דף ל”ה ע”ב גמר’, א”ר אסי אומר הי’ ר”ש שחיטה מכשרת ולא דם, ופרש”י ז”ל דנפ”מ בנפל דם שחיטה על הזרעים דלא הוכשרו. וכתב הרא”י ז”ל אבל בשוחט את הטרפה אין נפ”מ, דהרי גם בטרפה מוציאה מידי אבמה”ח. וכבר כתבנו למעלה דשחיטת טרפה אינה מוציאה מידי אבמה”ח. אלא דבלא”ה אנכי אומר, דכאשר משמע מסוף הסוגי’, האי הכשר שחיטה לר”ש הוא כעין הכשר דחיבת הקודש, וחיבת הקודש לדעת הרמב”ם
מכשיר רק מדרבנן, וא”כ ה”ה שחיטה לר”ש. ור”ש לשיטתי’, דס”ל שחיטה מצות עשה ומתרת מיד, לכן חיבת מצוה זו מכשרת ג”כ. ור”מ ס”ל דשחיטה אינו אלא תיקון בעלמא, וכפי ביארנו, גם אינה מתרת מיד, לכן אינה מכשרת. וא”כ, איכא ודאי נפקותא גם בבשר הבהמה עצמה. אי הדם מכשיר, אז הוה הכשר דאורייתא ,ואי הדם אינו מכשיר, רק השחיטה מכשרת, אינה אלא דרבנן. ואנן, אע”ג דפסקינן דשחיטה מצוה ומתרת מיד, מ”מ לא פסקינן כר”ש דמכשרת, משום דלר”ש נמי רק הכשר דרבנן הוא, מצד חיבת מצות שחיטה המתרת מיד, אבל אנן ס”ל, כיון דמ”מ אסור לאכול ממנה עד שתצא נפשה, ולרמב”ם הוא איסור דאורייתא, לכן לא מיסתבר דמשום האי היתר דיוכל לחתוך כזית מבי”ט, שצריך להמתין עד שתצא נפשה אמרו דמכשיר. לכן לא פסקינן בהא כר”ש, ודו”ק

ע״ש גמר’ ת”ש רש”א דם המת אינו מכשיר, מאי לאו דם שחיטה מכשרת, לא הא דם חללים מכשיר, עכ”ל הגמר’. ופליגו רש”י ותוס’ האי דם המת אי דם אדם או דם בהמה קאמר. ולשני הפירושים צריכין לסבול דוחק אחר דוחק כאשר יראה כל המעיין בסוגי’. ובפסקי הרמב”ם אני רואה שלא חש לכל הסוגי’ דהכא, ודרך דרך לעצמו. והוא בריש פ”י מהל טו”א, שלא הזכיר דם חלל אדם שמכשיר, שכפי הסוגי’ דהכא הוא עיקר הדם שמכשיר, דכתיב “דם חללים ישתה”, אשר בזה כ”ע מודים. ולעומת זה כתב “הדם המנוי מן המשקין המכשירים
הוא הדם השותת בשעת שחיטה מן הבהמה והחיה והעופות הטהורים. אבל דם הקילוח אינו מכשיר שעדיין חיים הן וכו'”, עכ”ל. והנה זה הוא נגד המשנה דפ”ו דמכשירין, שמנה דם שחיטה לתולדה. וע”כ דאב המנוי בין השבעה משקין הוא דם אדם, ומקרא ד”דם חללים ישתה” כתדבר”י דלקמן, וממילא דחילוק שבין דם הנפש ובין דם הקילוח, ג”כ רק בדם האדם הוא, דעל דם האדם כתיב “דם חללים”, דם שנעשה בו חלל, אבל דם שחיטה
המנוי בתוך התולדות, ואשר יליף מקרא ד”על הארץ תשפכנו כמים”, לא מצינן חילוק בין דם לדם, וכל דם היוצא ע”י שחיטה מכשיר, והרמב”ם בעצמו, מני’ ובי’, כתב בניתז דם על האוכל בין סימן לסימן ונתקנח הדם, הרי זה ספק, ופשיטא דדם הניתז בין סימן לסימן אין זה דם שהנפש יצאה בו, ועדיין הבהמה בתוקפה וגבורתה, ומ”מ מכשיר. והוא סתירה גלוי’ מני’ ובי’. ולא זכיתי לפשר הני פסקים אהדדי. ובגוף תמיהתי, דלא הזכיר הרמב”ם דדם חלל אדם הוא האב לענין הכשר, ודם שחיטת בהמה חיה ועוף הוא התולדה, מצאתי במשניות החדשות, דפוס ווילנא, במכשירין שם, שעמד על זה בעל משנה אחרונה ויגע מאד לתרצו, וכתב שהרמב”ם מצא משנה בפ”ב בבכורים דקתני שם דשוה דם מהלכי שתים לדם בהמה לענין הכשר זרעים, אשר מינה משמע דאדם נלמד מבהמה עיי”ש

והנה לפע”ד דהרמב”ם הי’ סובר דהאי ילפותא מקרא, ד”על הארץ תשפכנו כמים”, ילפותא גמורה היא לדעת חכמים דר”ש, והאי ילפותא ד”דם חללים ישתה”, אינה אלא ללמד על דם שחיטת בהמה, דדוקא דם שהנפש יצאה בו מקרי משקה, דהאי קרא דרך מליצה נאמר, אבל לעולם אין דרך לשתות דם אדם כלל. וכעין שנ’ “וישחטם” במדבר, עיין ברמב”ן עה”ת על קרא ד”וזבחת” שכ’ דדרך מליצה נאמר על דם אדם לשון שתי’ אבל
מ”מ למדין ממליצה זו. דדוקא דם שנעשס בו חלל דרך לקראו משקה. ונאמר בו שתייה. ובאמת במשנה גופא לא הזכיר דם האדם בין ז’ המשקין, אלא דם סתם קתני. ואי דוקא דם האדם קאמר הי’ לו לפרש דם אדם, כי בדם סתם לא שמעינן דם האדם דוקא. ובדם הקזה קתני “לשתייה” ר”ל דחישב להשקותו לנכרי. אבל זולת זאת, אין דם האדם בכלל משקה להכשיר הזרעים. אלא דבין התולדות שמנה במשנה שם מצינן רוק ומי רגלים, וגם ריע וכדומה שהמה משקה סרוח. ובעל משנה אחרונה כתב שם דכל הני מכשירין רק מדרבנן, עיי”ש. אבל על דם
שחיטת בהמה חיה ועוף א”א בשום אופן לומר דרק מדרבנן מכשירין אע”ג דהתנא מנאם בתוך התולדות, דהרי דם קדשים דאינו מכשיר, יליף מקרא ד”על הארץ תשפכנו כמים”. ולא מצינן בש”ס כמין זה לילוף מקרא חדושי דנים בענין שאינו אלא מדרבנן. ובכל זאת פסקי הרמב״ם עדיין לא נתבררו, וצ”ע ודו”ק