דף ל’ ע”א גמר’ אמר ר”י אמר רב השוחט בשנים ושלש מקומות שחיטתו כשרה. והעיר הת”ח מה ענין מימרא זו לכאן? בשלמא לפי’ השאלתות, דמיירי דבין הכל איכא רוב, י”ל דקאי אמתני’ דקתני דרובא סגי, וקאמר רב דהאי רוב, אפילו הוא מצורף משנים ושלש מקומות, נמי שפיר דמי. אבל לשיטת רש”י, דמפרש דדוקא בדאיכא רוב במ”א מכשיר רב, ושמואל פליג גם ע”ז משום דבכהג”וו ליכא שחיטה מפורעת, דין זה יותר היה
מקומו על המשנה דשנים אוחזין בסכין הסמוך בעמוד. וגם יתר הקושיות שהקשה שם על פרש”י עד שמכריע דעיקר כשאלתות, עיי”ש

אולם לפע”ד נראה דרש״׳י ושאלתית לא פלינו ושניהם לדבר אחד נתכוונו, וממילא יתיישב גם קושי’ התוס’ על רש”י שהקשו כיון דאיכא רוב במ”א, הרי שפיר הוה מפורעת. והתוס’ דחקו מאד ביישובם לומר כיון דנחתך גם למעלה או למטה, ואפילו במקצת, שוב אננה מפורעת. והוא פלא, דרש”י בעצמו ע”כ אינו סובר כן, דהא מפרש על מפורעת וז”ל: “מגולה ונכרת דהיינו במ”א”, עכ”ל. ואין טעם זה מספיק ליפסול אלא בדליכא
רוב במ”א. אבל בדאיכא רוב במ”א, אלא דאיכא למעלה ולמטה איזה חתך ליפסול, הכי הוול”ל, מפורעת מגולה ונכרת, דהיינו שאין בו חתך חוץ מן הרוב למעלה ולמטה, דאז לא מרווח, אבל מלשון “דהיינו במ”א” שכ’ רש”י מוכיח דכל דאיכא רוב במ”א “מפורעת” מיקרי. וגם הילפותא מ”חץ” אינה מתפרש שפיר לדעת רש”י אם נפרשהו כמו שסברו התוס’. דמנין לנו לילוף מ”חץ שחוט” דאם הי’ הקנה פגום במקצת דאין לשחטו במקום אחר? ולא עוד, אלא דר”ל, מרא דהאי שמעתתא, הוא בעצמו אומר לקמן, ל”ב ע”ב, דבששחט שלא במקום חתך, דאינו אלא טרפה, ומהני השחיטה לטהר מידי נבלה. וקשה, הא שחיטה מפורעת בעינן, וכל שנפסק במקום אחד, שוב אין השחיטה מפורעת במקום השני. וניהו דשם פריך ע”ז מאידך דר”ל, דס”ל
דבנפסק הגרגרת הוה כמדמב”ד, הרי ביארתי שם דדוקא מתירוצו על מתני’ דפסה”ג הדר ב’, אבל בגוף הדין לגבי ושט קם דיני’ דבנפסק הושט במקצתו, מצי שחט למעלה או למטה לטהרו מדי נבלה, עיי”ש. וא”כ יסתרו הני תרתי מימרות אהדדי

אבל לפע”ד נראה ברור, דהא דפוסל לדעת רש”י בב’ וג’ מקומות, אף בדאיכא רוב במ”א, היינו דוקא בושט
בשהתחיל במקום אחד, ולא גמר הרוב, והתחיל למעלה או למטה ושחט הרוב שם, ומטעם אשר אבאר. דכבר הקשתי לעיל, ריש דף ח’ ע”א, איך יוכשר לרב בשחט בב’ וג’ מקומות בושט, כפי מה דפסקינן דכנגד מה ששחט לא מצטרף לרוב אלא בהיקף. וא”כ האי דהתחיל בושט בלי לגמרו מעשה טרפות בעלמא הוא. והלא בלא”ה הקשו הרשב”א וגם רש”י, לעיל דף כ’ ע”ב, דבכל שחיטה דעלמא איכא בהתחלה מעשה טרפות, אלא דכל שגמרו הרי אגמל”מ דשייך לשחיטה. אבל כאן, בהתחיל בושט והניחו מנוקב, ואח”כ שחט למעלה או למטה, למה לא יופסל בהאי נקב דלא שייך לשחיטה? אבל התירוץ בזה הוא כיון דבהיקף מצטרף למה שלמעלה ולמטה, שפיר שם שחיטה עליו. ומה תאמר א”כ יופסל ע”י מה ששחט כנגד הנקב, כמו דהוה פסלינן סכין מלובנת אי לאו דביה”ש מרווח רווח, משום צדדין לעיל שם, שאני התם דע”י שריפה או קוץ ודאי מופסל משום דיש טרפות לח”ח אבל כאן, דנעשה בסכין ובדרך שחיטה, הרי ממ”נ כשר, דאם אין טרפות לח”ח, פשיטא דכשר, ואם י”ט לח”ח, ע”כ לומר דפועל לקרב המיתה גם מה שכנגד השחוט. וא”כ הרי הוא מוסיף על
השחיטה מה דלא מפסיד, וכמו דאם שחט עוף בקנה ומקצת הושט אפילו ניקכ תחלה הושט, דלית לן בה, ולא נאמר דהרי ניקב הושט תחלה ואינו מצטרף לשחיטה שנגמרת בקנה לחוד. וע”כ לומר, כיון דהוה האי נקב בושט, ראוי לצרפו לשחיטה. הרי זה תוספת לשחיטה שאינו מפסיד. וזה אמת וצדק

אמנם כל זאת למ”ד דלא בעינן שחיטה מפורעת, אבל למ”ד דבעינן שחיטה מפורעת, ויליף זאת מקרא ד”חץ שחוט”, הרי שחיטה שאינה מפורעת פסול שחיטה הוה, כמו שהיי’ ודרסה, ואינך פסולי שחיטה. וא”כ האי מקצת חתך בושט לאחר שסילק ידו מן השחיטה, באופן שא”א להוסיף מיד על החתך, הרי האי מקצת חתך בושט הוה שחיטה שאינה מפורעת. וזה פסול שחיטה כדרסה, ומה מהני שאח”כ שחט שחיטה מפורעת במקום אחר, כיון דאחר שיעור שהיי’, שאינו יכול להוסיף עליו, הוו”ל למפרע שחיטה שאינה מפורעת, שהוא פסול שחיטה? ולפ”ז גם בעוף, להאי מאן דפוסל שחיטה שאינה מפורעת, צריך ליזהר שלא לנקב את הושט תחלה
ע”י הסכין, וישחט רק הקנה, דאז, הרי עשה פסול בשחיטה ע”י נקה”וו, מצד שהוא שחיטה שאינה מפורעת, שהוא פסול שחיטה והשתא לא קשה מר”ל דהכא אר”ל דלקמן, דקאמר התם דשלא במקום חתך יכול לשחוט כדי לטהר מידי נבלה, דר”ל בכל פסולי שחיטה נמי סובר כן, דמצי שחט אחר שדרס, כיון דהוא בשני מקומות,
ולא נחשב אלא כטרפה ששחטה. וא”כ פסול דשחיטה שאינה מפורעת לא גרע משאר פסולי שחיטה

ובזה נדחה ממילא גם מה שחידש לן היש”ש ז”ל דרש”י מודה בשחט כל הסי’ דליכא משום שחט בשנים ושלש מקומות. ולפי ביאורנו זה ליתא דבגרגרת גם ברוב במ”א כשר, ובושט גם כל הסימן לא מהני מחמת הפסול של המיעוט שאינה מפורעת. והדבר חידוש, אבל לפע”ד ראו לקבלו כדי שלא לדחוק דוחק אחר דוחק בדעת רש”י ז”ל, ודו”ק

ע”ב גמר’ בעי ר”פ החליד במיעוט סי’ מאי, תיקו. פרש”י ז”ל דבמיעוט בתרא קמבעי, וסליק בתיקו. וכן בהגרמה מספקא לן דלמא כרבנן טריפאי’, וכמ”ד דגם בשחט שני שלישים והגרים שליש פליגו. כן הוא שיטת רש׳׳י. וריב”ם בתוס’ כתב דהגרמה שאני, דשלא במקום שחיטה ודאי לא נפסלת אחר ששחט הרוב במקום שחיטה, דהוה כאלו שחט ברגלה. ור”ל, דאפילו נפרש כרש”י דהאיבעי דהכא במב”ת קאי, ומ”מ בהגרמה ליכא למבעי כמו בחלדה ושהיי’, דכל עצמיות האיבעי הוא משום דלכתחלה בעינן שחיטת כל הסימן. א”כ עדיין הוא עוסק בשחיטה, אולי פוסל בה חלדה ושהיי’ גם בהאי גמר השחיטה. אבל כשגמר שלא במקום שחיטה, הרי לא גמר השחיטה, כי מה שחתך למעלה ממקום שחיטה הוא כחותך ברגלו, ואיך יופסל בשביל זה השחיטה שכבר נגמרת ע”י הרוב במקום שחיטה? ובער אני ולא אדע דמה יענה הריב”ם על האי מ”ד לעיל בסוגי’ דמוגרמת
דמפרש כן פלוגתא דרבנן וריב”י דמתני’ דשיחט לתוך הטבעת, דבשחט שני שלישים והגרים שליש פסלו רבנן, אע”ג דמודים שאם סי’ פוסק בשחיטת שני שלישים הי’ מתכשר, וכמש”כ שם הריטב”א ז”ל, וכאשר הארכתי לעיל בזה, עיי”ש. הרי דסברתו דהוה כחותך ברגלו ליתא, כי באמת ע”ז אתא ההלכה דליפסול השחיטה חשוב
כמקום שחיטה, דכבר כתכנו דבכל פסולי שחיטה, לא בעינן ההלכה על כולה בדרסה ובעיקור, דזאת נשמע מקרא ד”ושחט”, אלא ההלכה אתא על מקצת בפיסול. ומעתה נולד הספק על איזה מקצת בפיסול אתא ההלכה, אם על מ”ק דוקא, או אף על מיעוט בתרא. וא”כ שפיר כתב רש׳”י דאם כאן מסיק בתיקו, ה”ה דצריכין לחוש לרבנן טריפאי, ואליבא דהאי מ”ד דאף בהגרים לבסוף פסלו. אלא דהריב”ם הכי קא קשי’ לי’ לרש”י, דכיון דמסיק לעיל דהלכתא כריב”י, איך חייש לדעת רבנן טריפאי? ואי משום דמסיק כאן בתיקו בחלדה, הלא יש סברא לחלק בין שאר פסולי שחיטה להגרמה. ואי דרבנן טריפאי לא מחלקים, אבל ריב”י מחלק כנ”ל, ומ”מ בחלדה הספק עומד במקומו. אלא, דיותר הי’ לו להקשות על פרש”י, דאיך מסיק הכא בתיקו על דבר שנחלקו בה רבנן וריב”י במשנה? וזאת קושי’ עצומה על רש”י

והנה אי לדעת רש”י מדאוריית’ קמבעי לפסול או רק מדרבנן, בזה יש חלוקי דעות בין האחרונים ז”ל, דניהו דהא פשיטא לן דמדאורייתא בעינן לכתחלה כל הסימן לדעת רש”י, וכמו שכ’ ג”כ הרמב”ם ז”ל, מ”מ לא מסתבר להו לומר דמיפסל השחיטה במב”ת מה”ת. ולכן כתב המהרש”ל ז”ל דגם לרש”י רק מדרבנן קמבעי לי’ ליפסול. אלא דלפ”ז נצמחת הקושי’ איך פסק רש”י לחומרא בדרבנן בספקא דרבנן? וכ’ ע”ז הרא”י ז”ל דמשום חזקת איסור דבהמה, אזלינן גם בספקא דרבנן לחומרא. והנה גם בזה יש פלוגתא, אלא דלא הבנתי איזה חזקת איסור איכא הכא, כיון דמה”ת יצא בהיתר, ועל איסור דרבנן אנו מסופקים אי אסרו בזה. ובשב שממתתא איכא כיוצא בזה, אבל אינו דומה לדהכא, דו”ק ותשכח

אבל חוץ מכל זה, לא שמעתי מעולם להעמיד על החזקה ספקא דדינא, כי החזקה לא יכריע את הדין. לכן דברי הרא”י תמוהין

ולכן אין לנו מנוס אחר, אלא לומר דלשיטת רש”י באמת מדאורייתא קמבעי לי’. ואין לתמוה כל כך על הסברה
דאיך יופסל במב”ת כיון דאין בו צורך אלא לכתחלה, דכבר כתבנו בהרבה מקומות, דהא דהשחיטה מתרת מיד הוא דבר חידוש גדול, ועכ”פ אין להוסיף עליו. ולכן אני אומר דניהו דלאחר שחיטה מיד מותר לחתוך כזית בשר מביה”ס, וכמו ששנינו בברייתא דלקמן, אבל מי שחותך כזית בשר אחר שחיטת רוב הסימנים קודם שסילק השוחט את ידו מלגמור השחיטה בכל הסימנים כמצווה עליו מה”ת, לדעת רש”י ורמב”ם, הרי זה לוקה משום אבמה”ח׳,דרק אחר שחיטה דלכתחלה התירה התורה המפרכסת, וכן אחר שחיטת רוב הסי’ וסילק את ידו באופן דתו לא מצי גמרן מפני פסול שהיי’, אבל כל זמן דעוסק בשחיטה לא. ולולי דמיסתפינהו, הייתי אומר באמת לא התירה מפרכסת רק בשחיטה שלמה שהיא שחיטה דלכתחלה, אבל בשחיטת דיעבד, ברוב הסימנים, צריך להמתין עד שמתה ממש. ובזה היינו מבינים מה שחלקו התורה השחיטה לשנים לכתחלה ודיעבד. ועיין בפתיחה עיקר ג’ שגם לענין ששא”ר כתבתי דאינה מתרת איסור אבמה”ח, עיי”ש. וממילא שפיר מיפסל במב”ת כמו במ”ק, דהרי למ”ד יש טרפות לח”ח, ה”ה דלאחר [שחיטת] כל הסימנים, כל זמן שהיא חי’ היתה נטרפת ע”י נקובת הבני מעיים, אי לאו דלאחר שחיטה מותרת מיד. ולכן אם נאמר דלאחר שחיטת רוב הסי’ אינה מותרת מיד, שפיר שייך בה גם טרפה, וכן פסול שחיטה במב”ת. כנלפע”ד נכון להמליץ בעד שיטת רש”י ז”ל

אולם הרמב”ם, אע״ג דס”ל כרש”י, דלכתחלה בעינן סימנים כולם שחוטים מה”ת, ויותר מרש”י דאפילו בעוף הדין כן, מ”מ לא ניחא לי’ לפרש האיבעי במב”ת, ומפרשה כפשוטה דבמ”ק קמבעי בחלדה, אבל בשהיי’ השכיל לפרש דהאיבעי דשהה במיעוט סימנים קאי על שיעור שהיי’, דהוא כדי הגבה והרבצה ושחיטה, וקמבעי אי כשיעור כולה שחיטה, או כשיעור שחיטת מיעוט סימנים סגי. ויש לראות מה ראה על ככה לפרש הני שתי האיבעיות על אופנים שונים. אבל אחר העיון שיטת הרמב׳׳ס בזה ברורה ונכונה

דהנה בין לרש”י, דמפרש האיבעיות על מב”ת, ובין לר”ת דמפרשם על מ”ק, קשה טובא למה קמבעו זה
בחלדה וזה בשהיי’, ושנים לא קמבעו, לא בדרסה ולא בעיקור דסכין פגומה. והלא דבר היא. עוד קשה דהרי איכא תוספתא מפורשת דשחט מיעוט הושט ושהה כדי שחיטה פסולה, כמו שהקשו כן בתוס’ על ר”ת. לכן ס”ל לרמב”ם, דהא פשיטא לי’ דפסולי השחיטה פסלו במ”ק, דעל זה אתא ההלכה, כמו שביארנו זאת כמה פעמים במסכ’ זו. ולכן בשהיי׳ מפרש דהאיבעי קאי על השיעור, אם ככל השחיטה או בשהיי’ כשיעור שחיטת מקצת סימנים סגי. והרמב”ם בזה לשיטתי’ יפה קמפרש דכבר ביארנו דהא דנקה”וו נבלה הוא מטטם דעל מקצת הושט נמי שם שחיטה עליו, ולכן כל נקה”וו הוה כשחיטה פסולה, וממילא גם בשחיטה כשרה, ישנה לשחיטה מתוע”ס, כי על מקצת הסי’ שם שחיטה כשרה עליה, עיין לעיל בסוגי’ דישנה לשחיטה ובמש”כ שם. וא”כ שפיר קמבעי אי גם לענין שיעור שהיי’ בשחיטת מקצת הסימנים משערינן. אבל בחלדה מפרש כפשוטו, דהחליד במ”ק ואח”כ גמר הרוב שלא בחלדה, אע”ג דבשאר פסולי שחיטה פשיטא לי’ דפסול במקצת כמו בכולן לאחר שקיבל ר”ע ההלכה שאמר ר’ ישבב משום ר”י, מ”מ בפסול חלדה יש מקום להסתפק, משום דכפי הנראה פסול חלדה הוא משום שחיטה שאינה מפורעת, דאע”ג דלית לן הא דשמואל ודר”ל דבעו שחיטה מפורעת, היינו דוקא לענין שחט בב’ וג’ מקומות. אבל לענין חלדת הסכין, גם אנו בעינן שתהי גלוי׳ הסכין כדי לראות את ביה”ש מפורעת לעינים. וכן נראה מלשון התוס’ כאן, ד”ה החליד, דקשי’ להו דמה ענין זה לכאן, ולקמן גבי מתני’ דחלדה הוה לי’ להביאו’. ותירצו דאגב דאכשר רב לעיל שחיטה שאינה מפורעת, קמ”ל דאינה מפורעת כזאת פסולה עכ”ל. הרי דפסול חלדה, מצד מפורעת נגעה בה. ומעתה יש מקום לומר דבמ”ק דבלא”ה עדיין אין השחיטה מספרעת, לכן אין להקפיד ,על חלדת הסכין בשעת שחיטת מ”ק. לכן קמבעי ומסיק בתיקו
ודו”ק ועיין בדיבור שאח”ז

תוס’ ד”ה החליד, גבי מתנ׳ דחלדה הי’ ראוי’ להביא, אלא אגב דאכשר רב לעיל שחיטה שאינה מפורעת, קמ”ל
דאינה מפורעת כזאת פסולה מטעם חלדה, עכ”ל. כבר כתבנו למעלה דמדברי התוס’ אלו משמע דפסול חלדה מצד שחיטה שאינה מפורעת נגעה בה, וכן כתב הדרישה בסי’ כ”ד, דמקרא ד”חץ שחוט לשונם”, יש סמך לחלדה, דמה חץ במשיכה אף שחיטה במשיכה. והפרמ”ג במש”ז מגיה בדברי הדרישה, דמה חץ בגלוי אף שחיטה בגלוי, עיי”ש. ולכאורה יש להעיר בזה, דהא בסוף העמוד מבחא הש”ס דרבא הוה בדיק ליה גירא לר’ יונה בר תחליפא, ושחט בה עופא בהדי דפרח, ופריך ודילמא עביד חלדה, ומשני, הרי דעכ”פ גם ע”י חץ מצי עביד חלדה, אבל לק”מ, דאנן הכי ילפינן מחץ, דכמו שהחץ, כשהוא יורה אותו ,הולך בגלוי באויר דלולי זאת הי׳ מעוככ מלילך למרחוק כמובן כך הולכת הסכין עד הצואר צריך להיות בגלוי ולא מעוכב בהליכתו על הצואר ע”י שנחלד תחת הסי’, וממילא גם החץ אם נכנס בתוך הצואר ושחט הסימנים בחלדה דפסולה השחיטה
אע”פ שעד הצואר הלך בגלוי, כי אנן ההלכה על הצואר למדין מהלכת החץ עד הדבר שפגע בו החץ. ומזה נראה דהטעם של חלדה הוא שלא יהי’ הסכין מעוכב בהילכתו. וא׳”כ חלדה מחשש דרסה ועיקור נגעה בה. וכן נראה מלשון המשנה לקמן דקתני או שהחליד את הסכין תחת השני ופסקו, נקט לישנא דפסקו. והגמ’ פריך מאי קמ”ל? תנינא או שהחליד את הסכין תחת השני ופסקו וכו’. ומשני אי ממתני’ הוו”א ה”מ מלמטה למעלה, דלא כעביד בדרך שחיטה, אבל מלמעלה למטה, דקעביד כדרך שחיטה, אימא שפיר דמי, קמ”ל. הרי דבמשנה הוו”א דמשום חשש דרסה נגעה בחלדה, והוא ממטה למעלה, וקמ”ל ר”י א”ר דגם מלמעלה למטה הדין כן, וע”כ דגם מלמעלה למטה עדיין איכא האי חשש דרסה, דאל”כ, למה נקט גם הוא לישנא דופסקו? וכאן פרש”י לתחתון כהלכתו וכו’, ולא מתרץ מידי למה נקט לישנא דופסקו ולא קתני ושחטו, וע”כ משום דרצה להשמיענו דגם כאן איכא האי חששא שמא פסקו. וניהו דבכוב”כ נפסלת השחיטה בחלדה, כיון דאתא הקרא או ההלכה עליה, מ”מ נקט ר”י א”ר לישנא מפסקו כמתני’ כדי שלא יהי’ לבעל דין לחלוק ולומר דשאני מתני’ דהוא ממטה למעלה ואית בי’ טעם שלא שחט כראוי, משא”כ ממעלה למטה דליכא טעם זה, וכמו שאמר בגמ’. לכן הוכרח לינקוט לישנא דופסקו לומר דגם ממעלה למטה איכא חשש זה. ולכן כל אופן חלדה פסולה. כנלפע”ד נכון, ודו”ק.

ד”ה החליד במיעוט סי’ מהו.,ומפרש ר”ת דהכא בעי במ”ק וכו’, וכן שהה במיעוט סי’ דלקמן מפרש ר”ת דבמ”ק, עיין בתוס’. וכ’ הרא”ש ז”ל כסברת ר”ת דאפשר דלא אגמרי’ פסולי שחיטה אלא במידי למנבלה בי’ ולא במ”ק, עיי”ש. ומכאן ראי’ גמורה דלשיטת התוס׳ נקה”וו אינו נבלה, רק טרפה כשאר טרפות. וכאשר אבאר לקמן, נצמחת שיטה זו ממה דסברו התוס’ דגם פסה”ג אינו אלא טרפה מחיים, רק שאין שחיטה מועלת
בגרגרת הנפסק, משום דהוה כמנחא בדיקולא. וממילא דבנקה”וו טרפה, דשפיר מצי שחט למעלה או למטה מן הנקב, אינו אלא טרפה. ולכן סובר ר”ת דאפשר לומר דלא אגמרי’ פסולי שחיטה במ”ק. ושיטה זו קשה מאד להולמה, וכאשר דחאה רש”י, לקמן נ”ב ע”א ד”ה תיקו, שכתב דאי במ”ק בושט ממנ”פ מיטרפא, דכיון דשהה
הרי אזיל מעשה קמא. והוה לי’ נקב בעלמא וטרפה, עיי”ש. ועיין לקמן שם מה שכתבתי ליישב שיטת ר”ת, ודו”ק

בא”ד ור׳ אושעיא מפרש החליד במיעוט סי’ היינו לאחר ששחט הרוב האחד והחליד תחת המיעוט שנשאר, ושחט סי’ השני. ושהה במיעוט סי’ דלקמן מפרש דקאי אשוחט בסכין רעה וכו’. אבל כאן שכבר חתך רובו, הרי הוא כאלו נחתך כולו. וכשמוליך ומביא כל היום באותו מיעוטא, הוה כאלו חותך ביד וברגל. ויש כאן שהיי’ ופסולה, עכ”ל

כבר כתבנו למעלה, דלשיטה זו צריכין לפרש ההלכה דתני רבי בברייתא לעיל, “דרוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה” הוא השיעור דלכתחלה. ורישא דהלכה “דעל הושט ועל הקנה” אתא לציין מקום השחיטה, ולא שיעורה. ומפירוש זה נצמח האיבעי בחלדה, כיון דהאי מיעוט הנשאר כפסק דמי, דכמאן דמב”ד, עד שהוה כחותך בבשר המת, הוה כמו עור דלא הוה בכלל שחיטה למ”ד תחת העור אינו יודע. וכן מסופק לענין שהיי’, היינו אם עסק בחתיכת האי מיעוטא, יותר משיעור שהיי’, כיון דהוה כחותך ביד וברגל, אי הוה כשהיי’ בבהמה בין סימן לסימן

ולפ”ז בחלדה קמבעי, כמו דמסופק בעור, ולא בדרך את”ל, דהרי אם כשר בעור, כשר נמי תחת מיעוט קמא של סימן הראשון. ואם פסול בעור, פסול גם כאן. אבל בשהיי’ לכאור’ מאי קמבעי לן? דכיון דלא שייך לשחיטה אף לכתחלה, אם שוהה בחתיכת דבר דלא שייך לשחיטה, ודאי שהיי’ מקרי. אבל י”ל דקמסתפק בהא דשוחט בסכין רעה דקאמר רבא דמוליך ומביא כל היום, אי בעינן דוקא חותך תמיד, או סגי בשלא הגביה
הסכין מביה”ש ומוליך ומביא תמיד, בין חותך בין אינו חותך, וכמובא בזה ב’ דעות בתו”ש, עיי”ש. ואם נאמר כדעת המקיל אז לא איכפת לן אפילו אינו חותך מסי’ השני, כ”ז שעוסק בהאי מיעוטא, דלא גרו ממוליך ומביא בלא חתיכה כלל. אבל כל זה דוחק, דהוו”ל לספק בשחט בסכין רעה שפעמים אינו חותך כלל מה דינו. ולכן יותר נראה דהני בעלי האיבעי מסופקים בפירוש ההלכה גופא באיזה אופן מתפרש או דלכתחלה בעינן סי’ שלמים ורק בדיעבד סגי ברוב, או דשיעורא דרוב לכתחלה הוא, ולא בעי יותר. אלא דלפ”ז האיבעי דחלדה הי’ באת”ל דתחת העור כשרה

ודע דלפ”ז בהני שתי האיבעות, הדינים מתחלפים, דאם נאמר דבעינן שני סימנים שלמים בשחיטה דלכתחלה, אז בחלדה במב”ת פסול וכשהיי’ כשר. ואם דסגי לכתחלה ברוב הסי’, אז הוא להיפך, דבחלדה כשר ובשהיי’ פסול. וא”כ השוחט בסכין רעה והחליד במב”ת, הוה נבלה ודאי ממנ”פ

עוד תדע דלשיטת ר’ אושעיא חלדה ושהיי’ ממש, וכן שאר פסולי שחיטה במיעוט בתרא, שלרש”י קאי האיבעי עליהם, לדידי’ כשר בפשיטות, דניהו דגם לדידי’ מסופק בעל האיבעי בפשט ההלכה כנ”ל, אבל אפילו אי בעינן לכתחלה כל הסי’ ,מ”מ מהיכי תיתי יופסל בו שהיי’ או חלדה? וכן לשיטת רש”י דהאיבעי קאי על חלדה, ושהיי’ ממש במב”ת, האי דינא דר’ אושעיא בשחט בסכין רעה לית לן, בה ושרי לכתחלה, כיון דלרש”י בעינן כל הסי’ לכתחלה, הרי הוא עוסק תמיד בשחיטה, והוא פשוט. ובזה תמה אקרא על הדרישה והט”ז ז”ל בריש סי’ כ”א שהקשו על הטור והמחבר, דפסקו כרמב”ם, דגם בעוף בעינן ב’ סימנים לכחתלה, ואיך כתבו בסי’ כ”ד, דבסכין שאינה חד אסור דוקא בבהמה, ומטעמא דר’ אושיעא, אבל בעוף שוחטין בו, ומשמע אף לכתחלה. ואמאי, כיון דלדידהו גם בעוף בעינן ב’ סי’ לכתחלה? ועמדתי משתומם, דלפי הבנתם של הני הגאונים למה לא הקשו דגם בדיעבד יהי’ פסול כמו בבהמה, דהרי לרש”י כל דשייך בו שחיטה לכתחלה, פוסלין בו כל פסולי שחיטה, אף בדיעבד. והרמ”א בהגה בסי’ כ”ג כתב דפסקינן אנן שהיי’ וכל פסולי שחיטה במב”ת. וא”כ, גם האי שהיי’ דשחט בסכין שאינו חד נפסיל אף בדיעבד. אלא קושייתם מעיקרא ליתא, דהני תרי פירושים של רש”י ור׳ אושעיא בפי’ האיבעיות, סותרים זה את זה כאשר ביארנו, אלא דאנן פסקינן לחומרא כדעת שניהם אמנם בשוחט בסכין שאינה חד בעוף כשר ממנ”פ, דאי לר”א דוקא בבהמה קמבעי לי’, אבל בעוף כשר ממ”נ. אי שהיי’ כי האי פוסלת, ע”כ מטעם דלא בעינן לכתחלה יותר מן הרוב, וא”כ בעוף כבר איתכשר בשחיטת הרוב שחיטה דלכתחלה, ורשאי אח”כ לעשות כל מה שלבו חפץ. ואי דבעינן כל הסי’ לכתחלה, א”כ הרי הוא עוסק בשחיטה ולית כאן שהיי’. ולשיטת רש”י, הלא פשיטא לי’ דבעינן כל הסימן לכתחלה, ולית כאן שהיי’ כלל, ולמה לא ישחוט בעוף בסכין שאינה חד גם לכתחלה? ומזה תראה איך בארזים הני אריות דבי’ אילעי נפלה שלהבת, ע”י שלא דקדקו יפה בטעמא דהני שיטות רש”י ור’ אושעיא

אבל על הטור והמחבר יש תימא, דחששו על שיטת ר”א כלל, דכפי ביארנו, הלא בהא מלתא, אי בעינן לכתחלה שני סי’ שלמים, או רובו שלהם סגי, פליגו ר”י ור”ל לקמן ל”ב. ומשם נצמח שיטת הרמב”ם דנקה”וו הוה נבלה מפני שפסקינן כר”י נגד ר”ל. וא”כ אין מקים כלל לחוש לשיטת ר’ אושעיא

ע”ש משנה, התיז את הראש בב”א, פסולה, הי’ שוחט והתיז את הראש בב”א, אם יש בסכין מלא צואר כשרה, עכ”ל המשנה. הרמב”ם והרמב”ן ז”ל מפרשים האי בבא בתרא, דוקא בהתיז את הראש קאמר, דבעינן אורך הסכין ב’ צוארין. אבל בסי’ לחודן אין קפידא אע”ג דשחט רק בהולכה, דניהו דבבא קמא, האי התיז את הראש לאו דוקא, דכל שלא משך הסכין ושחט דרך דרסה, אפילי לא התיז את הראש, רק הסי’ לחודן ודאי פסולה. מ”מ נקט והתיז את הראש, משום דכן אורחא דמלתא דכל ששחט בדרסה ובחתיכת צנון, דרכו להתיז את הראש עם הסימנים, וכמש”כ רש”י ז”ל בריש פרקן, עיי”ש. אבל בבבא בתרא, דמיירי ששחט בדרך הבאה, ולא בדרסה, אי בעינן גם בזה שיעור לסכין, למה נקט כלל והתיז את הראש, שאין הדרך כן, אלא ודאי דדוקא אם אירע כן שהתיז את הראש, בעינן כמלא צואר. אבל אם נחתכו רק הסימנים נמי כשר. ויש להסביר הדבר עפ”י מה שכתבו התוס’, בדף הסמוך ד”ה חוץ לצואר, דאין צריך להוליך כל אותו השיעור, ולא הוצרך שיעור זה, אלא כדי שישחוט בריוח. ופעמים שהסכין חריף וישחוט הרוב בלא הולכת כמלא צואר עכ”ל. וא”כ אין בסכין פחות מכשיעור אלא חשש דרסה, ולא דרסה ודאי. אמור מעתה דחשש זה אינו אלא בהתיז את הראש, דזה בעצמו מורה ששחט בדרסה, דבדרך הולכה אין דרך לחתוך כל הראש, וכמש”כ רש”י בריש פרקן. לכן חששו כאן בסכין קצר, ובהבאה או הולכה לחוד, אולי דרס. אבל בלא נחתכו רק הסי’ שאין כאן ריעותא המורה על הדרסה, לא חיישינן גם בסכין קצר והולכה לחוד דעשה דרסה, כיון דאפשר לשחוט בלא דרסה. ואדרבה, מדלא התיז את הראש, איכא הוכחה דצמצם את ידו שלא ידרוס

ולרש”י ויתר הראשונים, דס”ל דגם בשחט רק הסימנים לחוד נמי חיישינן לדרסה. צ”ל דהא דנקט ותיז את
הראש הוא ליתן טעם למה הביא ולא הוליך את הסכין, כדרך השחיטה דלכתחלה. לכן קאמר דמשום שאירע דבהבאה לחוד התיז את הראש, ולא הספיק להוליך. וכן מבואר ברש”י ז”ל וז”ל: “והתיז את הראש בהבאה הראשונה עד שלא הספיק להוליך וכו’, עכ”ל. הרי דרש”י כיון לפרש הא דקתני והתיז את הראש, לאו משום דדוקא בהתיז את הראש. והא דלא קתני התנא בפירוש שחט בהבאה לחוד, ואז לא הי’ צריך להא דהתיז את הראש בב”א, משום דרוצה לאשמעינן נמי דלכתחלה לעולם צריך הולכה והבאה. וזאת לא הוה שמעינן מהא דקתני שחט בהבאה לחוד, לשון דיעבד. דבכל הני דקתני במתני’ שחט שני ראשין כאחד, ושנים אוחזין בסכין, נקט לשון דיעבד, אף דכשר לעשות כן גם לכתחלה משום דאין דרך לעשות כן, ה”ה הוו”א דהאי דשחיט
בהבאה לחוד נמי משום דאין דרך לשחוט בהבאה לחוד נקט כן. אבל לעולם גם לכתחלה מצי עביד הכי. אבל עתה דקתני והתיז את הראש, ומשום דבהבאה נגמרת עם כל הראש, אבל לולי זאת, הי’ גם מוליך. הרי ע”כ דלאשמעינן אתא דמדינא מחויב להביא ולהוליך, דאל”כ, שפת יתר הי’ הא ד”והתיז את הראש בב”א”, ועיין במל”מ פ”ב הלכ’ ט’ שהביא חלוקי דעות בדין זה אי בעינן בסכין ארוכה נמי הולכה והבאה לכתחלה, ולפי מה שכתבנו, הדבר תלוי בשיטת רש”י ורמב”ם, דלרש”י נקט והתיז את הראש בב”א כדי להשמיענו זאת דלכתחלה הי’ מן הצורך להביא ולהוליך. אבל לרמב”ם ז׳”ל דדוקא נקט והתיז את הראש, לא נשמע דין זה. ועיין לעיל דף י”ב ע”ב בענין זה, ודו”ק