דף יוד

דף יוד ע”א גמר’, ש”מ חמירא סכנתא מאיסור בטעמא דהא מלתא כתב הגאון בעל שב שמעתתא דבאיסורא כיון דהתורה התירו הספק, לא עבד מידי אפילו אי קמי שמי’ גליא דאיסורא אכל, אבל בסכנתא, סכ”ס אם שתה הנחש מן המים, יסתכן. ואני השגתי ע”ד זה, כי גם באיסורין ע”כ יש טעם בדבר למה אסרה התורה החלב והתירה השומן, כי מסתמא נצמח להעובר איזה הפסד בגופו ונשמתו, לא רק מצד דעבר אמימרא דרחמנא, אלא מצד טבע הענין. וא”כ למה לא ניחוש באיסור כמו בסכנה? ואין לנו מנוס אחר אלא לומר דההפסד באיסורין אינו בא רק בשרגיל בהם. אבל בפ”א לעתים רחוקים אין בהם אלא משום דעבר אמימרא דרחמנא, ועיין באריכות בזה בפתיחה, ולעיל דף ו’ ע”ב בהא דאכל ר”י משחיטת כותי, עיי”ש ודו”ק.

ע”ש גמר’ אתמר השוחט כסכין ונמצאת פגומה אמר ר”ה אפילושיבר בה עצמות כל היום כולו פסולה, חיישינן שמא בעור נפגמה, ור”ח אמר כשרהשמא בעצם נפגמה. הא דקאמר “אר”ה”, ולא “ר”ה אמר”כדרכו בכ”מ דפליגו תנאים או אמוראים, משום דעיקר פלוגתתם בלא שיבר בה עצמות,כי גם אז מכשיר ר”ח, ותלה שבעצם המפרקת נפגמה. אבל ר”ה מוסיף מדלי’, דאפילושיבר בה עצמות נמי. וכן מוכח מדלא כולל האי “אפילו שיבר בה עצמות” בריש המאמר ולומר “השוחט בסכין ונמצאת פגומה אפילו אחר ששיבר בה עצמות” וכו’,מכלל דנידון פלגתתם אף בלא שישבר בה עצמות ור”ה מוסיף חידוש דין אפילו שיברבה עצמות, וכדברי תמתא בח’ רשב”א ז”ל. ולכן  להורות ע”ז קאמרו אר”ה” ולאר”ה אמר”, דלא תימא דר”ח רק בשיבר בה עצמות מכשיר, אלא על עיקרהדין ובלא שיבר בה עצמות מחולק ותולה להקל דשמא בעצם המפרקת נפגמה.

אלא דלכאור’ רש”י ז”ל לא פירש כן, שהרי כתב בהא דר”ח שמא בעצםנפגמה “בעצם ששבר בה”. אבל כד נדייק ע”כ רש”י ז”ל רק בהוו”אמפרש כן, דהרי בגמ’ לקמן, והלכתא כוותי’ דר”ח בששיבר, מכלל דפליגו אף בלאשיבר, ור”ח תולה להקל בעצם המפרקת, אלא דבס”ד לא נחית לדקדק בדבריר”ה כמו שדקדקנו, וסובר דדוקא בששיבר פליגו, דהרי הגמ’ לקמן פריך אי בלא שיברנמי פליגו, אלא דאיפגם במאי, ומשנה אימא בעצם המפרקת איפגם. הרי דסתם גמר’ הי’סובר מתחלה דשמא בעצם נפגמה דקאמר ר”ח אעצמות ששיבר בה קאמר. ועיין בהגהות מהרש”ש ז”ל שמישב לשון “שמא” דקאמר, וכן משמע מהא דמפרש טעמאדפלוגתתם וקאמר בשלמא ר”ה כשמעתי’, אלא ר”ח מ”ט? אמר לך עצם ודאיפוגם, עור ספק פוגם, ואין ספק מוציא מידי ודאי. וע”כ אעצם ששיבר בה קאי, דאיאמפרקת, איך קאמר דודאי פוגם? דודאי ליכא מ”ד דמפרקת בנגיעה בעלמא פוגם ודאי,אלא דיש לראות למה באמת הדר הש”ס מזה הס”ד כיון דבאמת לית הלכתאכר”ח בהא דתולה במפרקת, למה נתלה בי’ בוקי סריקא? ולמה לא נימא דרק על מהשמוסיף ר”ה לאסור בששיבר חולק ר”ח ומשום דעצם דרך שבירה ודאי פוגם?

אבל הט אזנך ושמע פי’ הסוגי’ על אמתתה, ועל ידה יפתרו כל הספקות הנופלות בענין. ולא אאריך בקושיות ודקדוקים אשר בלא”ה מבוארים במפרשי הש”ס וען ואומר.

הנה בשוחט בסכין ונמצאת פגומה פליגו ר”ה ור”ח, אבל בנאבד הסכין בלאבדיקה שלאחר שחיטה, בזה איכא פלוגתא בראשינים אי גם בזה פליגו ר”ה ור”ח.דעת הרמב”ן ז”ל דר”ה, דפוסל בנמצאת פגומה אחר ששיבר בה עצמות,ה”ה דפוסל בנאבד הסכין, דלדעתו גם ר”ה מודה דעצם ודאי פוגם. וא”כאין לפנינו שום ריעותא, ומה שפוסל ר”ה הוא מטעם דאיתרע הסכין ע”י חתיכתהעור שקודם שחיטת גוף הסימנים עד שאבד חזקתו חזקת בדוק. והבדיקה שלא”ש היאחיובית המעכבת אף בדיעבד. ומה שנקט דינו בנמצאת פגומה ולא בנאבד הסכין, משום דנאבדמלתא דלא שכיחא היא. ומה מאד מיושב בזה מה שדקדקנו למעלה שלא כלל ר”ה האידשיבר, בריש דבריו, משום דאז תקשה ששיבר בה עצמות ודאי עוד יותר לא שכיח. ולמה לאנקט דינו בנאבד? אבל עתה דקאמר נמצאת פגומה סתם, דהוא שכיח נגד נאבד, ניחא, אלאדמוסיף עוד אפילו שיבר בה עצמות, וממנו תלמד דה”ה בנאבד הסכין, דהיינו הך

ועוד אני אומר דבהא דנמצאת פגומה דקאמר, אפילו לא הי’ מוסיף האי “אפילו שיבר בה עצמות”, יש במשמע דגם נאבד הסכין הדין כן, דמי לא עסקינן דנמצאת פגומה בפגימה גסה, והלא כבר כתבו האחרונים בספרי שחיטות דאם נמצא פגימה גסה לאח”ש כשרה, משום דפגימה כזו שאין בכח העור לעשות, פשיטא דלא חיישינן לה ואמרינן דבעצם המפרקת נעשה. וא”כ ר”ה רק לרווחא דמלהא הוסיפ האי אפילו שיבר, דלא תדחוק לומר דנמצאת פגומה דוקא בפגימה דקה קאמר שאפשר להעור לעשותה, אלא שפילו בפגימה גסה שא”א לעור לעשוהמ נמי, מושום דכל שחתך העור איתרע הסכין וצריך בדיקה והאי פגימה גסה מעכבת הבדיקה והאי פגימה גסה מעכבת הבדיקה, לכן פסולה, ואלו תקשה דא”כ ליבעי שני סכינים לשחיטה, אחת שיחתוך בה העור והשני שישחוט בה הסימנים דכיון דבדיקת הסכין שלאח”ש מעכבת, ניחוש דלמא מישתלי ולא יבדוק, כמו דחיישינן לענין בדיקת השוחט אם מומחה, ודאי לאו מלתא הוא, דכל שהוא חובה בכל שחיטה לא חיישינן לשכחה. והוא פשוט.

ונפלאתי מאדעל הרא”י ז”ל שכתב בריש הסוגי’ שני טעמים להתיר בנעבד הסכין, חדאדהרי יש לסכין חזקת בדוק ואי רלעומת חזקת הסכין איכא חזקת איסור דבהמה, הלא הבהמהשחוטה לפניך. ובמחכ”ת זה ליתא דאם נאמר דעור ספק פוגם, גם חזקת הסכין איתרע לפניך,דהרי חתך בה עור, כי האי דהרי שחוטה לפניך נמי הכוונה דנעשה מעשה שאפשר לסלקהאיסור. אבל אם השחיטה הגונה, ע”ז אנו דנין, דשמא איפגם הסכין בחתיכת העור,ואין כאן שחיטה הוגנת. אבל יותר תמוה הטעם השני שכ’ הגאון. והוא דבנאבד הסכין איכאס”ס שמא לא אפסגם כלל. ואם איפגם שמא במפרקת איפגים, וזה טעות נגלה במחכ”ת,דהרי מיד כשחתך העור נתעורר הספק שמא נפגמה כיון דעור ספק פוגם. ואם היה מסלק ידומיד היה האי סכין ספק פגום ואינה ראוי’ לשחיטה. ומפרקת מה בעי הכא? והוא פלא

 אבל מה שקשה על שיטת הרמב”ן ז”ל הוא ממה דקאמר לקמן דר”כמצריך בדיקתא בין כל חדא וחדא, כמאן כד”ה ולפסולי קמייתא, דאי כר”חולאכשורי בתרייתא, לבעי לחכם? וקשה, הלא לר”ה נמי תקשה תבעי בדיקה לחכם, כיוןדלדידי’ אבד לסכין חזקת כשרות וצריכה בדיקה לאח”ש לעכובי, איך ישחוט את השניבלי בדיקת חכם? ולא ע אלא דגם משום קמייתא לבעי בדיקה לחכם. דמה מהני בדיקת חכם שלקודם השחיטה, כיון דבין הבדיקה לשחיטת הסימנים חתך עור המאבד חזקת הסכין? וזה תמיה גדולה

שיטת הרשב”א והרא”ש ז”ל דר”ה דוקא בנמצאתפגומה קאמר, אבל נאבד הסכין גם ר”ה מודה דכשרה, דלא חיישינן לעור שיפגום, דלאשכיח כלל, והוה כמו רוב מצויין אצל אש”מ, דמיעוטא כמאן דליתא ולא מצרפינןלחזקת איסור דבהמה, כן כתב הרא”ש ז”ל. והנה לפע”ד לא הי’ צריך לומרדהאי מיעוט עור פוגם אינו מיעוט גמור, דאפילו הוה מיעוט כשאר מיעוטים, אין להקשותלימא סמוך מיעוט לחזקת איסור דבהמה, דהא כמו כן איכא חזקת בדוק דסכין, ומוקמינןחזקה להדי חזקה. ולא דמי להא דרוב מצוין אש”מ כמובן, אם לא שנאמר דסוברהרא”ש כיון דהסכין נאבד וגם בלא”ה אין אנו דנין על הסכין, לא שייך להעמיד הסכין על חזקתו, וכמש”כ לעיל סברא זו. אבל באמת קשה להשתמש בסברא זוכאן, דא”כ במקוה נמי נימא דאין הנידון על המקוה שהוא בלא”ה חסר לפנינואלא על הטמא, ולכן לא נעמיד המקוה על חזקתו דמעיקרא, וצ”ע

ועכ”פ לפי שיטה זו דעור לא שכיח שיפגום, לא ייישינן בנאבד הסכין שנפגם ע”י חתיכת העור. אבל כשנמצאת פגומה ואיתרע לפנינו מספקינן שמא בעור נפגמה, ואפילו שיבר בה עצמות, דודאי ר”ה לא יחלוק לומר דעצם אינו ודאי פוגם. אבל מ”מ דומה האי סכין בענין זה לב”מ שהחזיר זאב בנקבים גם שלא במקום שיניו, דאע”פ שהזאב ודאי מנקב בשיניו, אבל מ”מ מקרי נקב שלא במקום שיניו ריעותא, עד שצריך לומר דבהמה שנשחטה בחזקת היתר עומדת, ולא די לומר נשחטה הותרה, וכמבואר בגמ׳ לעיל. וא״כ הכא ג”כ הני הרבה פגימות שבסכין אינם מוכרחים שבאו כולם משבירת עצמות, לכן ריעותא איכא, וחזקת היתר ליכא, דהרי אנו דנין ע”י האי ריעותא על השחיטה עצמה. לכן קאמר ר”ה דפסולה, שמא בעור נפגמה. אלא דלפ”ז צ”ל דאיכא בסכין גם פגימה דקה, דאם רק פגימות גסות, שאין בכח העור לעשותם, הרי המה כמו נקבים שבמקום שיניו שלהזאב, והוה כנאבד הסכין בלא בדיקה, וזה כשר גם לר”ה, וכמש”כ למעלה. ור”ח מכשיר דאימא בעצם המפרקת איפגם, דלדדי’ עצם המפרקת יותד עלול לפגום מעור. לכן תלינן במצוי, ובס”ד דאעצם ששיבר בה קאי נמי ניחא לישנא דשמא דקאמר, משום דאפגימה דקה קאי דאפשר שנעשה ע”י עור, ורק הפגימותהגסות שבה המה בטח מן העצמות. וכן הא דקאמר עצם ודאי פוגם, הכוונה דעלול יותר לפגום מעור, ותלינן במצוי. ולפ”ז לר”ח גם בזאב לא בעינן טעמא דנשחטה בחזקת היתר עומדת, אלא משום דאפילו שלא במקום שיניו קרוב יותר לתלות בזאב מלומר שנטרפה מחיים. אבל הש”ס פריך מטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ, דהרי גם שם יותר יש לתלות במה שעסק באותו מין כל היום מלומר שנדבק בו קודם טבילה, דהרי הוא היה בחזקת שאין בו חציצה וראי’ לטבילה, ומ”מ טמא. ומכח האי קושי’ מוכרח הש”ס לחזור מהאי טעמא דאין כאן ריעותא, אלא דגם ר”ח מודה דריעותא מקרי, ובזאב דוקא, משום דבחזקת היתר עומדת, שרי. אבל בטבל ומצא עליו דבר חוצץ טמא, משום דבחזקת טומאה עומד. אבל חידש לן דהכא
קיל משום דסכין איתרע בהמה לא איחרע, וכאשר אבאר לפנינו בברא זו. ולכן נדחה הריעותא מכח חזקת הסכין ולא נגרע ע”י חזקת איסור דבהמה. וממילא דבהאי מסקנא פליג ר”ח גם בלא שיבר בה עצמות ותולה במפרקת משום חזקת הסכין. אלא דלקמן איכא תרי אבע”א, דלחד אבע”א דטרף כר”ח לבר מקמייתא צ”ל דס”ל דר”ח דמכשיר אף בלא שיבר, משום דעצם המפרקת נמי שכיח ועלול לפגום יותר מן העור, אבל במע”מ לא היה תלינן לקולא לסמוך על חזקת הסכין, וכדלעיל דפליגו בזה אביי ורבא וכאשר הארכתי שם, דלפי שיטת הרשב”א לא שייך לאוקמי אחזקה במקום ריעותא. אבל אידך אבע”א דלר”ח כולן מותרות דתלינן בעצם המפרקת דבתרייתא, סובר דגם בספק השקול יש לסמוך אחזקה דמעיקרא ולומד דלבסוף אפםגם, ומה שכתבו התוס’ דבראשונות רגיל ליזהר שלא לדחוק את ססכין משא”כ באחרונה נראה לכל שהוא דוחק גדול

ומעתה נבון היטב מה דפריך לקמן, דאי כר”ח ולאכשורי בתרייתא, תבעי בדיקה לחכם, ולא פריך כן לר”ה, וכאשר הקשתי לעיל, דאם כאבע”א קמא דלר”ח גם בלא שיבר כשר משום דעצם המפרקת נמי עלול יותר לפגום מעור,  אז איכא לר”ח חומרא מה דליתא לר”ה, דלר”ה ע”כ עצם המפרקת בדרך הולכה אינו עלול לפגום יותר מעור, דאם נאמר דגם לדד׳’ עלול יותר, אלא דמ”מ ריעותא מקרי ובמקום דליכא נשחטה בחזקת היתר מטרפינן, מה רבותא איכא בשיבר בה עצמות? דהא ע”כ בפגימות דקות מיירי, דבגסות כבר כתבנו לעיל דדינו כנאבד הסכין, אשר גם לר”ה כשר, וא”כ איזה רבותא יותר איכא בששיבר מבעצם המפרקת? דהרי לגבי פגימה דקה  דהרח לגבי פגימה דקנ אדרבה  איכא סברא לומר דבשבירת עצם אינו עלול לפגום דקות אלא גסות. אלא ודאי לר”ה עצם המפרקת שהוא רך אינו עלול לפגום וכמו עור, ולכן איכא רבותא בשיבר בנ עצמות דעכ”פ גם פגימה דקה עלול יותר להעשות ע”י שבירת עצם מע”י עור או מפרקת הרך. וא”כ לר”ה גם בשחיטת רבות שנגע כמפרקת ונאבד הסכין כשרות, דכמו דעור אינו פוגם, כך מפרקת. אבל ר”ח דקאמר בנמצאת פגומה כשרה, דיותר תלינן במפרקת מבעור, נצמחת חומרא בנאבד הסכין אחר כמה שחיטות, דאחר נגיעת המפרקת כולן אסורות. ולכן רק לר”ח קשה תבעי בדיקה לחכם לאכשורי בתרייתא, אבל לר”ה דלא חייש למפרקת יותר מבעור לא בעי בדיקה רק לפסולי קמייתא, ולא בעי בדיקה לחכם, וסברת סכין איתרעי וכו’ יתבאר בדיבור הסמוך, ודו”ק

. תוס’  ד”ה סכין איתרעי בהמה לא איתרעה הקשו ממקוה שנמדד ונמצא חסר, דשם נמי מטמאינן הטהרות שנעשו על גביו, ולא אמרינן המקוה איתרע והאדם לא איתרע, ותירצו ג’ תירוצים ואבארם אחד אחד

תי’ הראשון, סברת סכין איתרע, ולא הבהמה היא דחזקת איסור דבהמה לא מצי מעיד על הסכין שנפגם, כי רק דרך הזדמנוח באו הבהמה והסכין יחד, ולכן אנו דנין על הסכין בלי התיחסות להנשחט. וכל שהסכין יצא בחזקת כשרותו ממילא נגררת הנשחט אחריה וכשר, משא”כ בטבל ועלה דהריעותא בבהנטבל נולד, אע”פ שהי’ בחזקת ראוי’ לטבילה, מ”מ כל שנתעורר הספק ע”י שנמצא עליו דבר חוצץ, לא מצינן להכריע את הספק שנולד להקל מצד החזקה חזקת ראו’ לטבילה, באשר עומדת נגדה חזקת טומאתו. אולם במקוה שנמדד ונמצא חסר, כיון דחסר ואתאי, גם בלי חזקת טומאם של הנטבל אין להעמיד המקוה על חזקתו דמעיקרא ולומר השתא הוא דחסר, דהרי חסר ואתאי לאט לאט, וכיון דבכוכ”כ איכא ספק במקום זו, אי שלם הי’ בשעת הטבילה, אומר הטמא, אני ודאי ואתה ספק, ואין ספק מוציא מדי ודאי. ולפי תירוץ זה, אע”פ שריעותא דסכין ספק השקול, דאין מפרקת עלול לפגום יותר מן העור, מ”מ תלינן לקולא מחמת חזקת סכין לומר דלא איפגום עד לבסוף, וחזקת איסור דבהמה לא ממלה ולא מוריד, דנגרר הנשחט אחר הסכין. וכן נראה מפי’ רש”י דלקמן, ד”ה מכדי מתלי תלינן שכ׳, וז”ל: “דהא ודאי נגיעת סכין במפרקת לא פגמה טפי מעור שהרי אינו מכה עליו בכח, ואפ”ה תלי בי’ לקולא וכו'”, עכ”ל

התי’ השני, סברת ר”ח דתולה במפרקת להקל אינה מצד חזקה דמיעקרא דסכין דלא שייך במקום דאיכא לפנינו שתי סיבות שיכולים לפגום, דהיינו העור והמפרקת, לא שייך בזה לומר דסיבה האחרונה גורמת ולא הראשונה, דאין זה דומה להא דנגע, או שנאמר דבזמן קצר כזה, דבין חתיכת העור לנגיעת המפרקת, לא שייך לאוקמי אדמעיקרא, אבל טעמו דר”ח משום דעור אינו עלול לפגום כמו מפרקת, לכן תלינן במצוי אלא דבטבל ועלה דאיכא חזקת טומאה נגד האי רוב ומצוי, אמרינן סמוך מיעוט לחזקה, אבל בשחיטה דאין ענין לנשחט אל הסכין, אין להעמיד חזקת איסור דבהמה אל המיעוט של פגימת העור. אולם במקוה שנמדד, דחזקה דהשתא עומד נגד חזקה דמעיקרא, ניהו דגזה”כ הוא ליזל בתר דמעיקרא, היינו בשאינו עומד חזקה אחרת כנגדה. אבל לגבי חזקת טומאה דנטבל כספק השקול דיינינן

ולפי תירוץ זה, הוצרכו לתרץ הא דאמר לקמן מכדי מיתלי תלינן, ותלינן במפרקת דבתרייתא, הא כאן ספק השקול הוה, ואיך תלינן להקל? לכן הוצרכו לחדש דעלול יותר לפגום בבתרייתא, משום דבקמייתא זהיר שלא לדחוק את הסכין כמפרקת כדי שלא יפגום הסכין

התי’ השלישי דבאמת אין תילוק בין איתרע הסכין או הבהמה, אבל הכוונה, דאפילו אי נפגם הסכין, עדיין אפשר דנשחט כהוגן, דאפשר דלא נגע הפגימה בסימנים, והוה ס”ס, וכתבו דהשתא אתא שפיר דפריך בתר הכא, כל ספק לאתוי’ מאי וכו’. ועיין במהרש”א מ”ש דניחא להו טפי לפי האי תירוצא מבתירוץ קמא, ועיין במהר”ם. ועדיין דבריו אינם מבוארים, דהא גם לתי’ קמא טעמא דר”ח דעצם ודאי פוגם ועלול לפגום יותר מעור

 אבל פירוש דברי התוס’ הכי הוה, דהנה לפי התירוצים הקודמים אנו צריכין לומר בטעמא דר”ח, או משום דמוקמינן הסכין בחזקתו דמעיקרא, או משום דרגיל יותר לפגום במפרקת מבעור, כדי שלא תקשה לך ממקוה שנמדד ונמצא חסר, אבל עדיין קשה מטבל ועלה, דשם איכא ג”כ חזקה דמעיקרא דהי’ ראו’ לטבילה, שהרי לא הי’ חיישינן שמא המים שטפו איזה חציצה מגופו, ולא הי’ צריך בדיקה כלל אחר הטבילה אם אין עליו דבר חוצץ, וגם יותר יש לתלות באותו המין שעסק בו כל היום, ומ”מ מטמאין אותו. ולכן הוצרך עוד לחלק ולומר דכאן קיל משום דכין איתרע בהמה לא איתרע, משא”כ בטבל ועלה, דעליו גופא נמצא הריעותא. אבל עדיין אנו צריכין גם לטעמי היתר הנזכרים לעיל כדי שלא יקשה ממקוה שנמדד, דהרי גם שם המקוה איתרע ולא הנטבל. וא”כ קשה, כאשר מתרץ לא לאתוי’ ספק שהה וספק דרס, מה פריך ומ׳׳ש? דאפילו אם נפרש דספק שהה ודרס הוא באופן דקרוב יותר להיתר מלאיסור, מ”מ לא עדיף מטבל ועלה, משא”כ בסכין דאיכא סברת סכין איתרע ולא הבהמה, אשר בזה מחלק בין הא דסכין להא דטבל ועלה. אבל לפי תי’ השלישי שמפרש סכין איתרע דהוא ס”ס, שוב אין אנו צריכין לשום טעם אחר, ונאמר דבסכין לא שייך חזקה דמעיקרא כיון דמספקינן על שתי הסיבות שלפנינו, דהיינו חתיכת העור ונגיעת המפרקח, ע”י איזה מהם נעשה, וגם הספק שקול כי אין לתלות יותר במפרקת מבעור. ובכל זאת מתיר ר”ח משום דהוה ס”ס, וא”כ בספק שהם ספק דרס, דע”כ נמי מה”ט בעינן לרבות אותם משום דאיכא כעין ס”ס חדא דרוב פעמים שחיט שפיר ומסתבר לומר דעתה כמו כן, ועוד, דאפילו שהה ודרס, דלמא במקום דאינה פוסלת כמו בחצי קנה או במיעוט בתרא, או דלא שהה כשיעור, דאל”כ מה לי ספק שמוטה או ספק שהה ודרס. וע”ז משני מ”מ איכא חילוק דכאן נולד הריעותא בסכין וכאן בגוף השחיטה. והגם שכתבו דאין חילוק בין איתרע הסכין לבהמה, י”ל דהיינו דוקא כדי לתרץ הקושי’ מטבל ועלה אין חילוק, אבל לגבי הני ס”ס שפיר יש לחלק ביניהם, בין ריעותא דסכין לריעותא דבהמה, דבסכין בספק הראשון אם הי’ פגום מחחלה או לא, אין חזקת איסור דבהמה מעידה דפגום הי’, משום דאפשר דמ”מ שחיט שפיר, דלא נגע בפגימה במקום המטריף, משא”כ בספק שהה ודרס דספק ראשון אי שחט כמו שרגיל או שינה כאן, חזקת איסור דבהמה מעידה ששינה. ואע”ג דאפשר דהאי שינוי עדיין אינו מוכרח ליפסל השחיטה, מ”מ הרי בגוף הנשחט כל ספק במעשה מעורר הספק על הכשרה. כנלע”ד לפרש דברי התוספות

אולם כשאני לעצמי הי’ נראה בפי’ דברי הגמ’, דאמר בטעמא דר”ח סכין איתרעי בהמה לא איתרעי, דכבר כתבנו למעלה דבנמצא פגימה גסה, שאין בכח העור לעשותה, לכ”ע כשרה, דע”כ בעצם המפרקת נפגמה. וא”כ המדובר כאן  מפנימה דקה שדרכו של עור לעשותה, והנה לקמן דף י”ז ביררנו באריכות דפגימה הראוי’ ליקרע את הסימן, אפילו במקצת, צריך להיות אוגרת הרבה. אבל החכמים גזרו על סכין פגום, אפילו אין בכח הפגימה לקרוע את הסימנין, ששתיטתו פסולה, וסמכו זאת אקרא ד”ושהטתם בזה״, דבתורה כתוב “ושחט” וקאי על מעשה השחיטה שתהי’ דרך המשכה ולא דרך קריעה ועיקור, ובדברי נביעים הוסיף “ושחטתם בזה”, דהיינו להכן סכין חד וחלק. וכל ששחט בסכין פגום, אפילו אין הפגימה גדולה כ”כ שמצי לקרוע את הסימן, שחיטתו פסולה, והוא מדרבנן אלא שעשאוה כעין דאורייתא. והוא פי’ מימרא דר”ח שם דקאמר מנין לבדיקת סכין מה”ת, עיי”ש ובפתיחה מה שהארכתי בזה. ומעתה כאן דע”כ מפגימה קטנה וקלילא המדובר, דגדולה וגסה ודאי ממפרקת קאתא, ולא הן העור, שפיר קאמר סכין איתרעי בהמה לא איתרעי, ור”ל, דניהו דסכין איתרעי, מ”מ הבהמה ודאי לא איתרעי ונשחטה כהוגן, אלא דמ”מ בסכין ודאי פגומה פסלוהו השחיטה. אבל כאן דשמא בעצם המפרקת נפגמה השחיטה כשרה

וע”ז  פריך מבריית’ דזה הכלל כל ספק בשחיטה פסול מאי לאו לאתוי’ כה”ג דאל”כ מאי קמ”ל, וע”כ בפסול דרבנן קאמר,דנמי ספקו להחמיר דנידון כדאוריית’, ומשני לא ספק שהה וספק דרס. וע”כ נמי במיעוט סימנים קאמר דהוא איבעי דלא איפשט, דאל”כ מאי שאני מספק שמוטה, ולכן פריך ומ”ש דאם החמירו בספק שהיי’ במיעוט סימנים, למה לא יחמירו גם בספק סכין פגום? ע”ז משני דמ”מ כאן איכא שינוי בגוף מעשה השחיטה,  אבל בסכין דהשחיטה הוגנת בלי שום שינוי אין להחמירכל כך. כנלפע”ד, ודו”ק היטב, כי הדברים עתיקים בס”ד.

עוד לאלקי מילין על דברת התוס’ אלו. דהנה בתוס’ נדה ב’ ע”ב ד”ה התם תרתי לריעותא, הקשו מ”ש מקוה מנגע? דהרי בנגע מטמאין הנכנס לתוך הבית תוך ימי ההסגר. אע״פ שנמצא הנגע חסר בסוף שבעה. ולמה לא נצרף חזקה דהשתא דאסר הנגע לפניך עם חזקת טהרה של הנכנס, ונטהר אותו? ותירצו דשאני מקוה דחסר ואתאי, אבל הנגע אין דרך להתחסר אלא בפ”א, והוסיפו עוד דבנגע גזה”כ הוא, דאפילו חסר בתוך שבעה כל שהי’ שלם בשעת ההסגר טמא כל שבעה, וכ’ שם המהרמ”ל ז”ל שהוצרכו לזו כהוספה, דאי משום דליכא בנגע טעמא דחסר ואתאי, עדיין קשה נוקי חזקת שלם דנגע נגד חזקת טהרה דבגרא, ויהי’ טמא מספק. אבל לא נשרף עליו את התרומה. לפיכך הוכרחו לחדש דבנגע האי חזקת טהרה דגברא לא מעלה ולא מוריד, כיון דאנו דנין על שעת ההסגר אשר אז לא היה שום נפקותא להאי גברא אם הבית טמא או טהור ואיך  נאמר דמשום האי חזקה דגברא שנכנס השתא, נתחסר הנגע בשעת ההסגר, עיי”ש במהרמ”ל, ועיין לקמן ברא”י על התוס’ ד”ה אדנפיק שהקשה ג”כ למה לא יהי’ עכ”פ ספק מכח מוקי חזקה בהדי חזקה. ותירוצו של מהרמ”ל לא ניחא לי’, עיי”ש . ולפ”ז קשה נמי כאן מה הועילו בתירוצם דשאני מקוה דחסר ואתאי דאכתי קשה בסכין, ניהו דלא שייך חסר אתאי מ”מ חסרון דהשתא שהסכין פגום לפניך, בצירוף חזקת איסור דבהמה יעשה ספק איסור, כקושייתם בגנע שם

תמצאו יתר דברי קדשו על דף יוד פה ד”ה ומה

 

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s