דף י”ז

דף י”ז ע”א גמר’ בשלמא לר”ע דאמר בשר תאוה לא איתסר כלל וכו’. ויל”ד למה בכל הני בשלמא לרי”ש דלעיל, לא  קמהדר סברתו של רי״ש, אלא קסמך על המבואר לעיל בבמאי  קמפלגי, וכאן בהאי בשלמא לר”ע חוזר לשנות טעמו דבשר תאוה לא איתסר כלל. אבל ניחא, דלעיל מיד כשסליק מבמאי קמפלגי לא הי’ מן הצורך לחזור על סברת רי”ש, וכיון שהתחיל כן לא שינה לשונו גם בכל הני בשלמא שאח”כ. אבל כשהתחיל להקשות על ר”ע שכבר נתרחק הרבה מביאור טעמו, חזר לשנות טעמו דבשר תאוה לא איתסר כלל, והוא פשוט

ע”ש גמר’ בעי ר”י איברי בשר נחירה שהכניסו עמהם לארץ מהו. הנה רש”י ז”ל פירש דדרוש וקבל שכר הוא. אבל הרא”ש ז”ל הקשה, דלא מצינו כן אלא למיסבר קראי, אבל  בעיא בגמר’ ללא צורך לא אשכחן, לכן כתב דנפ”מ לענין מודר הנאה, עיי”ש ועיין בנוב”ה חיו”ד סי’ ס”ה בביאור דברי הרא”ש. ובאמת קשה מאד ליישב דבריו, דלמה לא בעי ר”י על מודר הנאה ובמציאות הרא״ש, ומה לו לחקור על העבר מכבר, כיון דלאו אקראי קסמך? ופרש”י ז”ל יל”י דראי’ שהביא הרא”ש מגמ’ יומא דקשאל שם כיצד הלבישן ופריך מאי דהוה הוה, אינה מוכרחת, דהכא ר’ ירמי’ קבעי לי’, ור”י באמת דרכו הי’ למבעי לחדודי בעלמא דבר שאין במציאות כלל, וכמו בב”ב כ״ג ע”ב דקבעי רגלה אחת בתוך חמשים ורגלה השנית חוץ לחמשים, מאי? ועל דבר זה אפקוהו מבי’ מדרשא

ולפרש גוף האיבעי שהיא מוקשה מאד צריך אני להאריך קצת, דהנה לא קמבעי על כל איסורי תורה כמו נבלה וטרפה שהיה להם בשעת מ”ת מה דינם לאחר מ”ת. וע”כ פשיפא לי’ דאסורים, דמה לי מה שנתנבלה ונטרפה מחדש או שנמצא קודם מנבלה וטרפה של תמול שלשום? וא”כ מ”ש הני דלא קמבעי לי’, ומ”ש האי איברי בשר נחירה דקמבעי לי’? אבל דע כי כבר הודעתי לך בעיקר א’ שבפתיחה, דלר”ע, דבשר נחירה אישתרי להו במדבר, גם אחר שנצטוו על הזביחה בכניסתן לארץ לא הי’ בשר נחירה אסור בלאו דנבלה אלא באיסור עשה ד”וזבחת”, אם לא דאתא לאו ד”ל׳׳ת כל נגבלה” שנאמר להם ג”כ אז. והוא אתא על הנחירה ופסולי שחיטה. והיא נבלה חדשה שנתהווה ע”י העשה ד”וזבחת”, שאמרה תורה כל שלא קיימת בה מצות “וזבחת”, הרי דינה כנבלה. ובזה נבין גמר’ תמוה ביומא ל”ו ע”ב, דפליגו ר”ע וריוה”ג אי עולה מכפרת אלאו דלקט שכחה ופאה, וקאמר שם ר׳ ירמי דפליגו בלאו דנבלה דר”ע סבר דלאו מעליא הוא וריוה”ג סברד דלאו לאו מעליא הוא, וכמו כן בלקט שו”פ, ופירש”י ז”ל לאי לאו מעלי’, משום דכתיב אחריו “לגר תתננה וכו'”, דהוה עשה. ואע”ג דאין זה כשאר ניתוק דכאן א”א לקיים העשה אלא קודם עבירת הלאו, מ”מ כיון דכתיב העשה אחר הלאו, שוב אין לוקין לריוה”ג. וכן בלקט שכחה ופאה נמי הכי הוה, דכתיב אחר “לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם” עכת”ד רש”י ז”ל והתוס’ שם הקשו עליו למה לא נקט לאו דטרפה דכתיב קודם לנבלה, דאיכא נמי עשה אחריו, “לכלב תשלכון אותו”. ועוד הקשו דלמה לי’ כלל להביא לאו דנבלה כיון דמצי אמר בלקט שו”פ גופא דלאו לאו מעלי’ הוא דהא היינו הך. והתוס’ שם הקשו עוד קושי׳ עצומה, דהא אין שום סברא שלא ללקות על אכילת נבלה משום האי עשה שקדמה, וכמ”ש בגמ’ מכות ט”ו ע”א, וכי משום דעבר גם אעשה עדיף לפטור ממלקות? עיי”ש מה שנדחקו בזה

ואני אומר אע”פ שאיני כדאי, כי מעולם לא עלה ע”ד ר’ ירמי’ לעשות מנבלה להנל”ע, כי גם הלשון “לאו מעלי’ ולאו לאו מעליא” צווח ווי על פירוש זה. אבל כוונת ר”י הוא דנבלה היינו נחירה אז נתנבלה בשחיטה, דעל זה נאמר האי לאו אליבא דר”ע, לאו מעליא הוא לדעת ריוסה”ג מפני שנצמח מן העשה ד”וזבחת” ולא יהי’ חמור למלקות כשאר לאו דעלמא, כי לולי העשה ד”וזבחת” שנתחדשה להם, לא היתה זאח בכלל נבלה, וכמו במדבר דנאסר להם הנבלה והטרפה ומ”מ בשר נחירה הותר להם. וא”כ לא יהי’ הלאו חמור מן העשה שהיא סיבתו, ומדמה האי לאו ד”לא תלקט” נמי ללאו דנבלה, בי הלאו ד”לא תלקט” נצמח מן הפשה של לעני ולגר תעזוב אותם, דלולי דציוותה התורה להניחם לעניים לא איכפת לן אם מלקט או מניח ולכן גם האי לאו לא יהי’ חמור מן העשה ללקות עליו, וכעין סברא זו מצינן ג”כ בתוס’ קידושין ל”ח ע”א ד”ה וה”ה לערלה בשתיים שכתבו וז”ל: “וטבל אע”ג דאינו בשאלה מ”מ כיון לאיסורו אינו אלא מחמת תרומה ומעשר, לא חמירי מינייהו” עכ”ל, אבל ר”ע סובר דאע”ג דנצמח הלאו דהאי נבלה. מעשה ד”וזבחת” אבל סכ”ס הרי עבר אמימרא דרחמנא דאמרה “לא תאכל כל נבלה”, והוא הפירוש האמיתי שם, אע”ג שרש”י ותוס’ לא נחתו לזה, מקום הניחו לי

ומעתה האי ר’ ירמי’ דהתם, קמבעי לי’ הכא אליבע דר”ע, ניהו דמחייב מלקות אלאו דבשר נחירה כנ”ל. מ”מ באברי בשר נחירה שהכניסו לא”י, אולי לא חל הלאו כלל, דכיון דנצמח מן העשה ד”וזבחת” דהוא מצוה אגברא, וכל שלא הי’ במציאות להשחט הרי אין בו עשה זו. וא”כ על האברים שהכניסו לא מצינן למימר דאיכא עליהם עשה דא”ז, כיון דאברים לאו בני שחיטה נינהו. והעשה נתחדשה עתה כשכבר היו אברים. וא”כ אולי גם הלאו לא נאמר עליהם, או נאמר כיון דכל בשר אינו זבוחה דין נבלה יש לו, כמו כן הני, וה”ה דהוה מצי למיבעי בבהמה שיש לה עיקור סימנים, לדעת הבה”ג שאינה טרפה אלא שאין שחיטה מועלת בה, שהכניסה לא”י מהו, דהרי עליה לא נאמרה העשה ד”וזבחת”, אם קאי עלה בלאו דנבלה אם נחרה. אבל עתה בהמה בסימנים עקורים, כיון דהי’ עליה עשה ד”וזבחת” קודם שנעקרו סמניה, או עכ”פ במעי אמה אגב אמה, ודאי אית בה איסור נבלה בנחרה, ואולי גם איסור עשה דא”ז, אע”ג דהעשה אגברא קאי, מ”מ כיון  דקודם העיקור היה עליה איסור עשה דא”ז שוב לא פקע האי איסור ממנה, ודו”ק היטב.

ע”ב גמר’ ת”ר סכין שיש בה פגימות הרבה תדון כמגירה שאין בה אלא פגימה אחת, אוגרת פסולה, מסוכסכת כשרה וכו’. הנה בענין פגימות הסכין חברתי והוצאתי לאור קונטרוס מיוחד בשמו “הלכה למשה”, והתמצית ממנו אספתי בפתיחה עיקר ו’ ״בדיקת הסכין לשחיטה”, עיי”ש היטב כי כאן אקצר בדברים

הרא”ש ז”ל הביא לשון הרמב”ם ז”ל שכ’ סכין שתבדוק בהלכה ולא הרגיש שיש בה פגם וכו’, וכשתחזור ותבדוק אותה בהבאה, תרגיש שיש בה פגם וכוי’. ותמה עליו הרא”ש במסוכסכת כיון שזקופה היא מצד אחד, איך לא ירגיש באצבעו כשהוא יורד לתוכה, והמעדני יו”ט המליץ בעד הרמב”ם דס”ל כרי”ף ז”ל דבירידתו אינה קורעת. וכוונתו במה שכ’ “ולא תרגיש” פגימה הקורעת, עיי”ש

והנה אמת הדבר דגם הרמב”ם כרי”ף לא הזכיר הא דמוקי בגמ’ מסוכסכת, כגון דקיימא ארישא דסכינא, אבל ללמוד מזה דסובר כרי”ף, ובעינן דוקא פגימה הקורעח, ולא מיפסל בפגימה הנרגשת, הוא דבר בטל, שהרי הרמב”ם ברור מללו דמדבר מבדיקת סכין כדינא אטופרא, וקאמר שירגיש בהלכה ולא בהבאה, ואיך נעמיס בדבריו שפגימה הקורעת קאמר? אלא דלעומת זאת גם על הרא”ש יש לתמוה טובא, דאיך מצא ברמב”ם רמז רמיזא דבמסוכסכת הנשנית בברייתא קמיירי? דהרי הרמב”ם לא הביא כלל, לא דיני דברייתא המתלקת בין פגימות הרבה לאחת, ולא החילוק שבין אוגרת למסוכסכת, כי לא הזכיר כלל הני לשונות “אוגרת” ו”מסוכסכת אלא מרגיש ולא מרגיש, גם לא, הא דמוקי בקיימי ארישא דסכינא, גם לא הביא להלכה דברי ב”ה במשנה שאח”ז דהשוחט במגל קציר דב”ה מכשירין לענין טומאת נבלות, שהי’ לו להביא בהלכ’ אב”הט עכ”פ. והלח”מ הרגיש בכל זה, ונכנס בדוחק שאין למעלה הימנו וכתב דהרמב”ם לא ס”ל כרש”י דלקמן שכ’ דאע”ג דדחי האי דיקא נמי. מיהא דר”י איתא דגמרא גמיר לי’ מרבי’, דרק לענין טומאה פליגו , אלא ס”ל דב”ה מכשירין במגל קציר גם לאכילה, ולא גזריגן הלכה אטו הבאה, ולכן גם במסוכסכת הרבה כשר כב”ה, ודלא כי האי ברייתא דאתי’ ע”כ כב”ש, עיי”ש. ומי שמע כזאת לדחות ברייתא ושקיל וטרי’ שבגמ’ לומר דאתי’ כב”ש, גם לדחות מימרא דר’ יוחנן מרא דכולא תלמודא דאמר דלא התירו ב”ה אלא לטהר מידי נבלה, ולהקל נגדו, וכל זאת בהעברה בעלמא, כי בפירוש לא כתב הרמב”ם דאין חילוק בין פגימות הרבה לאחת נגד הברייתא. כל זאת הוא כחומץ לשנים וכעשו לעינים

ובאמת אני עומד ומשחומם לראות את המראה הנוראה הלזו איך גדולי ראשונים ואחרונים נסתבכו בסבוך השגיאות בהבנת פסקי הרמב”ם בענין זה, עד שנתרבו להם הקושיות למעלה ראש ונתצטרכו ליכנוס בדוחק אחר דוחק. אבל גם זאת אמת כי סוגי’ הש”ס הלזו שהיא אחת מסוגיות היותר סתומות, ומלובשת בנסתרות הפשט, גורמת להם שלא ירדו לסוף דעת רבינו הגדול הרמב”ם, אשר כל רז לא אנוס לי’ וידע מה
.’בחשוכא ונהורא עמי’ שריב

הנה הרואה את הסוגי’ הלזו בעין בקורת עומד ומשתומם. במשנה תנן בכל שוחטין חוץ ממגל קציר והמגירה וכו’ מפני שהן חונקין. והרמב”ם פסק האי דינא בהאי לישנא “ובאיזה דבר שוחטין, בין בסכין של מתכות, בין בצור או בזכוכית או בקרמית של קנה האגם, וכיוצא בהן מדברים החותכין. והוא שיהי’ פיה חד ולא יהי’ בה פגם וכו’ עכ”ל. והוא דינא דהאי מתני’ אלא דתמורת מה דקתני במשנה, חוץ ממגל קציר והמגירה  מתני’ וכו’ כתב הרמב”ם. והוא שיהי’ פיה חד ולא יהי’ בה פגם, וזאת על כרחנו רק ע”י בדיקת סכין בהבנת הלב וביישוב הדעת נוכל לידע כי בסוף ההלכה כתב “אבל אם הי’ כמו תלם בחודו של דבר ששוחטין בו ואפילו הי’ התלם הזה קטן ביותר, שחיטתו פסולה”, עכ”ל. הרי דלא התנה שום תנאי בהאי תלם וכתב אפילו קטן ביותר דהיינו שרק נרגש בלבד, אע”פ שאינה אוגרת שום דבר שחיטתו פסולה. ואיזה מרחק רב איכא מן המשנה דקתני חוץ ממגל קציר והמגירה ובין הרמב”ם שכ’ והוא שלא יהי’ בו פגם, ואפילו קטן ביותר, דלפי דין זה ע”כ צריך בדיקת הסכין בדיקה מעולה ביישוב הדעת והבנת הלב. והשוחט בסתם סכין או דבר אחר בלי בדיקה, הרי זה נבלה. וא”כ הרי מה דאמר במשנה בכל שוחטין היינו ע”י בדיקה מפגימה כל דהו, וכאשר מפרשינן המשנה דהכל שוחטין אליבא דר”א אפילו במומר או”נ, אבל בבדיקת סכין, כן צריכין לפרש גם האי בכל שוחטין רק ע”י בדיקה מכל פגם כ”ד. ואיך שייך אח”כ לומר חוץ ממגל קציר והמגירה מפני שהן חונקין? ומי מן בני הדעת לא יודה כי האי תנא דתנא האי משנה לא עלה על דעתו לפסול השחיטה בסתם סכין בלא בדיקה, ואפילו לכתחלה? ואיך נבין את זאת

אבל כבר ידעת דכל המסכת’ נשנית אליבא דר”ע קודם חזרה, ולא מקרי נפסלת בשחיטה אלא בשכל השחיתה בפיסול נשחטה, ואפילו סימן אחד בפיסול. נטהר מידי נכלה ע”י סימן השני. ופיסול במקצת הסימן לפי שנבאר אפילו באכילה שרי’ עכ”פ מה”ת. לא מבעי בסתם שחיטות דשוחט את הקנה תחלה, דלא מצי מיטרף במקצת ושט בפיסול, אלא אפילו אם אירע דמקצת הושט נשחט בדרסה או בעיקר דסכין פגימה קודם שחיטת הקנה, ג”כ אין כאן מעשה טרפות אליבא דר”ע שקודם חזרה, דהרי כל מעשה טרפות בסימנים, אם גמרן עד שמת הבע”ח, הרי זו נחירה, כי הנחירה בסימנים היה. וא”כ אין כאן טרפה אלא נבלה, וכאשר ביארנו זאת בארוכה לקמן ל”ב בסוגי’ דשם, ולאו דנבלה שנאמר על הנחירה הוא, אם לא נתקיים בה מצות שחיטה, אבל האי, הלא נשחטה כראוי’ ואיך אפשר להיות נבלה ושחוטה. והבן את זאת כי הוא אמת לאמתו. וא”כ השוחט בסתם סכין לר”ע קודם חזרה, אע”פ שמסתמא יש בה פגם אחת או כמה פגימות מ”מ רוב הסכין לא נפגם, וא”כ רוב הסימנים נשחטים, ושחיטה מעליה הוה, וטרפות לא הוה אלא כשניקב את הושט וסילק את דו, כיון דלאו נחירה מקרי, ממילא טרפה הוה. אבל כאן שגמר את ססימנים, הלא נחירה לאו טרפה הוה, ואיך יגרע משום ששחטה? ונחירה לא הוה, דשחיטה כשרה לא מצי להצטרף עם האי מיעוטא בפיסול להקרא נחירה דזה תרתי דסתרי — ועיין לקמן דף י”ט בסוגי’ דמוגרמת נמי כעין זה, דשליש של שחיטה לא מצטרף עם שליש של הגרמא לפסלה, עיי”ש ובמה שכתבתי. ולכן ברור כשמש דר”ע קודם חזרה וכל המשניות שבמס’, זו שנשנתו אליבי’ לא ידעו מבדיקת סכין, ור”א דמוקי מחני’ דהכל שוחטין במומר ובבודק שכין הוא דרך אסמכתא, וכמש”כ שם במקומו

אולם לאחר שחזר בו ר”ע וקבלו חזרתו שזה הי’ בימי ר’ יוחנן כמו שהוכחתי מרש”י שבועות דף ד’ ע”א. ופסלינן כל פיסול במקצת סימנים להיות כנחירה, ושוב לא יועיל שחיטה, ממילא סכין פגום נמי פוסל את השחיטה, דהרי כל נקב בושט שלא ע”י שחיטה נחירה מקרי, ושוב אין שחיטה מועלת בה וכאשר אבאר את זאת לקמן ל”ב. אבל עדיין בדיקת סכין לא בעי, רק מפגימה שיש בכחה לקרעה את הסימן, אבל בדיקת הרגשה, על פגימה שאינה אוגרת, לא היתה רק סלסול בעלמא. ולפיכך א”ר יוחנן דלהראות סכינו לחכם הוא מפני כבודו של חכם. והרי תראה, דהרמב”ם מצריך הוראה לחכם מדינא ומשום לתא דאיסורא, וכאשר ביארתי לעיל דף ט׳ חיילי׳ דרמב”ם ממה ששנו במשנה לקמן בפ”ב, בשיעור שהיי’ כדי ביקור חכם ומפרש הרמב”ם בפיה”מ דביקור סימנים קאמר, והדין עמו, דבשחיטה מצומצמת דבעינן להבחין בין מחצה לרוב במשהו, הבחנה זו היא הוראה וצריכה חכם דוקא, ולא סמכינן אטבח. וא”כ אי בסכין, פגימה דקה שאינה אוגרת נמי פוסלת השחיטה, ודאי להאי בדיקה חכם בעינן. אבל בזמן ר’ יוחנן עדיין לא פסלו בדיעבד האי פגימה, ורק לכתחלה נהגו להחמיר, לכן הוראת הסכין לחכם אינו אלא מפני כבודו של חכם, דלהבחין אם יש בו פגם האוגר דבר מה או לא בקל יוכל לראות את זאת גם הטבח, ואין בזה הבחנה יתירה, ורק ע”י דרשה דר”ח והבאים אחריו נתהווה האי הלכה, לפסול מכח האי אסמכתא ל”ושחטתם בזה”, כל סכין פגומה, בין יש בכח הפגימה ליקרע את הסימן ובין אין בכחה ליקרע, כל ששם פגום על הסכין, השחיטה פסולה, וכאשר אבאר לקמן שזה שיטת הרא”ה והרמב”ם ז”ל

ולפ”ז הרמב”ם לא פסק, לא כמשנתינו דרק מגירה פוסלת, דהוא כר”ע קודם חזרה, וגם לא כברייתא דת”ר אע”פ שהיא כר”ע לאחר חזרה, אכל מ”מ לא פוסלת מסוכסכת אלא אוגרת. אבל פסק כר”ח דפגימה כדי חגירת צפורן והוא הרגשת צפורן אפילו אינה אוגרת כלום פוסל השחיטה, וממילא דלא פסק כב”ה דשוחט במגל קציר בהליכתו דאינו מטמא, דהלא גם בהליכתו נרגשות הפגימות, וכקושיות הרא”ש ופוסל השחיטהמדרבנן. וגם מטמא כנבלה מדרבנן, אבל בפגימה שאינה נרגשת בהליכתו אבל נרגשת בהבאתו מכשיר אפילו בכיטלה וכב”ה במגל קציר, ולא גזריגן הלכה אטו הבאה כיון דבלא”ה גם בהבאה אינה קורעת, דכל פגימה הקורעת בהבאתה א”א שלא תרגיש גם בהליכתו, וכקושי’ הרא”ש. וממילא דאין לחלק בין הרבה לאחת ובין באמצע לרישא דסכינא, וכל הדינים מכוונים להלכה כפי מה דמסקינן כר”ח דפגימה הנרגשת שאינה אוגרת פוסלת מדרבנן. וזה ברור ואמת, ועיין עוד לקמן בביאור השיטות ודו”ק

ע”ש א”ר חסדא מנין לבדיקת סכין מה”ת שנ׳ “ושחטתם בזה ואכלתם” וכו’ כד א”ר פפא צריכא בדיקה אבשרא ואטוסרא ואתלת רוחתא. אבאר הסוגי’ כפי שיטת הרמב”ם והרא”ה ז”ל

הנה בתורה כתיב “ושחט”, אשר מיני’ שמעינן דדרך חתיכה ולא דרך קריעה וחניקה בעינן, וכדתנן במשנה חוץ ממגל קציר והמגירה מפני שהן חונקין, ופרש”י שאין חותכין אלא קורעין מחמת הפגימות. וכבר כתבנו למעלה דהאי משנה נשנית קודם חזרת ר”ע ואז במגל קציר ומגירה דוקא פסולה השחיטה, אבל לאחר חזרה גם בסכין שיש בו רק פגימה אחת, נמי מיפסל השתיטה, מפני שקריעה במקצת הסימן נמי פוסל, אלא דזאת אם הוא חותך או קורע אפשר לידע, או ע”י הרגש השוחט בשעת שחיטה שהוא יכול להרגיש אם הוא חותך בלי עכבת דבר או שכשמגיע למקום הפגום הוא קורע, או אפילו אם שחט בלי להשגיח על זה, יוכל לבדוק מקום החתך ויוכל להכיר בין חתיכה לקריעה, כי התתוך חלק והקרועה מגימגם.  ולכן בתורה לא כתיב רק “ושחט”, וממילא מי שירצה להיות בטוח שיהי’ השחיטה כולה חתוכה ולא קרועה, צריך להכן סכין שאין בו פגימה העלולה לקרוע הסימן. ולכן ר”ח דליף ממה דכתיב לגבי שאול דאמר “ושחטתם בזה”  דבעינן הכנת סכין לשחיטה, הוא ללא צורך דגם מ”ושחט” דכתיב בתורה שמעינן דמי שירצה להיות בטוח לאכול מזבחו, צריך להכן סכין חלק בלי פגימה. ולכן מה בוסיף שאול במה שאמר “ושחטתם בזה ואכלחם”? וזה מה דפריך הש”ס פשיטא, כיון דכי נקב טרפה. ועיין בלב אריה שמדקדק על לשון הגמ’ דהוול”ל פשיטא, דכי פגוס טרפה. והוא דקדק עצום וגם רש”׳ ז”ל הרגיש בו, דו”ק ותשכח. אבל לפי ביאורנו מדוקדק הלשון מאד, דהכי פריך. מה מוסיף לנו האי קרא דשאול? דהרי גם מקרא מ”ושחט”, אנו יודעין דכי נקב, דהיינו באופן שביארנו, דטרפה הוה. וא”כ מי שירצה להיות בטוח יבדוק תחלה סכינו. וא”כ שאול לא חידש לן כלום, וגם ר”ח אחריו. וע”ז הי’ לו לתרץ דלא כן הוא אלא דשאול חידש לן דלא נסמך כלל, לא על הרגשתו בשעת השחיטה ולא על מה שנבדוק אח”כ מקום החתך, אלא כל שהסכין פגום, השחיטה פסולה, אלא דאז יקשה לו מנ”ל הא מהאי קרא דשאול? דהרי שפיר אמר “ושחטתם בזה” כדי שלא נצטרך לבדוק, דסכ”ס לא יהי’ להם לאכול אם ימצא קרועה במקום אחד. ולכן קמשני בדיקה לחכם קאמרינן, כי מהאי קרא חזינן, דלא לסמך על השוחט שיבדוק הוא הסכין אלא דנתן בידו סכין בדוק, ד”בזה״ הכי משמע. וכבר כתבנו למעלה דף ט’ ובפתיחה עיקר ו’ דכל דבר שצריך צמצום על משהו וכל דהו לא סמכינן אסתם טבח וצריך חכם וכמו בדיקת הסימנים לאח”ש בשתיטה מצומצמת כאשר מפרש שם הרמב”ם כדי ביקור, והוא מדינא ולעכובי. ולכן ממה דבדק שאול הסכין בעצמו, ולא סמך אטבחים, מוכח דסכין פגום פוסל השחיטה אפילו אין בכח הפגימה ליקרע הסימן, אלא נרגשת בהעברת צפורן על הסכין, דכל שהסכין נקרא פגום, פוסל השחיטה, דאל”כ אלא דבעינן פגימה האוגרת דוקא שבכחה ליקרע הסימן, חכם מה בעי התם? הלא למצוא פגימה כזו אין צריך להבנת הלב וישוב הדעת, כי אפילו האוגרת רק חוט השערה דהיינו שהחוט השערה נאגר בין עוקצי הפגימה ואינה יכולה לעבור אנה ואנה, פגימה כזו בהעברה בעלמא בין בצפורן ובין בראיית העין נמצא בקל, ולא בעי חכם. וע”ז פריך והאמר ר”י לא אמרו להראות סכינו לחכם אלא מפני כבודו של חכם, ור”ל דבדיקה על פגימה כ”ד כזו הנרגשת ואינה אוגרת אינו אלא סלסול לכתחלה, אבל לא פסול השחיטה בדיעבד, ולכן רק מפני כבודו מראין לחכם. אבל בלא ראיית חכם כשרה השחיטה בדיעבד אע״ג דחיישינן שהטבח לא יבדוק בהבנת הלב ויישוב הדעת כראוי’ ע”ז משני “מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא'”, ר”ל דהאי חומרא לפסול גם בדיעבד פגימה הנרגשת שאינה אוגרת הוא חומרא דרבנן שהחמירו אחר זמנו של ר”י ואסמכוהו אקרא. ואח”כ מביא הש”ס הני אמוראי קדמאי דבדקו לי’ בשמשא במיא בבשרא ובחוט השערה, עד דמסיק אר”פ צריכה בדיקה אבשרא ואטופרא ואתלת רוחתא. מפשטות הלשון משמע דכל הני אמוראי הקילו לבדוק רק אחר פגימה האוגרת דבר מה והמחמיר שבהם הי’ ראב”י שבדק בחוט השערה דהיינו אם הפגימה אוגרת חוט השערה, וממילא גם זה בעי חכם. דאם הכשירו פגימה פחותה משיעור שלהם לשחוט בה לכחחלה, הרי איכא הבחנה דקה בין פגימה לפגימה שזו כשרה וזו פסולה. אבל ר”פ אמר דצריכא בדיקה אבשרא ואטופרא, והיא בדיקת הרגשה ואין זה בדיקת בשרא. ולישנא דלעיל שבדקו בה ר”ש ובסורא, דהמה בדקו אם הפגימה אוגרת הבשר. והלשון הכא “אבשרא” ולא “בבשרא” קאמר, דהוא העברת בשר האצבע על הסכין אם מרגיש הפגימה בכח המשוש. וכמו אטופרא שעובר בטופרא על הסכין להרגיש בכח המשוש וכבדיקתנו של עכשיו. וכן ר”ח דמנה לקמן גם פגימת הסכין בהדי הנך ג’ פגימות שהמה כדי חגירת הצפורין. והאי חגירת צפורן הרגשת צפורן קאמר, ולא שתאגר בה הצפורן כאשר תראה מלשון הרמב”ם שאביא. א”כ לפי מסקנת אמוראי בתראי כל פגימה הנרגשת אע”פ שאינה אוגרת פוסלת, לפי שהסכין בשם פגום יקרא. וזאת פסלו הני חכמים דהיינו ר”ח ודעמי’, וסמכוהו אקרא ד”ושחטחם בזה”, דבעינן סכין שאינו פגום. שוב ממילא נפלו כל הני בדיקות של הני אמוראי בבירא. ומה מדוקדק בזה הלשון “אר”פ”, ולא  קאמר “רפ”א” כדרך בכ”מ שאידך חולק על הראשון, כי כאן ר”פ הסכמת חכמי דורו קאמר שחידשו להצריך לעכובא בדיקת הרגשה. ולכן נעשה הוראת חכם ג”כ אצרכתא לעכובא, ולא רק משוס כבודו. כך מתפרש הסוגי’ לדעת הרמב”ם שהוא ג”כ שיטת הרא”ה ז”ל כאשר אבאר

   עיין פה למצוא יתר דברי קדשו על דף י”ז

.




ס״ל דב״ה מכשירין במגל קציר גם לאכילה, טומאה פליגו׳
ולא גזריגן הלכה אמו הבאה׳ ולכן גם במסוכסכת הרבה כשר
ככ״ה׳ ודלא כי האי ברייתא דאתי׳ פ״כ כב״ש פיי״ש, ומי שמט
כזאח לדחות ברייתא ושקיל וטרי׳ שבגמ׳ לומר דאתי׳ כדש׳ גם


Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s