דף כ״ג ע”א, רש”י ד”ה ואין עולה לו מזבחו, אם ה’י מחויב איל לבדו או כבש לבדו, וטעמא לא מפרש תנא אי משום ספקו או משום בריה, עכ”ל. הנה לר”י דבריה הוה, אפילו אי מצי מקריב איזה שיהיה או איל או כבש, נמי לא עולה לו פלגס מזבחו. אבל רש”י ז”ל רצה לפרש השתא המשנה גם לבר פדא שספקא הוה, לכן כתב דאם מחויב רק אחד לבדו או זה או זה. אולם על התויו”ט, דמפרש כן המשנה, לפי האמת קמתמה ק”ז רעא”ג זצ”ל בהגהותיו שם, דהא אנו פסקינן כר”י דבריה הוה, א”כ שפיר מצי מיירי מתני’ בנודר או זה או ומ”מ לא עולה לו פלגס מזבחו והניח הדבר בתימה

והנה לדידי קשה להיפך, דאפילו לר”י דבריה הוה, למה לא יעלה לו מזבחו? וכן יש לי תימה על הא דפסק הרמב”ם, בריש פט”ז ממעה”ק, דהנודר קטן והביא גדול, יצא וכת”ק ודלא כרבי במנחות ק”ז ע”ב. ומ”מ בפלגס פסק דספק הוה, דשמא בריה הוא ולא יצא. ותמהני כיון דגם אם בריה הוה, ראוי הוא להקרבה כמו שהבאתי לעיל, ובנדרים הלא הולכין אחר לשון ב”א, וכיון דמי שנודר בקטן, כוונתו כ”ש גדול אלא דפלגס דיוכל להביא, א”כ גם פלגס כ”ש מקטן. ולא עוד אלא פלגס בלשון ב”א אין לו מושג כלל. והרי תראה דבמשנה דפרה שם קאמר דר”ט קרי לי’ פלגס, בן עזאי קורהו נוקד, ור’ ישמעאל קורהו פרכד גסא. הרי דאין למושג זה שם בלשון העם, כי רק מכח הכתובים, דכבש בן שנתו, ואיל בן שתי שנים, אנו למדין דאחר שנתו מיום ליום יוצא מכלל כבש. ושלשים יום אח”כ נכנס לכלל איל, וממילא תוך אותו שלשים יום אין אנו יודעים מה לדון בי’, אי בריה או ספקא הוה, עיי”ש בתיו”ט. אבל בלשון ב”א פשיטא דאינם מכירין מושג זה כלל. וא”כ בנודר להביא כבש, למה לא יוכל להביא פלגס הגדול ממנו, דודאי מי שהבטיח לחברו ליתן לו כבש ונתן לו פלגס תבוא עליו ברכה? ולמזבח נמי הלא גדול במקום קטן שפיר דמי. ולכן היה נראה דהאיבעי דר”י הכא בפלגס קאי רק לרבי דקאמר בנדר קטןוה ביא גדול, לא יצא, דלדידי’ צ”ל דבקרבנות, דעת דנודר שיהי’ כדין קרבנות חובה, ובקרבנות חובה, הלא במקים דבעי כבש לא מצי מביא איל. אבל אנן דפסקינן כרבנן דרבי, דגדול במקום קטן שפיר דמי, הרי דנודר בדעת עצמו תלה הדבר, וא”כ אין מקום לומר דלא מצי מביא פלגס לצאת ידי נדרו של כבש. וצ”ע לפע”ד, ודו”ק

תוס’ ד”ה כי איצטרך וכו’, ומורי הר’ אהרן תי’ וכו’ חד למיעוטי נרבע ונעבד, וחד למיעוטי תחלת הציהוב וקמי’ שמי’ ודאי גלי’ אי קטנים אי גדולים הוו וכו’. הנה לדעת הר’ אהרן גם לספקא אתא קרא לברר הספק שלנו לצד אחד. אבל תרי מיעוטי לספקא לא, דאז נשאר הספק גם לתורה, זאת א”א, דהא קמי’ שמי’ גלי’. אלא דתמהני דקרי לה מה דקרי לה, דכיון דהכא תרי מיעוטי כתיבי, חד בתורים וחד בב”י, ולא ידעינן איזה מהן לרובע ונעכר, ואיזה מהן לתחלת הציהוב, א”כ האי מיעוטא על תחלת הציהוב כדי כתיב, דאם נדע ממקום אחר דתחלת הציהוב בכלל גדולים או קטנים, לא בעינן האי מיעוטא. ואי דלא נדע, לא נתחכם מהאי מיעוטא, וישאר אצלנו הספק כבתחלה, אי נמעט מן תורים או נמעמ מן ב”י, והקרא ע”כ לפרש אתא ומיסתם קסתם, וצע”ג

ע”ב גמר׳, בעי ר”ז האומר הרי פלי לחמי תודה מן החמץ או מן המצה, והביא שיאור מהו וכו’ עכ”ל הגמ’. הנה כל הראשונים ואחרונים עמלו בפירושה דהאי שקיל וטרי’, ובקונטרסי “מצה שמורה” הארכתי בביאור האי סוגי’ וכאן אקצר. הנה הא דקאמר דלר”מ חמץ הוה מדלקי עלי’ אע”ג דכרת ליכא, פרש”י היינו טעמא דליכא כרת, דלאו חמץ הראוי לאכילה הוא. ועל פי’ זה קשה טובא כאשר הארכתי שם בקונטרסי. ועיקר התימה אם מחמת שהוא רע לאכילה פטור מכרת, ולולי הריבוי דכל מחמצת הי’ פטור לגמרי, כאוכל דבר פגום ונפסד, איך יוכשר כזה לגבי מצוה? דהרי פשיטא דאם הביא לחמי שאור תמורת לחמי חמץ, דפסולים מה”ט דאין זה ראוי לאכילה, והקריבהו נא לפחתיך. וא”כ ה”ה שיאור, אם גם שיאור אינו ראוי לאכילה. ובח’ ק”ז בעהחת”ס ז”ל כתב דודאי אין כוונת רש”י דא”ר לאכילה, דאז ודאי הי’ פסול לתודה מחמת קלקולו, אלא כוונתו דאין חימוצו עושהו ראוי לאכילה. לכן אינו חייב כרת על חימוץ זה. אבל בתודה לא איכפת לן אלא שיהי’ חמץ. וחמץ הוה מדלקי עליה בפסח, עיי”ש. וכל הרואה ישתומם איך גאון וחכם כמותו יאמר דברים כאלו שאין הדעת סובלתן מכמה טעמים, דו”ק ותשכח

ותוס’ דרכו דרך אחרת לפרש דודאי גם לר”מ האי שיאור לאו חמץ גמור הוא מדלא חייב עלי’ כרת אלא בריה הוה. אלא דכוונת הש”ס במה דקאמר פשיטא דלא יצא, משום מצה קאמר, דלענין מצה ילפינן תודה מפסח. ופי׳ זה לא הבנתי כלל, דה”ה משום חמץ פשיטא דלא יצא, דהא לאו חמץ הוה אלא בריה, מדאיצטרך קרא בפסח לחייב מלקות עכ”פ, ש”מ דבריה היא, וממילא לא איצטרך כלל למילף תודה מפסח, דכל זמן דלית לן ריבוי, אינו לא בכלל חמץן ולא בכלל מצה. ואיך עלה ע”ד ר”ז דקמסתפק לר”י אי ספקא אי בריה הוה, כיון דלר”מ פשיטא דבריה הוה, מהיכי תיתי נחדש פלוגתא בזה בין ר”מ לר”י בגוף מהות השיאור, ולא נאמר דלשניהם בריה הוה. אלא לר”מ, דדרש כל, איכא קרא בפסח לחייב על שיאור מלקות, ולר”י, דלא דרש, ליכא מלקות, ופטור אשיאור משום דלאו בכלל חמץ הוה, אם לא שנאמר דממה דרבי’ קרא למדין לר”מ דבריה, הוה, וכמו שכתבנו לעיל לענין תחלת הציהוב, כנראה מפי’ רש”י ד”ה אי אמרת בשלמא, שכתב דקרא אתא לאשמעינן דבריה הוה. אלא דכאן א”א לומר כן, שהרי במשנה ריש פ’ אלו עוברין מונה שם שלשה מיני אומניות שהם חמץ נוקשה, ולא מנה שיאור ביניהם. והש”ס מוקי האי משנה כר”מ דשיאור, והני שלשה ודאי לאו מטעם בריה קאתינן עליהם, דהרי הם חמץ גמור לא פגומים בטעמם. וכולן מרבינן יחד עם שיאור. וא”כ מנ”ל דמרבה גם שיאור, ונלמד ממנו דבריה הוה, כיון דבעינן הריבוי על הני דפגומים ואינם ראוין לאכילה, וע”כ דבלא קרא ידע ר”מ דבריה הוה, וסבר דשוה שיאור דבריה להני הפגומים, ומרבה כולן משום דהי מנייהו מפקית. ולא עוד, אלא דזה גופא קשה טובא. דאיזה שיווי יש בין שיאור, שהוא בריה להני דחמץ גמור ורע לאכילה נינהו, עד שיליף ר”מ גם שניהם מחד ריבוי. גם תירוץ השני שבתוס’, דנראה שיש שום ריבוי בתודה ומנחות, דחמץ נוקשה חשוב כחמץ לגבייהו, אין לקבלו. ומי יתן ואבין אותו, דאפילו מצד הדוחק אין לומר כן, שהרי הגמ’ כאן לא על האי ייתורא קסמך, אלא קאמר מדלקי עלי’ בפסח חמץ הוא לגבי תודה. ועוד איך מסופק רז׳ בר”י אי בריה או ספקא הוה, כיון דאיכא ריבוי בתודה דחמץ הוה, הרי עכ”פ בריה ולא ספקא. והוא תימה רבתא על תי’ זה

אבל לפע”ד נראה לקיים פרש”י ז”ל, ולא כמו שהבין ק”ז החת”ס ז”ל את דברי רש”י על צד הרחוק והדוחק אלא כפשוטן, וכאשר אבאר בזה בס”ד

דהנה בפסחים שם איתי, דלר”מ אתא כל מחמצת לריבוי נוקשה, ולר”א אתא לריבוי’ תערובות חמץ גמור
ופלוגתתס תלוי לפע”ד בפירוש הקרא דמחמצת דאיתא כמכילתא מחמצת היא שאור, ובעי קרא משום דאינו ראוי לאכילה, כי באמת לא נזכר בתורה שאור לגבי אכילה אלא לגבי לאו דבל ימצא, ולגבי מצות תשביתו, והוא משום דראוי׳ לחמע בה עיסות אחרות, אבל לאכול אותו כמות שהוא, מנ”ל? דהרי בכל התורה,לא נאסר לאכילה, דבר שאינו ראוי, דנבלה הראוי’ לגר אסורה שאינה ראוי’ לגר לא נאסרה בלאו דנבלה. אבל כאן בחמץ גזה”כ הוא דגם על אכילת שאור איכא כרת. אולם בגמ’ דילן אין זכר להאי פירוש המכילתא דמחמצת יהי’ שאור אלא בדף כ”ט ע”ב שם מביא ברייתא דר”ש שאומר דקרא דמחמצת אתא לחמץ שנחחמץ מחמת ד”א, וכתבו שם התוס’ דע”י שאור פשיטא אלא נחחמץ ע”י שמרי יין, והוו”א שיהי’ כמו תערובות חמץ. אמור מעתה האי “כל” דכתיכ אצל מחמצת, דאתא לריבוי’ דבר מה למלקות ולא לכרת, ע”כ דומי’ דמחמצת שהיא עיקר הקרא בעינן. ולכן למ”ד דהאי מחמצת הוא שאור שהוא רע לאכילה ומ”מ חייבה עליו התורה כרת, מסתבר דהאי “כל” דכתיב אצלו אתא על חמץ רע לאכילה דכוותי’ שיהי’ עכ”פ בלאו, ולא בכרת כשאור, דחומרא דשאור הוא משום דראוי לחמע בה עישות אחרות, משא”כ בהני מיני אומניות שהם רק חמץ ולא שאור אלא שרע לאכילה הם כמו שאור. אבל אי מחמצת פירושי’ חמץ שנתחמץ בשמרי יין, וחייב עלי’ כרת אע”ג דדומה לתערובות כמש”כ התוס’, א”כ האי “כל” דסמך לי’ בדומי’ אתא לריבוי’ והוא חמן בתערובות דאין בו כרת, אבל חייב עליו בלאו

אמור מעתה דר”מ דמרבה נוקשה, ע”כ מפרש הקרא דמחמצת דאתא על שאור “וכל” מרבה דומי’ דשאור שהוא רע ואינו ראוי לאכילה, דהיינו הני דמנה במשנה, ור”מ כולל גם שיאור עמהם, ע”כ דגם שיאור חמץ גמור, אבל רע לאכילה משום דאינו לא מצה וגם חמוצו אינו נגמר, ואזיל ר”מ בזה לשיטתי’ דס”ל בע”ז ס”ח ע”א דנטל”פ אסור ויליף זאת מגעולי כותים, ולא חילק בין פגם פורטא לספם מרובה, ואפילו קדרה בת יומא לדידי’ הוה פגום, ומ”מ אסור. ולא התיר אלא סרוח מעיקרא כמבואר שם בגמ’. ולכן גם האי שיאור דאין בו
אלא פגם פורטא הוה לר”מ רע לאכילה, אבל חמץ מקרי מה”ט גופא דמקצת חימוץ ככל החימוץ, כמו מקצת פגם כפגם גמור אלא דלולי הריבוי ד”כל”, הוה מותר משום דהוה כסרוח מעיקרא דחימוצו ואיסורו באין כאחת, אפילו אם נעשה שיאור בפסח. לכן בעינן קרא לחייב עכ”פ מלקות. אולם בתודה ובמנחות כיון דחמץ הוה, למה לא יוכשרו משום לחמי חמץ? ואי משום הפגם, כיון ללגבי תודה שנתקדשו הלחמים קודם שהחמיצו, לא מצי מיפסלו לר”מ דסובר נטלפ”ג אסור, ה”ה דלא נפסל ע”י פגם ומכש״כ משום פגם פורטא, דלא שייך נמי הקריבהו נא לפתתיך. וכל זאת לר”מ, אבל לר”י, דמסתמא אית לי’ נטלפ”ג מותר כר”ש, וכהלכתא, ומחלק בין פגם פורטא לפגם טובא אי הוה ס”ל דשיאור חמץ גמור כר”מ, הי’ מחייב אפילו כרת
ובלא שום קרא. אלא ודאי דלדידי’, אין זה חמץ גמור, ומה”ט גופא, דחימוץ פורטא הוה כפגם פורטא, ולכן לדידי’ יש להסתפק אי בריה או ספקא הוה. ואי בריה הוה פטור מכלום דהרי לדידי’ דנטלפ”ג מותר, לא מפרש מחמצת שאור, דלא מסתבר כלל לומר דחייב כרת על אכילת שאור שאינו ראוי׳ לאכילה (ועיין בשו”ת בית שערים ותיתי לי כי הרבה קודם שנדפס, כחובים הדבריס אצלי בחדושי לפסחים) אלא כר”ש וגמר’ דילן, דמפרש מחמצת על נתחמץ מחמת שמרי יין, וא”כ אפילו דורש “כל” לריבוי, יש לו לרבות תערובות חמץ ולא שיאור

ומה מאד מיושב בזה דלא יסתרו סתמות אהדדי דשם בפסחים סותם בחמץ נושה כר”מ דלוקין עליו, ובשיאור סותם כר”י דהאכלו פטור, ולפי האמור אין כאן שום סתירה, דהא דסותם בשיאור כר”י הוא משום דספק כר”ש נטלפ”ג מותר, ואין בשיאור מה”ט גופא משום חמץ גמור, אלא בריה, ולית לן קרא לריבוי’ ומה שסותם חמץ נוקשה דהני ג’ אמניות לעבור עליהם, לא משום דמרבינן נוקשה מכל מחמצת כר”מ, אלא כר”א דמרבה מכל מחמצת תערובות, וכמו ששנה שם במשנה תחלה הני ד’ מיני מדינות שעוברין עליהן, ונוקשה לומד מק”ו מתערובות כהאי מ”ד שם בגמ’. ויתר ביאור הדברים תמצא בקונטרסי מצה שמורה, ואכ”מ להאריך בזה יותר, ודו”ק היטב

תוס’ ד”ה ותהא פרה כשרה בעריפה מק”ו, וה”ה דהוו”מ למיפרך הכי, אבל חולין וקדשים וכו’ ולפע”ד דברי התוס’ תמוהין בזה, דכל חולין וקדשים הנאכלין א”א ללמוד מק”ו מעגלה ערופשה, דדי לבא מה”ד להיות כנדון. ועריפה בעגלה אינה מתרת לאכילה, ואיך נתיר באכילה ע”י עריפה חולין וקדשים? ורק עולה, דכולה כליל הי’ מקום ללמוד. אבל עולה איתקש כמה פעמים לחטאת, לכן דברי התוס’ צ”ע. שוב נזכרתי במה שכתבו התוס’ לקמן פ”ב ע”א ד”ה עגלה ערופה דעריפתו זו שחיטתו, ומטהרתה מידי נבלה, וחייב משום אוא”ב, וא”כ אין כאן תימה, ודו”ק