דחזקת איסור הוא אבמה”ח, אבל בהא דמר סבר, דקאי על לא בדק בסימנים, הוכרח לפרש דחזקת איסור הוא א”ז. אבל אחר שנכנסתי בעומק עניני מסכתא זו, ראיתי שאין בכל אלו ההקדמות ממש, וכאשר יתבאר לכל המעיין בפתיחה שלי ובחדושי לקמן ל”ב ע”ב

אבל האמת יורה דרכו שאין כאן שום סתירה בדברי רש”י ז”ל — כי מה שפי’ רש”י ז”ל מ”ס דכחזקת שלא נשחטה מוקמית לה, אין לו ענין לפי’ התוס’ דבחזקת איסור עשה דאינה זביחה מוקמינן לה, דלא על חנם הביאו התוס’ קרא ד”וזבחת”, אבל רש”י כאן לא הזכיר קרא זה כלל, וגם לא כתב דבחזקת אינה זבוחה מוקמית לה, אלא בחזקת שלא נשחטה, ופלוגתת רש”י ותוס’ בזה הוא כאשר אבאר, דענין חזקה דילפינן לקמן מנגע יש לפרש על שני אופנים: אופן אחד דבכל ספק שנתעורר אצלנו על השתנות הדבר מכמות שהיה מתחלה, אמרינן שלא נעשה שינוי אלא הדבר נשאר כמות שהיה. וא”כ אין אנו מחזיקים את השם טומאה טהרה איסור היתר וכדומה, אלא מחזיקים המעמד ומצב בלי השתנות, ולא איכפת לן השם כלל, אלא אפילו משתנה השם ע”י סיבה מ”מ מחזקינן המעמד הישן ולא נסתפק שנחחדשה סיבה חדשה. והמשל בזה איסור אבמה”ח אע”פ שע”י המיתה משתנה האי איסור אבמה”ח לאיסור נבלה, מ”מ אם נחזיק במעמד הישן שלא נשחטה אע”פ שהיא מתה לפנינו, אבל מעשה השחיטה נאמר שלא נעשה כהוגן והוא כאלו לא נעשה. אז שפיר אסורה ומטמאה כנבלה — וכן להיפך, למשל אם אנו דנין על הולד אם הוא בכור, לא מצינן למימר דמוקמינן האי ולד על חזקת שאינה קדוש בבכורה מפני שבעודה במעי אמה לא היה בם קדושת בכור, כן גם עתה לאחר שכבר יצא לאויר עולם, דהרי הסיבות אינם שוות דבמעי אמה אין בולד קדושת בכור מפני שפטר רחם בעינן, ואם נחזיק את השם זה דאינה קדוש גם לאחר הלידה, צריכין לחדש סיבה חדשה דהיינו שלפני ולד זה  כבר היה פטר רחם ע”י לידה קדומה, ואנן  בחזקה לאו להחזיק את השם קאתינן עלה, אלא להחזיק את המעמד ולא נחדש סיבס חדשה כדי להחזיק את השם הישן

ודברים שכתבתי למדתי מתוך דברח הרשב”א ז”ל יבמות דף ל’ ע”ב, דבגמ’ שם קאמר רבה דמש”ה לא קתני בגירושין ספק קרוב לו או לה דחולצת, משום דאשה זו בחזקת היתר לשוק היתה עומדת ומספק אי אחה יכול לאסרה. וכ’ שם הרשב”א שאחרים הקשו למה לא נחזיק מאיסור א”א לאיסור יבמה לשוק, כמו לר”ה דהכא דמחזקינן מאיסור אבמה”ח לאיסור נבלה. ותירץ הוא דל דלעולם לא מחזקינן מאיסור אחד לשני, אמנם שאני בהא דר”ה, דבין בחיה ובין במיתתה, אסורה. וא”א להתירה רק ע”י מעשה השחיטה. וא”כ עליך להביא ראי’ שנעשה בה מעשה המכשרת הלזו (ואע”פ שנעשה מעשה אשר עליה אנו מסופקים אם היא מעשה המכשרת או המנבלת מעשה המכשרת הצריכה דקדוק בכל פרטיה חשובה יותר ממעשה המתנבלת. לכן כ”ז שאין לנו בירור, יותר מסתבר לומר דהאי מעשה אינה מדוקדקת המכשרת), משא”כ באשה זו שהיה לנו חזקה שע”י מיתה בעלה תהי’ מותרת לשוק בלי שום מעשה כדי להתירה, ורק אתה בא עליה לאסרה מחמת ספק מעשה גירושין, בזה אמרינן להיפך, עליך להביא ראי’ שנעשה מעשה זו כהוגן כדי לאסרה עכתד”ק. וכל הרואה יראה כי דברי נכללו בכלל דבריו, שבחזקה לא איכפת לן להחזיק את השם אלא שלא נחדש סיבה חדשה להוציא הדבר ממה שהיה מתחלה

אבל האופן השני בענין חזקה, הוא ההיפך ממס שכתבנו, דלעולם מחזקינן את השם הישן אפילו ע”י סיבה חדשה, כמו בהא דולד הנולד, יש לו חזקה שאינו קדוש בבכורה ממעי אמו, וכמו שחזקת טומאה דגברא לא נסתלק אע”פ שנטהר באפר הפרה, משום דשמא הפרה טרפה היתה. ולהיפך לא נחזיק משם לשם אחר, אע”פ שהסיבה לשני השמות שוות, כמו מאיסור אבמה”ח לאיסור נבלה, אע”פ שלשניהם יש סיבה אחת, דהיינו “לא נשחטה” אלא דבחיה כל שלא שחטה, נקרא האיסור אבמה”ח ובמיתתה, אם לא נשחטה נקרא נבלה, מ”מ כיון שאין השם שוה לא נחזיק הסיבה לחודה

ובזה פליגו לפי פרש”י ז”ל הני תנאי דברייתא בהא דר”ה, דמר סבר נבלה ומטמא במשא, דכל זמן שלא תוכל להביא ראי’ על מעשה השחיטה שנעשה כהוגן אנו מוקמינן את הבהמה בחזקת שלא נשחטה, דהיינו שלא נעשה האי מעשה כהוגן, וממילא מחזקינן מאיסור הבמה”ח לאיסור נבלה, כי הסיבה שלא נשחטה שוה בשניהם. אבל אידך מ”ד דסובר טרפה ואסורה באכילה, אבל נבלה לא, סובר דאנן השם מחזקינן ולא הסיבה שלא נשחנה, ולכן שם איסור אכילה שהי’ עליה בחיה מחזקינן, שגם עתה אסורה כבחחלה. ובזה י”ל או דסובר כתוס’, דשם איסור הוא איסור עשה דאינה זבוחה, או — והוא העיקר — דשם אבמה”ח ונבלה כשם אחד יחשבו, כי אבמה”ח הוה מתה מקצתה ונבלה מתה כולה, דמה”ט אבמה”ח מטמא כנבלה וכמבואר לקמן קכ”ח ע”ב, וכאשר נדבר מזה עוד בכמה מקומות במס’ זו. ולכן גבי איסור מוקמינן לה בחזקת איסור ולגבי טומאה מוקמינן לה בחזקת טהרה, ואין בזה סתירה, דממ”נ אי לא נשחטה כראוי’, הרי נבלה ואי נשחטה כראוי’ הרי זו מותרת גם באכילה, דמ”ש
מהא דשנינן במס’ טהרות,  מובא בגמ’ פסחים ‘ף י’, בשני ב”א שהלכו בשני שבילין, אחת טמא ואחת טהור, דבבאו לשאול בזא”ז שניהם טהורין ואפילו בב”א רק מדרבנן טמאים. אבל מה״ת טהורים וכמש”כ התוס’ שם

זו היא שיטת רש”י ורשב”א ז”ל, אבל התוס’ סברו בענין חזקה כאופן השני שכתבנו, דלעולם מחזקינן השם, ולכן המציאו שם שם חזקת איסור עשה שאינה זבוחה ומקרא ד”וזבחת” דאתא למצוה, ואפילו להחזיק את השם ע”י סיבה חדשה נמי מחזקינן כאשר מבואר מתוס’ לקמן בסוגי’ דרוב, דמוקמינן בחזקת שאינו קדוש בבכורה ע”י שנאמר שאמו כבר הוליד ולד לפני זה, וכדומה לחזקות כאלו, וכאשר נבאר שם. ולכן נתקשה להו כאן, הלא נגד חזקת איסור דא”ז איכא חזקת טהרה דבהמה, היינו צריכין למימר אוקי חזקה מול חזקה ויהי’ הן לענין איסור אכילה והן לענין טומאת נבלות ספק. וזה דלא כחד תנא דהני חנאי דברייתא, לכן כתבו בד”ה ואסורה באכילה, דמה”ת מותרת גם באכילה, ומשום דרוב פעמים שחיט שפיר, ואינו דומה לשאר ספק כמו ספק שהה או דרס, דעשה איזו שינוי, כמו הגביה הסכין באמצע השחיטה ומסופקים אנו אם שהה כשיעור שהיי’ או ששחט בסכין קצר בהלכה בלא הבאה ונסתפק אם דרס, וכדומה מן הספקות העולות ע”י איזה שינוי, בזה שייך לומר דמוקמינן אחזקת איסור של אבמה”ח או אינה זבוחה. וניהו דלעומת חזקת איסור איכא חזקת מהרה, עכ”פ ספק הוה, ולדעת התוס’ גם ספק אסור מה”ת, אבל בלא בדק בסימנים, דליכא לפנינו שום ריעותא לעורר ספק אם נשחט הרוב, אזלינן בת”ר דרוב פעמיס שחט שפיר. ונ”ל דלדעתם לא מיירי בשראה שהשחיטה מצומצמת, או שנאמר דאפילו בראה שהאי שחיטה מצומצמת מ”מ איכא רובא דמסתמא שחט הרוב, כרוב שחיטות דעלמא, אבל מדרבנן החמירו לגבי אכילה ולא החמירו גגי טומאה. אלא דהתוס’ לא בארו דעת המתניתא, דתנא נבלה ומטמאה במשא. ונ”ל דגם לדעת המתניתא מה”ת שריא משום דרוב פעמים שחיט שפיר, אבל מדרבנן החמירו גם לענין טומאה משום דלא יהיה כסותרים איסור עם טומאה, וזה דותק גדול. אבל אין לומר דלשיטת התוס’ חרתי בעינן, שם החזקה וגם סיבתה שלא תהי’ חדשה, ולכן חזקת איסור איכא משום דסיבתה שלא נשחטה אינה חדשה, אבל חזקת טהרה ליכא, משום דסיבתה נשתנה דמתחלה בעודה בחיותה של הבהמה היתה טהורה משום שחיה, ועתה נחזיק את טהרתה מכח סיבה חדשה, דהיינו שנשחטה כראוי’, דכל המעיין בתוס’ בסוגי’ דלקמן דף יוד בד”ה ודילמא, יבין כי לדעת התוס’ נחזיק את השם גם ע”י סיבה חדשה, שהקשו שם למה לא נצרף חזקת טהרה דגברא לחסרון הנגע דהשחא, ונטהר את הנכנס לתוך הבית בנתיים. ואם נאמר דלעולם לא נחזיק את השם ע”י סיבה חדשה לק”מ דעד שנכנס לבית הי’ טהור בשביל שלא נכנס לבית המנוגע. ועכשיו נחזיק אותו לטהור בשביל שמא נתקטן הנגע קודם כניסתו, אדרבה נאמר דכמו כן הי’ חזקה, שאם הטהור יכנס לבית זה יטמא. ומספק שמא בצרה הנגע אתה רוצה לטהרו, עליך להביא ראי’ שכבר חסרה הנגע. וכן בדף הסמוך ד”ה אתי’ מפרה אדומה, כתבו התוס’ איכא חזקת טומאה נגד תזקת כשרות דבהמה, גם כאן איכא האי פירכא, דהרי הי’ להאי טמא חזקה שאם יוזרק באפר פרה יטהר, ואיך נחזיק בחזקת טומאתו ע”י   שניחוש שהפרה טרפה, שהיא סיבה חדשה. וע”ש ע”ב ד”ה לר”מ דחייש למיעוטא כתבו דאיכא נגד חזקה שלא ילדה, חזקת ולד שאינו קדוש במעי אמו וכמו שהבאתי זאת לעיל — מכל הלין מוכרח דהתוס’ חולקים על סברת הרשב”א מהיפך להיפך, ולדעתם מחזיקים את השם הישן אפילו ע”י סיבה חדשה

ולא עוד אלא שאני רואה סברת הרשב”א מופרכת גם מכמה דוכתא בש”ס גופא, דמה יענה לכל הני משניות מובאים בריש נדה, מקוה שנמדד ונמצא חסר, וחביות שהי׳ הולך ומפריש עליו, וכן הא דאיתא כאן לקמן, טבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ, וכן שחט בסכין ונמצאת פגומה, דמצרפינן חזקת טומאה דגברא וחזקת טבל וחזקת איסור לחזקה דהשתא של המקוה והחביות והסכין, שכל זה לפי סברת הרשב”א ליתא. דאיך נחזיק את השם ע”י שנחדש סיבה חדשה לומר שכבר היתה המקוה חסרה והחביות חומץ והסכין פגום, במקום שהחזקה דמעיקרא אומרת להיפך, דהשתא הוא דאיתרע, וחזקת טומאה דגברא מה בעי הכא דכמו שהי’ לו חזקה שטמא כן הי’ לו חזקה שאם יטבול במקוה זו שיטהר ומפני מה אתה בא לטמאו, מפני שנתעורר לך הספק כשם שהמקוה עתה חסר לפניך, אולי כבר נתחסר קודם הטבילה? עליך להביא ראי’ שכן הי’, דכל זמן שאין לך ראי’, אמרינן השתא הוא דחזרה, דהרי ילפינן מנגע ליזול בתר חזקה דמעיקרא

והנה השב שמעתתא ה’ פ”ו הרגיש בתימא זו, והקשה מברייתא דשחט את הושט ונמצא הגרגרת שמוטה ואינו יודע אם קודם או לאח”ש נשמט, דהוה ספק בשחיטה ופסולה. ולפי סברת הרשב”א דלעולם דנין על החזקה כמו שהיתה קודם שנולד הריעותא, הנה היתה בחזקת ראוי’ לשחיטה ואיך נוציאנה מכח ספק, כיון דגוף מעשה השחיטה כהוגן נעשה. ומתרץ את זאת עפ”י דברי הרמב”ן מובא בחי’ הר”ן ז”ל ריש אלו טרפות, דשמוטה בשעת שחיטה מש”ה טרפה, משום דא”א דשחט שפיר משום תנועת הסימנים. וא”כ בספק שמוטה איכא ספק בגוף מעשה השחיטה אי נעשה כהוגן, ואינו דומה לספק נקה”וו דאין לספק על גוף מעשה השחיטה, עיי”ש

הנה מה דלא נתקשה לי’ מכל הני דלעיל צ”ל דבהני פשיטא לי’ דהספק בגוף המעשה, דאם המקוה חסרה, הרי לא טבל כל גופו בב”א, ואם יש עליו דבר חוצץ נשאר מקצת גופו בלא טבילה, ואם הסכין פגום לא שחט אלא קרע, וכמש”כ רש”י לקמן יוד ד”ה שמא בעור נפגמה, ונמצאת שלא נשחטו הסימנים אלא נקרעו וקרא אמר וזבחת עכ”ל. אלא דאני רואה דבכל זאת לא הועיל הגאון לסלק האי חומר, הן מבריית׳ דספק שמוטה שהקשה הוא ז”ל, והן מכל הני משניות שנמצא בהן סתירה לסברת הרשב”א, כי אפילו נניח שבכל הני איכא ספק בגוף המעשה מ”מ מה מעורר לנו האי ספק בגוף המעשה. אותו הספק שחוצה לה, והרי האי ספק איפשט לן אם נעמיד המקוה והגוף והסכין בחזקתן דמעיקרא, ואז נאמר האי גוף הי’ בחזקת ראוי’ לטבילה, והאי בהמה היתה בחזקת ראוי’ לשחיטה, לכן עליך להביא ראי’ שע”י סיבה חדשה יש על האי גוף דבר חוצץ, והסימנ’ בבהמה נשמטו, ומכש”כ במקוה חסרה וסכין פגום שעליך להביא ראי’ שנחסר המקוה ונפגם הסכין קודם גמר טבילה ושחיטה נגד חזקה דמעיקרא

גם הרא”י שהביא שם הש”ש לסברת הרשב”א שנראה בעיניו מוכרחת, לא כן עמד, דראייתו הוא ממה דהקשה אביי ביבמות שם. א”ה בספק קידושין נמי נימא אשה זו בחזקת היתר ליבם עומדת אל תאסרנה מספק, ומה פריך והא אשה זו אסורה היתה בחיי בעלה על אחיו מצד איסור אשת אח. וא”כ נחזיק האי איסור אשת אח גם לאחר מיתת בעלה, וכאן אינו מאיסור לאיסור כמו אשת איש ויבמה לשוק, אלא האי איסור אשת אח עצמו נחזיק גם לאח”מ מפני ספק קדושי ערוה, אלא ודאי דע”י סיבה חדשה לא נחזיק אפילו אותו איסור עצמו. ולפע”ד שאני התם לאיסור אשת אח במקום שאין לה בנים, בטח יתהפך להיתר ולמצוה ע”י מיתת בעלה ואינו דומה לאבמה”ח או לאיסור אשת איש דאע”ג דהני איסורים אזלו ג”כ ע”י המיתה של הבע”ח ושל הבעל, אבל לא נתהפכו להיתר, כי גם אחר מיתת הבעל חי אסור משום נבלה. ואחר מיתת הבעל אשתו אסורה משום ינמה לשוק. אבל האי איסור אשת אח דממילא נעשה היתר ע”י מיתת הבעל, אין כאן מקום להמשיך אותו האיסור אלאחר מיתת הבעל. והסברא ברורה בעיני אשר על כן אני אומר דסברת הרשב”א אין לה שום ראי’ מש”ס וסתירות רבות לפנינו נגדה. לכן קם דינו של הפלתי במקומו דגם נקה”וו הוה ספק בשחיטה. ועוד נדבר מענין זה לפנינו בסוגיות הבאות בס”ד, ודו”ק

ע”ש גמר’ גופא אר”ה בהמה בחיה בחזקת איסור עומדת וכו’. נשחטה בחזקת היתר עומדת וכו’. כתב בחדושי ק”ז בעהחת”ס ז”ל דר”ה ברישא קמ”ל דאזלינן בתר חזקה ובסיפא דאזלינן בתר רובא, דברישא ממשיכין חזקת איסור שבחיי הבהמה, ובסיפא סמכינן ארוב בהמות כשרות עיי”ש. ויפה כתב דברישא איכא חזקה ובסיפא רוב אלא דהא מילתא דאזלינן בתר חזקה ורובא איתי בכמה משניות וברייתות ולא צריכין בזה להא דר”ה. אבל ר”ה רבותא אחרת קמ”ל דברישא קאמר דמוקמינן בחזקת איסור עד שיודע לך במה נשחטה ולעיל כתבנו דהי’ ראוי’ להגיה “בכמה” תחת “במה” כדי לכוון דבריו להא דספרא דדרש להבדיל בין הטמא ובין הטהור על ספק שחט חציו או רובו של קנה, אלא דקשה מאד לשלוח יד בלישנא דגמ’ ובפרט שאז צריכין להגיה גם תיבת נשחטה לסלק אות ה”ה”. וגם קשה וכי ר”ה ברייתא אתא לאשמעינן? אבל האמת עד לעצמו, כי דרכן של חז”ל להכניס חדושי דינם ולהסמיכם לקרא, וכן חדושי דינים של האמוראים להכניסם במשנה או ברייתא קדומה. וכן עשה ר”ה
כאן, כי הברייתא מדברת מספק במעשה השחיטה עצמה אי שחט רובא או חציו דמוקמינן אחזקת איסור ונידון כנבלה ודאי. אבל ר”ה מוסיף דר”ה גם בנולד ספק בסכין. והוא דינו דלקמן דפליג בזה אם חברו ר”ח בשחט בסכין ונמצאה לאח”ש פגומה וקמ”ל דאע”ג דהנשחט בחזקת ראוי’ לשחיטה עומדת, וגם הסכין הי’ לו חזקת בדוק, והיינו צריכין לומר השתא הוא דאיתרע מ”מ ממשיכין חזקת איסור דבהמה לומר דבעור נפגם הסכין ולכן בדקדוק גדול קאמר עד שיודע לך במה נשחטה, ר”ל באיזה סכין נשחטה, אם שלם או פגום. וזה רבותא רבתא, כי ר”ח באמת מכשיר ואומר שמא בעצם המפרקת נפגמה, ור”ה פוסל אפילו בשיבר בה עצמות. וכן בסיפא דקאמר נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה נמי בדקדוק אומר “במה” ולא ״אם״ כי הברייתא דרשה זאת מקרא ד”ולהבדיל בין חיה הנאכלת לחיה אשר לא תאכל” בנולד בה סימני טרפה כשרה לנולדו בה סימני טרפה פסולה וכמש”כ רש”י ז”ל עה”ת ומסתמא הפירוש על ספק דרוסה או בישוב לו קוץ מחיים בספק שאירע בה דבר מחיים ואנו מסופקים אם נפסלה ע”י האי ריעותא או לא, כי לא על חנם קרי לי’ סימני טרפה דבכוב”כ נטרפה מחיים, כי רק מה שנעשה מחיים קרי טרפה, וקמ”ל דאע”ג דהריעותא לפנינו לא נאמר הרי האי בע”ח בכוב”כ יצא מן הרוב דהרי רוב בהמות אין להם מים במוח או קוץ בושט מ”מ סמכינן ארוב בהמות כשרות לומר דניהו דיצא לענין זה מן הרוב שאין להם ריעותא עדיין לא יצא מן הרוב הכשרות, וכאשר כן דעת חכמי קראקא ביו”ד סי’ ל”א, וכאשר נדבר מענין זה באריכות בסוגי’ דישב לה קוץ בושט, עיי”ש. אבל ר”ה לא ס”ל כן אלא כדעת הרמ”א המחמיר בנולד ריעותא מחיים אלא בבא זאב ונטל ב”מ והחזירן כשהן נקובים דליכא ריעותא מחיים ולא איתרע הרוב כלל בזה אזלינן בת”ר, ולכן בדקדוק קאמר במה נטרפה משום דקאי על הספק אם ע”י זאב ולאח”מ או ע”י קוץ וחולי ומחיים וקרי לי’ טרפה שלא בדקדוק דאם הזאב נקבן לאח”מ לא מקרי טרפה

ע”ש גמר’ מי חיישינן שמא במקום נקב נקב או לא. מפרש”י נראה דקאי על הנקב שבמקום שיניו, ולכאור’ לשון הגמ’ משמע נמי כן, דקאמר מי חיישינן שמא במקום נקב נקב. הרי דפשיטא לי’ דהזאב נקב אלא דהספק הוה שמא במקום שהי’ נקב מכבר הכניס את שיניו, אבל א”א לפרש כן, דא”כ איזה ריעותא איכא ומ”ש מליתנייהו דהרי הזאב ודאי נקב. ולכן העיקר כמש”כ התוס’ דמיירי אפילו יש נקבים שלא במקום שיניו, והביאו ראי’ מלקמן דמכשרינן ניקבה הריאה במקום דממשמשא ידי’ דטבחא, דקאמר שם בגמ’ כי היכי דתלינן בזאב, ואי דבזאב דוקא במקום שיניו תלינן. אין כאן ראי’ והלב ארי’ ז”ל לא, עיין בגמ’ עד שה’ סובר דהתוס’ מסברא דנפשם אמרו זאת — אבל אמת דגם מגמ’ דהכא מוכרח הדבר במש”כ הלב ארי’ אלא דלשון הגמ’ קשה כנ”ל, וצ”ע ודו”ק

תוס’ ד”ה כולהו תנינהו כבר כתבנו לעיל מה שיש להעיר על דברי התוס’, ועוד יש לי להעיר על שיטת הבה”ג שהביאו דעיקור סימנים לאו טרפה הוה שכן אתא ההלכתא דאין השחיטה מועלת בסימן השמוט, ואפילו בעוף שהכשרו בסי’ אחד, אם נשמט האחד אין שחיטה מועלת בשני, עכ”ל. והנה לפ”ז ע”כ הבה”ג ס”ל כדעת הרמב”ם דגם בעוף בעינן לכתחלה שחיטת שני הסימנים, דאל”כ ראב”א לקמן כ”ח ע”א, דאית לי’ בעוף דוקא ושט ולא קנה, איך יפרנס האי תוספתא דשחט הושט ונשמט הגרגרת אשר מינה שמעינן פיקוד דבה”ג דאם בעוף גם לכתהלה רק ושט ולא קנה, איך יפסול שחיטת הושט ע”י שמוטת הגרגרת, דבשלמא אי לכתחלה בעינן שני סימנין, אז שפיר י”ל דראוי’ לשחיטה בעינן גם שניהם, ואפילו לעכב בדיעבד, אבל אי לא בעינן כלל שחיטת הגרגרח, למה לי ראוי’ לשחיטה. ולכן רק רש”י לשיטתי’ דל”ל עיקור של בה”ג, מצי סבר דבעוף אף לכתחלה סגי בסי’ אחד, אבל הרמב״ם דס”ל כבה”ג מוכרח לסבור דגם בעוף בעינן שני סימנים לכתחלה וזה ברור ואמת בס”ד. ועיין לקמן כ’ ע”ב רש”י ד”ה כל המעכב בשחיטה, ובמה שכתבתי שם, ודו”ק

ע”ב גמר’ א”ל רבא מ”ש ספק סכנתא לחומרא ספק איסורא נמי לחומרא, א”ל אביי ולא שאני בין איסורא לסכנתא וכו’, בהבנת פלוגתא זו דאביי ורבא יש במפרשי הש”ס מבוכה גדולה, והיא אחת מכללי התלמוד ויסוד ההוראה. לכן מוכרח אני להאריך בה, ומתוך דברינו תתפרש כל הסוגי’ ובפרט דברי התוס’ ד”ה התם דצריכין עיונא רבה

הנה יש כאן ד’ פירושים. הפי’ הא’ הוא פרש”י ז”ל, וכאשר גם הרשב”א ז”ל מפרש כן, והוא דלעולם ההלכתא לילוף כל ספק טומאה מסוטה לא בא אלא ארשות אחד, ואביי ורבא פליגו על איזה רשות באה ההלכתא, דאביי דיליף איסור מטומאה ברה”ר להתיר כל ספק, סובר דהא דברשות היחיד ספק טומאה להחמיר גזה”כ, דאתא הלכתא לילוף מסוטה להחמיר, אבל ברה”ר דטהור אינו נלמד משום מקום, אלא דכן הדין בכל התורה דכל ספק להקל, ולפ”ז לא הביא אביי הא דספק טומאה ברה”ר טהור כדי שנילוף מטומאה לאיסורא, דהא בטומאה גופא אין לנו ילפותא לטהר ברה”ר, אלא לראי’ מביא, דכמו דמטהרין ס”ט ברה”ר משום דהלכתא לא אתא לילוף מסוטה אלא ברה”י ונשאר רה”ר אדינא, וכמו כל איסורי התורה דספק מותרין. אבל אין לומר דמכללא נשמע דכיון דאתא הלכתא לילוף ס”ט ברה”י מסוטה להחמיר, ממילא נשמע דברה”ר הוא להקל, דזה ליתא דילפותא מסוטה אספק טומאה ברה”י אתא לעשות הספק כודאי, ועדיין י”ל דברה”ר ספק להחמיר ולא כודאי, אלא ודאי דמסברא מקילינן בס”ט ברה”ר לטהר לגמרי וע”כ ה”ה באיסורין דליכא חילוק רשויות כל ספק להקל — ורבא סובר להיפך דההלכתא אתא ארשות הרבים לילוף מסוטה לטהר ומגזה”כ אכל ברה”י טמא ככל ספקות דעלמא באיסורין דאזלינן בהו לקולא — וזה שכ’ רש”י ד”ה הלכתא גמירי לה מסוטה, וז”ל ״דברה”ר ספק טהור וגזה”כ הוא דהא ברה”י לחומרא אזלינן וכל ספק איסורא נמי לחומרא בעינן למיזל שמא יעבור”, עכ”ל — ועיין בחי רשב”א שמיישב בזה לאביי מהיכי תיתי לילוף איסורא מטומאה ברה”ר כיון דחזינן דטומאה ברה”י לחומרא. ואח”כ הקשה לרבא לפי פי’ זה, וכי לית לי’ דבספק איסורא מוקמינן הדבר אחזקתי’, הנה קושי’ זו היא דוגמת קושי’ התוס’ בד”ה התם מפי שני נזירים, דמשם מוכח דאפילו דבר שאין ללמוד מסוטה אפ”ה מוקמינן אחזקתיה ולהקל. ומה שלא הקשו החוס’ בפשיטות כרשב”א, וכי ל”ל לרבא חזקה, וכן מפני מה לא תי’ הרשב”א כתוס’, דכל שקיל וטרי’ דהכא אזיל בהוו”א קודם שידעינן חזקה מקרא, ביאור דבר זה תמצא ברברינו לקמן — והרשב”א תירץ דבכ”מ שנולד ריעותא שעל ידה עלול הדבר להשתנה מכמות שהיה לא שייך לאוקמי אחזקה, דהרי איתרע הרבה ע”י המקרה הנולד, כי חזקה מנגע ילפינן, ושם הנידון על הזמן שבין שני המציאות, כי הסגיר הנגע כשהוא שלם ואח”ז מצאו חסר. וגילתה התורה דאזלינן בתר מעיקרא ולא בתר השתא, ושדינן הזמן שבינתיים לדמעיקרא, ואמרינן השתא הוא דאישתנה, אבל כשאנו מסופקים על מקרה העלול לשנות הדבר מכמות שהי’ לא מוקמינן אחזקה. כן סובר רבא, וגם אביי מודה דלא שייך כאן להעמיד על החזקה, אבל סובר דספק במקרה לא אסרה התורה, אלא ספק בתולדה כמו חתיכה ספק חלב ספק שומן, והחילוק מבואר דבספק במקרה אמרינן דלא נעשה מעשה ולא מצד חזקה אלא דקרוב יותר לומר שלא נעשה מעשה משנאמר שנעשה מעשה, עיין היטב ברשב”א

אמנם צריך להבין איך מנה הרשב”א ז”ל בין ספקי מקרה גם הא דמקוה שנמדד ונמצא חסר, הרי שם המקרה לפנינו, ובודאי נעשה, והספק רק על הזמן מתי נעשה האי מקרה, וזה ודאי כספק בתולדה יחשב, אם לא דאזלינן בתר חזקה דמעיקרא. וכאן הלא לעומת חזקה דמעיקרא דמקוה איכא חזקת טומאה דגברא. אבל לק”מ, דרשב”א אליבא דר”ש כתב כן, דלית לי’ תרתי דריעותא כי חזקה דהשתא לגבי חזקה דמעיקרא כמאן דליתא דמי, אלא דמ”מ אי ספק במקרה לחומרא הוה לי’ לטמא במקוה שנמצא חסר. כי עכ”פ ע”י שנמצא עתה חסר לפנינו אולי היה חסר עוד קודם, וע”ז כתב דהוה ספק במקרה ולקולא. ובזה ניחא מה דיש להקשות דאם האי דמקוה מקרי ספק במקרה וטהור, איך ילפינן חזקה מנגע? דילמא התם לאו מטעם חזקהא חיישינן דבציר לי’ שיעורא, אלא מטעם דלא חיישינן שנתחדש מקרה. אבל לפי האמור ניחא, דאם לא מטעם חזקה דמעיקרא, ונמצא חסר לבסוף, הוה האי ספק על זמן שבנתיים ספק בתולדה, ולא במקרה, כיון דהמקרה בכוב”כ נעשה

והנה לפי שיטה זו הלכתא כאן כאביי לגבי רבא דכל ספק במקרה מותר, ואפילו מדרבנן, דהרי כן מצינן בהרבה מקומות, וכמו בסוגי’ דיבמות דף ל’ דאמרינן אשה זו בחזקת היתר לשוק היתה עומדת, אל תאסרנה מספק, אע”ג דע”י זריקת הגט איחרע החזקה, וכמש”כ הרשב”א דלא שייך בכעין זה לאוקמי אחזקה, ומ”מ מותרת לשוק משום רעליך להביא ראי’ שנעשה האי מקרה בהוגן, דלרבא בכהג”וו הוה לן להחמיר מכח ספק. ומה שנדחק הרשב”א לתרץ כן ולא קמתרץ כתוס’, דרבא לפי הס”ד דעדיין לא ידעינן חזקה מקרא השיב לאביי דמטומאה ברה”ר לא מצינן למילף לאוקמי אחזקה באיסורין, משום דהתם הלכתא גמירי לה מסוטה. אבל לפי המסקנא, דידעינן חזקה מנגע, גם הוא מודה לדינא דאפילו במקום ריעותא מוקמינן אחזקה יישוב ע”ז תמצא בדברינו לקמן

הפ’ הב’ הוא שיטת הרמב”ם ז”ל דכל ספק, הן במקרה והן בתולדה, מותר מה”ת, כמבואר בשב שמעתתא, ריש ספרו, עיי”ש. והפירוש הזה הוא ממש כפי’ הרשב”א ורש”י ז”ל, אלא דלדעת הרשב”א פליגו אביי ורבא בספק במקרה דוקא, ולדעת הרמב”ם פליגו בכל ספק, ואפילו בתולדה, עיי”ש היטב. ובער אני ולא אבין דאיך אפשר לומר כן? דהרי כתבנו למעלה דלאביי, דהלכתא כוותי’, אפילו מדרבנן מותר כל ספק במקרה. ולכן שפיר מביא אביי ראי’ דחמירא סכנתא מאיסורא מס”ט ברה”ר דטהור, וה”ה באיסורין כן, ומשום דכל ספק במקרה טהור, אבל במים מגולים אסור עכ”פ מדרבנן. אבל לדעת הרמב”ם דילוף אפילו ספק בתולדה להקל מס”ט ברה”ר, כמבואר בדבריו, איך מוכיח אביי דחמירא סכנתא מאיסורא מס”ט ברה”ר? דהרי גם הרמב”ם מודה דספק איסור, עכ”פ מדרבנן, לחומרא, אבל בס”ט ברה”ר לא החמירו חז”ל. וא”כ מנ”ל דסכנתא חמירא מאיסורא? וצ”ע כעת

והנה הגאון הנ”ל מכריע כדעת הרמב”ם, מפני שיש לו שני קושיות חמירות על שיטת הרשב”א. ואני אומר דמשוך הני קושי’ אין לדחות שיטת הרשב”א, כי לק”מ, כאשר אבאר בזה

הקושי’ הראשונה דהרשב”א מדויל ידי’ קמשתלם, דהא עיקר קושי’ הרשב”א על הרמב”ם מסוגי’ דרוב דלקמן, דאיך ילפינן רוב מכל הני קרבנות מדלא חיישינן דילמא טרפא הוו, הא לדעת הרמב”ם כל ספק שריא מה”ת, ולא בעינן רוב. וקושי’ זו עצמה קשה גם לדעת הרשב”א, דהא שמא טרפה הוו הוא ספק במקרה, ובספק כזה גם הרשב”א ס”ל דשרי, וכאביי. ואפילו אם נדחק דטרפה מבטן לאו ספק במקרה יחשב, מה יענה לילפותא מפרה אדומה, דהיא בת שתי שנים דליכא למיחש לטרפה מבטן, עכתד”ק. הנה פשיטא דגם החשש טרפה מבטן כספק במקרה יחשב, כי כל שינוי הטבע עכ”פ מקרה חדש הוא נגד הרגילות. אבל מ”מ אין כאן התחלה לקושיתו, כי הלא אנו יודעים בבירור שיש בהמות טרפות בעולם, ואי לא אזלינן בתר רוב הכשרות, יחשבו כמחצה ע”מ ועל כל בהמה אנו מסופקים שמא היא מן אותו הטרפות שישנם בעולם, וזאת ספק בתולדה יחשב. ורק אחר דאזלינן בת”ר, אם מכח איזה סיבה שאירע, כמו ישב לה קוץ בושט וכדומה, אנו מסופקים שמא ניקב מעל”ע, זאת ספק במקרה ישחשב. ומה שנקט הרשב”א חתיכה ספק חלב ספק שומן ה”ה חתיכה ספק מן הטרפה או מןהכשרה דאסור מה”ת, כי אין אנו דנין על המקרה של הטרפות אלא על החתיכה שכבר נטרפה, אם היא מן הטרפה או מן הכשרה. וזה פשוט וברור עד שצתה אני על הגאון בעל ש”ש איך שגה בדבר פשוט כזה

ודע דאין ליישב בזה גם קושי’ התוס’ שהקשו שם בסוגי’ דילמא משום דמוקמינן הפרה שהיא בת שני שנים בחזקת היתר שהיתה לפני שנה, ונאמר כיון דאיכה בטח בהמות בת שתים בעולם שהם טרפות, אנו חוששין שמא האי פרה היא חדא מאותן טרפות שיצאו מחזקתן ונטרפו. דזה ליתא, דכבר כתבנו לעיל דף ג’ בשם התוס’ והרא”ש ז”ל בב”מ, דלעולם לא שייך חזקה אלא על דבר ידועה, אבל על דבר שאין אנו דנין עליו, לא שייך לאוקמי אחזקה. ולכן אם נאמר דהאי פרה הוה מאותן שנטרפו, הרי אנו מוציאים אותה הפרה מחזקתה, אבל אם נאמר שאותן הטרפות נשארו ברוב דעלמא, לא נוציא שום פרה מחזקתה. וכן כתב הנו”ב לענין חזקת חי דגברא שאנו דנין, ולא נאמר דהרי ההרוג מונח לפנינו, ובכוב”כ אחד נהרג ויצא מחזקת חיותי’, ומה לי זה האיש אשר אנו דנין עליו, או איש דעלמא, דזה האיש הידוע לנו יש להעמידו על חזקת חי אבל איש דעלמא שאין אנו יודעים אותו לא שייך להעמידו על חזקת חי, כי הרבה ב”א מתים בכל יום, והוא אח מהם. ושמור לך דבר זה, כי הוא כלל גדול בענין חזקה

  הקושי’ השני’ שהקשה הש”ש על שיטת הרשב”א היא מנדה דף ט”ו ע”ב דתנן שם נמצא על שלה לאח”ז וכו’, תנא וחייבין אשם תלוי ותנא דידן מ”ט, בעינן חתיכה אחת משתי חתיכות, עכ”ל הגמ’. והקשה הגאון הנ”ל והא תנא דברייתא דלא כמאן, דאפילו סובר דבחתיכה אחת נמי חייב אשם, הלא כאן הוא ספק במקרה דמותר לדעת הרשב”א, עכתד”ק. וגם בזה שגה הגאון במכ”ת, כי כאן נתחדשו שני מקרות, הביאה וראיית הדם, ואין אנו יודעים איזה מקרה קודם ואיזה המאוחר. וא”כ ספק זה ספק בתולדה יחשב, ואינו דומה להא דכבר כתבנו למעלה דהוא דוקא לר”ש דאית לי’ דחזקה דהשתא כנגד חזקה דמעיקרא כמאן דליתא דמי. אבל הכא דלא שייך כלל חזקה דמעיקרא כמו שכתבנו, פשיטא דהאי ספק איזה מקרה קודם, הביאה או הראי’, הוא ככל ספק בתולדה דאסור מה”ת למאן דס”ל דעל חתיכה אחת מביא אשם תלוי. דאם לא תאמר כן, אלא דגם שם שייך חזקה דמעיקרא , תקשה לכ”ע איך מביא אשם תלוי כיון דחזקה דמעיקרא מעידה שלאחר ביאה ראתה. אלא ודאי כמש”כ דבזמן קרוב כזה לא שייך חזקה דמעיקרא לומר דביאה היתא קודם הראי’. וזה ברור ואמת בס”ד

הפי הג’ הוא פי’ התוס’ ד”ה ומפירושם נצמח שיטתם דכל ספק, הן במקרה והן בתולדה, אסור מה”ת, בדליכא חזקה כמו במקוה לר”ש. אבל במקום דאיכא למימר העמיד הדבר על חזקתו, בין לאביי ובין לרבא, מוקמינן אחזקה אע”ג דאיתרע ע”י איזה מקרה, דילפינן זאת מנגע. ולית להו להתוס’ האי חילוק של הרשב”א דבנגע רק חזקה דמעיקרא נגד חזקה דהשתא ילפינן. אבל במקום דנולד ריעותא לא שייך לאוקמי אחזקה, דזה ליתא אלא דל”ש (לר”ש?) ובכל מקום מוקמינן אחזקה, הן נגד חזקה דהשתא והן נגד ריעותא שנולד. ושיטה זו נצמחת מדברי התוס’, כאשר אבאר בזה

דהנה התוס’ הקשו לרבא מפ’ שני נזירים, דמשם מוכח דאפילו ספק דליכא למילף מסוטה מטהרין, משום דמוקמינן אחזקת טהרה, ואי קאמר כאן דהלכתא גמירי מסוטה, דמשמע דכל ספק טומאה ברה”ר דלא מצינן למילף מסוטה, וכמו התם דא”א להיות שניהם טהורים, מחמירין לטמאם, כמו ברה”י. ויש לתמוה, חדא, דלמה להם האי אריכות מפ’ שני נזירים ולמה לא הקשו בפשיטות, וכי לית לי’ לרבא דמוקמינן מלתא אחזקי’ במקום ספק, וכמו שהקשה כן הרשב”א? וע”ז דמוקמינן אחזקה לא בעו להביא ראי’ מפ’ שני נזירים, דהרי במקומות אין מספר מצינן במשניות וברייתות דמוקמינן אחזקה, וכמו שפי’ רש”י לקמן על הא דאמרו שם, “מנא הא מלתא דאמרו רבנן, אוקמי מלתא אחזקתה”. וז”ל: “בהרבה מקומות סמכי ליזל בתר חזקה”, עכ”ל

 שנית בתירוצם, דהלכתא איצטרך לספק ברה”ר בדליכא חזקה, כמו האי דמקוה שנמדד ונמצא חסר לר”ש. אמנם בהוו”א דלא ידעינן חזקה מקרא, מוקמינן ההלכתא אפילו במקום דאיכא חזקה, ועיין במהרש”ל שהביא קושי’ העולם, דלמה להו האי אריכות, דאיצטרך ההלכתא במקום דליכא חזקה, דהרי לתרץ קושיתם די באמרם דסוגי’ דהכא אזיל בהוו”א דלא ידעינן חזקה מקרא. אבל לפי האמת דאזלינן בתר חזקה בכ”מ, מוקמינן אחזקה ואפילו מה שאינו דומה לסוטה — ואני מוסיף לתמוהד עכ”פ הי’ להתוס’ להקדים בתירוצם עיקר הדבר דלפי המסקנא דאזלינן בתר חזקה לא בעינן דומי’ דסוטה, אבל התוס’ מקדימין האי תוספת יתירה, דמסוטה ילפינן היכי דליכא חזקה וכו’ הרי משמע דזה עיקר התירוץ — אבל כד נדייק אין בדברי התוס’ אלו   לא יתיר ולא היפוך אלא דבריהם בדקדוק גדול נכתבו — דהא דלא קשי’ להו קושי’ הרשב”א, וכי לית לי’ לרבא חזקה, ע”כ משום דפשיטא להו דהסוגי’ דהכא אזלי בהוו”א דעדיין לא ידעינן חזקה מקרא, דלפי סברתם דגם במקום דאיתילד ריעותא שייך לאוקמי אחזקה, גם לאביי קשה למה לי’ להביא ראי’ מס”ט ברה”ר להתיר האי ספק, כיון דאיכא כאן חזקת כשרות. אלא ודאי דכל האי פלפולא אזלי קודם שמסיק דאזלינן בתר חזקה  וילפינן זאת מנגע. ולכן גם לרבא לק”מ, דהשיב לאביי דאיסורא מטומאה א”א למילף משום דהתם הלכתא גמירי לה מסוטה. אבל נתקשה להו דלפ”ז דלרבא אתא ההלכתא ארה”ר ליליף מסוטה לטהר, נצמחת חומרא בס”ט ברה”ר, דכל שאינה דומה לסוטה ספקו טמא אפילו איכא חזקה, דאל”כ הלכחא למאי אתא. וזו עיקר קושי’ התוס’ שהביאו הא דשני נזירים להקשות משם דוקא דמיירו מס”ט ברה”ר ומטהר אע”ג דאין ללמוד זאת מסוטה כמו שהוכיחו. וע”ז תירצו דלפ”י המסקנא איצטרך ההלכתא במקום דליכא חזקה וכגון במקוה שנמדד ונמצא חסר לר”ש — ומה שכתבו דכאן אזיל בהוו”א, לכן מוקי ההלכתא גם במקום דאיכא חזקה, לא חדשו עתה, כי גם בקושיתם, ידעו זאת דמה”ט לא הקשו על רבא בפשיטות וכי ל”ל חזקה וכקושי’ הרשב”א. והמהר”ם ראה מקצתו ולא כולו

ובזה מתיישב ג”כ קושי’ חמורה שהקשה הפ”י ז”ל על הא דפריך התוס’ איך ילפינן מסוטה לטהר אפילו ליכא חזקה, והא בסוטה איכא חזקת טהרה. והקשה הוא ז”ל והא ע”כ ההלכתא אתא לטהר אפילו ליכא חזקה דאל”כ, הלכתא לטהר במקום חזקה למה לי, וכמש”כ התוס’? אבל לפי האמור ניחא, דהלא בהאי הלכתא יש לפנינו שני דרכים האחד שנאמר דאתא לטהר ברה”ר אפילו במקום דליכא חזקה, ואז הוא גזה”כ בטומאה ברה”ר להקל נגד כל התורה דספק להחמיר — או שנאמר דהלכתא אתא להחמיר שלא לטהר ברה”ר אפילו במקום דליכא חזקה ואז הוא גזה”כ בטומאה ברה”ר אלא דומי’ דסוטה, אבל בשאינו דומה לסוטה טמא אע”פ דאיכא חזקה, ואז ההלכתא אתא להחמיר. והרי כלל בידנו בכל הדרשות, דלקולא ולחומרא, לחומרא מקשינן ולכן שפיר הקשו התוס’ כיון דבסוטה איכא חזקת טהרה, מהיכי תיתי נוקמי ההלכתא להקל אף בדליכא חזקה, כיון דמצינן לאוקמי ההלכתא להחמיר דבטומאה ברה”ר, לא נטהר אלא דומי’ דסוטה. אבל באינו דומה לסוטה, נטמא אפילו נגד חזקת טהרה — וע”ז מתרצים דגם בסוטה, כיון דקינא לה ונסתרה, איתרע חזקתה, ר”ל ניהו דברה”ר אין סתירה, מ”מ כתבו התוס’ נדה דבלילה ואפלה גם ברה”ר יש קצת סתירה, ולכאור’ אין זה מספיק דכיון דסכ”ס אין כאן סתירה גמורה, איך נילוף לטהר ברה”ר ס”ט בדליכא חזקה כלל? אבל לפי האמור, הכי מתפרש תירוץ התוס’, דכיון דבסוטה ברה”ר ג”כ איתרע קצת החזקה, שוב יותר מסתבר לאוקמי ההלכחא להקל ברה”ר אפילו בדליכא חזקה כלל מלאוקמי ההלכהא להחמיר אפילו בדאיכא חזקה, דבר שגם בסוטה ליתא, וזה ברור ונכון בפי’ דברי התוספות

ומעתה נבין היטב למה לא הלך הרשב”א בעקבות התוס’ לתרץ דהסוגי’, דהכא אזלה בהוו”א קודם דידעינן חזקה מקרא, משום דס”ל דכל ספק במקרה מותר מה”ת, וא”כ במסקנא מה נעשה עם ההלכתא דאתא לטהר ספק ברה”ר, דהא למה לי כיון דבכל ספק במקרה אזלינן לקולא אפילו ליכא חזקה

נמצא לפי האמור, דלדעת התוס’, כל ספק, הן במקרה והן בתולדה, אסור מה”ת. אלא דמקום חזקה נעמיד על חזקה, אפילו איחילד ריעותא. אלא דבאיתילד ריעוחא בבהמה מחיים, בזה איכא פלוגתא, ועיין בזה בסוגי’ דישב לו קוץ בושט באריכות

הפי’ ה’ הוא פי’ הראש יוסף ז”ל דלעולם כבר ידעו כאן דמוקמינן אחזקה, ומה שרצה רבא לאסור הוא רק מדרבנן, וכמו בסכנתא דמחמרינן. ולזה הקשה לו אביי מס”ט ברה”ר דמטהרין אפילו מדרבנן, וע”כ דלא מחמרין במקום חזקה, ושאני סכנתא מאיסורא. וע”ז השיב רבא דמספק טומאה ברה”ר ליכא ראי’ דהתם הלכתא גמירי לה מסוטה לטהר. לפיכך לא רצו חז”ל להחמיר נגד המפורש להיתר, משא”כ באיסורא
החמירו בספקו אף במקום חזקה. פלא דהרא”י לא הזכיר כלל דרש”י ותוס’ ורשב”א פירשו הסוגי’ באופן אחר — ולפי פירוש הרא”י אפשר דפסקינן כרבא להחמיר מדרבנן בספק במקום חזקה, אע”ג דמסיק לבסוף להוכיח מהא דצלוחית דחמירא סכנתא מאיסורא. מ”מ עיקר דינו של רבא דהחמירו בספק במקום חזקה לא איפרך, דבסכנתא מחמרינן אף נגד רוב וחזקה, אבל בבא זאב ונטל ב”מ, דליכא רק רובא לחודא, מחמרינן. ועיין בזה בסוף סוגי’ דרוב ברא”י ובפר”ח סח’ ק”י ודו”ק

ע”ב גמר’ מתיב ר’ שימי שרץ בפי חולדה וכו’ וקשה. תקשה לדנפשיה. והא טומאה ברה”י הוא דספקו טמא, דהרי לא ידע דבעינן דוקא דבר שיש בו דעת לשאול. ויל”י דרבא דס”ל דכל ספק מה”ת להחמיר, ע”כ דהלכתא דסוטה רק להקל אתא ארה”ר ולא להחמיר ארה”י, וכפרש”י דברה”י להחמיר כבשאר אסורין שבתורה. ולכן אפילו ידע דאין בו דעת לשאול ואינו דומה לסוטה, מ”מ פריך ליטמא כמו בשאר איסורי תורה דספקן להחמיר. וע”ז קמשני דההלכתא אתא גם על רה”י לקולא דכל ס”ט ברה”י דוקא בשדומה לסוטה טמא, ואם לאו טהור כמו ברה”ר דטהור משום דאינה דומה לסוטה

ו סברת  חז”ל דחלקו בין יש בו דעת לשאול לאין בו צריך הסבר, דודאי הא מלתא בסברא תלי’, וכמש”כ התוס’ כתובות נ”ד ע”א ד”ה תנאי, לגבי דיני תנאים דבעינן תנאי דומי’ דבגוב”ר, דדוקא בדמיון דאית בי’ סברא מדמינן, דאל”כ נימא דוקא בקרקע מהני תנאי וכדומה, עיי”ש. וכן הכא ע”כ מכח סברא אצריכו חז”ל דוקא דבר שיש בו דעת לשאול, דאל”כ נימא דוקא באדם ודוקא באשה וכדומה

ולכן נלפע”ד בסברא דהא מלתא, דכל שיש בו דעת לשאול, דהוה לי’ למידע אם נטמא או לא, הוה האי ספק כספק מחמת חסרון ידיעה שלא מצרפינן לס”ס. וה”ה דלא מצינן להקל בספק כזה, ומשום דכל מלתא דאפשר לידע  ולברר, ספקו לא סמכינן להקל. וניהו דבסוטה יש להאשה והבועל ידיעה ברורה, א”א לומר דה”ה בשאר ס”ט בעינן ידיעה ברורה לאיזה אדם, דא”כ אין כאן ספק, דנשאל להאי והוא נאמן. לכן אמרינן דעכ”פ בעינן יד אדם באמצע שיהי’ במציאות לידע, והוא דומי’ דסוטה דאם היא או הוא מודים, טמאה ודאי ואינה שותה, ודו”ק

תוס’ ד”ה התם הלכתא, תימא וכו’ דכפ’ שני נזירים וכו’ ואכתי מאי תירץ, דהשתא הוה לי’ ס”ט ברה”י והוה לי’ ודאי טמא וכו’, עכ”ל. וקשה לי טובא, דהא התם מביא קרבן טומאה על תנאי, שעולה למי שהוא טמא ובסוף נזירות דטהרה מביאין שניהם קרבן טהרה. וכיון דיכולים לברר ע”י תנאי וסגי בקרבן אחד, למה יביאו שניהם קרבן טומאה, ואין להקשות א”כ מה פריך הש”ס שם אי רה”ר הוה, יביאו שניהם קרבן טהרה. והא אפשר לברר ע”י קרבן טומאה של טנאי, זה לק”מ דאם מדינא שניהם טהורים, לא נחייב קרבן טומאה ולמנות עוד נזירות דטהרה, אבלששניהם יביאו קרבנות טומאה מהיכי תיתי, כיון דבחד על תנאי סגי. וצ”ע ודו”ק

ד”ה שאני אומר אדם וכו’ וא”ת דהכא תלינן באדם טמא וכן בפ”ק דפסחים גבי קרדום שאבד בבית, ואלו בפ”ק דנדה וכו’, עכ”ל. מה שלא הביאו ג”כ הסוג’י דלקמן מפ’ כיסוי הדם דר”מ מטהר העיסה משום דתלינן באדם טהור וכמו שהביאו בסוף דבריהם, י”ל בפשיטות משום דמשם אין מוכח דתלינן באדם טהור אלא לפי פירות ר”ת, דרוב מטפחין אעיסה קאי , אבל לפרש”י דם דרוב מטפחין באשפה לא מיירי כלל מזה. אבל בלא”ה נמי ניחא דלא הביאו הא דר”מ משום דהתם קשה אפילו אם בכ”מ תלינן באדם טהור, אבל כאן כיון דרוב תינוקות מטפחין בעיסה, נצטרף עוד מיעוט דאדם טמא והוה לי’ רובא דרובא לטומאה. וכעין שכ’ הרשב”א בתוה”ב ריש הלכ’ שחיטה דרוב מצויין אש”מ הוה רובא דרובא משום דמיעוט אינם מומחין ג”כ לפעמים שוחטין שפיר, וא”כ הכא במיוט כה לא חייש להמיכו אל החזקה. וכיון דבלא”ה קשה על האי פי’ של ר”ת דשם, לכן לא הביאו בקושיתם, אבל בתירוצם שפיר כתבו, דוכן צ”ל בהאי דכסה”ד, ודו”ק

ד”ה אם יכולה חולדה לשתות פי’ בקו’ וכו’, הרי נעשית בהם מלאכה וכו’ קשה לפירושו, וכי מה מלאכה שייכא בשתייה עכ”ל. והנה הל”א ז”ל יפה תירץ דכוונת רש”י ז”ל לפי הרא”ש דהיסח הדעת עכ”פ מקרי, ומש”ה ציין רש”י מס’ גיטין דשם איתא הא דמים נפסלו בששקל בהם משקולות ומשום הסה”ד, עיי”ש. ואני הבאתי ארי’ לדבריו, דרש”י לאו דוקא מלאכה קאמר, רק כוונתו להיסח הדעת, דהא מלאכה אינה פוסלת רק קודם קידוש ולא אח”כ, כמבואר במס’ פרה פ’ פרת חטאת משנה ד’. וא”כ למה לי’ לרש”י להוכיח דהכא קודם קידוז מיירי? דאי לאחר קידוז טמאה למאי? והא בלא”ה לא מצי מיירי לאחר קודוש דלמה יפסלו ביכולה חולדה לשתות, דהן משום למאכה והן משום מים חיים לא שייך אלא קודם קידוש, אלא ודאי דמשום הסה”ד קאמר. וזאת פוסל בין קודם ובין לאחר קידוש, והוא ראי’ ברורה, ודו”ק

ד”ה או שירד בה טל בלילה וכו’, א”נ לפי שפסול בא מחמת טומאה וכו’, עכ”ל. ועיין במהרש”א, ועיין בלב ארי’ שכ’ דגם רש”י סובר דאי ליכא למיחש לחולדה, לא טומאה איכא ולא פסול, דהיינו באופן דלא שכיחו חולדות, אבל שאר שרצים איכא, עיי”ש היטב. ובאמת לא הבנתי איך אפשר לפרש בענין אחר, דהיינו שלי שיטת רש”י יהי’ כוונת הברייתא דאי ליכא למיחש לחולדה אפילו טמא נמי הוה כמו ברישא. דאם כן הוא, מה זה דנקט או שירד עליהם טל בלילה? דהא בלא”ה טמא ופסול הוה, כיון דליכא למיתלי בחולדה, דבשלמא ביכולה חולדה לשתות אמרינן דפסולה הוה, ואי לא, אפילו טמאה נמי הוה, אבל האי דירד עליהם טל, היינו באין יכולה חולדה לשתות, וא”כ טמאה נמי הוה, וצע”ג לפע”ד על רבינו המרש”א ז”ל שהעלים עיניו מזה וגם על הל”א דלא הביא זאת לראי’ ברורה לפירושו, ודו”ק