דף ל”ג

דף ל”ג ע״א גמר’. אמר ראב”י ש”מ מדרשב”ל, מזמנין לישראל על ב”מ, ואין מזמנין עכו”ם על ב”מ וכו’. ממה דאמר ש”מ מדר”ל, ולא אמר ש”מ מדרבא דמפרש טעמא דר”ל משום דכמדמב”ד, יש ראי’ לדברנו דלעיל דגם לר”ז ס”ל דר”ל מטעם כמדמב”ד קאמר. אלא דממילא נשמע דא”ט לח”ח, וכמו שביארנו לעיל

ומה שאמר מזמינין ישראל, דהזא שפת יתר, וכן נראה דרש”י ז”ל בפירושו השמיטו, ועיין בפי’ ר”ג הנדפס על הדף בש”ס ווילנא, כבר כתבנו למעלה, דהי’ מקום לומר דגם לישראל ליתסור הריאה משום מצות פירוש, כשאר אברים המדולדלים בסתם שחיטות ששוחטין הקנה תחלה, והוה שחיטת הושט לגבי ריאה וקנה, כשחיטה על אברים המדולדלים, קמ”ל דלא נכנס זה בכלל האי איסור, וכמש”כ למעלה, ומזמנים ישראל עליהם. ועיין מהרמ”ל ז”ל שמביא מקשין סתם דלהוי לישראל נמי אבמה”ח כמו בחתך בשר קודם גמר שחיטה. וכפי הנראה, גם הני מקשין לא נחתו לידע דהאי כמדמב”ד לאו מחתך ממש, אלא כאבר המדולדל. ולכן אין להקשות אלא דתהא בה מצות פירוש דרבנן, אבל מה שתירץ המהר”ם הוא משולל הבנה במחכ”ת, שכתב דכיון דמיד אחר שחיטת הקנה כלה חיות’ דריאה, לא מקרי עוד בשר מה”ח, עכ”ל. ותמהני, והלא כל בשר מה”ח כן הוא דמיד כשפירוש היא מת, דהרי דרשינן “כי ימות מן הבהמה” על אבמה”ח לקמן, ע”ד ע”א, אם לא שנפרש דבריו, דכוונתו למה שכ’ הרא”י שהבאתי לעיל, דכיון דהוא כמת ממש ומיד, הרי שחיטת הקנה לבד סגי לריאה. וע”ז כבר מלתי אמורה לעיל

אולם על גוף המאמר דאין מזמנין נכרי על ב”מ כתבנו למעלה דיש תימא רבתא, דהרי מעולם לא עלה ע”ד
ר”ל לומר דע”י שחיטת הקנה הוה הריאה כנפרדה ממש מן הבהמה, אלא דדינא כשאר בשר הבהמה שאין בה טרפות בנקב דרק כל זמן שהיא משמשת בתור ריאה המרחפת על הלב ע”י נשימתה, אז שייך בה טרפות אם תנקב, אבל אחר פסה”ג, סבר ר”ל דבטלה פעולה שעושית ונידונית כבשר בעלמא. והרי תראה דרבא אמר בטעמא דר”ל, משום דחיי הריאה תלוי’ בקנה, ולא אמד דריאה תלוי’ בקנה. והוא דקדוק המכריח כוונתו דפעולתה היא התלוי’ בקנה. אבל לא היא עצמה בתור בשר, אבל לענין אבמה”ח, הלא בעינן שיהי’ האבר מדולדל עד שיהי’ עומד ליפול משום דחיבורו לבהמה קל כל כך עד שטרם מיתת הבהמה עומדת ליפול מכל וכל. אבל האי ריאה, חיבורה גם אחר פסוקת הקנה כל כך חזק, עד שאין לחשוב כלל שהאי חיבור תתפרד
ודם מיתת הבהמה, כי או שתתרפא או שתמית מהר. אבל שתתפרד חיבור הריאה מן הבהמה מכל וכל ע”י רקבון של החיבורים שלה, ועדין תחיה הבהמה, הוא מן הנמנע. ולכן אין לדמותה לאברים החיצונים שנדלדלו, כמו יד ורגל שהן עומדם ליפול ממש בעוד שהבהמה תשאר בחיותה

ומה שנלפע”ד ביישוב חומר הלזה היא, דהנה סברת מיתה עושה ניפול הוא, דכל אבר המדולדל, דאין לו רק חיבור דק לגוף הבע”ח, אם תמית, יתפרד האי חיבור דק וקל זמן מה קודם המיתה מחמת קלישות יניקותו מגוף הבע”ח. ולכן חשבינן את המדולדל כנפל קודם יציאת הנפש. וא”ת בלא דלדול נמי מתים תחלה האברים החיצונים והרחוקים ממשכן הראש והלב כידוע, וא”כ נאמר דהרגלים והידים המה כאבמה”ח שנפלו קודם גמר המיתה. זה ליתא, דכיון דכך דרך כל המתים, שתחלה יוצא רוח החיים מאברים הרחוקים והחיצונים, ואח”כ מאברים הפנימים, עד שגם הלב והמוח פוסקים מתנועתם, הרי לא נחלק הגוף לשנים מפני שדרך המיתה בכך. אבל אם נפסק הגרגרת, עד שהריאה הסמוכה ללב, שדרכה היתה למות לבסוף מפני חוזק החיות שבה, עתה תמות קודם הרבה כמו היד והרגל, בזה שפיר אמרינן דמיתה הקדומה שלא כדרכה משוה לריאה כניפול קודם גמר מיתת הבע”ח. ויש ליישב בזה עוד קושי’ עצומה שנתעורר עליה קדוש דודי בשו”ת כת”ס ז”ל יו”ד סי’ י”ז, דאיך נחייב לב”נ על אברים המדולדלים משום אבמה”ח מכח מיתה עושה ניפול, שזה ילפינן מקרא ד”כל אשר יפול מהם במותם”, שלישראל נאמר ולא לב”נ. ולפי האמור י”ל דמכח סברה הנ”ל, בלא שום קרא, ידעינן דכל שעומד ליפול, דהיינו למות קודם מיתת הבע”ח, מחמת שנדלדל מן הגוף, דינו כניטל. ותדע שהרי
לקמן, דף קט”ז ע”ב, פריך הש”ס, על אברים המדולדלים, אי דאינם מעלין ארוכה, עוד בעודם בחיבורם ליטמא טומאת נבלות, דהיינו טומאת אבמה”ח שמטמא כנבלה, ומשני דאיכא קרא ד”כי יפול”, דילפינן מני’ עד שיפול. הרי דלולי הקרא היינו מטמאין אותן כאבמה”ח מכח הסברא דהרי הן כנפולים, משום דכל העומד ליפול כנפל דמי, אלא דאיכא קרא ד”כי יפול”, עד שיפול. ולכן בעינן לעומת זאת קרא אחרינא ד”כי יפול מהם במותם”, דמיתה עושה ניפול. אבל לב”נ, דליכא קרא ד”כי יפול”, לא בעינן קרא ד”במותם”, אלא הדרינן לסברא החיצונה, דכל מהמדולדל, הרי הור כניפול משום דעומד ליפול, ודו”ק

ע”ש גמר’, בישראל דבשחיטה תלי’ מלתא, כיון דאיכא שחיטה מעלייתא אישחרי להו וכו’. עיין בפחיחה עיקר ב’, דהא מלתא דהשחיטה מתרת מיד איתחדש להו כשנכנסו לארץ, ונצטוו על שחיטת חולין, אבל במדבר, בין נוחר ובין שוחט, הי’ המיתה מתרת איסור אבמה”ח, אבל התולש אבר לאחר נחירה או שחיטה, הוה אבמה”ח. וכן כ’ הפלתי ז”ל בריש הל”ש דלמ”ד אין שחיטה לעמה”ת, מפרכסת בעוף אסור, וא”כ במדבר הי’ צריכין להשליך הב”מ בכל בהמה, בין חולין ובין קדשים, לכלבים או לשרפן משום פסולי קדשים. והוא דבר שאין הדעת סבלתו, ובפרט, לפי דעת הרשב”א דלאח”ש שני הסימנים כל האברים הפנימים כמדמב”ד, מה נעשה בקרא מפורש ליתן הקיבה לכהן, וכמו שהעיר ע”ז בשו”ת כת”ס הנ”ל. וכפי שביארנו בעיקר א’, ר’ ישמעאל לית לי’ היתר מפרכסת, ולדידי’ מפרכסת גם עתה אסורה. והוא האמת, והבאתי לזה ראי’ ברורה מהא דאר”ל לקמן, ע”ג ע”ב, דר”מ מחולק באברים כמו בעובר דהוה מגע לנבלה. ושם ביארתי משום דר”מ כרי”ש ס”ל, עיי”ש באריכות. וא”כ לכל הני נימא דגם לישראל הב”מ אסורים, כיון דגם לדידהו במיתה תלי’ מלתא, וזה דבר שא”א. וככר כתבנו למעלה דגם לדידן הי’ לן לאסור הב”מ עכ”פ משום מצות פירוש דרבנן, דהיינו האברים התלויין בקנה ועכ”פ הריאה. הן אמת שכפי שביארנו אנן לא ס”ל כהא דר”ל, לא בריאה ולא בקנה, ולא בב”מ אחר שחיטת שני סימנים דכמבדב”ד, אבל גם לר”ל קשה הדבר לומר דלרי”ש ולר”מ לפי מה שאמר ר”ל דפליג גם באברים דאסורים, תהיה הריאה ג”כ אסורה מה”ט. ואין לנו מנוס אחר, אלא או כקושיתי למעלה דר”ל לא אמר אלא דבתור ריאה הוה כמדמב”ד, אבל בתור בשר אינו כמדולדל, או שנאמר כיון דדרך שחיטה נעשה, לא נידון כמדולדל לענין האבמה”ח, וממילא דגם בנחירה כן הוא, דדרך נחירה בסימנים, לא נעשה אבמה”ח אע”פ שהריאה מתה קודם ללב, וכמש”כ למעלה. וא”כ כל המאמר דראב”י דאין מזמנין נכרי על ב”מ, לחדודי בעלמא איתמר, ולא להלכה. ועכ”פ יפה עשה הרמב”ם ז”ל דהשמיטו מהלכה, אע”פ דלא ס”ל האי מי איכא מידי, ואוסר אבר המדולדל לבנ”י, ועיין עוד לקמן ודו”ק

ע”ש גמר’ אבל לנכרי בנחירה סגי להו, ובמיתה תלי’ מלתא וכו’ ממה דאמר בנחירה סגי להו, מוכיח הגאון רצ”ח ז”ל בהגהותיו לש”ס, דגם ב”נ נצטווה שלא לאכל מתה מאליה ,ובעי נחירא עכ”פ, ועיין בפתיחה עיקר א’ וב’ אריכות בזה, “וכן כתבו התוס’ לקמן, צ”א ע”א ד”ה כמ”ד. וכן רש”י, דף צ’ ע”ב, בריש העמוד, בחד לישנא שהוא בכלל שלשים מצות שנצטו ב”נ. ולפע”ד הוא בכלל דינים, דבכללם ודאי הוה מצות שמירת ,הגוף מכל נזק, ואיסור מאבד עצמו לדעת. וידועה דמתה מאליה ,וכן הטרפה המפורש בקרא, שהיא נטתה למות מחמת מכותיה שאין להם תרופה, שהמה סכנה גדולה לגוף, וכמש”כ האב”ע על הקרא ד”לכלב תשליכון אותו”. ותדע דהרי האי קרא דטרפה כולל גם בשר מה”ח, וכדעת ר”י לקמן, ק”ב ע”ב, וכן ההלכה וכן
תרגום אונקלס. וכמו שאסור ליתן במה”ח לב”נ, כן אסור לו ליתן בשר מבע”ח הנטתה למות, וכן הוה בכלל לאו דטרפה, גם הנבלה שמתה מאליה, או מחמת מכותיה, דק”ו הוא. ולא עוד, אלא דמי לא עסקינן דטרפה חיית היער והמיתה? אבל הלאו דנבלה שנאמר בפ’ ראה, שאמרה תורה “לגר תתננה או מכור לנכרי” היא נבלה חדשה, שנצטווינו עליה בכניסה לארץ, דהיינו נחורה או נפסלה בשחיטה, שהותרה במדבר. וזו ראוי’ ליתנה לגר או למכרה לנכרי וכן איתי בפסיקתא דממה שכ’ בנח “ומכל החי” מממט ולא את המתה מאליה. והא דלא הביא הרמב”ם ז”ל בהל’ מלכים איסור זה לב”נ, י”ל כיון דבגמ’ דילן לא נזכר בפירוש איסור זה, לא חש להביאו. אבל מכללא איתמר. ממה שכ׳ בפ”ד ממ”א, דטרפה האמורה היינו שנטתה למות עד שלא תהי’
ראוי’ אלא לכלב, דהיינו לאחר מיתה. הרי דמפרש הקרא לא למצוה על השלכת הטרפה לאח”ש לכלב, אלא דהתורה אמרה דאותה הטרפה שעומדת היתה לכלב, אם לא היה שוחט אותה לא תאכל, ואפילו נפרש דציותה התורה שנשליך את הנטתה למות לכלב, ולא התירה לתתה לגר ולמכרה לנכרי, נמי משתמע דאין ליתנה לאדם הנברא בצלם אלקים, ואינה ראוי’ אלא לכלב. אבל בכל זאת לא שמעינן דהי’ הנכרי מצווה על נחירה בסימנים, אלא כל שממתה כדרך הממיתים לצורך אכילה, ואפילו בקופץ, אין לה דין נבלה שמתה מאליה. אבל ישראל, גם במדבר היו מצווים עכ”פ על נחירה בשפיכת הדם, דכתיב “ושפך את דמו”, וזה שפיכת דם ממש, דהרי התורה חייבו בכיסוי. ןמזה הוכיח רש”י ז”ל בריש פרקן דנחירה בסימנים עכ”פ בעינן, דמשם בקל נשפוך הדם. ולכן יש לתמוה על הרמב”ם שכ’, בסוף פ”ד מהל”ש, דבמדבר היו ישראל נוחרין ואוכלים כשאר עכו”ם. והוא פלא, דשאר עכו”ם, אפילו נצטוו על המתה מאליה, אבל לא נצטוו על שפיכת דם על הארץ, ולכן יכולים להמית את הבע”ח כפי רצונם כדי לאכלו. אבל ישראל נצטוו על “ושפך את דמו”, והדבר צ”ע ועיין בפתיחה, ודו”ק

ע”ש גמר’ תני׳ דלא כראב”י, הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה וכו’ ואחד ישראל ואחד נכרי מותרין בו, הנה הרמב”ם לא פסק כראב”י. אבל גם לא כי האי ברייתא, דבפ”ט מהלכ’ מלכים הי”ג כתב: “האבר ובשר הפורשין מן המפרכסת, אע”פ ששחט בה ישראל שני סימנים, ה”ז אסור לב”נ משום אבמה”ח”, עכ״ל. הרי דלית לי’ מי איכא מידי, ומ”מ לא הביא הא דראב”י, דאין מזמנין לנכרי על ב”מ. אולם זאת ודאי לק”מ, דחוץ ממה שתמהתי לעיל על האי דינא, הלא ביארנו דר”י לית לי’ להא דר”ל דכמדמב”ד, לא בריאה וגם לא בקנה עצמו. וא”כ אין כאן משום אבמה”ח. אבל הא דדחה האי ברייתא מהלכה ודאי קשה טובא, דהרי סברת מי איכא מידי מקובלת להלכה בסנהדרין, נ”ט ע”א, עיי”ש. והנלפע”ד לפי מה שביארתי בפתיחה, דהא דמפרכסת שרי היינו כמו יפ”ת במלחמה שלא דיברה תירה, אלא כנגר יצה”ר, למי שהוא להוט לאכול בשר, ולא מצי עומד על נפשו להמתין עד שתצא נפשה, ולעשותה גיסטרא היינו הך. ד”ושחט” ממעט גיסטרא׳, עיין מש”כ בריש פרקן. א”כ
בנכרי, דמצי שפיר לעשות גיסטרא, למה נתיר לו לאכול ממפרכסת? וזאת ג”כ כוונת ר”פ, דבעי למימר לי’ לראב”י, והא מי איכא מידי, ולא אמר לי’ משום דטעמא קאמר. ואע”ג דברייתא מ”מ קתני דאחד נכרי ואחד ישראל מותרין בו, אולי ר”ל דאין הב”נ נהרג עליו, אבל איסורא עכ”פ איכא מכח האי סברא הנ”ל. והרי תראה דהרמב”ם נשמר ולא כתב דחייב משום אבמה”ח כמו שכתב שם בשאר ההלכות, אלא דאסור משום אבמה”ח. ומהר”ם שי”ף ז”ל כאן הרגיש בזה, וכתב ג”כ דרק אסור קאמר הרמב”ם, ולא חייב

ועוד נלפע”ד לומר דמאחר שכפי שביארנו לעיל ובפתיחה האי ברייתא כר”ע אתי’, דלרי”ש לא אישתרי מפרכסת כלל, עיי״ש. א”כ לגבי ב”נ, דלא נאמר אחרי רבים להטות, לא שייך קביעת הלכתא כר”ע, ודלא כרי”ש. וממילא נשאר הדבר בספק אי שרי לי’ מכח מי איכא מידי, ואסור לו מספק. אבל אין חייב עליה, ודו”ק

תוס’ ד”ה אחד עכו”ם ואחד ישראל מותרין בו, משמע דטעמי’ משום מא”מ וכו’ ותימא וכו’ וה”נ שאני עכו”ם דלאו בני שחיטה ננהו, עכ”ל. ותיתי לי כי כוונתי לדעת המעיו”ט. וכן הוא בהגהות מהרש”ש ויתר האחרונים, דלק”מ דתחם שפיר קאמר דלא התירה התורה יפ”ת אלא לישראל, דבני כיבוש ננהו, אבל נכרי, דאין לו רשות לכבוש, ממילא אין לו רשות ליקח יפ”ת ע”כ. וא”כ כאן בשחיטה נמי מצינן למיסר לי’ שחיטת עצמו ששחט משום דאינו מצווה על השחיטה, אין לו היתר זה דמפרכסת אם שחט הוא. אבל אם שחט ישראל, שמותר להשוחט ולכל ישראל חבריו, למה יהי’ אסור לנכרי, כיון דשחטה מי שמצווה על השחיטה? והסברא פשוטה כל כך עד שנתהפך לקושי’ על התוס’ שהניחו זאת בתימא. אבל לפע”ד נראה להצדיק התוס’ דיפה הקשו. והוא עפ”י מה שראיתי בספר גינת וורדים להפרמ”ג ז”ל שהקשה איך אפשר לומר דמפרכסת שהיתה אסורה לב”נ קודם
מ”ת (ולפי שכתכנו לעיל גם לישראל במדבר) שמותרת מתה, דזאת מקרי שיצאנו מקדושה חמורה לקדושה קלה, דגם זאת הוה מי איכא מידי, כמבואר בסוגי’ דסנהדרין שם. ותירוץ דכיון דנתקדשנו במצות שחיטה’ ועי”ז אישתרי מפרכסת, לא הוה יציאה מקדושה חמורה לקלה, עיי”ש. ולכן ס׳”ל להתוס’ דכמו דליכא מא”מ מקודם מ”ת אלאחר מ”ת, מכח האי סברא דנתקדשנו במצות שחיטה, ה”ה דליכא מא”מ מישראל לנכרי, ונאמר דרק למי שנתקדש במצות שחיטה אישתרי מפרכסת, ולא למי שלא נצטווה על הזביחה. וזה נכון

ומכח הני דברי הגנת וורדים נדחו דברי האחרונים ובתוכם גם ק”ז בעהחת”ס ז”ל ביו”ד סי’ י”ז שסברו דביצים
וחלב של טרפה אסורים לב”נ משום אבמה”ח דלדידהו ליכא קרא להתירם. וזה ליתא, דהרי כל שאסור קודם מ”ת, א”א שניתר לנו ע”י נתינת התורה. וכיון דחלב וביצים אישתרי לן, ממילא מוכח דגם קודם מ”ת אישתרו. ובאמת אין כאן מקום לאסור, כי מה שאמרו בבכורות דחלב חידוש הוא דשרי’, דהוה לי’ לאסור מצד אבמה”ח, ר”ל ציר של אבמה”ח, ומצד יוצא מן הטמא. וכ”ז לישראל, אבל לב”נ לא נאסר יוצא מן הטמא ולא צירן ורוטבן, ודו׳ק

בא”ד, וי”ל מ”מ אבמה”ח דידהו אסור משום דבעי שחיטה עכ״ל. וכ’ הראש יוסף דמה שכתבו דטעון שחיטה
היינו עשה ד”וזבחת”. ומכח זה נתקשה לו מש”כ דלישראל בעי כזית. והא לגבי איסור עשה ד”וזבחת” עובר אף בכ״ש, דהאי “ואכלת” בקרא שם רשות הוא. ולכן נדחק דקאו על הטמאים, עיי”ש. והנה אפילו נניח לרא”י הקדמתו, דבאיסור עשה סגי בכ”ש לעבור עליו, גם לר”ל דח”ש מותר מה”ת, מ”מ לא חש לקמחי’ במה דהקשה על התוס’ דמנ”ל דהתוס’ ס”ל הכא ד”וזבחת” לעשה אתא, דדילמא כריצב”א בשבועות שציין בעצמו ס”ל, דאין
בשחיטה אלא תיקון ולא מצוה. וע”כ הוכיח זאת דאל”כ לר”מ, דאליבי’ קיימו הכא, דלית אבמה”ח בחיה ועוף, תהי’ מותר לנמרי לחתוך אבר ובשר מה”ח כדי לאכלן. ולא בעינן האי תיקון שחיטה אלא אם ירצה לאכלן אחר מיתתן. אולם זה ליתא, דכבר ביארתי בעיקר א’ וב’ דבהא אי “וזבחת” מ”ע הוא כתוס’ שבועות וביצה, או רק תיקון כריצב”א, הוא פלוגתא ישנה בין ר’ ישמעאל לר”ע, ור”מ בזה כרי”ש ס”ל, כאשר הוכחתי שם בראיות ברורות. וא”כ לר”מ לא מקרא ד”וזבחת” ילפינן שחיטת חולין כדי להיות מ”ע, אלא מ”ושחט”, דכתיב בקדשים. ואז אין כאן מ”מ אלא תיקון הלאו. ותדע דבכ”מ, הן בביצה והן בשבועות, וכן לקמן, ל”ז ע”א בתוס’ ד”ה השתא מחיים, דקדקו לכתוב “זביחה” ולא “שחיטה”. וכאן כתבי “משום דבעו שחיטה”. הרי דלא כיוונו על איסור עשה
ד”וזבחת”. אבל מ”מ בעי שחיטה לר”מ, משום דבשר ואבמה”ח אסור עכ”פ משום טרפה. וזאת אפילו לר”ל לקמן דקאמר דלאו דטרפה לא אתא רק אטרפה, ולא אבשר מה”ח. היינו משום דס”ל דלאו דבשר מה”ח נכלל בלאו ד”לא תאכל הנפש עם הבשר, אבל לר”מ, דהאי לאו רק אבהמה קאי, ולאו דטרפה כולל גם חיה ועוף, פשיטא דמכניסין בו גם איסור במה”ח בחיה ועוף, דלית בהוא איסור אבמה”ח. ואע”ג דהתוס’ לא נחתו לכל מה
שכתכנו, כמו שביארתי בפחתחה, מ”מ האמת הוא כן, דלר”מ לא הוה שחיטה אלא תיקון הלאו, ולא עשה

כל זאת כתבתי מכבר, ועכשיו אני רואה כי ממקומו הוא מוכרע, דהרי טעמא דר”מ, דאין אבמה”ח נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד, אמרו שם בגמ’, משום דלעיל מני’ כתיב “וזבחת מבקרך ומצאנך”. אמור מעתה דר”מ ע”כ ל”ל הא דרבי ד”וזבחת כאשר צויתיך” קאי גם על חיה ועוף. וגם לא ההיקש לצבי ואיל, דגם חיה בשחיטה, דא”כ גם הלאו ש”לא תאכל הנפש עם הבשר” קאי על כל הני דמרבינן לשחיטה. אלא ודאי ר”מ לומד שחיטת
חולין מ”ושפך אח דמו” דכתיב בחיה ועוף, דיליף שפיכה שפיכה מש”ח, וממילא דליכא עשה בשחיטה, אלא תיקון הלאו, וכאשר יתבאר הכל באריכות בפתיחה, ודו”ק

ע”ש משנה השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מסה דם, כשרים וכו’. הטור והשו”ע הביאו דין זה בסי’ כ”ח, בין דיני כסה”ד, והשמיטו בהמה, משום דמפרשין המשנה דאתא לאשמעינן דמצות כסה”ד אינה מעכבת, והוא פלא והפלא. וכי אצטרך זאת להשמיענו, ולא עוד אלא דכמה דחוקיס צריכין אנו לסבול, א’) דנשנית האי משנה שלא במקומה, דמקומה הי’ בפ’ כסה”ד. ב’) דקתני בהמה בהדי חיה ועוף שלא לצורך. ג’) דכל האריכות למנות כל שלשה מיני בע”ח בפרטית הוא שלא לצורך. ד’) למה לא קתני סתם השוחט ולא יצא ממנו דם, כמו בכמה משניות דקתני השוחט סתם, וקאי על כל מינים הנשחטים. והרמב”ם ז”ל דרך דרך אחרת במשנה זו. והוא דקאי אמשנה שלאחריה שדיברה משוחט את המסוכנת, ואתא לאשמעינן כאן דבלא יצא מהם דם אין לחוש למסוכנת להצריך פרכוס, אלא דגם בפירוש זה אנו צריכין לסבול דוחק גדול, דהוו”ל לשנותה אחר משנה דמסוכנת, וגם לשנות השוחט סתם ולא למנות המינים בפרוטרות. ולא עוד אלא דעל גוף הדין אני נבוך מאד, כי הלא הוא
ידועה לכל, דככל שחיטה יבשתא הבע”ח שוהה למות הרבה גם יום או יומים, עד שנצרכים להכות על ראשו כדי שימות מהר. ולכן כל ששחט ולא יצא אף טיפת דם אחת, דכן מיירי הכא אם הוא מונחת מתה מיד, פשיטא דהיתה מסוכנת, דלולי זאת אין במציאות שמעשה השחיטה בעצמה תהיה ממית מיד. וזה דבר שא”א להכחיש. ולכן חלילה להכשיר הנשחט שלא יצא ממנו דם, אם אינה מפרכסת, ולא נתנה סימן חיות כלל.  דהאי דין
דבריאה לא בעי פרכוס, ודאי לא נאמר אלא ביצא דם הרבה ובשפיכת דם הנפש מצי להמית מיד. אבל בשחיטה יבשתא, חס מלהזכיר, ועפר אני תחת כפות רגלי רבינו הרמב”ם ז”ל, אבל כאן לפי קט שכלי הפריז על המדה להתיר נבלה גמורה

ולכן לפע”ד ברור כשמש דלא כיוון התנא בהאי דינא, לא להא דסברו הראשונים, ולא למה שסובר הרמב”ם, אלא דאתא לאשמעינן דשחיטה יבשתא כשרה, ולא בעינן שפיכת הדם כמשמעות הקרא ד”על הארץ חשפכנו כמים”. וגם עיקר ד”וזבחת” דכתיב אצל אזהרת הדם, וכטעם נגלה של שחיטה בצואר מקום הוצאת הדם, כמו שכתב החינוך, ועיין לעיל בריש פרקן מה שכתבתי בזה על דר”י אמר עד שישחוט את הוורידן. והשתא שפיר מקום דין זה בפ’ השוחט, ומנה כל ג’ מינים הנשחטים לאפוקי ממ”ד דא”ש לעוף מה”ת דלדידי’, עכ”פ בעוף, ודאי בעינן שפיכת דם ממש, כדכתיב “ושפך את דמו”, דודאי נחירה בלא הוצאת דם הנפש לאו מידי הוא, דהרי כל עצמיות נחירה בסימנים לא ידעינן אלא מדכתיב “ושפך את דמו”, ומקום הסימנים מוכשר ביותר לשפיכת הדם כמו שכ’ רש”י ז”ל בריש פרקן, דף כ”ח ע”א. ואיך נאמר דתתיכת סימנים, שלא נתפרש, בלא שפיכת
הדם המפורש בקרא תסגי? ולכן קאמר התנא, דאנן דס”ל יש שחיטה לעוף מה”ת ומקרא ד”כאשר צויתיך” גם בעוף לא בעינן שפיכת הדם, אע”פ שבמדבר בשעת היתר נחירה, כל נחירה או שחיטה יבשתא נכלה גמורה היתה. אבל לאחר שנצטווינו על השחיטה, תו לא בעינן הוצאת הדם, כי השחיטה מתרת מיד, וגם קודם הוצאת הדם מותר לחתך כזית מביה”ט, כדלעיל. וזה הוא הפירוש האמיתי במשנה זו. ומקום הניחו לי להתגדר בו
בס”ד ודו”ק

שוב נתיישבתי דאפשר לומר דגם הרמב”ם ז”ל לא נעלם ממנו הפשט האמיתי הלזה. אלא דהוא כבר כתב בריש
הל”ש בפירוש. דמה”ת בעינן שחיטה בכל הני ג’ מינים. וגם פסק דמפרכסת מותרת מיד כחותך כזית בשר מבית טביחתה. וא”כ תו האי דין דלא יצא ממנו דם דהשחיטה מותרת, אין בו צורך, דנשמע מן הנ”ל. ולכן קאמר דיש עוד רבותא במשנה זו, דרך אגב, דלא חיישינן בה למסוכנת, דמה”ט קתני לה סמוך למשנה דמסוכנת. אבל בכל זאת כבר מלתי אמורה דדינו של הרמב”ם בזה לפע”ד הוא מכשול גדול, ודו”ק

רש”י ד”ה הוכשרו בשחיטה, מגו דשרי שחיטה להך בשר מידי אבמה”ח משוי לי’ נמי אוכלא לגבי טומאה, עכ”ל. וכ’ הרא”י ז”ל דלפ”ז ה”ה בשחיטת טרפה, וציין תוס’ לקמן, ל”ו ע”ב ד”ה שחיטה מכשרת ולא דם, שכתבו משום דמתרת בשר לאכילה, וא”כ שחיטת טרפה לא. והנה כפי אשר ביארנו בפתיחה עיקר ג’ ששא”ר אינה מתרת איסור אבמה”ח, אלא מצלת מטומאת נבלות, אין נפקותא לדינא בין רש”י ותוס’. ומה ששינו התוס’ מלשון רש”י, וכתבו משום דמתרת לאכילה היינו משום דהתוס’ לא נחתו לזה האמת דששא”ר אינה מתרת
איסור אבמה”ח. ועיין היטב בעיקר הנ”ל ודו”ק

ע״ב גמר’ כל הטעון ביאת מים מד”ס וכו’ וחכמים אוסרים במעשר. העין משפט ציין לדין זה ברמב”ם פ”ג מהלכ’ מע”ש ופט”ז מהלכ’ טו”א, דבמע”ש כתב הרמב”ם דערל כטמא במע”ש, שמע”ש קרוא קודש כמו תרומה, אבל טבול יום אוכל במע”ש אף שאינו אוכל בתרומה, עכ”ל. ולא ידעתי אי אפילו מכללא נשמע מהאי דין תורה האי דרבנן דטעון ביאת מים מד”ס, שהשוו חכמים מדותיהן במע”ש כמו בתרומה, דהרי אנו רואין לענין טבול יום דהקילה התורה במעשר יותר מן התרומה. ותדע דגם ר”מ דאמר כאן מותר בחולין ובמעשר, ודאי לא פליג
אדין זה שכ’ הרמב”ם, דערל וטמא שווין

וכן בפט”ז ה”ח מטו”א שכ’ הרמב”ם, דכל הכתוב בתורה ומדברי קבלה מהלכות הטומאות והטהרות אינו אלא לענין מקדש וקדשין ותרומה ומע”ש בלבד וכו’, לא דיבר הרמב”ם אלא מדין תורה. ואין ללמוד מזה דה”ה הפוסל בתרומה מד”ס דגם במעשר פוסל, ובפרט לפי מה דמסיק, דדוקא לגבי אכילת מעשר אוסרים חכמים, אבל בנגיעה לא, וכמש”כ התוס’ דכן הדין, וכדמוכח מלשון הברייתא, דחכמים אוסרים, דלשון זה באכילה משמע, דבנגיעה שייך לשון מטמאין, ובתרומה, הלא אלו פוסלין את התרומה כנגיעה. וא”כ ודאי הוו”ל לרמב”ם לפסוק דין זה בפירוש, דכל הטעון ביאת מים מד”ס וכו’. ולא ראיתי מי שנתעורר בזה, ובעיני צע”ג, ודו”ק

תוס’ ד”ה והא נגיעה היא, בסה”ד וי”ל דהחמירו חכמים שלא לאכול כשיש ידים מסואבות, אע”ג דמותר ליגע,,
עכ”ל. ותמיה לי דא”כ מה בין יצא מהם דם ללא יצא? הלא אכילת תו”מ בטומאת הגוף אסור אפילו אם המאכל לא הוכשרלקבל טומאה. שוב מצאתי שקדמה בתמי’ הלזו בהגהות המהרש”ש ז”ל, והניחה בצע”ג

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s