דף ט”ז ע”א גמר’, אמר מר השוחט במוכני כשרה׳, והא תניא שחיטתו פסולה, ל”ק הא בסרנא דפחרא הא בסרנא דמיא — ופרש”י סרנא דמיא שחיטתו פסולה, שהמים מגלגלין אותו ואק שחיטה זו מכח אדם. ותנן לקמן נפלה סכין ושחט שחיטתו פסולה, דכתיב וזבחת ואכלת וכו’, עכ”ל — וזה רבות בשנים נתקשה לי, לפי מה דפסקינן כר”י דאשו משום חציו וכתבו התוס’ סנהדרין ע”ז ע”א ד”ה סוף חמה לבוא, דלר”י אין חילוק בין מקרב האש אצל הדבר או הדכר אצל האש, דהכל מעשיו מקרו ולא גרמא, א”כ גם כאן אם הוא מקרב הבע”ח אצל האי סדנא דמיא, ומכש”כ אם הוא דוחק את הצואר על הסדנא כדי שישחט, למה לא קרינן ביה “וזבחת”? ומה ענין זה להא דנפלה סכין ושחטה, דאין שם שום כח אדם אלא מאליה שחטה? ומש”כ המג”א או”ח סי’ רנ”ב סק”כ דנותן חיטין לתוך רחיים של מים בשבת דפטור משום דאינו אלא גרמא, כבר דחאו האחרונים מהאי טעמא שכחבנו, ובהגהות ק”ז החת”ס ז”ל שם מחלק בין מלאכת אפי’ ובישול דג”כ רק מקרב הדבר אצל האש, וחייב משום דכן היה במקדש ובין טחינה שהיה במקדש שחיקת סממנים בידים ממש, לכן פטור. ואני לא ידעתי איך הועיל בזה ליישב דעת המג”א, דמה יענה על הא דחניא בביצה כ”ב ע”א, דמוסיף שמן בנר חייב משום מבעיר, ומלאכת הבערה במשכן ודאי לא היתה ע”י תוספת שמן בנר, ואחר זמן כשיצא שו”ת מהר”ם שיק לאור עולם מצאתי שהגאון ז”ל באו”ח סי’ קי”ד ישב נמי על מדוכה זו, ולא מצא מענה אחרת רק לחדש דהאי שחיטה פסולה דקאמר הכא פסול דרבנן הוה שגזרו אטו סוף מים לבוא, עיי”ש

אני תמה על הגאון ז”ל כי איך מלאו לבו לומר על איסור תורה שהוא איסור דרבנן מכח קושי’, ואפילו היא עצומה, נגד פשטות דברי הגמ’ ונגד פרש”י. וכל הפוסקים לא הזכירו כלל שרק מצד גזרה נגעה בה. ולכן נתתי אל לבי לחקור ולדרוש בטעמא דהא מלתא עד שהאיר ד׳ את עיני למצוא דברי חפץ להסר חומר הקושי’ בסברא קלה אבל מוכרחת מכח השכל הישר. והוא דודאי דכל המקרב דבר אל האש לא נחשב המעשה כולה לו לבדו בלא שותפות, דמי יכול להכחיש, דכח האש, דלא אתא מחמתי’, נשתתף עם האדם במעשה זו. והמעשה נעשה בין שניהם, אלא דלגבי מזיק או רוצח, מאחר דבעל האש כבר כלה חציו ונשאר האש בלי בעלים, והאדם המשתתף עם האש, האש שאין בו רצון, והוא בר דעת ובר רצון, מחייבין אותו גם על חלק שותפו שהוא האש. ויתר מזה כתבו התוס’ ב”ק דף ו’ ע”א ד”ה לאתויי, דאם נשתתפו שור ובור ואדם בנזק, דאם  האדם בכוונה הוא חייב בכל הנזק, ובעל השור והבור  פטורןין, דאחריות המעשה מוטל הכל על האדם בר דעת, עיי”ש, וכל זאת לענין חיוב נזקין וכן לענין חיוב מלאכת שבת דמבשל ואופה חייב גם על חלק שותפו האש, שהי’ מוכן מע”ש, לפי שהוא בר דעת, אבל לענין קיום מצוה במקום שמוטל עליו לעשות דבר מה. והוא נשתתף עם אש או מים לעשות הדבר בשותפוח, הרי לא קיים המצוה כתיקונה כיון, דכולה מכח אדם בעינן ולא חציה. ולכן בשחיטה דכתיב “וזבחת” אשר מיני’ ילפינן דבעינן כח אדם. אם כח אחר כמו מים מעורב בו. הרי לא קרינן בי’ וזבחת

ובסברה זו נחה דעתי, כי היא אמיתות וקלורה לעינים אבל ראיתי עומד כנגדםהפסק הש”ך דזל פי’ ב’ סק”ל, שחולק על המחבר שפוסל בכשר ופסול ששחטו בשותפות, והוא ז”ל מכשירו בפשיטות, וכתב שכן דעת הרמב”ם מדהביא דין דבי אוחזין בסכין וכו’ בפ”ב ולא המתין להביאו בפ”ד בין שאר פסולי שחיטה ע”כ דדוקא בשוחט לע”ז פסול מצד מחשבת עכו”ם, אבל מצד פסול שחיטת נכרי ליכא, כיון דישראל משתתף עמו, וכן מבואר בתוספתא, עכתד”ק עיי”ש בש”ך היטב — אבל באמת הש”ך במחכ”ת טעה בדין זה, וכאשר כבר כתבתי זאת למעלה בסוגי’, דהשוחט בשבת, דהרמב”ם לשיטתי’ דס”ל דשחיטת נכרי אינו פסול אלא מקרא ד”וקרא לך ואכלת מזבחו”, לכן כל שישראל נשתתף בזביחה זו שוב לא קרינן בי’ “זבחו”. אבל התוס’, וכאשר פסקינן נמי, דסברו דפסול נכרי מ”וזבחת” קאתא, ממילא דגם שותפות נכרי פוסל, דהרי לא קרינן בי’ “וזבחת”. וזה ברור כשמש בצהרים — וממילא נאמר דהתוספתא דמכשרת נמי שותפות נכרי, וכדעת הרמב”ם, ע”כ נמי בהא דרשה ד”וקרא לך ואכלת מזבחו” כרמב”ם ס”ל. ומה שהביאה התוספתא קרא ד”וזבחת על פסול נכרי וקוף ונשחטה מאליה, האי נכרי כדי נסבה דנכרי לא מצינן למעט מ”וזבחת” אלא מזבחו וכאשר ביארתי זאת במקומו, ודו”ק היטב

ע”ש גמר’, א”ל ו”ו דכתוב אאופתא קאמר שרש”י ז”ל, על הבקעת וכולה מנותחת לפרקים מפני שיני הבקעת. ונראה דר”ל בהאי משל, דדרשה זו דומה לו”ו הכתיבה על אופתא מפני שהדרשה מורה דבעינן כלי לשחיטה אבל מחלקין הררשה לשנים דלגבי קדשים, בעינן כלי, ולחולין עכ”פ תלוש בעינן. וזה דומה לו”ו הכתיבה על אופתא הנחלקת, שהפסידה צורתה כן הדרש הזה, ע”י האי חילוק בין קדשים לחולין הפסיד טעמו וכאשר באמת התוס’ מתיגעים ליישב האי דרשה על כנה, ודו”ק

ע”ש גמר’ אמר רבא פשיטא לי תלוש ולבסוף חברו לענין ע”ז הוה תלוש וכו’, לענין הכשר זרעים תנאי היא וכו’. בעי רבא לענין שחיטה מאי — ויש להעיר למה לא נילוף מחדא על אינך ולומר, דתנא דע”ז דקאמר תלוש ולבסוף חברו דינו כתלוש, בכ”מ ס”ל כן. והני תנאי בהכשר זרעים דפליגו, בכ”מ פליגו. אבל כד נדייק ניחא דהאי תלוש ולבסוף חברו אינו לא בכלל מחובר, ולא בכלל תלוש כמובן, ולכן במקום דהקרא מצריך בפירוש מחובר ממילא נתמעט תולבס”ח. ובמקום דאיכא קרא בפירוש דבעינן תלוש נמי ממועט תולבס״ח, ובמקום דלא נתברר הדרשה, ואיכא למימר הכי או הכי, איכא פלוגתא, ולכן בע”ז על ההרים כתיב ולא ההרים, הרי מפורש אומר דמחובר לא, וא”כ תולבס”ח מנין למעט, דהרי אינו מחובר ממש, אבל בהכשר זרעים ממעטינן מחובר משני כתובים וכמש”כ רש”י ז”ל בשם ת”כ, “בכל” ריבוי הכל “וכלי” ממעט הכל, לכן אמרינן דבעינן תלוש ולא מחובר. וא”כ אינו מבורר בדרשה עצמה, אי אתלוש קפיד רחמנא. או שכל שאינו מחובר רצה לשלול. ולכן פליגו בתולבס”ח תנאי. וכן רבא מסתפק ושואל על שחיטה דהקרא דבעי כלי בקדשים כתיב, אלא מדלא כתיב את העולה אמרינן דגם בחולין עכ”פ תלוש ולא מחובר בעינן כמש”כ התוס’. וא”׳כ מצי מסתפק על מה קפיד רחמנא בחולין, אי על תלוש דוקא, או שלא יהי’ מחובר, כי בזה תלוי הדין של תולבס”ח, ובזה נפרך קצת מה שכ’ התוס’, ד”ויקח” דרש דבעינן תלוש לחולין
דאז ודאי הוה תולבס”ח פסול, דהרי “ויקח” כתיב, דבר הניקח מיד ליד וממקום למקום. אלא דבלא”ה כאן מן התימא הוא דחלקו חז”ל בין מחובר לתולבס”ח נגד הסברא הפשוטה, דטעם הפסול  הוא משום דקרוב לעשות דרסה ועיקר, אשר בזה אין לחלק הנושאים וכמש”כ לעיל ודו”ק

ע”ב תוס’ ד”ה תלוש ולבס”ח לענין שחיטה, תימא מאי קמבעי לי’ וכו’, עיין במהש”ל שקמתמה על התוס’ דמאי קשי’ להו דהא רבא בתולבס”ח דמבטל לי’ הוא דקמבעי, אבל מתני מצינן לאוקמי בדלא מבטל לי’, וכן הוא ברא”ש ורשב”א עכתד”ק.  ואני רואה שרש”י נמי מפרש כן, שכ’ וז”ל: ״ומהאי דלעיל לא משמע לי’ לרבא, כדמפרש ואזיל דשאני סכין דלא מבטל לי’, וממילא ה”ה מתני’ דמכשיר בצור וקנה מיירי בדלא מבטל, אלא דהתוס’ לא ניחא להו בזה, משום דנראה להם דוחק גדול לאוקמי צור וקנה דמתני’ בדלא מבטל להו, דשאני סכין דמסתמא לא מבטל לי’. ועוד דאי בדלא מבטל לי’, מה שייך צור וקנה הכא, דה”ה בסכין דינא הכא דלא ישחוט לכחחלה בחברו לכותל, ולכן הוצרכו לתרץ דרבא באמת מוקי מתני’ כר”ח, דלית לי’ פסול מחובר מה”ת, וחייש רק משום חשש דרסה ומדרבנן, ולכן אשמעינן בצור וקנה, אפילו מחובר מעיקרא כשר בדיעבד משום דליכא פסול מחובר כלל, וברייתא דמכשרת מחובר אפילו לכתחלה, בעופא דכליל, או כר”ז דלצדדין קתני, ולפ”ז חולבס”ח דמבטל לי’ לרבי עדיין לא איפשט אי מיפסל בדיעבד כמחובר מעיקרא, או לא, ודו”ק

ע”ש גמר’ לעולם שוחטין, מאן תנא אמר רבה. ר’ ישמעאל היא, דתני’ וכוי, הנה פלוגחא דרי”ש ור”ע הוא יסוד ושורש של כל המסכת’ הלזו כאשר תראה כי כחוט השני נמשך פלוגתא זו ככמה וכמה ענינים. ובפירוש פלוגתתם איכא פלוגתא נפלאה, רש”י ותוס’ והרמב”ם, וכל אחד מהני פירושים צריך ביאור רחב, וקבעתי לזה בפתיחה עיקר הראשון הנקרא “השחיטה הנחירה״ ושם ביארתי בארוכה הסוגי’ כולה, עם הני שלש שיטות של הני שלשה הרועים. לכן לא רציתי לכפול כאן הדברים, וכל הרוצה לעמוד על עומק הסוג׳’ הלזו ילמוד בעיון האי עיקר ויאירו עיניו – ולא אחזיר כאן רק על לקט דברים קטנים שלא כאו שם לידי ביאור ותל”מ

ע”ש גמר’ מתקיף לה ר”י וכו’ ועוד מעיקרא מ”ט איתסר משום דמקרבי למשכן ולבסוף מ”ט אישתר, משום דמרחקי ממשכן וכש”כ השתא דאירחיקו להו טפי. ויש לראות, ורבה מה קסבר. והגמ’ לא חש לתרצו. אבל מסתמא גברא רבה כמותו לא יאמר מלתא בלא טעמא — ולפע”ד דטעמא דרבה דסובר הא דנאסר להם בשר תאוה במדבר לרי”ש הוא משום דעדיין לא קיימו מצוות התלויין בארץ ואפילו מצוות שאין תלויין, הרבה מהן לא קיימו במדבר, עיין רמב”ן עה”ת ריש דברים. ולכן לא היו ראוין להמית בע”ח למלאות תאותן אלא בשהקריבו קרבן, אבל כשנכנסו לארץ. ונעשו שומרי המצוות בארץ הותר להם הבשר, אפילו להשביע תאוות נפשם בלא הקרבה, עיין מש”כ בריש מכילתין בענין זה. ולכן הוו”א כשגלו ונתבטלו מן המצוות התלויין בארץ, וגם אותן המצוות הנהוגין בחו”ל ובגלות רפוים בידם. וגם כי עיקר המצוות המה בארץ כמש”כ הרמב”ן ז”ל עה”ת בכמה מקומות, יחזרו לאיסורן הראשון קמ”ל. ומ”מ לא קיבל רי יוסף טעם זה, לפי מה דמסיק לקמן, דגם  לרי”ש הותר להם במדבר מה דלא חזי להקרבה. מקרא דכאשר יאכל את הצבי ואת האיל, הרי דאין הטעם כנ”ל. ועיין בח’ ק”ז בעהחת”ס ז”ל מה שכתב
בענין זה ודו”ק