דף י”ג

דף י”ג ע”א גמר’ בעי מני’ שמואל מר”ה. מנין למתעסק בקדשים שהוא פסול. פרש”י ז”ל “כלומר מנין למתעסק שהוא פסול מקדשים וכו'”. רצה לתקן בזה דקבעי על מתעסק מה דינו בקדשים, והיינו כמו לעיל בפלוגתא דר”נ ורבנן דזרק סכין, אבל לא תימא דמתעסק בקדשים וסבר שהוא חולין, אבל השחיתה היתה בכוונה. וזה לכאור׳ מן התימא’ דהרי עיקר מימרא זו נשנית בזבחים מ”ז ע”א, ושם קאמר השוחט לשם חולין כשר, משום חולין פסול, כי הא דבעי מני’ שמואל מר”ה וכו’ ושם פרש”י ״מנין למתעסק בקדשים שוחט קדשים בלא כוונה אלא כמתעסק בדברים אחרים”. וזאת מתפרש דהוה מתעסק בקדשים, וקסבר שהם דברים אחרים, ולא דמתעסק בשחיטה, דאלו כוונתו על מתעסק בשחיטה, למה לי. דקסבר דהוא דברים  אחרים. דאפילו יודע שהם קדשים אבל אין כונתו לשחוט אלא חותך דרך מתעסק — וצ”ל דגם לדעת רש”י מתפרש האי איבעי על שני אנפיןאלא דהתם, דהמדובר לשם חולין או משום חולין, מפרשינן האיבעי דשמואל על מתעסק בקדשים שאינו יודע שהם קדשים. וכאן דקאי על פלוגתא דר”נ ורבנן בזרק סכין. מפרשינן מתעסק בקדשים, מתעסק בשחיט אצל קדשים, והיינו הך וכמש”כ התוס’, ותרווייהו יליף מושחט אח בן הבקר, דושחט מורה   דבעינן כוונה למעשה השחיטה, ואת בן הבקר מורה, שבעינן שיתכוון לבן הבקר שהוא קדשים, ועיין לקמן בדבור הסמוך, ודו”ק.

תוס’ ד”ה מנין למתעסק, פרש”י למתעסק בסכין להגביהו ולזרוק אותו, וקשה דבכהג”וו אפילו בחולין פסול לרבנן וכו'”, כוונתם להקשות דאם אין לנו למעט בכהג”וו דזורק סכין שהוא מתעסק ממש, א”כ איך פסלו רבנן מתמסק בחולין אלא ודאי דלרבנן ממעטינן אפילו אם נתכווין לחתיכת סימנים דכשר בחולין אבל בקדשים פסול, וזאת גם לר”נ כן הוא, כי לא פליגו רק בחולין אבל בקדשים מה דפסול לרבנן פסול נמי לר”נ. וכן כתב הלב ארי’, ודלא כלח”מ ריש פ”א מהלכ’ פסה”מ דמסתפק זבה. וכן מוכח מגמ’ לקמן דף נ”א ע”ב דקאמר רבא בהא זכינהו ר”נ לרבנן, מי כתיב “וחתכת”? “וזבחת” כתיב וכו’. הרי דלר”נ או דלא בעי כוונה כלל, או דבעי כוונת זביחה דוקא. ולכן בקדשים דמתעסק פסול ממילא גם כוונת חתיכת סימנים פסול עד שמתכווין לשחיטה. ולכן הקשו להם דהוו”ל לרש”י לפרש דאפילו נתכווין לחתיכת סימנים נמי פסול בקדשים ואפילו לר”נ אלא דסכ”ס קשה להבין מה קשי’ להו כיון דלר”נ באמת ליכא חילוק. לכן לא נחות רש”י לפרש את זאת, בפרט דלשון הגמ’ דמ”ושחט את בן הבקר”, עד שתהי’ שחיטה לשם בן הבקר, מוכח כרש”י, דאלו לתוס’ מ”ושחט” ממועט כל שחיטה שאינה בכוונה לשחיטה ולא מבן הבקר, אלא דהתוס’ נשמרו מזה, דלהכי כתבו דאיכא עוד מתעסק בקדשים, דהיינו בשוחט משום חולין, כדאמרינן בזבחים, ותרווייהו מ”ושחט את בן הבקר” נפקה עכ”ל, ור”ל דבאמת כאן לא הי’ צריך להביא רק “ושחט”, ולדרוש מזה דבלא כוונת שחיטה פסול, ולאפוקי אפילו כוונת חתיכת סימנים דג”כ פסול בקדשים, אבל משום דממעטינן ג”כ משום חולין, וזאת אימעט מ”בן הבקר”, הביא כל הפסוק ודרשו כפי הצורך למעט גם משום חולין, אף דלא מיירי הכא מהאי מתעסק. וזאת כוונתם במה שכתבו דמ”ושחט את בן הבקר” תרווייהו נפקא, אבל מאן דמפרש דתרווייהו נפקו, משום דשקולים הם והי מנייהו נפקית, משתבש, דהרי מ”ושחט” א”א למעט משום חולין, ו”מבן הבקר א”א למעט מתכווין לחטיחת סימנים

ומה מאד מתיישב בזה קושיא עצומה שיש להקשות דלפי מה דממעטינן גם משום חולין מקרא זה, איך קאמר לקמן ל”א ע”ב, דבחולין מתעסק כשר, מדאיצטרך קרא לעכובי בקדשים, דהא שפיר איצטרך קרא לעכובי במשום חולין דפוסל. אבל במתעסק בזביחה לעולם גם בחולין פסול. אבל לפי האמור ניחא שפיר, דכמו דיש שני יתורים על שני מיני מתעסק בקרא ד”ושחט את בן הבקר” כמו כן יש בקרא ד”לרצונכם תזבחוהו” דאתא אלעכב ג”כ שני ייתורים “לרצונכם” אשר מני’ דרשינן לדעתכם זבחו, והוא קאי על עיקר הזביחה. והויו של “תזבחוהו” מורה דבעינן דלדעתכם  גם לענין בן הבקר, והש”ס לא הזכיר אלא הדלדעתכם זבחו משום דסאי לדעתכם קאי מל שניהם. וניהו דלקמן כ”ט ע”ב רדשינן מהאי תזבחוהו” שלא יהי’ שנים שוחטין זבח אחד, הלא יחידאי הוא, כי החכמים חולקין עליו. ועוד, דהרי אמר שם ר”כ “תזבחוהו” כתיב חסר ו”ו הראשון, וא”כ, סובל האי שנ׳ דרשות. וזה אמת ונכון. ולכן, יפה השיגו תוס’ על רש”י דלדאת רש”י דאתא למעט מתעסק כמו זרק סכין, ע”כ מ”בן הבקר” מתמעט, ומתמעט גם משום חולין הכל מהאי. א”כ גם “תזבחוהו” ממעט שניהם. קושיתי הדרת למקומה. דילמא מתעסק בגוף השחיטה מדין שחיטה נגעה בה, ולא מדין קדשים, ופוסל נמי בחולין. ולעכובי בקדשים כתיב מפני מתעסק, דמשום חולין. ועיין עוד לקמן בסוגי’ דף ל”א אריכות בענין זה ודו”ק

ע”ש משנה שחיטת עו”כ נבלה ומטמא במשא. המשנה מעלים לנו דהא מנ”ל, ולא כמו דקתני לקמן ל”א ע”א נפלה סכין ושחטה פסולה משום שנ’ “וזבחת ואכלת”, מה שאתה זובח אתה אוכל. וכן הגמ’ לא קמבעי מנ”ל, אולם בתוס’ לעיל דף ג’ ע”ב ד”ה קסבר כתבו דילפינן מקרא ד”וזבחת ואכלת” מה שאתה זובח אתה אוכל. כלומר מי שהוא בר זביחה עיי”ש וברא”ש שם. והוא ממש הדרשה המובאה במשנה דנפלה סכין. וזה פלא דאם מכח האי ילפותא פסלינן שחיטת נכרי ומשום דבעינן דוקא בר זביחה המצווה על הזביחה, מכש”כ דנפלה סכין ושחטה, דליכא שום כח אדם, דפסולה. וא”כ האי משנה דלקמן הוא משנה שאינה צריכה וכדי נסבה, ולא די לן בזה, אלא שהתנא המתין בדרשה זו עד להתם, ולא הזכירה כאן שהוא העיקר, דמן הקרא ממועט מי שאינו בר זביחה, אלא דמק”ו שמעינן דנשחטה מאליה שפסולה. ולא עוד, אלא למטט נשחטה מאליה סגי ב”וזבחת” לחוד, דהרי ולא מור בכל מקום דכתיכ עשיי’ ממעטינן העשויה מאליה , כמו גבי סוכה וציצית ומצות. וא”כ גם כאן מ”וזבחת” ולא הנזבח מאליה. וכן תראה שהרמב”ם במתק לשונו הזהב בפ”ב הי”ב תיקן את זאת, וז”ל “אבל נפלה סכין וכו’ פסולה שנ’ ‘וזבחת’ עד שיהי’ אדם  וכו’, עכ”ל. הרי דלא בעינן למדרש סמוכין “וזבחת ואכלת”, אלא מ”וזבחת” לחוד ממועט נזבחה מאליה. וע”כ לומר דגם התנא כיוון רק להאי “וזבחת” ולא שנזבחה מאליה. אבל מה שקתני במשנה דדרש “וזבחת ואכלת” מה שאתה זובח אתה אוכל, האי אריכות דברים הוא מפני דוזבחת אינה מצוה חוביות כמו ועשו להם ציצית. אלא מצוה רשותית אם תרצה לאכול. לכן מביא התנא גם “ואכלת” כי רק בצירוף “ואכלת” הוה” וזבחת” מצוה, אבל לגוף הדרשה אין בתיבת “ואכלת” שום צורך. וא”כ ודאי קשה טובא למה לא הביא התנא האי דרשה על דין דשתיטת נכרי, כי כאן באמת רק ע”י סמוכין מצינן למעט נכרי, דמ”וזבחת” לחוד לא נתמעט נכרי אע”פ דודאי מצות “וזבחת” לישראל נאמרה כמו דלא נתמעט נכרי מעשיית סוכה אע”פ דכתיכ חג הסוכות תעשה לך, ולא נתמעט אלא העשוי’ מאליה אבל סוכת גנבץ כשר. ודבר זה מבואר היטב לקמן בסוגי’ דנפלה סכין ועיי”ש כדי שלא אצטרך לכפול הדברים. ולכן אי כדעת התוס’ דדרשינן האי סמוכין” וזבחת ואכלת” הי’ לו להביא התנא כאן דרשה זו, וממילא הי’ מיותר כל המשנה דלקמן דנפלה סכין, ומכש”ה הדרש ד”וזבחת” למיעוטי נשחטה מאליה, דהרי ממועט יותר אפילו שחיטת אינו בר זביחה. וחוץ לזה הרואה במקרא ימצא שתיבת “וזבחת” רחוק מתיבת “ואכלת” עד שאין כאן סמוכין

אבל הרמב”ם ז”ל דעת אחרת עמו, כי ז”ל בפ”ד הי”א: “נכרי ששחט וכו’ שחיטתו נבילה ולוקה מה”ת, שנאמר וקרא לך ואכלת מזבחו” מאחר שהזהיר שמא יאכל מזבחו אתה למוד שזבחו אסור וכו’. וגדר גדול גדרו בדבר שאפילו עכו”ם שאינו עע”ז שחיטתו נבלה” עכ”ל. ובפיה”מ מבאר דמשום לתא דע”ז נגעה בה. ובפ”ב מהלכ’ אבה”ט מפרש יותר דטומאת מגע ומשא דקתני הכא לאו דאורייתא, דטומאתה רק כמו תקרובות עכו”ם עיי”ש. ונושאי כליו ושאר האחרונים האריכו הרכה בביאור שיטתו ולהשוותם בסוגי׳ דהכא עיין בהם.

הנה הרמב”ם נאיד מפי’ התוס’ מטעם שכתבנו למעלה, ואע״פ שבתוסםתא מבואר כתוס’ דקחני  בה “וזבתת” ולא הנכרי והקוף ושנזבחה מאליה, מ”מ משנתינו ע”כ פליגו, דהרי על שחיטת נכרי לא הביאה הקרא ד”וזכחת” רק על נזבחה מאליה בנפלה סכין. וגם משום  א למעט נכרי מ”וזבהת” כמו דאין ממעטין אותו מעשיית סוכה. ובציצית נמי, אי לאו דבעינן עשוי’ לשמה, הי’ כשר נם הנכרי, משום דקרא למצוה כתיב, ולא לעכב, ורק עשוי’ מאליה נתמטט, וכמו שאבאר בסוגי’ דנפלה סכין.

ועל התוספתא גופא יש לדקדק שנקטה בדרך זו ואין צ”ל זו. תחלה נכרי ואח”כ קוף ושנזבחה מאליה. אבל אם נאמר דרק דרך אסמכתא קתני עכו”ם, כי עכו”ם לאו מ”וזבחת”  איתמעט, אלא משום לתא דע”ז. אז מסודר הסדר,  דלא זו אף זו קתני, לא מבעי עכו”ם דאית בי’ משום לתא דע”ז, אלא אפילו קוף ונזבחה מאליה, דליכא האי טעמא, פסול משום דכח אדם בעינן

ומש”כ י הראב”ד ז”ל בהשגתו שם דהמה כבהמה וכאין יחשבו לו, הוא פלא והפלא, הפריז ל המרה יותר מדי. וכי לא ידע דבעשיית סוכה הקוף ומאליה פסולה, ובעשיית גוי כשדה. וכן ביאת בהמה לא אסרה האשה על בעלה, וביאת גוי עשאה טמאה וזונה. ואיך עלה על דעתו, שגוי הנברא בצלם אלקים ומצווה על שבע מצוות המביאים אותו לידי חיי עוה”ב כקוף וכבהמה יחשב, חלילה לומר כן

והנפקותא לדינא בין שיטת הרמב׳ם לשטת התוס’ לא לבד לענין טומאת נבלות, וכן לענין גוי שאינו עע”ז דלרמב”ם אינו אלא מדרבנן, ולתוס’ הכל מדאורייתא, אלא דכמה וכמה נפקותות יצאו מפלוגתא זו, כאשר תראה בחדושנו לקמן בסוגי’ דהשוחט בשבת ובסוגי’ דישנה לשחיטה מתוע”ס לקמן כ”ט ע”ב, עיי”ש היטב ויאירו עיניך

ויתר דברי קדשו על דף י”ג תמצאו פה ד”ה ע”ש

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s