דף כ”ז

דף כ”ז משנה, השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה שחיטתו כשרה. בגמ’ פריך דיעבד אין לכתחלה לא ושנים בבהמה עד כמה לישחוט וליזל, ומתרץ אבע”א אאחד בעוף ואבע”א ארשא”כ, ופרש”י אבע”א בעוף אצרכוהו רבנן לכתחלה תרווייהו, משום הרחקה דילמא לא אתא למיעבד רובא דחד. וזה דוחק גדול, כיון דעכ”פ כל הסימן בעינן לכתחלה מה”ת. ואם שחט רק רובא, בעי להשלים שחיטתו תוך שיעור שהיי’, כדי לקיים
המצוה לכתחלה סימן שלם. וא”כ איזה הרחקה מצאו כאן להוסיף מצוה דרבנן לשחוט לכתחלה שני סימנים? ולא עוד אלא דאם חששו חכמים ע״ז דלא אתא למיעבד רובא, ע”כ החשש דיכשיר שלא כדין פחות מרוב בחשבו שהוא רוב, ואז הי’ להם לתקן דלא יכשיר מד שנשחט כל הסימנים, וכמו שאמרינן לקמן קכ”ג ע”א
בטלית שנקרע רובא, בטלית שאינה טבולת יום, דלא מהני עד דמיקרע כולה, גזרה דילמא לא אתי למיקרעה רובה, ויאמר רובא הוא, עיי”ש. אבל במה שאמרו רלכתחלה ישחוט שנים, עדיין לא הועילו, דאם מ”מ יזדמן שלא שחט אלא מחצה, ואין בידו להוסיף עוד מפני שעבר זמן שיעור שהיי’, יכשיר בחשבו שנשחט הרוב גם לישנא דגמ’ מורה דלא כפרש”י, שהרי המקשן מיד לא הקשה אלא על שנים בבהמה, אבל בעוף לא נתקשה לי’ למה לכתחלה לא סגי לי׳ באחד, והוא לא ידע מגזירה זו, והי’ לו להקשות סתם בין אבהמה ובין אעוף, כיון דמה”ת לא בעינן יותר בעוף מסימן אחד. אבל הרמב”ם ז”ל דעת אחרת עמו, כי הוא פסק דגם בעוף בעינן שני סמנים מה”ת לכתחלה, ורק בדיעבר כשר בסימן אחד. ועיין בכ”מ שם בריש הל”ש שכ’ דהרמב”ם ז”ל פסק
,כתרי לישנא דגמ’ לחומרא, דהיינו דלכתחלס בעינן כל הסימנים, ולא רובן, וגם בעוף כן, והוא מה”ת. ודבר זה תלי אי ילפינן שחיטה לעוף מילפותא דבר קפרא, דהטיל הכתוב עוף בין בהמה לדגים, דאז גם לכתחלה סגי לעוף סימן אחד, ואי ילפינן מאשר יציד ציד חיה ועוף, כמו שהיביא הרמב”ם, אז עוף דומי’ דחיה ובעינן לכתחלה שני סימנים, עכת”ד הכ”מ. ובמחכ”ת אין בדבריו ממש, דכל הני הדרשות המה לידע מי מן הבע”ח צריך שחיטה, כי לא ניחא לי’ לרמב”ם לומר דגוף חיוב שחיטה בעוף נדע מהללממ”ס, ואין לה סמך בתורה שבכחב, אבל דיני שחיטה כולם נמסרו ע”פ בסיני כמש”כ הרמב”ם בפירוש בהל’ ד’ שם, וז”ל: “זביחה זו האמורה בתורה סתם, צריך לפרש אותה ולידע באיזה מקום מן הבהמה שוחטין, וכמה שיעור השחיטה, ובאיזה דבר שוחטין וכו’, שכל הדברים אלו ע”פ ציוה בהן כשאר תושבע”פ וכו'”, עכ”ל. והוא לוקח ממה שאמר רבי, “וזבחת כאשר צויתיך” מלמד שנצטווה משה על הושט ועל הקנה, ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה, וכפרש”י שם דה”ה לשאר הל”ש. וא”כ אין ללמוד שיעור השחיטה מן הכתובים, ולא עוד אלא דאם נאמר דמקרא דציד חיה ועוף נלמד דשיעור עוף וחיה שוה, איך נאמר דבדיעבד חלוקים המה דבעוף כשר בסי’ אחד מכח ההלכה שתהי’ עוקרת הקרא המורה דשיעור אחד לחיה ועוף גם בדיעבד

אבל פלוגתת רש”י ורמב”ם אי בעינן בעוף לכתחלה ב’ סימנים מה”ת או סג׳ בסי’ אח’ תלוי בפירוש האי הלכה שאמרה לנו רבי בברייתא הנ”ל, דרש”י ז”ל מפרש ההלכה “על הושט ועל הקנה” שבזה מציין מקום השחיטה, שהוא בסימנים ולא בשאר אברים, וכמה שיעור השחיטה. ע”ז אתא סיפא דהאי הלכה ואמרה “ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה”. ואי תקשה לך, הא לפ”ז לחתחלה תסגי ברוב מה”ת, ע”ז אשוב לך או דאה”נ, כי כן הוא באמת דעת ר׳ אושיעא בתוס’ לקמן ל’ ע”ב, ד”ה החליד, וכאשר ביארתי דבר זה לעיל בסוני׳ דמגורמת, עיי”ש, או דנאמר דהאי “על הושט ועל הקנה” דקאמר אתא ג”כ לומר דלכתחלה בעינן כל הסימנים, ולא רובן, אלא דכל אחד כפי שיעורו, בהמה בשנים ועוף באחד, אלא דזה קצת דוחק. אבל דעת רש”י כן הוא כנראה ממ”א. אבל הרמב”ם מפרש ההלכה בדרך מרווח “על הושט ועל הקנה” הוא לכתחלה לשחוט שניהם”, כולם ולא רובן, בין בבהמה ובין בעוף, “ועל רוב וכו'” הוא בדיעבד. ולפ”ז הני תרי לישנא בגמ’ לא פליגו, דכל תרתי נשמע מן ההלכה דבעינן לכתחלה שלמים, וגם בעוף כן, ורק בדיעבד סגי בסימן אחד בעוף, וסגי ברוב הסימנים. אבל לרש”י, אם ס”ל כר’ אושיעא שבתוס’ בפירוש האי הלכה, דלכתתלה לא בעינן מה”ת אלא רוב אחד בעוף ורוב ב’ בבהמה, ודאי הני תרי לישנא בגמ’ פליגו, דלאבע”א קמא, דמשום אחד בעוף נקט דיעבד, צריכין לפרש דשנים בבהמה שלמים ג”כ תקנתא דרבנן, ורבנן תקנו שניהם שלמים בין בבהמה ובין בעוף, ונקט לשון דיעבד משום אחד בעוף. ובאבע”א בתרא לא תקנו רבנן רק שלמים לשחוט, אבל בעוף רק אחד ובבהמה שנים, ובדיעבד רובא של אחד כמוהו הוא הדין תורה של לכתחלה, ובדיעבד, כשר גם מדרבנן. אלא דרש”י ס”ל דשלמים בעינן מה”ת, ואז לל”ק תקנו רבנן גם בעוף שנים, משום הרחקה, ולל”ב לא תקנו בעוף מידי. ועיין לעיל דף כ’ ע”ב ובפתיחה מה שכתבתי עוד בשיטות רש”י ורמב”ם ור’ אושיעא, ודו”ק

ע”ש גמר’ א”ר כהנא מנין לשחיטה שהוא מן הצואר וכו’, עיין ברמב”ן עה”ת, על הקרא ד”וזבחת כאשר צויתיך” שכ’ דלשון “ושחט”, פירושו הכרת סימני הצואר. ולפ”ז צ”ל דלרווחא דמלתא קפריך הכי. וגם תירוצו דשחיטה מן הצואר גמר’, כמו שהיה’ וכו’, ג”כ לרווחא דמלתא אמרה, דהרי תראה דרש”י ז”ל כתב דלאו דוקא דאע”ג דהל”ש הללממ”ס הם, יש מהן שנכתבו כגון דרסה, וכי גמירי הלכתא אשארא וכו’, עכ”ל. ומה שכ’ רש”י “כגןו דרסה”, משום דעיקור לדעת רש”י, דהוא בסכין פגומה, נמי מפורש ב”ושחט” ולא וקרע, וכאשר ביארתי בפתיחה. וכן לעיל דף ט’, גם אהנך שארא אית לן סמך מפורש בלשון הקרא, ולא בעינן ההלכה אלא על מקצת פיסול הסימנים, עיי”ש. וכיון דפסולי שחיטה מפורשים בקרא, ע”כ מקום השחיטה ודאי צריך להיות מפורש בקרא. ובאמת ע”כ לומר דשחיטה מן הצואר מפורש בלשון “ושחט” “וזבח”, דאל”כ דלשון “ושחט” “וזבח” הוה כמו “והמית” או “והרג” בכ”מ שהוא ובאיזה אופן שתרצה, א”כ עיקר המצוה מהלכה ידעינן. וכעין זה לא מצינן, דלעולם ההלכה לא אתא אלא לפרש פרטי דיני המצוה, אלא לא אתא לחדש לן מצוה חדשה. ועיין עוד לקמן, ודו”ק

אבל האמת יורה דרכו דרש”י בל”ק מפרש דלא לשוויי’ גיסטרא, דהשחיטה נפסלת ע”י שחותך גם המפרקת, אלא דהסוגי’ כאן אזלה אליבא דר’ ישמעאל דלמד מ”ושחט” דכתיב בקדשים חיוב שחיטה, גם לחולין, וס”ל דלא אישתרי להם נחירה במדבר, ולדידי’ לא השחיטה לחוד מתרת, אלא המיתה שע”י השחיטה, וכמו שהי’ הנחירה מתרת לר”ע במדבר, דמפרכסת היתה אסורה משום אבמה”ח, וכאשר כיארתי זאת בארוכה בפתיחה בעיקר ב’. וא”כ כל שחתך המפרקת אחר שחיטת הסימנים, הרי לא מתה ע”י שחיטה, אלא ע”י הגיסטרא, דמפרקת ורוב בשר עשאה נבלה, כזעירי לעיל דף כ’ ע”ב. ואז שחיטת הסימנים לא מעלה ולא מורידה, דלא פעלו מידי. ורק לר”ע נתחדש האי הלכה, כשנכנסו לארץ, דהשחיטה מתרת מיד, וממילא דלאחר חתיכת הסימנים מצי עושה כל מה שירצה כדי שתמות מהר. ולכן רש”י ז”ל שפיר מפרש דלא לחתוך הראש מצד פסול שחיטה, והוא אליבא דרי”ש. אבל להלכתא מודה דכשרה. אלא דכפי שביארנו בפתיחה, גם לר”ע אין זה היתר גמור, אלא כמו יפת תואר במלחמה, שדברה התורה נגד יצה”ר, עיי”ש בפתיחה ותמצא עוננ. ולכן ודאי לדידן נמי אין לעשות כן. ואני הזהרתי מאד להשוחטים שלי שיעכבו מעשה הקצבים שדרכם לדקור סכינם בתוך המפרקת מיד ממש אחר סילק יד השוחט, אלא ימתינו עכ”פ עד שיצא דם הנפש, כי כפי שביארתי אחר יציאת דם הנפש הוה הפירכוס כזנב הלטאה. והדברים אמיתים וקילורין לעינים, תלי”ת

אבל האמת יורה דרכו דרש”י בל”ק מפרש דלא לשוויי’ גיסטרא, דהשחיטה נפסלת ע”י שחותך גם המפרקת, אלא דהסוגי’ כאן אזלה אליבא דר’ ישמעאל דלמד מ”ושחט” דכתיב בקדשים חיוב שחיטה, גם לחולין, וס”ל דלא אישתרי להם נחירה במדבר, ולדידי’ לא השחיטה לחוד מתרת, אלא המיתה שע”י השחיטה, וכמו שהי’ הנחירה מתרת לר”ע במדבר, דמפרכסת היתה אסורה משום אבמה”ח, וכאשר כיארתי זאת בארוכה בפתיחה בעיקר ב’. וא”כ כל שחתך המפרקת אחר שחיטת הסימנים, הרי לא מתה ע”י שחיטה, אלא ע”י הגיסטרא, דמפרקת ורוב בשר עשאה נבלה, כזעירי לעיל דף כ’ ע”ב. ואז שחיטת הסימנים לא מעלה ולא מורידה, דלא פעלו מידי. ורק לר”ע נתחדש האי הלכה, כשנכנסו לארץ, דהשחיטה מתרת מיד, וממילא דלאחר חתיכת הסימנים מצי עושה כל מה שירצה כדי שתמות מהר. ולכן רש”י ז”ל שפיר מפרש דלא לחתוך הראש מצד פסול שחיטה, והוא אליבא דרי”ש. אבל להלכתא מודה דכשרה. אלא דכפי שביארנו בפתיחה, גם לר”ע אין זה היתר גמור, אלא כמו יפת תואר במלחמה, שדברה התורה נגד יצה”ר, עיי”ש בפתיחה ותמצא עוננ. ולכן ודאי לדידן נמי אין לעשות כן. ואני הזהרתי מאד להשוחטים שלי שיעכבו מעשה הקצבים שדרכם לדקור סכינם בתוך המפרקת מיד ממש אחר סילק יד השוחט, אלא ימתינו עכ”פ עד שיצא דם הנפש, כי כפי שביארתי אחר יציאת דם הנפש הוה הפירכוס כזנב הלטאה. והדברים אמיתים וקילורין לעינים, תלי”ת

תוס’ ד”ה השוחט, ונראה דדוקא לכתחלה קאמר ר”י וכו’, ואי ור”י בדיעבד נמי קאסר, דלמא לכתחלה גם רבנן
מודו וכו’, עכ”ל. רא’ זו אינה מוכרחת, דאי רישא בקדשים דמצריך שחיטת וורידין משום דם לזריקה, פשיטא דלא נפסל הקרבן בשביל שלא הוציא כל דמו, כיון דאיכא די דם לזריקה, ועיין במעיו”ט על הרא”ש. וע”כ ר”י רק לכתחלה קאמר דמצוה בריבוי דם לזריקה, ואמאי פליגו רבנן עליה? אבל אי רישא בחולין וכדמסיק, עדיין אפשר לומר דר”י אוסר גם בדיעבד. ועיין עוד לקמן, ודו”ק

ד”ה חצי אחד בעוף, ה”ה הצי כל אחד וכו’, ומרישא נמי שמיעא לי’ דדוקא רוב בעינן וכו’, עכ”ל. לולי דבריהם הייתי אומר, דחצי אחד אוושט קאי, דבקנה לא אצטרך כיון דליכא בתצי מעשה טרפות, ופשיטא דמעשה טרפות עכ”פ בעינן, כדי דליפוק חיותא. וכן אחד וחצי בבהמה נמי מתפרש אחד הקנה וחצי הוושט, ולא להיפך, כי חצי קנה לאו כלום הוא. וממילא דלא שמעינן האי דינא מרישא, דהוו”א דהא דקאמר רוב אחד ורוב שנים, משום קנה קאמר, אבל בוושט מקצתו הוה כמו רוב קנה, דלענין מעשה טרפות מקצת הוושמ ורוב הקנה שווין הן. ולא צריכין לדוחק של התוס’. והוא נכון ואמת בס”ד

ד”ה שנים בבהמה לכתחלה לא, עד כמה לשמוט וליזיל. ואי משום וורידין אפילו ר”י מודה בבהמה, הואיל ומנחתם אבר אבר, עכ”ל. הנה לפי פשטות לישנא דר”י דקאמר עד שישחוט ולא קאמר עד שינקוב, וודאי משמע דמדין שחיטה נגעה בה, ודבעינן שפיכת הדם, שהוא הממית, ועיין לקמן מזה. וא”כ נפרש דברי ר”י, אז ממילא גם בבהמה בעינן שחיטת וורידין, אלא דלפי דמסיק דאימא עד שינקוב, ולא עד שישחוט, אז קיים מימרא דר”ח, דלא אמר ר”י אלא בעוף, וכמבואר כן בגמ’ לקמן כ”ח ע”ב. וא”כ הכי הוו”ל להתוס’ לתרץ קושייתם, ואי משום וורידין, הלא אינם בשחיטה, ולכן שפיר פריך עד כמה לשחוט וליזיל. ואי דלא מסתבר להו דהמקשן דהכא כבר נחות דעד שישחוט דר”י לאו דוקא, אלא עד שינקוב קאמר, א”כ לא תירצו מידי, דאי לא נחות לזה, אז לא נחות ע”כ גם להא דר”ח דר”י מודה בבהמה, כי אם נפרש לשונו כפשוטו עד שישחוט, הרי שייכין הוורידין לשחיטה, ובעינן שחיטתן בין בעוף ובין בבהמה, ודו”ק

ד”ה ותו וכו’, ונראה כגירסת הספרים ולטעמיך, ור”כ קאמר לה שחיטה מן הצואר נמי גמ’ ולא מאזנו ולא מחוטמו, אבל אכתי לא ידעינן מהיכן מתחיל וכו’, עכ”ל. ועיין בת”ח שהרבה להקשות על פירושם. ואני אוסיף עוד בתימא, דלפי פירושם הקרא אתא לפרש ההלכה, דהלכה מסרה לנו מקום השחיטה שהוא מן הצאור, והקרא אתא לפרש דמתחיל מן הגרון, ולא מן העורף כמליקה. ואין לך כיוצא בזה בכל תושבע”פ דהכתב אתא לפרש את הנמסר על פה, הא חדא. שנית קשה, דלפ”ז אם מתחיל מן הגרון מצי לעשות גיסטרא. ואיך קאמר דלא לשווי’ גיסטרא? ולא עוד, אלא דילמא דוקא גיסטרא בעינן, דמה שכתבו התוס’ בקושיתם על פרש”י, דמהיכי תיתי נבעי גיסטרא ליתא, דשפיר יש להצריך גיסטרא, דשחיטה דומי’ דעריפה בעינן. אלא דעריפה מן העורף ובדרסה, ושחיטה מן הגרון ובמשיכה. אבל לענין גיסטרא נימא דשניהם שווין, ועיין לעיל דף כ’ ע”א דכל מה דאפשר לדמות עריפה לשחיטה טפי עדיף. וא”כ ה”ה להיפך, אלא ודאי כיון דכתיב “ושחט”, ובעינן
ומשך ולא ודרס, ע”כ מה”ט הוא כדי שלא יעשה גיסטרא, וכאשר מסביר זאת רש”י ז”ל במתק לשונו, דמי שמושך הסכין משכו לדעתו ופוסק כשירצה. אבל הדורס בכח אינו יכול לצמצם שלא יתיז הראש ועושה גיסטרא. וניהו דאנן לא פסלינן גיסטרא אחר ששחט בהולכה והבאה כהוגן, כבר כתבתי לעיל דהוא
דוקא לר”ע שנתחדש ההלכה, דאחר השחיטה מותרת מיד, ולכן הולכה והבאה, דאינו בב”א, כיון דאישתרי עם גמר חתיכת הסימנים תו לא מיפסל, אבל לרי”ש דיליף שחיטת חולין מן “ושחט”, דבקדשים באמת איכא פסול בגיסטרא, אפילו ע”י הולכה והבאה, ה”ה בחולין כן, וכמש”כ למעלה. ודברי התוס’ צע”ג, ודו”ק

ע”ב גמר’, אר”י משום ר”י ב”פ, אין שחיטה לעוף מה”ת שנ’ “ושפך”, בשפיכה בעלמא םגי, וכתב רש”י ז”ל ואין נבלת עוף קרוי נבלה, אלא במתה מאליה, או הרגה במכה שלא ע”י סימנים. אבל נחירה או עיקור סימנים כשר בו עכ”ל. וכן כתבו התוס’ לעיל דף כ’ ע”א ד”ה לא אמרן, דניהו דאשל”ע מה”ת, אבל נחירה בסימנים ודאי בעינן, והוכיחו כן מהא דקאמר הכא בסמוך. ואי אמרת אשל”ע מה”ת תהני לי’ סכין לטהרה מיד גבלה. הרי דבעינן עכ”פ חתיכת סימנים כדי להוציאו מיד נבלה. אלא דיש לראות מנין לנו דנחירה בסימנים בעינן, הלא בשחיטה נשא ונתן הש”ס, שחיטה מן הצואר מנ”ל, עד דמסיק דאתא מהלכה, וכאשר אמר רבי לקמן דנצטווה משה על הוושט ועל הקנה וכו’. וא”כ בנחירה נמי צריכין לומר דהיה הלכה על הסימנים ורוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה, והוא דבר שקשה לשמוע, דאז כל מה שאמר רבי לקמן דנצטווה משה על הוושט

והנה מדברי הרמב”ם נראה דלא סבר בזה כרש”י ותוס’, דיהי’ לנחירה הלכה מיוחדת בסימנים דוקא, דז”ל בפ”ד, הי”ז: “כשהיו ישראל במדבר לא נצטוו בשחיטת החולין, אלא היו נוחרין ואוכלין כשאר העכו”ם וכו׳”, עכ”ל. הרי מפורש אומר דלא היו להם ציווי מיוחדת על הנחירה אלא היו נוחרין ואוכלין כשאר עכו”ם. והוא לכאור’ פלא. הלא שאר העכו”ם לא נצטוו על הטרפה והנבלה, רק על אבמה”ח. ולכן יכולין להמית הבע”ח, באיזה אופן שירצו. אבל ישראל, גם במדבר, נצטוו על הנבלה בלאו ד”בשר בשדה טרפה ל”ת”, כמו שביארתי בפתיחה בעיקר ט’. וא”כ איך היו יכולים לנחור ולאכול כשאר עכו”ם בלא ציווי מפורשת על אופן הכנת בשר לאכילה? אבל שם ביארתי דמתה מאליה גם לב”נ אסור, דהוא ק”ו מאבמה”ח, דהוא מיתת אבר הוא מקצת נבלה, וכאשר דרשו “כי ימות מן הבהמה” על אבמה”ח שמטמא מכש”כ מתה כולה. אבל כל שממית הבע”ח לצורך אכילה, כדרך הנהוג בין העמים, לא הי’ נקרא נבלה. ורק אחר שנצטוו על הזביחה כשנכנסו לארץ, נצטוו ג”כ על נבלה חדשה שהיא כל שהמית בע”ח שלא ע”י שחיטה הוגנת נבלה מקרי. וע”ז אתא הלאו ד”ל”ת כל נבלה”. אולם להמליץ בעד שיטת רש”י ותוס’ צ”ל דמ”ושפך את דמו” דכתיב אצל חיה ועוף, אנו למדין
דבעינן שימית הבע”ח ע”י שפיכת הדם ממש, דהרי כתיב “וכסהו בעפר”. והיותר מסוגל לשפיכת סדם המה הסימניס עם וורידי הצואר. וכן משמע מדברי רש׳”י דבסמוך, בד”ה לטהרם מידי נבלה, שכחב, וז”ל “ואין כשר בו, אלא נחירה שהוא בסימנים כדכתיב “ושפך וכו'”, עכ”ל

ודע דלמ”ד אשלעמה”ת יוצאים שתי חומרות, א) שבעינן דוקא שפיכת הדם ממש, ושחיטה יבשתא פסולה כי “ושפך את דמו” כתיב. ועיין לקמן במשנה השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהם דם, דשחיטתו כשרה, שכתבתי שם דלכן מנה התנא הני שלשה מיני בע”ח הטעונים שחיטה, לענין דין זה, ולא קתני סתם השוחט ולא יצא דם, משום דקאתא לאשמעינן דאפילו בעוף הדין כן, ולאפוקי מהני תנאים דס”ל אשל”עמה”ת. ב) דמפרכסת אסור להאי מ”ד בעוף משום דרק בשחיטה התירה התורה מפרכשת, ולא בנחירה דבעינן מיתה, אלא שבזה כתבתי אני כבר לעיל דכל שיצא דם הנפש הוה כמתה. וא”כ היינו הך דלעיל

ואם תקשה לך למה לא נאמר דמצות שחיטה בקרא ד”וזבחת” להוסיף אתא ולא לגרוע, דהיינו להחמיר ולא להקל דבעינן זביחה בכל הלכותיה, אבל גם שפיכת הדם ממש עד שתצא נפשה בריבוי הוצאות הדם? על מדוכה זו כבר ישב הפרמ”ג שנתקשה לי’ מנ”ל לחז”ל דהשחיטה מתרת איסור אבמה”ח עד שאמרו דמצי חתך כזית מבית טביחתו מיד אחר מעשה השחיטה אף שעדיין היא חי לכל דבריה, ולא היה פנאי לממשה השחיטה
לפעול בה מאומה. ויותר מזה אחה רואה דר”י דאמר במשנה עד שישחוט את הוורידין, וכן תנא בברייתא המובאה לקמן וורידין בשחיטה דברי ר”י, לא הניחו הדברים על פשוטתן אלא מגיהים “עד שינקוב את הוורידין”, וורידין מנקבים בשעת שחיטה ולא מטעם שחיטה אלא מטעם איסור דם ולכתחלה, וגם הא דקתני בתוספתא מובא בתוס’ לעיל, דר”י פוסל בעוף עד שישחוט את הוורידן, לא מפרשינן כמשמעו דפוסל בדיעבד ומשום דבעוף עכ”פ, דכתיב “ושפך אח דמו” בעינן שחיטת הוורידין אלא מפרשים בדוחק, לאו דוקא פוסל בדיעבד, אלא כלומר אסור עכ”ל. מכל זאת תראה איך דחקו דעה זו דנבעי הצאת דם הנפש ע”י שחיטה, רק חזקו במסמרות נטועים לאחר שנצטווינו על הזביחה לא בעינן יותר אלא חתיכת הסימנים בלבד, והוא
מתרת מיד. ובפחיחה הארכתי לבאר דבר זה עיי”ש היטב. אלא דכאן דיליף מקרא ד”ושפך את דמו”, דאשל”ע מה”ת, קשה טובא. והא האי פרשה במדבר נאמרה, ואז גם בהמה הי’ בשפיכה בעלמא, לר”ע דהלכתא כוותי’, וכן מבואר לעיל דף י”ז ע”א דפריך שם לר”ע ממתני’ דלקמן דהנוחר והמעקר פטור מלכסות, ופרש”י שם וז”ל: “והא על כיסוי הדם במדבר נצטוו, ונחירתן היתה שחיטתן, והנוחר בזה”ז נמי נבעי כיסוי”, עכ”ל אלא כשנכנסו לארץ נצטוו על הזביחה, הן בבהמה והן בחיה ועוף, וכאשר תנא רבי לקמן בברייתא. וא”כ האי ילפותא דמ”ושפך”, דבשפיכה בעלמא סגי, אין לה מקום כלל. שוב ראיתי כי הפלתי ז”ל בריש ספרו עמד על קושי’ סחמוהס הלזו, וכל דבריו במחכ”ת אינם ראוין לגאון כמותו. ולכאור’ רציתי לומר דהאי תנא כרי”ש ס”ל
בשר תאוה איתסר להם במדבר, ולא הי’ נחירה מעולם מתרת, אלא שחיטה, דילפינן חולין מקדשים דכתיב “ושחט את בן הבקר”, אלא דמעוף לא נילוף לא מהיקשא ולא משאר ילפותות משום דכתיב “ושפך”, הרי מקרא מלא דכשפיכה בעלמא סגי. אבל כפי הנראה לעיל מתוך הסוגי’, וכאשר כתבו שם התוס’, גם ר’ ישמעאל
מודה בצבי ואיל וכל שאינם ראוין למזבח הי’ מותר בנחירה, אלא דדבר זה צריך אצלי תלמוד, ועיין בפתיחה

אולם יש לי תירוץ מרווח על הקושי’ עפ”י מה שביארנו דעת הרמב”ם דעל הנחירה לא היה ציווי מעולם, אלא
דכל שהמית בדרך הממיתים לצורך אכילה, אינו לא טרפה ולא נבלה. וא”כ י”ל דהאי מ”ד דאשל”ע מה”ת סובר דהאי “ושפך את דמו” ציווי הוה, ומצוה כמו הכיסוי, ופי’ הקרא “כי יצוד ציד חיה או עוף”, אז אני מצוה עליך “ושפך את דמו וכסהו בעפר”. והנגינה נמי מורה ד”ושפך” שייך לעשה ד”וכסהו”, ואינו מתנאי המאמר לומר “כי יצוד וכו’ ושפך את דמו”, אז אני מצוה לך “וכסהו בעפר”, דהרי האתנחתא עומדת על תיבת “אשר יאכל קודם “ושפך את דמו”. ואם “ושפך” אלעיל קאי’, והוא מתנאי המאמר, הי’ בעל המסורה להעמיד האתנחתא אחר “ושפך את דמו”, וכמו דכתיב, “ואכלת ושבעת וברכת”, והעמיד האתנחתא על תיבת “ושבעת” להפרידו מן “וברכת” שהיא המצוה. וזה ברור, וכיון ד”ושפך” מצות עשה הוא, ושייך ל”וכסהו בעפר”, א”א לומר דרק במדבר שייך האי עשה, ונתבטלה כשנכנסו לארץ, דדומי’ ד”וכסהו דהוא עשה לדורות, כן גם “ושפך” לדורות נאמר. ולכן ס”ל דא”ש לעמה”ת. אבל אנן דס”ל יש שחיטה לעמה”ת באמת צ”ל ד”ושפך את דמו” הוא מתנאי המאמר, ולא כבעל המסורה (שכן מצינו הרבה דבעל המסורה הוא נגד ההלכה). ויותר נראה לקיים המסורה גם לדידן ולומר, דאנן ס”ל דהאי “ושפך את דמו” שייך למצות כיסוי, דהרי בעינן עפר למטה, ומפרשינן הקרא ד”ושפך את דמו” בעפר, וגם “וכסהו בעפר”, דהאי בעפר קאי נמי על “ושפך”. וכן יש לפרש מה דאמר שם בפ’ כסה”ד דבעינן “עפר” למטה מדכתיב “בעפר”, ולא כתיב “עפר”, דכוונתו דאלו קאי רק על “וכסהו”, הוול”ל “עפר”. אבל אי קאי גם א”ושפך”, אז שפיר כתיב “ושפך בעפר”. והוא דבר נאה ומתקבל בס”ד, ודו”ק

ע”ש גמר’ רבי היא דתני’ רבי אומר “וזבחת כאשר ציותיך” מלמד שנצטווה משה וכו’. הנה יש להעיר הרבה על האי מימרא דרבי. א’) למה לא נפרש כפשוטה, ד”כאשר צויתיך” בקדשים? דהרי כבר נצטוו על השחיטה בקדשים, כדכתיב “ושחט את בן הבקר”. והרמב”ן עה”ת כתב באמת דכן הוא העיקר, וכן נשנה בספרי. וק”ז בעההת”ס כתב דרוב התנאים חולקים בזה על רבי, ומפרשים “כאשר ציויתיך” בקדשים. ואני אומר אם כן היא, איך הביאו הרמב”ם האי רבי, וכן הטור מביאו בריש הל”ש, וכל הדין דישלעמה”ת, הלא אין לו סמך אחר רק האי ברייתא דרבי, כאשר תראה בביאורינו בפתיחה. ואיך נאמר דפירושו בקרא רחוק ודחוק, ורוב התנאים
?חולקין עליו, ואנן מ”מ על האי דרשה קסמכינן

ע”ש גמר’ רבי היא דתני’ רבי אומר “וזבחת כאשר ציותיך” מלמד שנצטווה משה וכו’. הנה יש להעיר הרבה על האי מימרא דרבי. א’) למה לא נפרש כפשוטה, ד”כאשר צויתיך” בקדשים? דהרי כבר נצטוו על השחיטה בקדשים, כדכתיב “ושחט את בן הבקר”. והרמב”ן עה”ת כתב באמת דכן הוא העיקר, וכן נשנה בספרי. וק”ז בעההת”ס כתב דרוב התנאים חולקים בזה על רבי, ומפרשים “כאשר ציויתיך” בקדשים. ואני אומר אם כן היא, איך הביאו הרמב”ם האי רבי, וכן הטור מביאו בריש הל”ש, וכל הדין דישלעמה”ת, הלא אין לו סמך אחר רק האי ברייתא דרבי, כאשר תראה בביאורינו בפתיחה. ואיך נאמר דפירושו בקרא רחוק ודחוק, ורוב התנאים
?חולקין עליו, ואנן מ”מ על האי דרשה קסמכינן


Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s