דף כ”ח ע”א גמר’, הוא דאמר כי האי תנא דתני’ ר”א הקפר ברבי אומר, מה ת”ל “אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל וכו'”, מה פסה”מ בשחיטה, אף צבי ואיל בשחיטה וכו’, עיין לעיל י”ז ע”א דקאמר שם בשלמא לר”ע, היינו דכתיב “אך כאשר יאכל וכו'”, ופרש”י ז”ל, אך כאשר יאכל עכשיו צבי ואיל בטומאה (ר”ל דהא לא בעי שחיטה), כן תאכלנו לבקר וצאן משתכנסו לארץ, שאע”פ שאני מטעינן שחיטה לחולין כשתכנסו לארץ כקדשים של עכשיו, אין צריכין לאכול בטהרת הקודש, אלא כצבי ואיל של עכשיו, שהטמא והטהור יאכלו בקערה אחת, עכ”ל. הרי דצבי ואיל דהאי קרא בצבי ואיל שבמדבר מיירי, דלא טאין שחיטה. אבל מה שמקיש הכא צבי ואיל לפסה”מ, היינו צבי ואיל של אחר כניסתן לארץ לפסה”מ של אחר כניסתן, כי פסה”מ במדבר ג”כ לא היו בשחיטה אלא בנחירה, וכמש”כ התוס’ שם ד”ה ר”ע. ויל”י בזה מה דקשה, דלפי הגמ’ דילן, דקרא ד”וזבחת” בפסה”מ מדבר, וכמש”כ רש”י כאן, שחיטה בחולין גרידא מנ”ל? אלא דלפי הנ”ל שוב ילפינן בקר וצאן של חולין מצבי ואיל, דכמו דצבי ואיל טעין שחיטה לאחר כניסתן, כן גם בקר וצאן של חולין, כי היקש זה דרשה גמורה היא. ודו”ק

ע”ש גמר’ רבי היא דתני’ רבי אומר “וזבחת כאשר ציותיך” מלמד שנצטווה משה וכו’. הנה יש להעיר הרבה על האי מימרא דרבי. א’) למה לא נפרש כפשוטה, ד”כאשר צויתיך” בקדשים? דהרי כבר נצטוו על השחיטה בקדשים, כדכתיב “ושחט את בן הבקר”. והרמב”ן עה”ת כתב באמת דכן הוא העיקר, וכן נשנה בספרי. וק”ז בעההת”ס כתב דרוב התנאים חולקים בזה על רבי, ומפרשים “כאשר ציויתיך” בקדשים. ואני אומר אם כן היא, איך הביאו הרמב”ם האי רבי, וכן הטור מביאו בריש הל”ש, וכל הדין דישלעמה”ת, הלא אין לו סמך אחר רק האי ברייתא דרבי, כאשר תראה בביאורינו בפתיחה. ואיך נאמר דפירושו בקרא רחוק ודחוק, ורוב התנאים חולקין עליו, ואנן מ”מ על האי דרשה קסמכינן

ב’) למה השמיט רבי עיקר הל”ש, שהוא מה דאמר שמואל לעיל דף ט’ ע”א, שהיי’ דרסה חלדה הגרמה ועיקור
ומציין להל”ש קנה וושט ורוב א’ בעוף ורוב ב’ בבהמה, שהוא ג”כ הלכ’ נחירה לדעת רש”י ותוס’, דגם נחירה בעינן בסימנים, ומסתמא בעינן שיעור כמה מן הסימנים צריך לנחור

ג’) איך מכניס בקרא ד”כאשר צויתיך”, דקאי מפורש אבקר וצאן, גם עוף דלא נזכר כלל בקרא’. והתוס’ הרגישו בקושי’ עצומה הלזו, ורוצים לתרצה ע”י שדרשו רשומות וגמטרי’ של “כאשר”. ואיה מצינן בכל הש”ס שמצוה ולאו דאוריית'” יהי’ נבנה על גמטרי’ מושכלת כזו? ו

ד’) קושי’ תוס’ על הגמ’, למה לא הביא בר קפרא דלעיל דדרש מ”זאת תורת הבהמה והעוף” דהטיל הכתוב
לעוף בין בהמה לדגים, ומה דלא הקשו דהוומ”ל דתנא דברייתא דלעיל הוא דלמד מ”זאת תורת הבהמה והעוף”, דאתא לומר מה בהמה בשחיטה אף עוף בשחיטה הוא משום דשם סתמא נשנית, ולא נזכר שם התנא. אבל הקושי’ על הגמ’ יותר עצומה, דמה פריך מאן תנא דפליג עלי’ דר”א הקפר, כיון דכבר הביא לעיל כמה תנאים דס”ל ישלעמה”ת. ואם רוצה לידע שם האי תנא מי הוא, הי’ לו לפרוך הכי: מאן האי תנא דדרש לעיל
זאת תורת הבהמה והעוף”? ועל זה לא הי’ מצי לתרץ רבי היא, דהרי רבי ע”כ לא דרש האי דרשה, דהרי תולה עיקר שחיטת עוף בהלכה ובקרא ד”כאשר צויתיך”. וגם הלשון “מאן תנא דפליג אר”א הקפר” משמע כאלו עדיין לא ידע שום משנה וברייתא דס”ל ישלעמה”ת, דאל”כ הוול”ל “מאן האי תנא?” ולא “מאן תנא”. פתרון של כל אלו החומרות תמצא בפתיחה בעיקר א’, ולא אכפול כאן הדברים מפני גודל האריכות, ודו”ק

ע”ש גמר’ ראב”א אמר וושט ולא קנה, מכאן נראה ראי’ ברורה לדעת הרמב”ם ז”ל דלכתחלה גם מה”ת בעינן
שנים בעוף. דאי כדעת רש”י, דמה”ת גם לכתחלה סגי באחד, א”כ לראב”א, דהאי אחד המיוחד קאמר וושט, ולא קנה, הרי דקנה בעוף אינו בתורת שחיטה כלל, ואיך לא יופסל השחיטה בעוף, אם שחט הקנה תחלה כדרך רוב השחיטות? הלא עשה מעשה טרפות בקנה קודם שהגיע לושט. ואיך לא אישתמט תנא לראב”א להזהיר שלא לשחוט הקנה קודם ששחט את הושט? אלא דכבר כתבתי לעיל דף כ’ ע”ב ברש”י, ד”ה כל המעכב בשחיטה, דגם לרש”י, דסגי בסי’ אחד אפילו לכתחלה, מ”מ שייכים שניהם יחד נמי לשחיטה. א”כ גם לראב”א צריך לדחוק כן לדעת רש”י דלא מסתבר כלל לומר דשחיטת בהמה תופסל בעוף. וכן מוכח מרש”י ד”ה לא בבהמה שכתב “כלומר הא אפילו בבהמה קאמר וכו'”, עכ”ל. ואם נאמר דמיפסל בעוף אם שחט הקנה תחלה, לא היה מקום להאי “כלומר”, דאדרבה דוקא בבהמה מיירי, דאלו בעוף, מיפסל בשחיטת הקנה תחלה. אלא ודאי כדאמרן, אלא דשיטת רש”י דחוקה היא לומר אע”פ דאין צריך קנה, אפילו לכתחלה לא, מ”מ שייך לשחיטה, ודו”ק

תוס’ ד”ה אתא כי ממסמס קועי’ דמא, פ”ה וכו’ א”נ לענין ספק דרוסה משהו טרפה, אפילו לא האדימו הסי’ אלא משהו טרפה, כדאמר לקמן דגרנרת דרוסתו במשהו, דזיהרא מיקלא קלי’ עכ”ל. הא דהאריכו התוס’ לבאר דדרוסה פוסל בגרגרת במשהו, ולא סגי להו בפשיטות, דאי משום כלבא וקני’, בעינן דוקא נקב אבל האדים אינו פוסל כלל, אבל אי איכא חשש דרוסה, אז האדים בלא נקב נמי פוסל, משום דכל שהאדים גם לענין נקב
אין לו בדיקה באותו מקום שהאדים. לכך הוצרכו לומר דמ”מ הנפקותא הוא בגרגרת דנקב משהו אינו פוסל, אבל האדים בדרוסה פוסל במשהו, ודו”ק

ע”ב גמר’, אמר רבא חכים ר”י ברי בטרפות כר”י, אלמא אחד דקאמר או הא או הא, עכ”ל הגמר’. ויש לתמוה
וכי גברא אגברא קרמית? ומי עדיף רבא וברי’ החכים מר”ן החולק על ראב”א, ואומר או ושט או קנה. וע”כ צ”ל דמ”מ ממעשה רב קפריך, דמוכח דגם למעשה לית מאן דחש לי’ לראב”א. אלא דעדיין קשה, דהוו”ל להביא ממעשה בכל יום דשוחטין עופות ולא בודקין אם נשחט הושט, רק תוקפין אאגודל, ואם יוצא הקנה, מכשירין כמו שאנו עושין היום, דמסתמא גם אז כן היו עושין. ולמה לי’ להביא ממעשה שאירע דממסמס קועי’ דמא? אבל י”ל דכיון דלכתחלה בעינן שני סימנים, או מדאורייתא או מדרבנן, ובזמן הגמ’, דעדיין לא פסלו שהיי’ משהו, אפילו בעוף לא, הי’ תמיד בודקין אם נשחט גם הושט כדי לגמרו, אם לא נשחט תוך שיעור שהיי’, וכמש”כ הרשב”א ז”ל בריש מכילתן דף ג’, דמומר מותר ליתן לו לכתחלה לשחוט, אף דאי לא בדק בסימנים נבלה, משום דמסתמא יבדוק, ואם ימצא שלא נשחט הרוב, ישלים תוך שיעור שהיי’. וא”כ כל שחיטות שלהם בעופות נמי כן היו, דבודקים גם את הושט, וגמרן אם לא הי’ נשחט. לכן לא הי’ מצי מביא ראי’ ממעשה בכל יום, ודו”ק

ע”ש א”ר חכים יוסף ברי בטרפות כר”י, הנה לדעת רש”י דמה”ת לא בעי לכתחלה יותר מסי’ אחד ורבנן הוא
דחששו שמא לא אתא למיעבד רובא דחד, י”ל דהכא ליתא להאי חששא, דלכאור’ קשה מהא דאמרו, לקמן קכ”ג ע”א, דבטלית טבולת יום, לא חיישינן שלא יקרע רובא, ויאמר על מחצה או פחות ממחצה שהוא רוב, משום דלא חס עלה למיקרעה בשופע. וא”כ, הכא בשחיטה, ודאי דלא חס למישחט. ואיך חששו שלא ישחוט רובא? אבל הענין כך היא, דחששו שמא יארע שלא ישחוט רובא, ויעבור זמן שהיי’ להשלים השחיטה. ואז יהי’ דררא דממונא והפסד, דיצטרך להטריף. לכן ידמה על מחצה שהוא רוב. ולכן החמירו לשחוט לכתחלה כל שני הסימנים, וממילא היא רחוק שיארע לו שחיטה מצומצמת כזו. אמור מעתה כל זאת במקום שאינו אוחז הקנה כדי שלא לנגוע בושט, שפיר חששו שמא יארע לו שחיטס מצומצמת, ולהשלים לא יהי’ בידו, משום שיעבור זמן שיעור שהיי’, ויהי’ החשש שמא נקב הושט, או דבאמת נקב הושט, ולא יוכל להוסיף על הקנה משום שהיי’. אבל כאן שאוחז את הקנה באופן דבטח לא נגע בושט, תו לא שייך החשש שמא יאמר על מחצה שהוא רוב, והא מצי להשלים כל היום, כי ממ”נ ,אי איכא רובא בקנה, כבר איתכשר, ואי ליכא רובא, הרי על חצי קנה פגום מצי להוסיף כ”ש, וכמו ששנינו בסוף העמוד בשחט חצי גרגרת ושהה בה וגמרה אח”כ דשחיטתו כשרה ממ”נ. ואי דלרש”י, דשהיי’ במיעוט בתרא נמי לחומרא, דמסיק בתיקו, מ”מ כאן בספק לית לן בה. וזה קרא לי’ חכמה עד שאמר חכים ברי, וכו

ולדעת הרמב”ם, דצריך מה”ת לכתחלה ב’ סי’ צ”ל היינו במקום דאפשר, אבל כאן, כיון רלא אפשר באופן
אחר, שרינן לי’ לשחוט לכחחלה רק סימן אחד. אלא דלא ידעתי איזה חכמה איכא בהאי חידוש דין. ולומר כפשוטו, דמצא דבר חכמה בהאי עצה דלשחוט רק הגרגרת לחוד, קשה לקבלו, כי הוא דבר שכל בר בי’ רב יוכל לאמרו. ואולי דחידש לן שלא נאמר דכל שהוושט אינו ראוי לשחיטה, אפילו מחמת חשש טרפות, אינו ראוי מקרי, וממילא גם שחיטת הקנה לא מהני, דהרי שניהם ראוים לשחיטה בעינן, קמ”ל דהאי ראוי מקרי. ויש בענין זה חלוקי דינים, ולא כל המקומות שוות, עיין בפסחים דף פ”ח ע”ב, ודו”ק

ע”ש בעי ר’ ירמ’ וורידן לר”י שהה בהן דרס בהן מהו. הלב ארי’ רוצה להוכיח מכאן שיטת רש”י דהאיבעי
בהחליד ושהה במיעוט סי’ קאי על מיעוט בתרא, דהרי כאן ודאי לא עלה ע”ד ר”י דוורידן יעכבו בדיעבד אם לא שחטן, דפשיטא דוורידין לא נאמרו בתורה או בהללממ”ס. אלא ודאי דר”י רק לכתחלה קאמר לשחוט את הוורידין. ומ”מ מסתפק ר’ ירמי’ אולי שהיי’ ודרסה פוסל בהן, וסיים שזה ברור, ע”ש

ותמהני על גאון כמותו איך ישגא שגיאה רבתא כזו. וגם עירבוב דברים ראיתי כאן. דלכתחלה ודיעבד מה
בעי הכא? דלפי דעתו, דלא נזכרו וורידין לא בקרא ולא בהלכה, גם לכתחלה לא נזכרו להצריך שחיטתן. וע”כ דר”י רק מדרבנן אצריך וורידין. וא”כ שפיר אפשר דאף בדיעבד פוסל מדרבנן. ואם נניח לו דגם זאת פשיטא דרבנן לא תקנו שחיטת וורידין לעכובי, ורק לכתחלה, א”כ נאמר דר’ ירמי’ עלה ע”ד דאפילו במה דאצריכו רבנן לכתחלה אית בי’ פסול שהיי’ ודרסה ליפסול? וזה יותר ממה שסובר רש”י, דרש”י במיעוט בתרא אמר למלתי’, ומפני שלכתחלה בעינן כל הסי’ מה”ת. וכאן רצה ר”י לפסול שהיי’ ודרסה במה דאצרכו רבנן לכתחלה. אתמהה

אבל הדבר פשוט כביעא בכותחא דר’ ירמי’ קמסתפק אי ר”י מדין שחיטה קאמר, וממילא הוא מה”ת ולעכב, ושפיר נזכרו בקרא, דהרי “ושחט” “וזבח” דרשינן דבמקום שזב ושח, חטהו מן הדם. וגם “ושפך את דמו”, דכתיב בחיה ועוף, מן הוצאת הדם ממש קמשתעי, וכאשר הארכתי בזה למעלה. ושפיר איכא מקום טובא לומר דאוורידין קפיד בשחיטה. וכן מפורש ברש”י ז”ל שכתכ, בד”ה דרס בהן, וז”ל: “שחיטה ממש בעי ר”י או לא, ר”י לא שמיע לי’ הא דר”ח”, עכ”ל. הרי דאם שחיטה ממש בעי ר”י, אז ליתא לדר”ח, דמחלק בין עוף לבהמה, דלאו משום דם הוא, אלא משום דשייך לשחיטה. ואז ע”כ מה”ת הוא ולעכב, ואינו דומה למיעוט בתרא, דמה”ת איכא חילוק בין לכתחלה לדיעבד, משום דשם אתא ההלכה דרובו של אחד כמוהו. אבל כאן, אי שחיטה הוצאת דם הנפש הוא, ע”כ הוורידין מעכבים, דבלא וורידין ליכא שפיכת דם הנפש. וכל זאת פשוט וברור, ודו”ק

ב’) למה השמיט רבי עיקר הל”ש, שהוא מה דאמר שמואל לעיל דף ט’ ע”א, שהיי’ דרסה חלדה הגרמה ועיקור
ומציין להל”ש קנה וושט ורוב א’ בעוף ורוב ב’ בבהמה, שהוא ג”כ הלכ’ נחירה לדעת רש”י ותוס’, דגם נחירה בעינן בסימנים, ומסתמא בעינן שיעור כמה מן הסימנים צריך לנחור