דף ל”ז ע”א משנה, השוחט את המסוכנת רשב”ג אומר עד שתפרכס ביד וברגל וכו’, וכתבו התוס’ דאפילו לכתחלה שרי, ונקט לשון דיעבד משום דבעי למיתני עד שתפרכת, עכ”ל. לא זכיתי להבין. דמה בעו, הכי אפשר לפרש דלכתחלה לא ישחוט, וישליכנה לכלבים? ולשון דיעבד דנקט היינו שלא ימתין עם החולנית עד שתסתכנת, אלא ישחטנה מעט קודם לכן, בעודה יכולין עוד להעמידה על רגליה. ובל”א ז”ל כתב טעם למה לא
ניחא להו למימר דלכתחלה יש להחמיר כיחזקאל, דאין זה אלא חומרא לגדולי ישראל. אלא דהתפארת ישראל כתב באמת דמש”ה נקט לשון דיעבד, ואולי כוונתם דמי שרוצה להחמיר שלא לאכול מסוכנת, לא ישחטנה, אלא ימיתנה כדרך שהנכרים ממיתין לצורך אכילה, וימכרנה לנכרי. ועיין לקמן ע”ב ד”ה גמר’ ואב”א מהכא
מה שכתבתי שם, ודו”ק

רש”י ד”ה עד שתפרכס, דאי לא פרכסה קים להו לרבנן דנטולה נשמתה קודם גמר שחיטה, עכ”ל. והנה הבע”ט
במשניות בתב בלשון שמא, דשמא נטולה נשמתה קודם גמר שחיטה, ופרש”י משמע נמי בגמ’ לקמן דקאמר רבא כל שאינה עושה כן בסוף שחיטה, בידועה שנטולה נשמתה קודם לכן. וכן פסק הרמב”ם, בפ”ד הי”ג ממ”א, דכל שלא פירכסה כלל, הרי זו נבלה ולוקין עליה. ויש לראות למה באמת היא נבלה ודאית כיון דבריאה לא בעינן פרכוס, הרי דאפשר שיש בה חיות בלי שתפרכת. אבל מכאן יש ראי’ ברורה למה שכתבנו למעלה על המשנה הקודמת, דכל שיצאה ממנה דם הנפש בשפע, אפשר שתצא נשמתה גם בלא פרכוס, ואע”ג דאנן לא פםקינן כר”א דדי אם זינקה (הטור באמת פסק כר”א ור”ש במצא כתלי ביה”ש מלאים דם). אבל בשופך דם בשפע ובכח ודאי לכ”ע מודים דאין לך פרכוס גדול מזה. אבל מסוכנת דמסתמא אינה מוציאה דמה אלא לאט לאט, או לא מוציאה דם כלל, בזה כל שאינה מפרכסת, ע”כ דיצאה נשמתה קודם לכן. ועיין בפרמ”ג סי’ י”ז ובח’ חת”ס ז”ל

אבל מה שכ’ רש”י דנטולה׳ נשמתה קודם לכן, לכאור’ נראה למידק מני’ דאם יצאה נשמה עם גמר השחיטה שפיר דמי, וכדמשמע נמי מרבא דלקמן שאמר בידועה שנטולה נשמתה קודם לכן. אבל הש”ך בסי’ י”ז סק”ג פסק דבעינן חיות אחר גמר שחיטה. וכן משמע מרש”י גופא, בסוף הסוג’ ד”ה בסוף שחיטה, שכ’ וז”ל: “סוף שחיטה ממש שתפרכס בגמר שחיטה דתהוי בה חיות אחר השחיטה”, עכ”ל. הרי דכל שהשחיטה ומיתה באין כאחת נבלה. וראיתי במשניות חדשות, דפוס ווילנא, בחדושי יתרון האור, פלפול ארוך בזה. והגאון ז”ל ברוחב בינתו ביאר דכן הוא כדעת הש”ך, אלא שהביא דברי הפר”ח ז”ל שקמתמה מ”ש שחיטה מגט? דבגט, דהמיתה והגט כאחת מהני וחל הגט כדמוכח מסוגי’ דב”ב, קל”ז ע”א. והגאון ז”ל נדחק לומר דבשחיטה איכא הללממ”ס שבעינן חיות אחר גמר שחיטה, אלא דבעצמו הרגיש שהדבר קשה לאמרו, עיי”ש. אבל לפע”ד נראה לחלק
דבשלמא גט ומיתה, שניהם המה מתירין את האישות, ואינם סותרים אהדדי, לכן מצו חלין גם ביחד, וכמו גטה וחצרה דבאין כאחת, אבל שחיטה ומיתה הן דברים הסותרות זו את זו, דהמיתה אוסרת את הבע”ח באיסור נבלה, והשחיטה מכשרת שלא תחול איסור נבלה. ואיך אפשר שיחולו שניהם כאחד? ואדרבה מגט ומיתה יש ראי’ דשחיטה ומיתה אסורה, דהרי בגט ומיתה אסורה לכהן, אע”פ שנעשית אלמנה, אבל נעשית ג”כ גרושה. וא”כ ה”ה הכי, שחוטה ונבלה הוה, ולכן אסורה כיון דשניהם חלין וסותרין אהדדי. הרי אין כאן היתר נבלה, ולכאור’ הרי ראי’ לדין זה דבעינן חיות אחר גמר שחיטה מהא דתנן במשנתנו, בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה פסולה, שאין אלא הוצעת נפש בלבד. הרי דהמיתה עם השחיטה בב”א פסולה. אלא דהרמב”ם עומד לנגדי, כי במסוכנת, שלא פרכסה כלל, כתב דהוה נבלה ולוקין עליה, וכמו שהבאתי לשונו לעיל. ובהאי דינא, דדוקה שפשטה ידה ולא החזירה כתב “אסורה”, ולא נבלה ולא מלקות. וכפי הנראה, דייק הרמב”ם לישנא דתנא, דתנא פסולה, ולא נבלה, דאין כאן אלא איסור דרבנן או מהלכה, שאין לוקין עליה, ואינה מטמא כנבלה. וכן בכ”מ במס’ זו שקתני שחיטתו פסולה, ולא קתני נבלה, מתפרש כן. והדבר מובן דכל ששם שחיטה עליה, אלא שפסולה, אינה כנבלה. וא”כ יש ראי’ מכאן להיפך, דהא דבעינן חיות בגמר שחיטה הוא רק דרבנן או הלכה, אבל לא מעיקר ד”ת. אלא דאני תמה על הרמב”ם, דמאחר שלאחר הודאת ר”ע לר’ ישבב לעיל כל פסולי שחיטה המה נבלה לענין טומאה, וע”כ גם לענין מלקות, למה לא נימא גם על האי דינא, דהוה מהלכה, וקרי לי’ פסול בשחיטה קודם חזרת ר”ע, אבל לאחר שהודה, גם האי פסול בשחיטה לוקין עליה ומטמא כנבלה גמורה. ולחלק בין הנושאים קשה, וצע”ג ודו”ק

שוב נתיישבתי דלר”ע קודם חזרה, דסימן אחד נמי מטהר מידי נבלה, א”כ כל שיצאה נשמתה בסוף סימן השני
ודאי דאינה אלא אסורה ככל פסולי שחיטה, ולא נבלה, כי בסימן הראשון כבר יצאה מידי נבלה. וכיון דכל המס’ נשנית כר”ע קודם חזרה שפיר קתני במשנה רק פסולה, ולא נבלה. אבל הרמב”ם, שכתב דין זה אחר חזרת ר”ע, הוו”ל לפסוק גם בזה נבלה ולוקין עליה, ודו”ק

גמר׳ ודילמא היינו נבלה היינו מסוכנת, לא ס”ד דכתיב כי ימות וכו’, מחיים לא איקרי נבלה, עכ”ל הגמ’. מכאן
הקשה הלב ארי’ ז”ל על הא דכתב הרמב”ם ז”ל דנקה”וו ופסה”ג הוו נבלה מחיים, שהוא נגד גמר’ מפורשת הלזו, דדרשו מקרא דמחיים לא איקרי נבלה אלא לאח”מ. ועל חנם חדשו התבו”ש והפלתי ז”ל לומר דהרמב”ם מחלק בין איסור אכילת נבלה לטומאת נבלה, שהרי האי קרא בטומאת נבלה כתיב. ואיך יליף הגמ’ מני’ דמחיים ליכא איסור אכילת נבלה במסוכנת? והניח הדבר בתימא, ואני מוסיף להקשות גס מגמ’ זבחים, דף ע’ ע”א,
דקאמר מה לטרפה שכן איסורו מחיים, משא”כ נבלה, הרי מפורש אומר דגם איסור אכילת נבלה אינו מחיים. אכל בפתיחה עיקר יוד הראיתיך שהרמב”ם גופא ס”ל דלאו דנבלה ליתא מחיים, כי כן כתב בפירוש בריש פ”ד מהל’, מ”א, וז”ל: “האוכל כזית מבשר בהמה שמתה וכו’ לוקה, וכל שלא נשחטה כראוי הרי זו מתה וכו'”, עכ”ל. ומדאמר “הרי זו מתה”, ולא “הרי זו כמתה”, הרי מפורש אומר דעכ”פ בעינן מתה, אלא דכל שנפסלה בשחיטה, אין שחיטה זו מצלת שתהי’ מתה, ואז תהי’ נבלה. וא”כ סותר את דברי עצמו במה שכ’ בפ”ג מהל”ש דנקה”וו וססה”ג הוו נבלה מחיים

אבל אין כאן התחלת קושי׳ למאן דיורד לעומקא דעת הרמב”ם ז”ל, ושם בפתיחה ביארתי הדבר דהרמב”ם סובר לטרפה ונבלה חד לאו הוא, דטרפה תחלת נבלות הוא, טרפה א”ח ועומד למות. ולכן ג”כ מצטרפין טו”נ לכזית, משא”כ בשאר שני לאווין, למשל טומאה וטרפה לא מצטרפין. וכל דבר שיש לו התחלה וגמר אמרינן בי’ אגמל”מ לענין הדבר בעצמו, עיין לעיל בסוגי’, ל”ב ע”ב, אריכות בזה. ומה שחילקן הכתוב נבלה וטרפה
שני לאווין הוא מפני שהשחיטה מחלקת ביניהם, דטרפה ששחטה נטהרת מנבלות, וטרפה גופא ג”כ לא נקבע איסורה מחיים, אלא לאח”ש, דלהכי כתיב גבי איסור טרפה “בשר” לעבדי’ כעין בשר ע”י השחיטה, דמחיים כל שחותך ממנה בשר הרי הוא בלאו דבמה”ח, שהוא נקרא טרפה׳, וכר”י לקמן, ק”ב ע”ב, דבמה”ח
מלאו דטרפה קמרבינן. אבל לאו דנבלה אין לו החחלה וגמר כי מסוכנת, שהוא התחלת נבלה, שרי’ רחמנא. ולכן שפיר קאמר בגמ’ זבחים, וכן הכא הסוגי’, דנבלה לא איקרי עד שמתה, וטומאה ואיסור שווין בה, דהרי מסוכנת, כמו דאינה מטמא, כך שרי’ באכילה. אולם הרמב”ם שפיר כתב דכל טרפה שאין לה טהרה בשחיטה, האי טרפה נבלה מקרי, ר”ל דהחתלת איסורו מחיים הוא, דכל טרפה נמי רק לאחר שחיטה ומיתה איקבע. והאי, דלית בה שחיטה, למה נקראה טרפה ולא נבלה? וכן הלין בבהמה, שסימניה עקורים, שלדעת הבה”ג, וכאשר פסק גם הרמב”ם והשו”ע כשרה, שאין שחיטה מועלת בם מהללמ”ס, אם תטרוף ע”י איזה טרפות, נקובת קרום המוח או הראיה וכדומה ג”כ נבלה תקרא, ולא טרפה, ר”ל דלאח”מ תהי’ נבלה. וכן הוא בנקה”וו ופסה”ג, מאחר דמכח הללממ”ס אין שחיטה מועלת בם דנדונים כנחירה, וכאשר ביארתי לעיל, ל”ב ע”ב. והוא ג”כ טרפה, [אבל] איסורה לא בשם טרפה יקרא, אלא בשם נבלה, ושניהם ע”ש סופה. אבל בחותך ממנה בחייה כזית בשר או אבר, ודאי לא ילקה רק משום במה”ח ואבמה״ח, ולא משום נבלה, דהרי האי חתיכה תו לא אתא לידי נבלות, ומשום לאו דטרפה. הרי במה”ח היינו טרפה, דחד לאו הוא. ובזה נבין הטיב דלר”ל, דאית לי’ דבמה”ח וטרפה שני לאוןין הן, ולוקה על במה”ח ומן הטרפה שתים, שפיר איכא לאו דטרפה גם בנקה”וו וספה”ג, אף דבפסה”ג עכ”פ אין שחיטה מועלת בה, דהרי הגרגרת כמדמב”ד, אבל החותך ממנה כזית בשר, לוקה שתים, משום במה”ח ובשר מן הטרפה. ויפה מתרץ לעיל ר”ל כאן ששחט כמקום חתך וכאן ששחט שלא במקום חתך, דלדידי’ איכא לאו דטרפה מחיים שלא יחתוך כזית בשר ממנה, אבל לר”י דלאו דטרפה אין לו מקום אלא לאחר שחיטה ומיתה, כל שלא שייך בה שחיטה מעולם לא נקראת טרפה, אלא נבלה. ובפחיחה שם הבאתי דכעין זה ממש פסק הרמב”ם בגט על תנאי של “אם”. מיהו דקדושי שני, קודם שקיימה תנאה לא חלין, דהרי הגירושין לא נגמרו, עד שיתקיים התנאי, אבל מ”מ לא נאסרת על בעלה אם קיימה התנאי לבסוף כיון דהני גירושין ע”ת, יש להם התחלה וסוף, ואגמל”מ שהיא גרושה משמסר לה הגט, עכ”פ לענין שלא תדון כא”א שזנתה תחת בעלה, עיי”ש בפתיחה באריכות. ועכ”פ האחרונים ז”ל על חנם נתייגעו להמציא חילוק בין איסור נבלה לטומאת נבלה לתלות בוקי סדקי ברמב”ם, מפני שלא ירדו לסוף דעתו. ומה שכתבתי הוא האמת לאמיתו בס”ד, ודו”ק

רש”י ד”ה למאי הלכתא בס”הד, דלא תימא אאח”א. ובתוס’ זבחים, דף ע’ ע”א, הקשו והא טרפה ונבלה מוסיף הוו על חלב, (כוונתם על מה שכתבו לקמן, ק”א ע”א, ד”ה מאן האי תנא, עיי”ש) ומהיכי תיתי נימא דלא חל, והניחו בתימא. ולפע”ד נראה דכיון דאמרה תורה, יעשה לכל מלאכה, ואפילו לגבוה, והוציא את החלב מכלל בשר לענין טומאה, עיין, פסחים כ”ג ע”א, פלוגתא דר”ע וריסה”ג בזה, ה”ה דאינו בכלל בשר לענין אכילה, לכן בעינן קרא מיוחד ד”אכול לא תאכלוהו” גם משום נו”ט. ואל תשיבני דלשון הגמ’ מוכח דלא כוותי’, דהרי קאמר
ובא איסור נבלה ויחול על איסור חלב, הרי דמטעם אאחע”א בעי קרא דחל, שאני אומר דלעולם חלב לאו בכלל בשר הוה לריסה”ג בלא שום קרא, ולר”ע מכח דהוציאו מכלל טומאה, כנראה שם בסוגי’ דחזקי’ ור”א, ולא נאסר החלב משום נו”ט אלא מכח האי לאו חדש ד”אכל לא תאכלוהו”, ומה”ט גופא שפיר קאמר בגמ’ דבא איסור נבלה וטרפה ויחול על איסור חלב, דכיון דהאי לאו לאו חדש הוא על חלב, ממילא דליכא לא כולל ולא מוסיף, כיון דגוף הבהמה בלא”ה אסורה לגבוה מטעם נו”ט. והבן הדבר

ומעתה שמע נא דבר נפלא, דשם בפסחים מסיק דריסה”ג ור”ע פליגי, דלריסה”ג חלב לאו בכלל בשר וכהותרה
נבלה בהנאה, חלבה וגידה לא הותרו, וממילא דלא צריך קרא לטהר חלב מטומאת נבלה, אלא להתירו בהנאה. ור”ע סובר דחלב בכלל בשר, בין להתיר הנאה ובין לטומאת נבלה, ולכן איצטריך קרא להוציאו מכלל בשר לענין טומאה. ויש לעיין באיזה סברה פליגו, ובפרט יש לתמוה על ריסה”ג, דקאמר דחלב אינו ניתר בכלל נבלה בהנאה, ופרש”י ז”ל משום דחלב אינו בכלל בשר. הלא בלאו דנבלה לא כתיב בשר, ומהיכי תיתי לא יהי’ החלב
והגיד בכלל נבלה סתם? אבל דע דר”ע לשיטתי’ אזיל וריסה”ג בשיטת בר פלוגתי’ דר”ע, שהוא ר’ ישמעאל, אזיל, דכבר הודעתיך דר”ע מפרש האי קרא דנבלה שהוא לאו חדש על הנחירה כשנכנסו לארץ. וכיון דהכא לא כתיב בשר, ממילא דגם חלב וגיד בכלל נבלה. לכן לא איצטרך קרא להתיר חלב בהנאה, דהוא בכלל נבלה, אלא אדרבה להוציאו מכלל נבלה לענין טומאת נבלה, וממילא הוו”א דה”ה לענין איסור נמי כן הוא, ומכש”כ בטרפה
דכתיב בשר כפרוש. לכן בא הקרא ד”אכל לא תאכלוהו” לאסור חלב משום נו”ט. אבל ריסה”ג, בשיטת ר’ ישמעאל אזיל, דקרא דנבלה במשנה תורה הוא החזרת הלאו דטרפה, וכדדריש בספרי שם, ל״ת כל נבלה, טרפה מנין, ת”ל כל נבלה, לרבות את הטרפה. וכיון דהוא חזרת לאו דטרפה הכולל נמי גם נבלה, וכאשר ביארנו זאת כמה פעמים, ובטרפה כתיב בשר, ממילא דגם כאן על האי בשר קסמך. ולכן שפיר ס”ל דאין החלב והגיד בכלל נבלה דכתיב בי’ בשר בפ’ משפטים, ודו”ק היטב

תוס’ ד”ה שא”ח לא תאכל, בריש א”ט דרש מהאי קרא דטא”ח והיינו לפי המסקנא דהכא, דלא מתוקמי במסוכנת, עכ”ל. מה שכ’ התוס’ דלפי המסקנא דהכא אתא קרא ד”זאת החיה” על טא”ח הוא פלא והפלא, דדבר שאפשר לידע הוא אם ט”ח או טא”ח, ולא מצינן קרא על דבר טבעי שיש לעמוד עליו, הא חדא. שנית דעדיין לא נדע מה קרי לי’ טרפה, וצ”ל דעל הלכה קסמך דהני ח”י מכות מטריפין, ואתא קרא לפרש ההלכה כזאת לא נמצא. ועוד בו שלישית דלמאי נפ”מ לידע זאת, דהני דמנה ההלכה שהמה טרפיות, אם מצי לחיות או לא, דהרי
המה טרפות בין חיין ובין אינן חיין. ואין כאן נפקותא אחרת אלא לגבי ספק טרפה אי מהני שהיית יב”ח, וכמש”כ הרשב”א והר”ן ז”ל בריש פא”ט. וזאת ודאי ענין דרבנן הוא, דמה”ת בלא”ה ספק טרפה שרי’. לא מבעי לדעת הרמב”ם דכל ספק מותר מה”ת, אלא גם לדעת הרשב”א, הלא ספק במקרה שרי. ובגמ’ נמי, מה”ט לא קאמר אלא רמז לטרפה שא”ח מה”ת מנ”ל? ור”ל דדרשה גמורה ליכא לאשכוחי ע”ז, כיון דמה”ת אין לן שום
נפקותא, בין ט”ח לטרפה א”ח. אבל רמז קמבקש למצוא, ומביא קרא ד”זאת החיה” אשר עיקר הקרא אתא לאסור באיסור לאו הבא מכלל עשה כל מה שאינה חי’, וממילא נשמע דטרפה א”ח, דהרי לא אסרה התורה אלא א”ח מכלל העשה ד”חי אכול”. הרי דכל שהוא חי אינה אסורה, ולכן עתה רוצה ללמו’ מהאי קרא דמסוכנת בלא שום חסרון אבר תאסר, ומשום דא”ח. וע”כ דאינו חי מיד קאמר, דכל שאינה מחסרא אבר ע”כ רק מסוכנת
העומדת למות מיד, בכלל “אינה חי” הוה, אבל בחולה, הרי רוב חולים לחיים, וכאשר מוכיח דמסוכנת שרי’ ע”כ דהאי לאו הבא מכלל עשה אמחסרא אבר קאי. וא”ת הלא היא בלאו דטרפה, הלא בשביל זה כתב הרמב”ם דלאו דטרפה המפורש בקרא הוא הנטתה למות מחמת חסרון אבר, דהיינו מסוכנת שתמות מיד בתוך מעל”ע, אבל הלאו הבא מכלל עשה דחי אכול שא”ח לא תאכל, לא התנה האי תנאי, והיא שנטתה למות, אלא כל שיש לה מכה הממיתה בודאי אפילו לאח”ז, מקרי א”ח ואסורה בהאי לאו הבא מכלל עשה. אבל התוס’ דלא נחתו לכל זאת, לא ידעו מה לעשות בהאי קרא דלומר דאתא קרא להוסיף איסור עשה אלאו לא מסתבר כלל, דאפילו בתרי לאווין מפורשים אמרינן כל היכי דאיכא למידרש דרשינן ולא אוקמינן בלאוי יתירה מכש”כ, דלא נפרש קרא להוסיף איסור בעלמא אלאו מפורש. ולכן הוכרחו לומר דקרא אתא על האי דינא דטא”ח. ואי דליתא לענין טרפה גופא שום נפקותא כנ”ל, התוס’ סברו דיש נפקותא גם לשאר דיני תורה כמו רוצח והיתר אשת  איש וטומאות לידה, וכדומה. אבל כל זאת ליתא לדעת הרמב”ם כאשר הוכחתי זאת מפסקיו, דהאי הלכה של ח”י טרפיות ושאינם חיין, לא פסקינן בשום מקום, רק בטרפות בהמה, ולענין דמהני שהיית יב”ח כנ”ל. וראה זה איך מחשבות הרמב”ם והתוס’ רחוקים זמ”ז. כריחוק מזרח ממערב בהבנת האי הלכה של ח”י טרפיות, ואשר בכל דף כמעט בולט, בפירוש דברי הגמר’, החילוק שבין הני שני דעות, ובפתיחה עיקר יוד תמצא הדבר מבואר
באריכות, ודו”ק

תוס’ ד”ה השתא מחיים אסורה, באה”ד. וא”ת למאי דפרישית אי אמרת נמי מסוכנת שרי’ תקשי אמאי איצטרך קרא לאסור נבלה, הא אסורם מחיים משום איסור שא”ז וכו’, עכ”ל. וקשי’ לי טובא, דהא במדבר עדיין לא נצטוו על הזביחה, ומ”מ נבלה נאסר להם. שוב מצאתי שנתעורר בזה ק”ז במהחת”ס ז”ל בחידושיו. ומה שתי’ שם, זאת בעצמו מעיד שהוא מימי חרפו גירסא דינקותא, ואינו כדאי להשיב עליו.

אבל האמת כמו שהארכתי בזה בפתיחה, דבמדבר נצטוו על הנבלה מכלל לאו דטרפה. והאי לאו נבלה, שנאמר
במ”ת אחר שנצטוו על שחיטת חולין, נתחדש לאסור בשר נחירה ופסולי שחיטה. כן הוא לר”ע, ולרי”ש, אם נאמר דנצטוו גם במדבר על זביחת דברים שאינם ראויין להקרבה, אז האי לאו דנבלה, הוא חזרת לאו דטרפה, וכאשר נראה מדרשת הספרי שם, דקאמר “ל”ת כל נבלה”, טרפה מנין, ת”ל “כל נבלה”, עיי”ש בפתיחה. וא”כ קושי’ התוס, כראי מוצקת, דאם לא צריכין קרא אנבלה אי מסוכנת אסורה, ה”ה דלא צריכין קרא אנבלה, משום
דנצטוו על הזביחה, וממילא כל בשר שאינו זבוח אסור. ואין לנו תירוץ אחר אלא  דבאמת הוה מצי למימר ולטעמיך כמש”כ התוס’. הן אמת שהתוס’ לא נחתו לכל זאת, כאשר מוכח מכל הילוך שיטתם במסכת’ זו. מ”מ כאן כיוונו יפה, ודו”ק

תוס’ ד”ה ודלמא היינו טרפה, באה”ד וק”ק דלעיל דפריך היינו נבלה היינו מסוכנת לא קאמר לעבור עליו בלאו
ועשה כדקאמר הכא, עכ”ל. ויפה אמר תלמידי המופלג, מו”ה שמואל קעפעטש נ”י, דלעיל כיון דדחה הקושי’ וקאמר, לא ס”ד וכו’, לא חש לחזק קושי’ שבלא”ה אינה מתקיימת. אכל הכא הקושי’ דלמא היינו טרפה היינו מסוכנת מתקיימת, שעל ידה נדחה הילפותא, ביארה כל צורכה, דלמא לעבור עליו בשני לאווין ועשה. ודבר נכון הוא מאוד

ע”ב גמר’, ואב”א מהכא ואומר, אהה ד”א וכו’. ויש להעיר איך נילוף דברי תורה מדברי קבלה? ועד דאתא יחזקאל מנא ידעו דמסוכנת שרי’, ובפרט דקרא ד”זאת החיה” כפשוטו אתא לאסור מסוכנת שאינה חיה? וחוץ מזה יש לתמוה למה דחקו חז”ל למצוא היתר למסוכנת שמאוסה בעיני כל בעלי דעה, ומחוקי כל המדינות הנאורים עונשין עונש חמור למי שמוכר בשר מסוכנת העומדת למות ברגעים מועטים, ואשר השחיטה או הנחירה אינה פועלת מאומה להצילה מהתנכלות? ומה ראו על ככה להתיר את זאת, ולתלות ההיתר על קנה רצוץ, קרא דיחזקאל דאמר “נבלה וטרפה לא אכלתי”, לפרשה על מסוכנת, כי פירוש זה דוחק גדול, וכאשר הקשה המהרש”א ז”ל, דמה נעשה בתיבת טרפה דקרא? וכי לא מסתבר יותר לומר, דהאי קרא נמי אלי’ עתיד לדרשו, כמו אידך קרא דיחזקאל שהזהיר את הכהנים שלא יאכלו נו”ט? והיינו הך. אבל מה שנראה בעיני הוא
דלפי מה שביארתי בפתיחה דעת הרמב”ם דטרפה המפורש בקרא היא הנטתה למות, דהיינו מסוכנת, וע”י מכה באחד מאבריה שאין לה תרופה, והוא נודע ע”י אימוד הרופאים לפי מעמד חכמת הרפואה בכל מקום ובכל זמן, כמו ברוצח להלין כן, וההלכה של חי”ט אתא כדי שלא נצטרך בכל פעם, בכל בהמה חיה ועוף לאימוד הרופא, והגבילה לן המכות הראויות להמית, אבל בכל זאת עדיין התנאי העיקרי, שתהיי נטתה למות מחמה המכה במקומה עומדת, כי ההלכה לעולם לא תבוא לעקור מה שמפורש בקרא, או שמוכרח ממנו, אלא אתא לפרשו. ולכן גם אחר האי הלכה של חי”ט לא הוה אסרינן בהמה לקוי באחת מהני טרפיות שהולכת בשוק ואוכלת כשאר בריאות. וכן לא היינו אוסריס בהמה הנטתה למות מחמת תשות כחה או חוליה בשאין לה אחת מן הני מכות המטריפות, כיון דהתורה התנה בטרפה שאסרה, דבעינן תרתי, נטתה למות וגם שתהי זאת ע”י מכת אבר. אבל יש לנו קרא ד”זאת החיה”, דאתא לאסור בלאו הבא מכלל עשה, כל שנקראת אינה חי’. ומעתה יש לפנינו שני דרכים או לפרש האי אינה חי על מסוכנת בלי מכת אבר, ואז הפירוש אינה חי בעומדת למות מיד תוך מעל”ע, כי עומדת למות אחר זמן רב כמו שלושים יום או יב”ח, אין זה במציאות בלי מכת אבר ובלי שום חסרון, אלא חולה כללית, ורוב חולים לחיים. ואיך נידון אותה כאינה חי’ או שנפרש, אינה חי ע”י חסרון אבר, ואז מצינן לומר שלאחר זמן תמות מחמת האי חסרון אע”פ שלפי שעה הולכת ואוכלת. ולכן יותר מסתבר להו דהאי קרא אתא לאסור באיסור עשה כל הני טרפיות המצוייות הרבה, מלאוקמי’ על המסוכנת בלי מכת אבר, דהאי לא שכיח כלל. דאם ע”י הכתה נעשה מסוכנת, הרי יש לה דין טרפה, כי הוא טרפות דנפלה מן הגג (עיין לקמן במה שכתבתי במשנה דא”ט). ולא נשאר אלא מסוכנת ע”י תשות כחה שהגיעה קרובה למיתה, והוא מלתא דלא שכיח, וגם בלא”ה מאיסי בעיני כ”א ולא אכלו. ויחזקאל שהתפאר דלא אכל מסוכנת התפאר גם שלא אכל אה הטרפה, והיינו טרפה של חי”ט, שלא נטתה למות, והולכת ואוכלת כשאר בריאים. ובשניהם כאחת יש להתפאר
שפיר, דהאי קרא דזאת החיה מורה לאסור אחת מהני תרתי כמו שביארנו. ואמר יחזקאל שהוא גם אחת מהנה לא אכל, את המסוכנת לא, משום דמאוסה בעיניו, ואת הטרפה לא, משום דקרא ד”זאת החיה” אתא לאסור את הטרפה שהולכת ואוכלת מחמת שסופה לא תחי’, ודו”ק.

ע”ש גמר’ ולא בא בפי בשר פיגול, שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם, משום ר”נ אמרו שלא אכלתי מבהמה
שלא הורמו מתנותיה. עיין מהרש”א ז”ל איך להכניס אלו, בבשר פיגול דכתיב בקרא, ונדחק מאד. אבל עיין לקמן, דף מ”ד ע”ב, כי שם פרשתי הדבר בדרך מרווח ותרווה צמאונך.

תוס’  ד”ה שלא הורמו מתנותיה, וא”ת לר”י דאמר לקמן דכל האוכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה כאלו אוכל טבלים מה רבותא דיחזקאל? ואע”נ דיחזקאל כהן הוה, הלא גם כהן צריך לפרוש תו”מ ואסור לאכול טבל, עכ”ל. ותימא רבתא על התוס’ דמשמע דס”ל דגם במתנות זרוע והלחיים וקבה בעינן הפרשה, ואם לא טבל כל הבהמה, וכן כתבו לקמן, קל”ב ע”ב, על האי מימרא דר”י, דטבל ממש קאמר, דמתנות ילפינן נתינה נתינה מטרומה לקמן, קל”ו ע”א. והוא בעיני פלא והפלא דמצות הפרשה לא שייך אלא בדבר שאינו מצויין כמו בתו”מ, אבל בזרוע והלחיים והקבה, המצויינים הם ומפורשים ועומדים, מה שייך כאן להפריש? ועיין ביו”ד סי’ ס”א ובפרמ”ג שם, שכתבו ג”כ כדברי, דלית במתנות מצות הפרשה, אלא מצות נתינה לכהן. ומה שהביאו התוס’ ראי’ מלקמן דיליף נתינה נתינת מתרומה, אדרבה מהתם מוכח כדברי, דאביי פריך שם, אי מה תרומה טובלת, אף ראשית הגז טובלת. א”ל וכו’, הרי דלא פריך רק על רה”ג, דבזה שייך טובלת, אבל על מתנות לא פריך כלל. אבל הא דאמר ר”י כאלו אוכל טבליס, דמשמע דכל הבשר אסור לאכלו כמו בטבל קודם הפרדה, דכל הכרי אסור, היינו משום דהשחיטה מפוגלת היא, דהרי אמרו שם דהדין עם הטבח לקמן קל”ב ע”ב. ועיין מה שכתבתי בזה לקמן מ”ד ע”ב, דמש”ה קרי לי’ פיגול, דכל שהטבח שחטה אע”פ שידע דהבעלים אין בדעתם ליתן המתנות לכהן, שחיטתו כשחיטת פיגול במחשבה לא טהורה וחייב הטבח לשלם המתנות לכהן. ולעומת זה קרי לי’ טבל כמו שהטבל רובן איסורו על כל הכרי, כן כל הבהמה פיגול הוא ע”י השחיטה בכוונה שלא ליתן המתנות לכהן. ומה שתירצו התוס’ דר”י סבר כמ”ד שלח אכל מבהמה שהורה בה חכם, לא זכיתי להבין, דבזה מתורץ הקרא דיחזקאל, אבל איך יחלוק ר”י על תנא ר’ נתן, דהרי הת”ק לא פליג אדר”נ בדינו של ר”י דכאילו אוכל טבלים, וצע”ג, ודו”ק