דף כ”ט ע”א גמר’, חדא בחולין וחדא בקדשים וצריכא וכו’, ויש לתמוה טובא על האי צריכתא, דה”ט דלדם הוא צריך לא מספיק אלא להצריך לכתחלה כל הסימן, אבל לא ליפסול בדיעבד, וכאשר קאמר נמי לקמן, דאי ר”י דקאמר עד שישחוט את הוורידין בקדשים, אמאי פליגו רבנן עלי’? וכתבו התוס’ בריש פרקן להוכיח מזה דר”י רק לכתחלה קאמר ולא לעכב, עיי”ש. הרי דה”ט דלדם הוא צריך אין כדאי ליפסול השחיטה, וכן כתב
המעיו”ט על הרא”ש בריש פרקן, וכש”כ דקשה לצד השני של הצריכתא דקאמר, דאי אשמעינן בקדשים דסגי ברוב, הוו”א דבחולין, דלא צריך לדם, גם בפלגא סגי. וזאת מהיכי תיתי? דמה דשייך לגוף השחיטה ודאי דאין חילוק בין קדשים לחולין. אבל מה שנלע”ד בזה דהאי צריכתא קאי על ההלכה דקתני רבי דאתא על הושט ועל הקנה ועל רוב א’ בעוף ורוב ב’ בבהמה דכתבנו לעיל דרישא סותר לסיפא, ולכן פרשנוה לפי שיטת הרמב”׳ם
רש”י דאיכא לכתחלה ודיעבד בהאי הלכה, דלכתחלה בעינן סי’ שלם, ובדיעבד רובא נמי שפיר דמי. וע”ז קאמר עתה דלולי דאשמעינן תנא דבקדשים וחולין חד שיעורא איכא, ושווין הן בזה, היינו מתרצים האי הלכה הכי, על הושט ועל הקנה בקדשים, ומשום דלדם הוא צריך הצריכה התורה שחיטת כל הסימנים, ועל רוב וכו’ הוא בחולין, דלא צריך לדם. ואי אשמעינן דבקדשים סגי ברוב, עדיין יש מקום לפרש ההלכה דעל הושט ועל הקנה בחולין, ומתפרש להיפך דסגי בכל דהו, דהיינו מעשה טרפות. והא דקאמר בפלגא סגי, אין הכוונה פלגא דוקא, אלא ה”ה פחות מפלגא. ותדע דבקנה, ודאי דגם בפלגא לא סגי, דהא פשיטא דעכ”פ מעשה טרפות בעינן, וע”כ על הושט קאי משום דמיטרף בפחות מרוב, ולכן נקט פלגא, אבל לאו דוקא פלגא ממש. ובהכי
הי’ ההלכה מתפרש יפה. וכדי ליתן טעם דמהיכי תיתי נחלק בין קדשים לחולין, קאמר האי טעמא דבקדשים לדם הוא צריך. לכן מסתבר לאוקמי האי הלכה דקאמר שני שיעורי, שיעור הגדול בקדשים, ושיעור הקטן בחולין, אבל לא דאנן הוה פסלינן מה”ט בקדשים בשחט רק רובא. ובזה תבין דברי התוס’, בד”ה אבל בחולין, דלאו לדם הוא צריך, אימא בפלגא סגי, שנתקשו להו, והא קתני חצי א’ בעוף ואחד וחצי בבהמה שחיטתו פסולה. ולכאו’ מה קשי’ להו, דהא אפשר דמדרבנן פסולה, וכמו דמוקמינן לעיל, אליבא דמ”ד מחצה על מחצה כרוב. אבל לפי האמור, דהאי פלגא דהכא לאו פלגא ממש קאמר, אלא מעשה טרפות, וקאי אושט, אין מקום לפסול מדרבנן, דכיון דגם בב”ש סגי, ליכא למיגזר מידי כמובן

ומה מאד מיושב נמי בזה קושי’ המהרש”א שהקשה למה לא משני הש”ס לעיל, דפריך מהא דחצי אחד בעוף על רב דס”ל מע”מ כרוב, דמתני’ בקדשים, ומשום דלדם הוא צריך. ולפי הצעתנו לק”מ, דלעיל חצי ממש קאמר רב, דהוה כרוב. וא”כ, א”א לומר דבקדשים משום דם בעינן משהו נוסף על הרוב, דבהאי משהו יותר לא יצא דם יותר. ועוד, דלעיל לא קאי לפרש ההלכה, כי היכי דנימא דהא דקאמר על הושט ועל הקנה מחצה
קאמר, ומיירי בחולין. דהרי ההלכה דעל הושט ועל הקנה ל מיתפרש אלא כולו או מעשה טרפות, אבל מחצה מהיכי תיתי? וא”כ אינו אלא מדרבנן, ומהיכי תיתי דנפסול קדשים בשביל זה? וזה ברור ואמת, ואין צורך לכל מה שנדחקו האחרונים בזה, ודו”ק

ע”ב גמר’ אר”ל משום לוי סבא אינה לשחיטה אלא לבסוף ור”י אמר ישנה לשחיטה מתוע”ס, אמר רבא הכל מודים וכו’ לא נחלקו אלא בשחט סימן אחד בחוץ וסי’ אחד בפנים, למ”ד ישנה וכו’ מחייב, ולמ”ד אינה וכו’ לא מחייב, א”ל רבה ב”ש, מר לא אמר הכי, ומנו ר’ יוסף, היכי דשחט סי’ אחד בחוץ וסי’ אחד בפנים נמי פסול, שהרי עשה בה מעשה דחטאת העוף בחוץ, לא נחלקו אלא כגון ששחט מיעוט סימנים בחוץ וגמרו בפנים, לזה מחייב ולזה לא מחייב, עכ”ל הגמ’. והיא מוקשה עד מאד, אין יוצא ואין בא בה. רש”י ז”ל פי’ דבעוף קאי, והתוס’ דחו דא”א לפרש כן. לכן פירשו דבבהמה קאי’, והי’ מיפטר למ”ד אינה וכו’. אבל חידש לן ר’ יוסף דמ”מ מודה האי מ”ד דחייב, משום דעשה מעשה דחטאת העוף. והא דקאמר רק פסולה לאו דוקא, דחייב נמי לכ”ע. וצ”ל הא דקאמר שעשה בה מעשה דחטאת העוף, לישנא דלעיל מניה נקט, והכוונה שעשה שחיטת העוף דעלמא, דכיון דמצינן בעוף בסי’ אחד שחיטה מקרי, ה”ה בבהמה שם שחיטה גם על סי’ א’, אלא דלא מתכשר כי אם בשנים, וכאשר כתבנו לקמן ל”ב בסברת ר”ע, כי סברתו בזה קיימת, דגם ר’ ישבב לא פליג עליה מסברא, אלא דהחזירו מכח ההלכה דכל שנפסלה אפי’ במיעוט סימנים הוה שחיטה פסולה, ולא טרפה ששחטה. ולכן בגמר השחיטה כהוגן, הדרינן לסברא דגם סי’ אחד שחיטה מקרי, לחייבו משום שח כצ”ל, וכן הבין ע”כ המהרש”ש ז”ל בהגהותיו שם בסוגי’ שמביא ראי’ לסברת ר”ע מהאי דכן עשה בה מעשה דחטאת העוף, דאם נפרש כפשוטו דחטאת העוף דוקא קאמר, אדרבה הראי’ תתהפך לסתירה. אלא דמה שכתבו התוס’ דפסולה דקאמר לאו דוקא, הוא קשה מאד, דאיך אפשר לומר כן כיון דר’ יוסף בעצמו משנה לשונו בסוף דבריו מפסול לחיוב וקאמר אלא במיעוט סימנים פליגו, דלזה מחייב ולזה לא מחייב, וכן מצאתי בהגהות מהרש”ש שמתפלא ע”ז. אבל עוד יותר קשה על קושי’ התוס’ שהקשו בעצמם על פירושם מהא דלקמן מ’ ע”ב, דשוחט בשבת בחוץ לע”ז דחייב ג’ חטאות, והוצרך לאוקמא בחטאת אעוף ובחצי קנה פגום, אבל בזבח בהמה לא, דמכי שחט סי’ א׳ אסרה, ואידך מחתך בעפר הוא, והרי כאן מחייב כ”ע בסי’ אחד בבהמה. ותירצו דשאני הכא דגמר השחיטה בפגם, אבל התם, דכיון דלע”ז שחטה ונאסרה בסי’ אחד, אידך כמחתך בעפר, וכנתקלקלה בשחיטה יחשב, עכת”ד התוס’. וכבר צווחו על דברי התוס’ אלו, דהלא כמחחך בעפר קאמר הש”ס שם, היינו דתו אינה בהמת קדשים הראוי’ לבא לפנים, אבל לא שהשחיטה תהי’ נפסלת עי”ז, דהלא משנה שלימה היא באוא”ב ובכיסוי הדם, דשוחט לע”ז חייב משום אוא”ב וכסה”ד. ואיך קאמרו דהוה כנתקלקלה בשחיטה? ואין זה דומה למה שכתבו התוס’ בד”ה אירע פסול בשחיטתה, ודו”ק. ולא עוד, אלא דאני רואה דלר”ל, דסובר אינה לשחיטה וכו’, ע”כ א”א לחייב בסי’ א’ בחוץ אם נאמר דצריך עכ”פ לגמור השחיטה, כאשר כן הוא באמת, דהנה לקמן, דף ל”ו ע”א, פליגו רבי ור’ חייא בשוחט והתיז דם על הדלעת בין סי’ לסי’ אי מכשיר או לא. וקאמר דפליגו ,בפלוגתת ר”י ור”ל, דרבי, דסובר דמכשיר, סובר ישנה וכו’ ור”ח דסובר אינו מכשיר, סובר אינה וכו’, וקאמר שם ר”פ דהכל מודים היכא דלא נתקנח הדם דמכשיר. כי פליגו בנתקנח בין סי’ לסי’, ונתקשה שם בחידושי הר”ן דכיון דקאמר דלכ”ע בלא נתקנח מכשיר ע”כ משום דאגמ”ל דמעיקרא שם דם שחיטה עלה. א”כ איך קאמר לעיל דלפלוגי בהכשרה דפרה בתרי גברא או בתרי סודרא? והא לכ”ע מטמא דאגמ”ל דשחיטה הוה. ונדחק הרבה, אבל יפה כתב בזה הלב אריה דודאי מודה ר”ל על גוף השחיטה שאם נגמרת בהכשר אגמ”ל דכולה שחיטה הוה, וממילא האי דם לאו דם מכה הוא. ולכן בלא נתקנח עדיין, נוכל האי
דם להכשיר עתה אחר שנגלה דדם שחיטה הוא, אבל בנתקנח, צריכין אנו לומר דהכשיר אז קודם הגילוי, בזה סובר ר”ל, ור”ח דאית לי’ כוותי’, דלא מהני הגילוי על דבר המסתלק. דאנן בעינן שאז כאשר הדם על הדלעת יכשיר, ואז עדיין לא נתגלה. ור”י ורבי סברו דהגילוי מהני גם על דבר המסתלק, שנאמר שעשה פעולתו אז קודם שנתגלה. ולכן שפיר קאמרינן לעיל בתרי גברא ותרי סודרא דהוא כמו נתקנח הדם, דהא אזדא לי’ מעשה קמא. ואם אז לא נטמא בשעת מעשה, איך יטצא למפרע? כי בזה פליגו ר”י ור”ל אי אמרינן אגמ”ל אדבר המסתלק. אבל לאחר הגילוי, לכ”ע מהני הגילוי לדון עלי’ כפי אשר נתגלה עתה, דהיינו לומר דכולה שחיטה מקרי, וממילא מצי הדם שניתז באמצע להכשיר עתה אחר הגילוי, עכת”ד הלב ארי’ ז”ל. וה”ה הדברים שנאמרו למ”מ. ובזה יישבתי היטב קושי’ התוס’ כאן, ד”ה אר”ל, שהקשו מאחר דס”ל רבא בזבחים ל’ כר”ל דאין לשחיטה וכו’, למה לא חשיב בהדי הני תלת דהלכה כר”ל לגבי ר”י ביבמות ל”ו ע”א. ולפי האמור דפליגו אי מהני אמל”מ בדבר המסתלק, הרי הוא ממש אותו הפלוגתא דחולץ למעוברת שהיא בין הני תלת, כי גם שם פליגו אי מהני החליצה שכבר נסתלקה קודם הגילוי שהפילה. וא”כ היינו הך, ולמה לי’ לחשבו בפ”ע? ופלוגתא זו תמצא עוד כמה פעמים בש”ס כמו בבע”ח למפרע גובה, ועיין היטב לקמן ע’ ע”ב בסוגי’ דמבכרת. אבל עכ”פ היוצא לנו מזה דר”ל, דס”ל דלא מהני הגילוי למפרע על דבר המסתלק, איך אפשר שיתחייב על שחוטי חוץ בסי’ אחד מאחר דמתלי תלי וקאי עד שיגמור השחיטה? כי בלא גמרה או גמרה בפסול, לכ”ע פטור, ואיך יתחייב על מעשה שעברה קודם הגילוי? וזו קושי׳ עצומה על התוס’. ועתה נראה איך פסק הרמב”ם ז”ל דינים אלו היוצאים מתוך הסוגי’. הנה בפ”ד מה’ שחיטה הי”ג כתב: “התחיל סעכו”ם לשחוט מיעוט סימנים וגמר ישריאל וכו’ פסולה ישנה לשחיטה מתוע”ס”. ותמה הלח”מ דהלא בגמ’ אמרו דבשחט סי’ אחד נכרי וגמרו ישראל דפסולה לכ”ע, ולמה תלה הרמב”ם הפסול בהא דישנה לשחיטה מתוע”ס ולא מצא מענה לזה. בפ”א הי”ח מפסה”מ כתב הרמב”ם “שחט מיעוט סימנים בחוץ וגמרן בפנים וכו’ פסולה שישנה וכו'”. הרי דתלי הפסול במ”ד ישנה וכו’. ובגמ’ אמרו דשחט א’ בחוץן וא’ בפנים לכ”ע פסולה. אבל כאן יותר תמוה, דכיון דפסק כר”י דישנה וכו’ הרי מסקינן דבמיעוט סימנים בחוץ לא די שפסול לר”י, אלא חיובא נמי חייב. ואיך כתב הרמב”ם דוקא פסול ולא חייב? וכאן אין לדחוק כש”כ התוס’ דלאו דוקא, דא”כ עיקר מקום דין זה היה בה’ שגגות, ולא בפסה”מ. ובשגגות לא הזכיר מדין זה כלום. ולא עוד אלא דשם מבואר להיפך, בפ״׳ד ה”א שפסק שם בשוחט בהמת קדשים בשבת בחוץ לע”ז חייב שלש וכתב וז”ל: “ובמד”א באומר בגמר זביחה עובד אותה. אבל אם לא היתה כוונתו לכך, מששחט בה מעט לע”ז תאסר, ואינו חייב משום ש”ח עד שישחט שנים או רוב שנים, ונמצא כשגמר השחיטה שחט בהמה אסורה לקרבן שאינו חייב עלי’ משום ש”ח
כמו שביארנו”, עכ”ל. הרי ביאר הרמב”ם דפטור, משום דבגמר השחיטה אינו ראוי’ לבוא לפנים. אבל לא כמש”כ התוס’, משום דהוה שחיטה פסולה. ועתה אם הרמב”ם פסק כר”י דישנה וכו’ למה לא מתחייב על תחלת השחיטה, שאז הי’ ראוי’ לבא לפנים ואי דצריך לגמור השחיטה הרי גמרה בהכשר מצד השחיטה ואי דלע”ז, הרי אנן פסקינן שחיטה שא”ר שמה שחיטה. ואחר העיון מצאתי תלי”ת שאין כאן שום קושי’, והכל מכוון, דהנה עיקר פלוגתת ר”י ור”ל הוא כמבואר מתוך הסוגי’ בהתיז על הדלעת באגמ”ל בדבר המסתלק, אבל על גוף השחיטה לכ”ע אמרינן אגמ”ל לקרוא כל המעשה בשם שחיטה, דהיינו דגם תחלתה לאו מעשה טרפות הוה, אלא חלק מחלקי השחיטה. ולכן, כל שלא נתקנח הדם מכשיר הוה עתה אחר הגילוי, משום
דנתגלה דהאי דם לאו דם מכה הוה כמש”כ לעיל. אולם כדי לחייב על ש”ח לא די בזה, דניהו דנתגלה דגם ההתחלה ה’ שייך לשחיטה, והיא חלק ממנה, עד שדם הנתיז לאו דם מכה יקרא, אלא דם שחיטה, אבל הלא בש”ח כתיב “איש אשר ישחט בחוץ”, וכי חלק שחיטה בשם שחיטה יקרא לחייב עליו חטאת? וכן בשחט גוי מקצת סימנים לדעת הרמב”ם ז”ל, דלא בעינן שחיטת ישראל דוקא. ולכן שחיטת נכרי, דהוה כח אדם, הי’ כשרה, אלא דאסורה מקרא ד”וקרא לך ואכלת מזבחו”, מכאן שזבחו אסור, ליכא למימר כמש”כ רש”י ז”ל דפסול גם לר”ל, משום דניהו דלאו שחיטת נכרי הוה, מ”מ פסולה, דהוה לי’ כקוץ בעלמא, דזה ליתא לרמב”ם, דאם לא יקרא בשם שחיטת עכו”ם, אז כשר דלא, מקרי “זבחו”. וניהו דהאי מיעוט עכ”פ אינו זבח ישראל, מה בכך? והלא לא בעינן זבח ישראל אלא למצוה. רק כח אדם בעינן, והא איכא. וא”כ הוה ג”כ בשחוטי חוץ,
דבעינן זבח נכרי כדי לפסול. ואיך נאמר דתחלת השחיטה “זבחו” מקרי משום דמצטרף להיות חלק הזביחה, כי הגילוי לא פעל רק שתהי’ נקראת חלק מן השחיטה, ולא בשם זביחה סתם. ולכן לא נזכר בגמ’ במימרא דרבא בהכל מודים, וכן במה דפליגו, רק שחט סימן אחד, ולא מקצת סימנים. ובסימן אחד כבר כתבנו דשמעינן מדר”ע דבשם שחיטה יקרא, אף בבהמה. אלא דעדין אינה שחיטה כשרה עד שישחוט סימן השני. ולכן קאמר דשחט סימן אחד נכרי וסימן אחד ישראל הכל מודים דפסולה, דהרי איכא שם זבח עכו”ם גם על סימן אחד אפי’ בלא סימן שני, והא דקאמר שהרי עשה בה מעשה טרפות, הכוונה דאי לאו דאיכא מעשה טרפות בסי’ אחד, ודאי דלא הוה שם שחיטה עליו. אבל כיון דאיכא מעשה טרפות, הוה שם שחיטה על סימן שלם. ואם תרצה לדקדק יותר, אמינא לך דרבא באמת ס”ל ד”וזבחת” לגבי ישראל לעכב נאמרה, כאשר נראה ממה שאמר רבא לקמן, ל”א ע”ב, בהא זכנהו ר’ נתן לרבנן מי כתיב “וחתכת”? “וזבחת” כתיב, וכו’. ואנן לא פסקינן בזה כרבא, כאשר מתבאר באורך בקונטרסי מצה שמורה, עיי”ש. וקאמר עוד דבעולת העוף, אם מלק סי’ אחד למטה וסי’ אחד למעלה, נמי לכ”ע פסולה, משום דעשה מעשה דחטאת העוף למטה, וכמש”כ הרשב”א ז”ל דמליקה דומי’ דשחיטה בזה. וכיון דמצינן שם מליקה על סי’ אחד בחטאת, ה”ה דבעולה שם מליקה עליו לפוסלו בעשאו למטה שלא כמצותו, דלכל הני לא בעינן שום גילוי, אבל קאמר דפליגו בשחט סי’ אחד בחוץ וסי’ אחד בפנים, דניהו דשם שחיטה איכא על סי’ אחד, אבל לא שם שחיטה כשרה. וכדי לחייב על ש”ח, הלא שחיטה כשרה בעינן. וזאת שהיא שחיטה כשרה תלוי’ בהגמר, דאם לא גמרה, או גמרה בפיסול, הרי פטור, דלאו שחיטה כשרה יקרא, אלא שחיטה פסולה. ולכן בזה פליגו, למ”ד אגמ”ל על דבר העבר ומסתלק, חייב כרת וחטאת על סימן אחד בחוץ, אם גמרו בהכשר בפנים, ולמ”ד דלא אמרינן אגמ”ל אדבר המסתלק, לא מחייב. וע”ז קאמר רבה ב”ש דר’ יוסף לא קאמר הכי, דמשמע לי’, מדלא אמר רבא דלענין לפסול קרבן נמי לא פליגו דפסול, דס”ל לרבא דלר”ל קרבן כשר נמי הוה, וזה ודאי ליתא, דהא אמרינן בלא נתקנח הדם לכ”ע מכשיר, משום לגבי’ השחיטה עצמה כ”ע אית להו אגמ”ל. וא”כ לענין לפסול הקרבן הוה כלא נתקנח הדם, דעתה שהקרבן לפניך, אגמ”ל דנשחט בחוץ סי’ אחד שחיטה כשרה. ואיך נכשיר הקרבן נגד האי גילוי? ולכן קאמר דהיכי דשחט סי’ אחד בחוץ, ניהו דלגבי חיובא דכרת וחטאת דהוה כנתקנח הדם, פליגו ר”י ור”ל כנ”ל, אבל לענין פיסול מודים דפסולה, משום דעשה מעשה דחטאת העוף, וכאשר פירשנו למעלה דלשון דלעיל נקט. והכוונה דעשה מעשה דשחיטת העוף, דלכ”ע שם שחיטה עלה, ושהיא כשרה, ע”ז מהני הגילוי כדי לפסול. אבל לגבי חיובא ודאי פליגו, דהא הוה כנתקנח הדם, אלא דחידוש דפליגו גם במקצת סימנים. וזה תלוי בפלוגתת אגמ”ל, אלא דלר”י לשיטתו, גם על נקב הוושט לבד, שם שחיטה עלי’. והאי מתוע”ס דקאמר, מתחלה ממש קאמר, דהיינו מיד שעשה בושט מעשה טרפות. ולר”ל לשיטתו על נקה”וו לאו שם שחיטה עלי’, ולסוף דקאמר היינו בסוף סי’ אחד, דאז שם שחיטה עלה, אפילו הפסיק, אלא דשחיטה פסולה תקרא. ולגבי שחיטה כשרה לבסוף ממש בעינן. והוא כפי שביארנו לקמן ל”ב דר”י יליף מההלכה דכל פסול בשחיטה נבלה דכל מעשה טרפות בסימנים שם שחיטה פסולה עלה, באופן שא”א לשחוט עוד אפי’ שלא במקום הנקב, משום דלשטתי’ דל”ל כמן דמנחא בדיקולא, גם במקום הנקב הי’ מקום לשחוט כראוי׳, דאיכא רוב חוץ מהנקב בצירוף מיעוט בתרא. ומדאמרה לן ההלכה דבמ”ק מקרי פסול בשחיטה, הרי דנקה”וו יש עליו שם שחיטה פסולה, לאחר שגמרה, ואפילו בהכשר, דכל שנגמר השחיטה׳ על ההתחלה איקרי שם שחיטה. אמור מעתה בשחיטה כשרה נמי, אגמ”ל דנקב הראשון שעשה בוושט שם שחיטה כשרה עלה, ולכן לא די שפסול הקרבן אלא דחייב נמי השוחט, דמקרי שוחט בחוץ בהאי מיעוט סימנים. אבל ר”ל לשיטתי’, דאית לי’ כדב”ד, לא מצי יליף מן ההלכה דמ”ק נמי בשם שחיטה יקרא, דלעולם לאו שם שחיטה עלה, אבל פסול הוה, משום דאינו מצטרף לרוב הוושט, כי המיעוט בתרא של הוושט א”א לצרפו לרוב, דהוה כחותך בבשר המת. אבל לעולם
מצי שחט שלא במקום הנקב שחיטה המטהרת מדי נבלה, וכיון דלאו בשם שחיטה יקרא, לא מיבעי דאינו חייב כרת וחטאת לר”ל, דל”ל אגמ”ל, ולא מחייב אפי’ בסימן שלם בחוץ, אלא דגם כשר הקרבן, דניהו דלענין גוף השחיטה, גם הוא מודה דאמרינן אגמ”ל, אבל לא נתגלה אלא דגם האי מיעוט שייך לשחיטה, והוה חלק ממנה, אבל שיהי’ על המיעוט לחוד שם שחיטה, זה לא נתגלה. ואיך יופסל הקרבן ע”י חלק מן השחיטה והתורה אמרה “איש אשר ישחט”? וע”ז לבד לאו שם שחיטה עליו, ולכן כשר הקרבן

ומעתה תראה איך כל פסקי הרמב”ם מכוונים, ומשה אמת ותורתו אמת, דהנה לגבי פלוגת’ אגמ”ל, הלא איפסק הלכתא כר”ל לגבי ר”י בחולץ למעוברת, וממילא גם הכא בשחיטה דלא אמרינן אגמ”ל אדבר המסתלק. אכל לגבי פלוגת’ זו אי תחלת השחיטה, דהיינו נקה”וו, בשם שחיטה יקרא אם בפיסול להיות כשחיטה פסולה, ולא תהני לה תו שחיטה לטהרה מדי נבלה, אפילו שלא במקום נקב. ואם לא בפיסול וגמרה בהכשר שנאמר לגבי השחיטה עצמה אגמל”מ, דגם על האי מיעוט שם שחיטה כשרה עלה, או לא נאמר כן, בזה הדרינן לכללא דר”י ור”ל הלכה כר”י. ולכן פסק בה’ שחיטה דשחט מקצת סימנים ע”י נכרי השחיטה פסולה כר”י דישנה וכו’, ומטעם דגם המ”ק בשם שחיטה יקרא, והוה זבחו של נכרי. אבל לר”ל לא הי’ מיפסל בכך, דלא קרינן בי’ “זבחו” על מיעוט סימנים. ומה שאמר רבא דהכל מודים, היינו בסי’ שלם, ולא במיעוט הוושט כנ”ל. ובפסה”מ
פסק נמי דבשחט מיעוט סימנים בחוץ דמפסל, משום דישנה וכו’, וניהו דלא מיפסל רק בשחיטה, ולזה שתקרא שחיטה בעינן הגילוי של סוף השחיטה, הלא על גוף השחיטה גם ר”ל מודה דאמרינן אגמ”ל, כמו דאמרינן בלא נתקנח הדם. אבל לענין חיובא פסק דמיפטר ואפילו בסימן שלם, דבהא הלכה כר”ל, דעל דבר המסתלק לא אמרינן אגמ”ל, דלחייב על מעשה המסתלק קודם הגילוי הוה כמו נתקנח הדם דלא מכשיר. והבן הדברים כי הם אמתיים, תלי”ת

והרי לך מבורר גם מתוך סוגי’ זו דר”י ור”ל פליגו אי נקה”וו נבלה, דהיינו כשחיטה פסולה, ופסקינן כר”י ולא תקשה לך קושי’ התוס’, דרבא ס”ל בזבחים כר”ל, לגבי אגמ”ל דוקא ס”ל כר”ל, אבל לא לענין אם שם שחיטה על תחלת השחיטה ,ובפרט לפי מה שנראה דרבא ל”ל כלל הא דחידש ר’ יוסף דגם במיעוט סימנים פליגו. ולא עוד, אלא דמוכרח דרבא ל”ל כלל דעל המיעוט שם שחיטה פסולה עליו דהא הוא מתרץ סתירת המשניות, דף ל”ב ע”ב, דכאן ששחט ואח”כ פסק, דאז פסול בשחיטה מקרי, אבל פסק ולבסוף שחט, כדבר אחר גרם לה
ליפסול. הרי דהוא סבר דאפי’ בסימן שלם שפסק, אין עליו שם שחיטה פסולה. ובזה נתיישב היטב מה שתמה הרא”י על היש”ש ז”ל על שהקשה על הרמב”ם ז”ל דהשמיט הא דאמרו בהכשרה דפרה פליגו בתרי גברי או בתרי סודרא. והראש יוסף שפך עליו סוללה דנעלם ממנו דהרמב”ם פסק ישנה וכו’ כר”י וזה ליתא לפי ביארנו, דיפה הקשה היש”ש, דניהו דלגבי התחלת השחיטה פסקינן כר”י דהשחיטה מתחלת ממ”ק, אבל לגבי אגמ”ל אדבר המסתלק, הלא פסקינן כר”ל. ולכן הו”ל לרמב”ם לפסוק דהראשון טהור, כיון דהוה מעשה המסתלק, אלא לפע”ד נראה לפי מה שפסק הרמב”ם בפ”י ה”ג בה’ טומאת אוכלין, בניטז דם בין סי’ לסי’, ונתקנח, דתולין, לא אוכלין ולא שורפין. וזה כר’ אשי בגמ’ דקמפרש חולין דר’ חייא הכי, משום דספוקי
מספקא לי’ ישנה וכו’ או אינה וכו’. הרי דהא דפסקינן כר”ל בחולץ למעוברת, וגם גבי שחיטה, אינו מכח ודאי, אלא לחומרא לא אמרינן אגמ”ל אדבר המסתלק. וא”כ א”א לטהר בתרי גברי אלא תולין. וזאת אינו מפורש בגמ’, ולכן השמיטו הרמב”ם, וסמך שנלמד סתום מן המפורש. אולם התוס’ שסברו, דגם לר”י הגרגרת עצמו כדב”ד, וא״כ גם לדידי’ נקה”וו רק טרפה ולא נבלה, וממילא לא הוה כשחיטה פסולה, ולא מצי לפרש דפליגו ר”י ור”ל בתרתי כנ”ל, ולכן הוצרכו ליכנס בדחוקים שונים בפירוש הסוגיא