דף י”ט

דף י”ט ע”א, אר”ה א”ר אסי מחלוקת כששחט שני שלישים והגרים שליש וכו’, אבל הגרים שליש ושחט שני שלישים ד”ה פסולה. דכי נפיק חיותא בעינן רובא בשחיטה וליכא וכו’, לישנא אחרינא מחלוקת בהגרים שליש ושחט שני שלישים, דריב”י סובר מיד דהוה אחצי קנה פגום, ורבנן התם מקום שחיטה הכא לאו מקום שחיטה וכו’, עכ”ל הגמ

הנה בסוגי’ זו יש מבוכה גדולה בין המפרשים ז”ל. ואני טרחתי הרבה לירד לעומקה דהאי הלכה. ותלי”ת עלתה בידי עפ”י הקדמות והעיקרים שלי לבאר כל חמירא

הנה כבר ביארתי בעיקר ד׳ כי לדעת רש”י ורמב”ם בעינן שחיטת כל הסימנים מה”ת, ורק בדיעבד סגי ברוב. אבל דעת ר’ אושיעא שבתוס’ לקמן ל’ ע”ב ד”ה החליד, דמה”ת לא בעינן גם לכחחלה רק רוב הסימן. וכל החותך יותר הוה כחותך בידו וברגלו ולא שייך לשחיטה כלל. ובדבר זה פליגו ר”י ור”ל לקמן ל”ב ע”ב, דלר”ל דבשחט רוב הקנה, הריאה כמאן דמנחא בדיקולא מכש”כ הקנה עצמו, אע”פ דלא נשחט כולו אלא רובא, דהאי מיעוט כמנחא בדיקולא. וא”כ האי שחיטת כולו לכתחלה למאי? והוה כמו דאמרינן לקמן כ’ ע”ב, וכי מתה עומד ושוחט ה”נ האי קנה כמתה ממש וכמנחא בדיקולא. ולמה יחתוך בבשר המת והוה כחותך בידו וברגלו. וגרע מזה דהרי האי קנה הרי הוא כנתלש מן הבהמה, ואיך יצויר שתהני האי פסיקת מיעוט בתרא על הבהמה? אבל ר”י, שהוא חולק בזה על
ר”ל, כאשר ביארתי זאת בסוגי’ שם ובפתיחה, לית לי’ דריאה כמנחא בדיקולא, וגם הקנה עצמו לא, ודלא כרשב”א דסובר דהסימנים השחוטים לכ”ע כמדמב”ד, דזה ליחא כאשר ביארתי שם. ולכן לדיד’ מצינן למימר דלכתחלה בעינן מה”ת שחיטת כל הסימנים, כיון דע”י השחיטה עדיין לא נפסק חיותם מן הבהמה. וכמו שהבהמה עצמה כחי לכל דבריה, כן גם סימניה חיין הן ע”י חיבור חזק ואמיץ לאברי הבהמה, כאשר ביארתי במקומו בראייות ברורות

ולפי האמור, ר”ה בלישנא קמא סובר דרבנן וריב”י נמי פליגו בזה דלרבנן בעינן שחיטת כל הסימן לכתחלה ומה”ת ולכן פוסל בו הגרמה גם בסוף השחיטה, דכל זמן שלא סילק ידו מן השחיטה, כולה חדא שחיטה הוה, וכל פסול שאירע בה, בין בתחלה ובין בסוף פוסלת את השחיטה. וריב”י סובר דלא בעינן לכתחלה מה”ת יותר משחיטת רוב הסימן, וכל שנשחט הרוב בהכשר, הסימן כמדמב”ד, והוה כחותך בבשר המת. והא דלא אמר דריב”י נמי בעי סימן שלם מה”ת, ומ”מ מכשיר כאן בהגרמה במיעוט בתרא, משום דס”ל כל שכשר בדיעבד, אם פסק מלשחוט תו לא מצי מיפסל, וכאשר סובר כן בלישנא בתרא כאשר אבאר, משום דא”כ למה לא פליגו כן בשאר פסולי שחיטה, וכגון בעיקור דסכין פגומה דאיירי בי’ במשניות שלפני זו, דהוה רבותא יותר, דאפילו במקום שחיטה, תו לא מיפסל אחר שחיטת הרוב. אבל בהגרמה י”ל כיון דלאו מקום שחיטה הוא, הוה כפסק מלשחוט. וסברא זו נזכרת באחרונים, ולומר דבאמת ריב”י לא מכשיר אלא בהגרמה ולא בשאר פסולי שחיטה לא מסתבר לי’ לר”ה, כי באמת אין חילוק בזה, דכיון דלהאי לישנא אתא ההלכה לממ”ס על הגרמה בתחלת השחיטה שפוסלת השחיטה, הרי דששיכא לשחיטה כדי לפסלה עכ”פ, וכמו שביארנו בדה”ק. וא”כ ה”ה בסוף השחיטה. אבל עכ”פ כדי שלא נטעה כן הוו”ל להעמיד פלוגתתם על מה דסליק מני’. לכן הוכיח מזה דפליגו אי בעינן לכתחלה שחיטת כל הסימן מה”ת או סגי ברוב לכחחלה. ואז אין שום חילוק בהאי דינא בין הפסולים. לכן נקט הגרמה לאשמעינן דרך אגב פסול הגרמה. ולפ”ז הא דקאמר דבהגרים בשליש קמא ד”ה פסולה, דכי נפיק חיותא בעינן רובא בשחיטה, האי טעמא רק לריב”י איתא, דרק לדדי’ נפיק חיותא ברובא, דהיינו חיות הקנה דהוה כמדמב”ד. אבל לרבנן, דבעי כל הסימן לכתילה, הרי עדיין לא נפיק חיותא דקנה כמו דלא נפיק חיותא דבהמה כל זמן שמפרכסת. ואפילו אם נפסק כל הקנה ג”כ לא נפיק חיותא, כמו שביארנו במקומו. אבל לרבנן לא בעינן האי טעמא, דהרי פסולה השחיטה גם במיעוט בתרא ומכש”כ במ”ק, מפני שכל הסימן בשחיטה בעינן, ובמקום שחיטה. ואין זה דומה לחצי קנה פגום, דודאי גם לרבנן כשרה, משום דהתם מקום שחיטה. וכ”ז דלא עשה מעשה טרפות לא קפדינן על פסיקת החצי גם בפיסול, משא”כ בהגרמה דליכא   לפנינו שחיטת הסימן כולו אלא בהגרמה — ובזה נמצא עוד טעם מרווח למה פליגו בהגרמה ולא בעיקור דסליק מני’, משום דבעיקור, הלא לכ”ע כשר במ”ק בקנה. וא”כ אין רבותא כ”כ דמכשיר ריב”י במיעוט בתרא נמי משא”כ בהגרמה דבמ”ק פסול. מ”מ במב”ת מכשיר ומשום דכבר נפיק חיותא דכמדמ”ב

אולם באידך לישנא דר” דלכ”ע בהגרים לבסוף כשרה ופליגו בהגרים בתחלה במ”ק, צריכין לומר דפליגו בהיפך, דלרבנן סברו דרק רוב הסימן בעי שחיטה.,ומיעוט בתרא כחותך בבשר המת, משום דכמדמב”ד. ולכן בהגרים במב”ת כשרה, אבל במ”ק פסולה, דהרי ליכא רובא של סימן במקום שחיטה, דמיעוט בתרא לא מצטרף לשחיטה, דכמנחא בדיקולא הוה. אבל ריב”י סובר דלאו כמנחא בדיקולא דמי, ובעינן לכתחלה כל הסימן בשחיטה. אבל כיון דבדיעבד סגי ברוב, לכן בין הגרים במ”ק ובין הגרים במב”ת כשרה, משום דרובא של אחד כמוהו. ומה דאמר דטעמא דריב”י דמכשיר בהגרים במ”ק, מידי דהוה אחצי קנה פגום, לאו דדומה לגמרי, דהרי בחצי קנה פגום סגי בהוסיף עליו כ”ש בדיעבד. וכאן הרי בעינן שני שלישים האחרונים בשחטפה, וכדאמר ריב״י, מלא חוט ע”פ רובה. הרי דשאני במקום שחיטה משלא במקום שחיטה. אבל לגבי שלא לצרף שליש אמצעי שבשחיטה לשליש קמא שבהגרמה לפסול, קמדמה אהדדי ואומר כמו דבחצי קנה פגום חלק השחוט לא מצטרף, אלא להכשיר ולא לפסול, כמו כן בהגרים שליש, אע”פ דלהכשיר לא מצי מצטרף, כיון דלאו מקום שחיטה הוה, אבל לפסול לא מצטרף כלל, דהרי אין כאן שום מעשה טרפות כמו בחצי קנה פגום. ורבנן סברו התם מקום שחיטה הכא לאו מקום שחיטה. הכוונה בזה כיון דלאו מקום שחיטה, ולא מצי מצטרף להשלים הרוב, במשה יתכשר? הלא המיעוט בתרא ודאי לאו שחיטה קחשוב, דהרי היא כבשר מת, דכמנחא בדיקולא הוה. אבל בהגרים בלניש בתרא, ד”ה כשרה, דהא תנן רובא של אחד כמוהו. האי רשא”כ מתפרש לרבנן באופן אחר ממה שיתפרש לריב”י, דלרבנן האי כמוהו, כמוהו ממש קאמר, דהרי לא בעי לכתחלה יותר מן הרוב. אבל לריב”י באמת לאו כמוהו ממש, דהרי בעינן לכתחלה לשחוט כל הסימן, אבל הכוונה דכיון דגם לדידי’ כשר בדיעבד ברובא, א”כ אין סברא לפסול ע”י הגרמה במב”ת. ולכן לשניהם רובא שא”כ דלא מיפסל בהגרמה במב”ת, אבל לא מחד טעמא כנ”ל

וע”ז פריך קושי’ מושכלת, ומאן לימא לן דהאי רובא דהתם לאו ריב”י אמרו, דילמא ריב”י אמרו וקאי על רובא דשני שלישי בתראי, אע”ג דהגרים בשליש קמא, כשר וכדינא דהכא דקאמר ע”פ רובא סגי. והוא מפני דגם המיעוט בתרא שייך לשחיטה. וא”כ מצינן שפיר למימר ד דבהגרים במיעוט בתרא פסולה לריב”י, וכדעת רבנן בלישנא קמא, ומנ”ל דהאי רשא”כ קאי אמיעוט בתרא בהגרמה. בין לרבנן ובין לריב”י. והבן את זאת, כי הוא כפתור ופרח

ועתה נבוא לבאר פלוגתת ר”ה ור”י בהגרים תחלה וסוף, ושחט שליש אמצעי, דר”ה מכשיר ור”י פוסל. ועיין מהרש”א ז”ל על תוס’ ד”ה הגרים, ויפה כתב דר”ה ע”כ מפרש הא דריב”י דקאמר ע”פ רובא, דבשעת גמר הרוב יהי’ בשחיטה ואז דומה ממש לחצי קנה פגום, וכי היכי דשם מהני האי משהו שבשחיטה להצטרף להחצי פגום, כך מצטרף נמי האי שליש קמא של הגרמה לשליש האמצעי

.

ולפ”ז לר”ה, בין לרבנן ובין לריב”י, לא בעינן לכתחלה נמי רק רוב הסימן, כי השאר כמדמב”ד ולא פליגו אלא אם שליש קמא של הגרמה דינו כחצי קנה פגום, או שאני חצי קנה פגום דהוה מקום שחיטה. ויש להסביר קצת סברת ר”ה דמדמה הגרים שליש קמא לחצי קנה פגום, ולח מחלק בין מקום שחיטה לשלא במקום שחיטה, משום דכיון דלדידי כל שנשחט הרוב כמדמב”ד, ממילא בשעת גמר פסיקת רוב הקנה גם מה שלמטה ממקום הגרמה ענפסק דמי, אלא דבכולו בהגרמה גזה”כ לפסול שחיטה הוה. אבל כל שהגמר של הרוב במקום שחיטה, שפיר דמי דכולו כמדמב”ד. וממילא בשחט תחלה וסוף והגרים באמצע ע”כ דטרפה, דהרי השליש בתרא לא מצטרף דהוא כמדמב”ד. ולכן כאשר חזר ר”ה להכשיר את זאת כר”י, שפיר קאמר לי’ ר”ח לא תהדר בך, דא”כ הפסדת לקמייתא. דאם תודה דשליש האחרון שייך לשחיטה, א”כ לאו כמדמב”ד, ואיך תצטרף שליש קמא דהגרמה להשלים הרוב, כיון דלאו מקום שחיטה הוא? אבל ר”י שפיר פוסל באמצעי בשחיטה ושלישי קמא ובתרא בהגרמה, ומכשיר באמצעי בהגרמה ושאר שני שלישים בשחיטה, מפני שסובר דריב”י בעי סימן שלם לכחחלה. ולכן הני שני שלישי שחיטה מצטרפין להכשיר, ושני שלישי בהגרמה מצטרפין לפסול

וראה זה איך שגה הפליתי ז”ל שגיאה רבתא בפירוש הסוגי’ הלזו, עיין בי’ בסי’ כ’ אות ג’ שחולק ביד רמה על הכ”מ והש”ך ויתר הפוסקים שכתבו דשלא במקום שחיטה בין בקנה ובין בושט לאו נבלה הוה כשנפסק, אלא מהני השחיטה למטה ממקום הפסוקה כמו בשאר טרפות. והוא ז”ל לפי דעתו הביא ראי’ שאין עליה תשובה נגדם מהא דמכשיר ר”ה בשחט שליש אמצעי, משום דנפיק חיותא בשחיטה, ומסיק בזה”ל. “ולכן ברור דהואיל דנפסק רוב הגרגרת ורובו ככולו בכה”ת, הוו”ל כניטל, ונפסק הגרגרת נבלה”, עכ”ל. ופלא והפלא שלא שת לבו דהיינו פלוגתא דר”י ור”ה, דלר”ה כל שנפסק הגרגרת הוה כמדמב”ד, וממילא דליכא חילוק בין במקום שחיטה ובין שלא במקום שחיטה. אבל ר”י החולק עליו, ואשר ההלכתא כוותי’, סובר דגרגרת שנפסק לאו כמב”ד, ואפילו כולו נפסק. ולכן כל שנסשק למעלה ממקום שחיטה, שפיר מצי שחט למטה ממנה, ומה שלא מצי שחט, בנפסק במקום שחיטה, למעלה או למטה ממקום הפסיקה, לאו מטעם דכבר הגרגרת כניטל דמי, וכסברת ר”ל, אלא כר”י, ומטעם דכבר הוה נחורה, ונפסלה לשחיטה. ותדע דהרי ר”י דמכשיר בהגרים שליש אמצעי, והוא כשגמר שליש האחרון בשחיטה, דאם פסק ולא גמר פשיטא דטרפה, וא”כ איך יוכשר ע”י שחיטת שליש האחרון כיון שכבר איטרף וכנוטל כולו דמי? וזה ראי’ שאין עליה תשובה, היפך דברי הפליתי

הן אמת שהני הגאונים מדויל ידייהו קמשתלמו, כי כולם נמשכו אחרי הרשב”א והוא ג”כ שיטת התוס’, דאחר שחיטת רוב הקנה, עכ”פ הקנה כמדמב”ד, אפילו למאן דל”ל הא דר”ל לגבי ריאה, כי גם בין הראשונים לא מצאתי זולת סרמב”ם והר”ן בחידושיו שם בסוגי’ לקמן ל”ב ע”ב, שזכו לידע את זאת שר”י בר פלוגתא דר”ל לא ס”ל כמדמב”ד, לא הריאה ולא הקנה, ולא בסימן אחד ולא בשני סימנים. אבל האמת כן הוא כאשר תראה שם בחידושי, וכאשר גם סוגי’ זו מוכיחה, וכן סוגי’ דישנה לשחיטה מתוע”ס לקמן כ”ט ע”ב ודו”ק.

ע”ב תוס’ ד”ה שחט ופגע בו נקב, ולא דמי לשחט שליש וכו’, ועיין היטב במהרש”א, והרבר מובן ע”פ דברינו לעיל, דמקום שחיטה גרע מהגרמה לענין פגע בנקב, הן לר”ה והן
לר”י, דלר”ה, לפי מה דס”ל עתה דפגע בנקב הוה כנעשה לאחר שחיטת השליש קמא, פסולה משום דנעשה כמאן דמנחא בדיקולא, ע”י הנקב, שלא ע”י שחיטה, ומה יועיל אם יוסיף עוד שליש האחרון כיון דהוה כבר כמב”ד ולר”י הגם דבהגרמה כהג”וו כשר הוה, דהרי ל”ל כמדב”ד, ומצי משלים רובא בשחיטה ע”י שליש האחרון, אבל בנקב במקום שחיטה שפגע בו, דהוה כגומר הרוב בפיסול, הוה שחיטה פסולה, כמו נקה”וו דמטעם שחיטה פסולה קאתינן עלה לדעת הרמב”ם, ותו לא מצי שחיט מה שכבר נפסלה, אולם לדעת התוס’, ודאי קשה טובא להבין דין זה דפגע בו נקב, דלשיטתם דלכ”ע אחר שחיטת הרוב, הגרגרת כמב”ד, צריך לחלק ולומר דדוקא בנפסק במקום שחיטה כן הוא. אבל למעלה ממקום שחיטה, אע”ג דבכלל פסה”ג וטרפה מ”מ לענין כמדמב”ד לאו כגרגרת יחשב, וזה דכר שלא ניתן להאמר. וכמו שתמה על זה הפלתי שהבאתי ברה”ק, ודו”ק היטב

ע”ש משנה, השוחט מן הצדדין וכו’, השוחש מן העורף שחיטתו פסולה, המולק מן העורף מליקתו כשרה, בגמר’ מדייק דהאי עורף מול עורף קאמר, דאל’כ, מאי אר׳’ שוחט אפילו מולק נמי פסול, ולכאור’ היה לז למידק יותר משוחט עצמו, מאי ארי’ עורף אפילו פנים נמי פסול, דהא בעינן שחיטה למטה משיפוי כובע, ולדעת משנתינו דלעיל למטה מזה בטבעת הגדולה, אלא די”ל, דפסול הגרמה באמת ממליקה ידעינן דכיון דאמרה תורה מליקה ממול ערפו ולא מערפו, משום סימנים אמרה, דבעינן משיפוי כובע למטה גם במליקה, וממילא דשחיטה כנגד מול עורף בעינן, כי את זה לעומת זה אמרה תורה, מליקה מלאחריו ושחיטה מלפניו. וזה נכון מאד

והא דקתני, בשוחט מן העורף דשחיטתו פסולה, לכאור’ אינה אלא טרפה ששחטה, לפי מה דמסיק לקמן דמליקת עורף בלא רוב בשר קאמר, דאל”כ, וכי מתה עומד ומולק, א”כ ה”ה השחיטה מן העורף נמי בלא רוב בשר ואינו אלא טרפה, אבל מ”מ פסולה מטעם מחליד, וזאת אפילו לרבא דלקמן, דל”ל טעמא דמחליד, דהתם לפי הס”ד, דעם רוב בשר קאמר, ואו ס”ל לרבא דליכא חלדה, אבל לאחר מסקנא, דע”כ בלא רוב בשר, ע”כ הוא מחליד הסכין בין בשר המפרקת לסימנים וכמש”כ התוס’ לקמן ד”ה מפני שהוא מחליד, וכל מה שכתבתי עד הנה מצאתי מבואר ברא”י אלא דלפע”ד, לדעת היש”ש ז”ל סי’ מ”ד, דשבירת המפרקת, אף בלא רוב בשר עם פסוקת הסימנים ג”כ נבלה הוה, כמו מפרקת עם רוב בשר, ומטמא מיד, והיינו דר”ל ור’ אסי דלקמן דמפרשו, הותזו ראשיהן כן. וכן נראה שהוא דעת הרמב”ם, עיין רא”י לקמן כ”א ד”ה כתב הר”ם, גם בלא טעמא דחלדה שפיר קאמר שחיטתו פסולה. והוא לפי דעת רש”י ז”ל לקמן בסוגי’ דמסוכנת, דבעינן פירכוס לאחר גמר שחיטה, ולא די בפרכוס עם סוף השחיטה, וכאשר אמרו שם בגמ’. זה פירש לחיים חה פירש למיתה, דבעינן חיות אחר גמר לידה, וכן פסקינן ביו”ד סי’ י”ז כרש”י. וא”כ כל שנפסק המפרקת ושני סימנים, הרי הוא כמתה, וליכא חיות אחר השחיטה. ואנן חיות אחר השחיטה בעינן, ואפילו בעוף דסגי בסימן אחד, וכן בבהמה דסגי ברוב שני סימנים, ונאמר דדוקא בנפסקו הסימנים לגמרי הוה כמתה, ולא בפסיקת הרוב שלהן. מ”מ הרי לכחחלה בעינן שחיטת כל הסימנים, וגם בעוף כדעת הרמב”ם, והוא מה”ת, אלא דבדיעבד כשרה השחיטה ברובא, ובעוף אף בסימן אחד, אבל ראוין לשחיטה עכ”פ בעינן, וכמו בבילת המנחות, דאע”ג דאין הבילה מעכבת, אבל ראוי לבילה בעינן, וכאן אחר שנפסק המפרקת, אין שני הסימנים ראוין להשחא לגמרן, דאם יופסקו כולן, תהי’ כמתה. ואין זה שחיטה אלא הריגה

ומה דקאמר ר”ח לקמן לסייע לזעירי ממתני’, דמלק בסכין מטמא בגדים,. ואי אמרת טרפה הוה, תהני סכין לטהרה מידי נבלה, לכאור’ לפי האמור, מה ראי’ מביא משם, דילמא ע”י שחיטת סימנים נעשה מתה ולכן מטמא כנבלה, לק”מ דהא דחידש לן היש”ש דמפרקת עם הסימנים עושה נבלה, היינו אם איתא להא דזעירי, דמפרקת ורוב בשר נבלה, ה”ה מפרקת ושני סימנים נמי כן, אבל אי ליתא להא דזעירי, אז גם הא דהותזו ראשיהן צריכין לפרש עם רוב בשר ולא נשאר מעורה אלא בעור

והנה הא דפריך רבא לקמן, אי קשי’ הא קשי’ וכי מתה עומד ומולק. ומתרץ דעושין כמו  דתנינא בברייתא’ וכיצד מולקין את העוף, חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לסימנים, לפי האמור, האי קושי’ ותירוץ שייכין גם בלא זעירי, דאם ימלוק המפרקת עם הבשר והסימנים, פשיטא דכמתה הוה, דהיינו הותז הראש ממש. ואנן בעינן גם במליקה חיות אחר המליקה, כמו בשחיטה אחר השחיטה, דכל שמת תחת ידו ממש, אין זה לא מולק ולא שוחט אלא הורג, ואע”פ דלישנא דרבא “וכי מתה עומד ומולק” ודאי משמע דאזעירי קאי, מ”מ גם בלא הא דזעירי, היינו מוכרחים לומר דמניח רוב בשר כדי שלא יהי’ מת תחת ידו

ומה מאד מיושב בזה קושי’ עצומה׳ לשיטת הסוברים דר”ל ור’ אסי פליגו אדזעירי, וכמש”כ התוס’ לקמן ד”ה הותזו, איך פרנסו הני אמוראים האי ברייתא דכיצד מולקין את העוף. והרא”י הוכרח מכח קושי’ זו לומר, דהני אמוראים לא ידעו מהאי ברייתא, ולכן לא פסקינן כוותייהו, ולפי האמור אין מברייתא זו שום סתירה לדבריהם, דבכוב”כ צריך להניח הבשר כדי שלא תהי’ מתה עם גמר המליקה

ולפ”ז ר”ח הכי קאמר, דאי אמרת טרפה הוה ולא נבלה, ומ”מ מ מניח הבשר כדי שלא תהי’ מתה עם גמר המליקה, תהני לי’ סכין לטהר מידי נבלה, דאז לא נימא כיש”ש דמפרקת עם הסימנים נבלה הוה, אלא ודאי כזעירי דמפרקת עם רוב בשר נבלה. וממילא כמו כן מפרקת עם הסימנים, וכיש”ש. ולכן אפילו אם מניח הרוב בשר מ”מ לא מהני הסכין לטהר מידי נבלה, משום דמפרקת עם הסימנים עושין מיתה, וכיש”ש. ואי תקשה לך בכל מליקה הרי הוא מפרקת וסימנים, והוה מתה עם סוף המליקה, לא היא, כי ברוב סימנים עדיין לא מתה, והמיעוט הבתרא הוא רק משום מצות הבדלה ולא שייכי לעיקר המליקה

וכל זאת כתבנו לדעת רש”י, דבעינן חיות אחר גמר שחיטה, אבל התוס’ לקמן שם בסוגי’ נראה דלא סברו כרש”י, ולכן לדידהו ודאי צ”ל דמטעם חלדה פסולה השחיטה מן העורף, ודו”ק




Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s