דף כ

דף כ’ ע”א גמר’ ארבב״ח לא, למיעוטי שן וצפורן, לפי פרש”י  דמחוברת קאמר, ולמעוטי מסיפא דקתני כשר במליקה פסול בשחיטה, הכי מתפרש כשר במליקה, דהיינו צפורן מחוברת פסול בשחיטה, משום דבשחיטה בעינן תלוש, וממילא ממועט גם שן מחובר מה״ט גופא, וכן כתב רש׳”י בפירוש, וז”ל: ״והכי קאמר כשר במליקה כגון צפורן וכו’, וכיון דאשמעינן צפורן ה”ה לשן דטעמא משום מחובר הוא”, עכ”ל. לכן לא ידעתי מה נתקשו
התוס׳ בזה, ואולי הוא תוספות ברש”י ממהדור׳ בתרא שלא היה לפניהם, כי רש”י ז”ל כמה מהדורות כתב, כאשר כתב השטמ”ק בק”ק, אלא דמה שתירצו התוס’ דלא נקט שן,  אלא לומר דלא מיפסל מטעם מחובר כמו בשחיטה, אינו מובן כלל, וגם למה להו לדחוק כ”כ, כיון דיש לפרש כמו שפרש”י ז”ל, דבעל הגמ’ מוסיף שן מפני שמחד טעמא פסול כמו צפורן, ואולי לא ניחא להו בזה, משום דנקט שן תחלה, דלפרש”י הוול”ל לאחר צפורן,
כיון דנלמד מצפורן, אבל גם משום הא לא ארי’, דנקט לישנא דמתני’ דלעיל דקתני והשינים והצפורן ואע”ג דהתם בשינים תלושין מיירי, עיין תוס’ לעיל ד”ה הא בתלושה, שכתבו דה”ה דהוה מצי לאוקמי במחובר ופסול כמו ציפורן, ודו”ק

ע”ש גמר’ א”ר כהנא, מצות מליקה קוצץ ויורד זו היא מצותה וכו’, א”ל ר”י כ”ש מוליך ומביא, ופרש”י ז”ל “דכל כמה דלא ממעט קרא בהדי’ כדממעט צואר וסכין, כי עביד מליקה בשחיטה, (ר”ל דרך משיכה) טפי עדיף”, עכ”ל. וקשי’ לי טובא, דא”כ מנין לן דקוצץ ויורד כשר? ומכש”כ דקשה על המ”ד דקיצץ ויורד דוקא, מנ”ל? וראיתי להרשב”א שהרגיש בזה וז”ל: “קוצץ ויורד אין, מוליך ומביא לא, שהתורה חלקה בין שחיטה למליקה
 א”ל ר”י כ”ש דמוליך ומביא, דלא אשכחן דחלקה התורה אלא בממול עורף, אבל בהלכותיה, כל שאתה יכול לעשות מליקה כשחיטה וכו’, וניהו דהתורה התירה אפילו בדריסה, כ”ש דאם הוליך והביא וכו'” עכ”ל. ועדיין לא איתפרש לן איה התירה התורה בדריסה, ומכש”כ למ”ד קוצץ ויורד דוקא, מנ”ל? דחלוק מליקה משחיטה גם לענין מוליך ומביא, זו במשיכה וזו בחנ קה, אבל לפע”ד ברור הוא מה שכתבנו למעלה במשנה דשוחט במגל קציר, דכל שהוא בעצמו של כהן, דהוא במחובר, דרכו בדריסה, וכל שהוא במשיכה דושחט היינו ומשך דרכו בתלוש, עיי”ש. ולן מליקה שהוא בעצמו של כהן, כדרשינן מ”והקריבו הכהן” כמו שהביא רש”י ז”ל ע”ב דכשר עכ”פ בדריסה אלא דלחד מ”ד  גם בשחיטה לא בעינן קרא מיוחד דבעי תלוש, דסתם שחט ומשך הוא בתלוש, והוא דוקא, וגם לאידך מ”ד דכ”ש מוליך ומביא, כדי שלא תחלוק מליקה משחיטה לגמר, מ״מ בשחיטה לא נאמר דכש”כ בחניקה כדי שלא תחלוק ממליקה, משום דהסברא נותנת דמשיכה עדיף טפי מחניקה מטעם צער בע”ח, שהחניקה מיתה קשה והמשיכה מיתה קלה, וקרא דאברהם דשחיטה בתלוש רק אסמכתא בעלמא וכמש”כ לעיל.

 ובזה מיושב היטב לשון רש”י ז”ל, בד”ה אמר שמואל, שכתב ומכש”כ קיצץ ויורד, והגיה השטמ”ק שנדפס על הדף בש”ס ווילנא “וה”ה קוצץ ויורד”, משום דקשי’ לי’, דהא בגמ’ קאמר לה פך, דמוליך ומביא הוה כ”ש מקוצץ ויורד, ולפי האמור אין כאן מקום להגיה, דק”ו מצינן למימר, אי ממה שמפורש על דבר שאינו מפורש, ומכח הסברא, או להיפך מן מה שהסברא נותנת, על מה שיש סמך בקרא. ולכן הש”ס שפיר קאמר מוליך ומביא ק”ו הוא, ממפורש דקוצץ ויורד ומכח הסברא דכל שדומה לשחיטה טפי עדיף. אבל רש”י נמי יפה כתב אם שמואל סבר דמוליך ומביא כשר מכח הסברא, מכש”כ דקוצץ ויורד כשר דנלמד ממה שהקפידה תורה על המחובר שהוא מסתמא בדריסה. וזה נכון וברור, ודו”ק

רש”י ד”ה אמר שמואל כל הכשר וכו’,  שמואל לאו בהל”ש איירי, דא”כ איכא למיפרך טובא, דאי סבר מו”מ פסול והא איכא מו”מ ואיכא תלוש, ואי קסבר מו”מ וכו’ קשי’ סיפא וכו’, עכ”ל. עיין מהרש”א שנתקשה הרבה בדברי רש”י אלו, דאיך קאמר והא איכא תלוש, כיון דלעיל כתב דתלוש לאו מליקה מקרי, ולא שייך בו לומר דפסול. ואי נאיד רש”י השתא מהא דכתב לעיל, א”כ גם אי קסבר מו”מ במליקה כשר, עדיין קשה, והאיכא תלוש, עיי”ש שנדחק מאד. ולפע”ד נראה דהא דכ’ רש”י לעיל דתלוש לא מקרי מליקה כלל הוא כדי ליישב המ”ד דאתא לימעיט שן וצפורן במחובר, דלמא לא אמר להיפך וכדאית דמפרשי דלמעוטי תלוש אתא וקאי ארישא. והאי מ”ד ע”כ סובר דמו”מ במליקה כשר כדאמר בגמ’ דמה”ט לא קאמר למיעוטי מו”מ, ולדידי’ הוא דכ’ רש”י דתלוש לא מקרי למיקה כלל, משום דמפורש בקרא דבעינן בעצמו של כהן. אבל פסול מחובר בשחיטה לא מקרי מפורש בקרא, דכמו באמרינן במליקה אע”פ דסתמא בדריסה, מ”מ כ”ש דמו”מ כשר, כן הי’ מקום לומר בשחיטה, אע”פ דסתם ומשך בתלוש, מ”מ ה”ה במחובר או אפילו כ”ש מחובר כדי להשוותו למליקה כל מה דאפשר, אם לא מכח אסמכתא דאברהם או כמש”כ לעיל, דכל שאין סברא לומר דזה עדיף, אמרינן קרא דוקא קאמר. אבל עכ”פ לא מקרי מפורש, כדי שנאמר דאין זה שחיטה כלל. אולם לאידך מ”ד, דמו”מ במליקה פסול, ע”כ דס”ל אע”ג דאיכא ק”ו דמו”מ עדיף מדריסה, מ”מ פסול לכיון דהקפידה תורה על עצמו של כהן, כ”כ הקפידה על הדריסה, כי היינו הך. א”כ גם זה ע”כ כמפורש בקרא יחשב, דאל”כ הוה לן למימר ק”ו דמו”מ כשר. וע”כ דהאי מ”ד לית לי’ סברת רש”י דמה שמפורש בקרא לא מקרי מליקה. ולכן שפיר כ’ רש”י ז”ל דאי ס”ל מו”מ פסול, והאיכא מו”מ וגם תלוש, דלהאי מ”ד תלוש פסול מקרי, אבל שם מליקה עליה. אבל אי ס”ל מו”מ כשר, לא קשי’ לי’ דהא איכא תלוש, דלהאי מ”ד מהדרינן לסברת רש”י, דתלוש לאו מליקה היא כלל, וכמו דדריסה לאו שחיטה מקרי. ועיין לעיל ט’ ע”א תוס׳ ד”ה כולהו תנינהו ובמה שכתבתי שם, ודו”ק 

תוס’ ד”ה אילימא למיעוטי עיקור סימנים, לפי’ הקו’ דעיקור סימנים הוה טרפה תימה וכו’. והנה הלב ארי’ ז”ל רוצה ליישב שיטת רש”י ז”ל, באמרו דגם רש”י מורה דלא מהני שחיטה בסימנים עקורים, ומכח סברא דא”א לשחטן כראוי’ בלי פסול דרסה או שהי’, דעת הרמב”ן ז”ל מובא בר”ן. והראי׳ דכן הוא, דהא בתוספתא דנשמטה הגרגרת, ואינו יודע אם קודם או לאח”ש, דקתני זה היה מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה להחמיר, ע”כ לאו מטעם טרפה קאתא עלה, דהרי בספק טרפה אמרינן נשחטה הותרה, אלא ודאי מודה רש”י דלא מהני שחיטה בסימנים עקורים. וכל הסוגי’ כאן אזלה לענין פסול שחיטה ומליקה שתהי’ מטמא, וכן כתב המג”ש, עכת”ד הל”א

  והנה ראייתו מן התוספתא אינה ראי’, דאפילו לדעת הבה”ג, דסימן השמוט אין שחיטה מועלת בו, קשה למה יקרא זאת ספק בשחיטה, לפי מה שדחו האחרונים את דברי הפלתי שכי דספק נקה”וו הוא ספק בשחיטה, וכתבו הם דזה ליתא, דדוקא ספק במעשה השחיטה עצמה, אבל ספק במקרה אחרת אע”פ שעל ידה השחיטה נפסלת, אין זה חמור משאר ספק טרפות דמוקמינן אחזקת כשרות. ועיין בזה היטב במה שכתבתי בזה לעיל בסוגי’ דחזקה. אבל נ”ל דהאי ספק אי נשמט קודם או לאח”ש אינו דומה לשאר ספק טרפה, דכאן לפנינו שני מעשים: שמוטה ושחוטה. ואינו יודע איזה מעשה קודם, אי השמוטה או השחיטה. והוא כמו במחליף פרה בחמור וילדה, ואין אנו יודעים אם המקח קודם ללידה או הלידה קודמת להחלפה, דלא שייך להעמיד על חזקה דמעיקרא, עיין לעיל
בחידושי בזה. וזה ברור, ולכן אין שום ראי’ מזה, דמפסול שחיטה מיירי. ובגוף הסברא לומר דעיקור הוא מטעם דא”א לשחוט כהוגן בסימנים עקורים ממקום חבורן, הגם שהוא טעם נכון על ההלכה, אבל קשה לומר דמטעם זה עשאו רבנן כפסול ודאי, דאי באמת רק פסול ספק הוא.,נימא בספק נשמטו קודם שחיטה ס”ס שמא לאח”ש ושמא נשחט כהוגן. ועוד זאת, דמתוך הסוגי’ דהכא מוכח דעיקור סימנים הלכתא בלא טעמא הוה, דקאמר אדרבה אי יש שחיטה לעוף מה”ת הכי אגמרי’ דבעוף אין עיקור, הרי דעיקור, הלכה הוה, ובלא טעם, דאל”כ אין חילוק בין עוף לבהמה, גם דוחק גדול לומר דשמואל לענין טומאה אמר למלתי’, ולהאי תנא דמליקת טרפה מטהרתה מידי נבלה

ולפע”ד יש מקום יותר מרווח ליישב דעת רש”י בשנאמר דס”ל לשמואל אין טרפות לח”ח, וא”כ אם נשמטו הסימנים לאחר שבירת המפרקת ופסוקת החוט, תו לא איכפת לן עיקור םימנים מצד טרפות, אבל מ”מ פסולים למליקה, כיון דכבר נפסקו, הרי הם מובדלים מן הראש, ואע”ג דעדיין יש בהן חיות להיות נשחטים, אבל למליקה דהברלה בעינן בעולת העוף, ולא יבדיל כתיב בחטאת העוף, אין בסימנים עקורים ניכר מעשה דהבדלה, או חיבור בחטאת. אבל למ”ד אין עיקור סמנים בעוף במליקה, אבל בשחיטה יש עיקור, ע”כ דס”ל כבה”ג דאין טרפות כלל בעיקור סימנים, ולכן שייך הבדלה למטה מן העיקור. אבל שחיטה, הכי אגמרי’ דאינם ראויין לשחיטה. ומה שכ’ עוד הלב ארי’, דלולי דברי התוס’, אין כאן הכרע לומר דלא ס”ל לרש”י עיקור דבה״ג, די”ל דמה”ט לא מנה האי עיקור, משום דס”ל כרמי ב”י, דאין עיקור סימנים בעוף, ולא מנה אלא פסולי שחיטה השייכים בין בבהמה ובין בעוף, עיי”ש, יותר הוו”לל דלא מנה אלא מה דהשוחט צריך לידע. והאי עיקור דבה”ג לא איכפת לן אי לא ידע הטבח ממנו, דהרי לא חיישינן לעיקור ולא בעי למיבדק אבתרי’, כדפסקינן ביו”ד סי’ כ”ד, אלא דלפי מה שכתבנו שם, גם לחלדה לא חיישינן, דמש”ה קתני שם, כיון דלא ידע שמא שהה או דרס, ולא קתני שמא החליד, כמו דקתני גבי חשו”ק שמא יחלידו, עיי”ש ודו”ק


תוס’ ד”ה לא אמרו בסד”ה, והא דנקט בהתחלת גבי נו”ט לא יאכלו הכהנים וכו’, לאו דוקא, דנבלה לא הוה כדמוכח לקמן וכו’, אלא כלומר טרפה, וקרא נקט נבלה אגב טרפה, עכ”ל התוס’. כפי הנראה גרסו שם כגמ’ “אישתרי נמי נבלה”, ולא כמו שהגירסא לפנינו .”אישתרי נמי נבלה וטרפה”. ולכן כתבו דנבלה דנקט לאו דוקא, אבל כוונתו על טרפה, אבל אי היינו גורסים נו”ט, לא מצינן לתרץ דנקט נבלה אגב טרפה, דהרי רבינא דקאמר אישתרי להו, לא יאמר שקר דרך אגכ, אבל אקרא דאזהיר “נבלה וטרפה לא יאכלו” שפיר כתבו דאגב טרפה אזהיר נמי אנבלה אף דאין בו צורך

והלב ארי’ נתקשה דמה קשי’ להו למ”ד א”ש לעמה”ת הלא יש לו תירץ על הקרא, כדאמר שם ר”י דהאי קרא אלי’ עתיד לדרשו. ועל רבינא לא מצי מקשו, דמסתמא סבר כהלכתא י”ש לעמה”ת, והניח קושייתו בצ”ע. והוא באמת קושי’ עצומה על התוס’. ואין לומר דהתוס’ לכ”ע קשי’ להו משום דסברו דאין נבלה חל אטרפה משום דאאחע”א וכמש”כ הנו”ב, עיין בשו”ת ק”ד בעל הכת”ס סי’ כ”א, ודלא כמש”כ התוס’ לקמן צ”ב ע”א ד”ה ורמינהו, עיי”ש. וא”כ אין במליקה רק טרפה מכח שבירת השדרה שקדום דזה ליתא דטעמא דנו”ב הוא משום דנבלה לא מוסיף ולא כולל הוה, אבל אם נימא דטרפה אישתרי לכהנים ממילא הוה נבלה מוסיף לגבי כהנים. וא”כ ע”כ גם נבלה אישתרי להו. ולכאור’ ילי”ש דברי התוס’ דהכי קשי’ להו, דכיון דבלא”ה תירוצו של רבינא דחוק, וכמש”כ התוס’ שם במנחות דמצותי’ בכך שאני, ואם דלמ”ד א”ש לעמה”ת ע”כ צריכין לתרץ כר”י דאלי’ עתיד לדרשו, למס לי’ לרבינא להמציא תירוץ דחוק שאינו אלא לחד מ”ד. אכל אם כן כוונתם לא היו צריכין לתקן דברי רבינא אלא הקרא דנקט נבלה אגב טרפה. אבל דברי רבינא בלא”ה ניחא דס”ל י”ש לעמה”ת, לכן נקט נבלה

וכד הוינא טלי’ אמרתי בכוונת התוס’ דקשי’ להו דמנ”ל דאישתרי נבלה, דלמא רק לא נצטוו על הזביחה ואישתרי להו נחירה, אבל נבלה גמורה מנין? ואי דקרא דיחזקאל נמי, אהאי נבלה, דהיינו בשר נחירה אזהיר להו, הוו”ל להקדים טרפה לנבלה דודאי טרפה חמור מבשר נחירה בסימנים דאישתרי להו במדבר. אלא דעתה אני יודע דא”א להעמיס זאת בתוס’, כי המה לא נחתו לענין זה כאשר ביארתי זאת במקומו, ודו”ק

ע״ב גמר’ אמר זעירי נשבר המפרקת ורוב בשר עמה נבלה, פרש”י ז”ל ומטמא מיד אע”פ שמפרכסת וכו’, עכ”ל, והוא ממש כמימרא דשמואל לענין אדם דלקמןת דקאמר נשבר המפרקת ורוב בשר עמה מטמא באוהל, והא דלא אמר זעירי בפירוש ומטמא במשא וכן שמואל לקמן בעשאה גיסטרא, וכן ר”א דאמר ניטל הירך וחלל שלה, לא אמרו רק דנבלה הוה, ולא הזכירו דמטמא במשא, ורק רש”י הוסיף גם התם, ״מטמא עוד בחיה״. אבל באמת אין בזה צורך, דמובן מאלין דכל ששם נבלה עליו מטמא במשא, ורש”י ז”ל ג”כ רק בשביל האי “מיד” שכתב מצא בו צורך להוסיף, שלא תאמר דר”ל נבלה לענין שלא תהני בה שחיטה, אבל אינה מטמא מיד. לכן הוסיף רש”י דכוונתו דהוה נבלה מיד בעודה מפרכסת, כי האי פירכוס הוה כפירכוס דזנב הלטאה, אלא דגם זאת מובן מאליו, ורק לרווחא דמילתא ולתוספת ביאור כתב רש”י ז”ל את זאת. דניסה דמצינן גם על נקה”וו ופסה”ג דמקרי נבלה, והיינו דלא מהני בהו שחיטה אבל אינו מטמא מחיים, שאני התם דלדעח החוס’ רק על פסה”ג קאמר כן, ולא הוה נבלה מחיים כלל, לענין איסור אכילה נמי לא. והכוונה שם דהוה נבלה לאח”ש ומיתה ומטעם דגרגרת הנפסק כמב”ד הוה ולא מצי שחיט לי’. וא”כ זאת ודאי לא שייך במילי אחרינא כמו בנשבר המפרקת או בגיסטרא וכדומה דמ”מ אם עדיין היא כחי תהני לה שחיטת הסימנים לטהרה מידי נבלה. ואי דלא הוה כחי הרי מטמא מיד, ואם לדעת הרמב”ם דגם נקה”וו הוא נבלה, ומחים לענין איסור אכילת נבלה. וכמש”כ התבו”ש שלדעתו איכא חילוק בין איסור אכילת נבלה לטומאת נבלות, הרי ביארנו הטעם ג”כ, משום כל שניקב הושט הוה נחירה ותו לא מצי שחיט׳ וא”כ בהני דזעירי ודשמואל לא שייך זאת כלל. לכן כל שאמרו נבלה, ע”כ הכוונה דמטמא מיד. והא דקתני לעיל במתני’ שחיטת נכרי נבלה ומטמא במשא, וכן בברייתא לעיל דף ט’ בלא בדק בסימנים נבלה ומטמא במשא, דבכל הני לא מטמא מיד, אלא לאחר מיתה, מ”מ קתני מטמא במשא, בשחיטת נכרי פריך באמת בגמ’ פשיטא, ומשני לאפוקי דאינה מטמא באוהל, ובלא בדק בסימנים לעומת מאן דתנא טרפה ואסורה באכילה, לאפוקי דלענין טומאה אמרינן דשפיר שחיט, קתני במתניתא דנבלה ודאי הוא גם לענין טומאת משא, ועיין ברא”י ד”ה הר”ם ז”ל, שכתב דמש”ה לא קשי’ מתני’ היא, דמלק בסכין מטמא בגדים אבית הבליעה, דמשם אין ראי’ דמטמא מיד,דאפשר לומר דהוה כמו נקה”ו ופסה”ג, דהוה נבלה מחיים לענין איסור, ולא לענין טומאה, עיי”ש. ובמחכ”ת החליף כאן הסיבה במסובב, דהוא סבר דמשום דהוה נבלה מחיים, לכן לא מהני בי’ שחיטה, וא”כ ה”ה בשאר מילי נמי מצינן למימר כן, דהוה נבלה מחיים לעין איסור אכילה, לכן לא מהני בי’ שחיטה. אבל באתח נהפוך הוא, משום דלא מהני בי’ שחיטה, לכן מקרי נבלה מחיים. וא”כ דוקא בטרפות בסימנים, דאיכא טעם לומר דלא מהני בה שחיטה, איכא האי מין נבלה שאסור באכילה, ואינו מטמא. אבל בשאר מיני טרפות, למה לא תהני בהו שחיטה? וזה ברור כשמש בצהרים — ובפתיחה שלי, וכן בחדושי לקמן ל”ב תראה כי גם מה שמחדש לן התב”ש והסכימו עמו כל האחרונים, לחלק בין איסור לטומאה, לא מני׳ ולא מקצתי’. והוא שגיאה רבתא, שמעולם לא עלה כזאת ע”ד הרמב”ם ז”ל. עיי”ש ודו”ק


רש”י ד”ה וכי מתה עומד ומולק, דהא ודאי עוף בחד סימן וכו’, עכ”ל. עיין במהרש”א ז”ל דכוונת רש”י, דבהאי עוף דכבר נשבר המפרקת ורוב בשר עמה, עיי”ש. ויש להעיר, דהא לקמן קאמר ר”ל הותזו ממש, ור”א אומר כהבדלת עולת העוף לראב”ש.,והתוס’ שם כתבו דקאי על בהמה חיה ועוף במס’ אהלות. הרי דגם בעוף בעינן שני סימנים דוקא. וניהו דרש”י מפרש לקמן דאשרצים קאי, היינו כדי שלא לעשות פלוגתא בין זעירי ושמואל לר”ל ור”א מפרשי המשנה דהותזו ראשיהן. אבל אי ליתא לזעירי, גם רש”י היה מפרש דהותזו ראשיהן על כל שאר בע”ח כסתמא דמשנה דאהלות. ועוד, הלא גם לתוס’ צריכין לפרש הא דפריך רבא וכי מתה עומד ומולק דאחטאת קאי, אלא דבאמת במשנה שם ליתא תיבת “עוף”אלא בהמה וחיה קתני, ולכן גם בתוס’ צריכין להגיה כן ולמחוק תיבת “עוף” דבלא”ה אין לגרוס שם “עוף”, דלמאי נפ”מ יאמר דעוף מטמא טומאת בית הבליעה מיד? והא אין לעוף טומאת מגע ומשא וכבר כ’ רש”י ז”ל במכות ט”ז ע”ב דנמלה בשעת בליעתה נעשה מתה. וניהו דלקמן ק”ב ע”ב ד”ה בכ”ש כתב רש”י ז”ל דחייב משום אבמה”ח בבליעה, וא”כ ע”כ צריכין לחלק בין נמלה לעוף דפוף חיותא נפיש יותר מנמלה. מ”מ הכא בהותזו ראשיהן פשיטא דחיותא זוטר כ”כ שבשעת בליעה מתה לגמרי כמו נמלה בריאה, וא”כ אין שום נפ”מ בהאי דינא להותזו ראשיהן לגבי עוף. ולכן י”ל דבחיה ובהמה בעינן שני סימנים, ובעוף בחד סימן, כדין שחיטה, מהני לעשותו מת בצירוף מפרקת ורוב בשר. אבל כל זאת דוחק גדול לומר, דאביי פריך לי’ לרבא, ותקשה לך עולת עוף, וכי מתה עומד ומולק, כמלתא דפשיטא, דבסימן אחד סגי בעוף כמו שני סימנים בבהמה וחיה. ודילמה רבא לא ס”ל לחלק בין עוף לבהמה לענין זה, ובעי גם בעוף שני סימנים לעשותו מת, וגם בלשון רש”י ז”ל קשה להעמיס פירושו של המהרש”א. וראיתי בשטמ”ק שנדפס על הדף בש”ס ווילנא שמגיה ברש”י ״דהא האי עוף״ ולא כמש”כ לפנינו “דהא ודאי עוף”, ורצה לתקן בזה הלשון שיהי’ מכוון לתירוצו של המהרש״א

אבל לפע”ד נראה עפ”י מה שהשיג הרא”י על יתר דברי המהרש”א, וכתב דכל מעשה מליקה מהלכה וגזה”כ הוא, ואין להקשות וכי מתה עומד ומולק, אלא דקושי’ הגמ’ היא דלא מסתבר דמצות מליקה חלוק משחיטה, עיי”ש. א”כ י”ל דהכא הכי קא קשי’ לי’ וכי מתה עומד ומולק, כיון דבסימן אחד עוף עומד למות מיד, דמש”ה סגי בשחיטת סימן אחד, למה הקפידה התורה בעולת העוף על שני סימנים, חלוק משחיטה? וע”ז משני משום מצות הבדלה. וא”כ הפירוש בגמ’, אז דברי רש”י מתפרשים כפשוטן דעוף בחד סימן מתה, דהיינו שעומד למות תיכף לאחר שחיטת סימן אחד, ואמאי מעכב את השני במליקה יותר מבשחיטה? ודו”ק

ע”ש רש”י ד״ה כל המעככ בשחיטה, עור אינו מעכב בשחיטה וכו’, אבל סימנים שחיטה תלה בהו רחמנא, ולכתחלה כולהו בעי כדתנן בהשוחט וכו’ עכ”ל

הנה פשיטא דסימן השני עכ”פ אינו מעכב בשחיטה, אלא כוונת רש”י ז”ל דעכ”פ בעינן שניהם ראויין לשחיטה, דהרי אפילו נקה”וו מעכב את שחיטת הגרגרת, אף בעוף דהכשרו בסימן אחד. ובהגהות המהרש”ש כתב “דברי רש”י אלו, שייכין למטה אכל שישנו בשיטה כי שם מקומם” עיי”ש,  אלא דרש”י ז”ל סותר שיטת עצמו במה שכתב כאן דלכתחלה בעי שני סימנים, וע”כ מה”ת קאמר, ושם, בריש השוחט, כתב דהא דבעי שני סימנים בעוף לכחחלה. אינו אלא מדרבנן, ומשום גזרה דילמא לא אתא למיעבד רובא דחד. ועיין בל”א איך נדחק לפרש דברי רש”י דכאן. ולפע”ד נראה דגם כאן אין כוונת רש”י לומר דמה”ת בעינן שני סימנים לכחחלסה, שכן הוא באמת דעת הרמב”ם, אלא, דממה דגזרו חכמים לשחוט לכחחלה שני סימנים, דילמא לא אתא למיעבד רובא דחד, מוכח דגם שניהם המה בתורת שחיטה גם ביחד, דאם לא תאמר כן, מה אהני להו האי תקנתא דדילמא לא יהי’ סימן השני, דהיינו הושט, שחוט רובא, רק מקצתו, והוא נשחט תחלה ואיך יתכשר בשחיטת רוב הקנה כיון דכבר אטריף בנקה”וו? וכן יש נמי להוכיח מראב”א, לקמן בהשוחט, שס”ל בעוף ושט ולא קנה בעינן. וא”כ קשה אם נשחט הקנה תחלה הרי הוא מעשה טרפות ולגבי שחיטה הלא ושט ולא קנה בעינן, וא”כ הוה צריכין להזהר שלא לשחוט לראב”א רק הושט ולא הקנה, וגם לדידן, שלא נינקוב הושט בלי שחיטת הקנה חחלה, אלא ודאי דגם שניהם יחד שייכים לשחיטה וטובים השנים מן האחד, אע”ג דליכא מצוה להדר לכתחלה על שחיטת השני. ולפ”ז לרש”י ז”ל דמפרש האי בעי לקמן ל’ ול”א בהחליד במיעוט סימנים ושהה במיעוט סימנים.,דקאו אמיעוט בתרא, י”ל דגם בעוף ובמיעוט בתרא של השני קמבעי לי’ כיון דתורת  שחיטה על שניהם. ויש לעיין בזה, והסברא בעצמה דחוקה לומר דשניהם ביחד תורת שחיטה עליהם, ומ”מ לא בעי אף לכחחלה רק סימן אחד, ודו”ק


Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s