דף ל”ט ע”א גמר’ איתמר השוחט את הבהמה לזרוק דמה לע”ז רי”א פסולה ורל”א מותרת, ופליגו אי מחשבין
מעבודה לעבודה, וילפינן חוץ מפנים. והקשה הרשב”א ז”ל דתפ”ל דהוה נבלה מצד השוחט שנעשה מומר לע”ז, כיון דגם ר”ל מודה דהשוחט חייב, וכמש”כ התוס’ כאן. והתוס’ לעיל בסוגי’ דהשוחט בשבת, הוכיחו מכח האי קושי’ דבפעם אחת לא נעשה מומר. אולם שם כתבתי, מדעת הרמב”ם, החילוק שבין מומר לחשוד
הוא דבמומר, שהוא רגיל בכך, חזקתו דלא שב בתשובה, אבל חשוד ע”י פעם אחת, ספק הוה שמא עשה תשובה. וממילא דבשעת שחיטה דעבירה אין חילוק בין פ”א להרבה פעמים, ולכן הרשב”א בזה כרמב”ם ס”ל, ושפיר נתקשה לו אם הוא חייב ע”י שחיטה זו משום מקריב לעכו”ם, הרי גם שחיטתו שחיטת מומר לעכו”ם. אלא דלהרמב”ם לשיטתי’ לק”מ, דס”ל דשחיטת נכרי, ומכש”כ שחיטת מומר דעשאו רבנן כשחיטת נכרי, אין בו רק מקרא ד”וקרא לך ואכלת מזבחו”, וכל שנעשה עתה מומר ע”י שחיטה זו, לא קרינן בי’ “זבחו”. אבל הרשב”א כתוס’ ס”ל בזה, דמקרא ד”וזבחת” פסלינן שחיטת נכרי. הרי דבעינן בר זביחה דוקא. א”כ האי דנעשה מומר בזביחה זו לא קרינן בי’ “וזבחת”, עיי”ש באריכות. ועכ”פ הרשב”א דפסק כרמב”ם דבפ”א באותו השחיטה עצמה דינו כמומר, וס”ל כתוס’ דפסול נכרי הוא מכח “וזבחת”, לא מצא מענה לקושיתו זו עד שהוכרח לחדש דבר המבהיל אח הרעיון. והוא שמה שאמר בגמ’ ע”מ לזרוק דמה לע”ז, לא שהשוחט יזרוק אלא ע”מ שהגוי יזרוק דמה לע”ז, ואז ג”כ הבהמה אסורה לר”י, מטעם תקע”כ. אבל השוחט לא עבד כלום. וכן נפסק האי דינא בטור ושו”ע סי’ ד’. ומי יתן ויביננו את זאת, דחוץ מן הדוחק העצום, להכניס כאן נכרי בעל הבהמה, שאין לו רמז עליו בגמ’, דהרי לא קתני השוחט בהמת נכרי, אלא השוחט את הבהמה, גוף הדין מרפסין איגרא לארעא, דאיך אפשר לעשות תקרובות לעכו”ם, והוא לא עבר עבירה, אלא עע”ז בטהרה, אתמהה? דע”כ אתה אומר דבהאי מחשבה עצמה הוא עע”ז, דומי’ דפיגול דהשוחט ע”מ שיאכלו הבעלים
חוץ לזמנו, הרי הוא מפגל ולוקה, כן ע”כ גם כאן כיון דחישב משחיטה על הזריקה, מקרי עבודה, וחייב בין שיזרוק הוא ובין שיזרוק אחר. ואין לומר דכוונת הרשב”א דהשוחט ידע שדעת הנכרי לזרוק דמה ולהקטיר חלבה, דבידיעה כזו אין עע”ז בשחיטה, ומ”מ נעשה תקרובת עכו”ם, דזה ודאי ליתא, וכדמוכח ממה דשנינו בסוף הסוגי’, בהני טייעי דיהב דוכרי לטבחי ישראל ואמרו להו, דמא ותרבא לדידן, ופרש”י לעכו”ם, ובשרא ומשכה לדידכו, וקאמר דשרי. הרי אע”ג דהטבח ידע דבעל הבהמה יזרוק הדם ויקטיר החלב לע”ז, מ”מ מותר הבשר, ושרי אפילו לכתתלה לעשות כן. ולכן דברי הרשב”א ז”ל תמוהין, ולית נגר ובר נגר דיפרקינהו לפע”ד, ודו”ק

תוס’ ד”ה ר”ל אומר מותרת, מורה ר”ל דחייב מיתה וכו’. ואין לתמוה איך ניהרג, הא דלמא מימלך ולא זריק
וכו’ הכא ודאי לא מימלך וכו’ עכ”ל

הנה לפי תירוץ זה סברו התוס’ דחיוב מיתה לא בא אלא על הזריקה, ואם באמת אירע דלא זרק, דנשפך הדם
וכדומה פטור. והוא תמוה מאד, דאז אינו דומה כלל לפנים, דהרי בפיגל לא בעינן שיאכל או יקטיר חוץ לזמנו, אלא במחשב לאכול, מיד נתפגל הקרבן, והוא חייב מלקות משום מפגל. ואין לומר דרק לר”ל, דלא יליף חוץ מפנים, כתבו דלא חייב עד שיזרוק, אבל לר”י, דיליף חוץ מפנים, באמת חייב על השחיטה בלי שיזרוק, כמו שחייב במפגל, דא”כ הסוגי’ שם בסנהדרין אין לה מונן, דהרי פליגו ר”י ור”ל נמי בחיובא דגברא, דלר”י חייב אע”ג דנמלך ולא זריק, ור”ל לא מחייב עד דזרוק. ואיך קאמר שם בגמ’ דלר”ל נמי לא בעי קרא לחיובא גברא? הלא בעי לחייבו על המחשבה ע”מ לזרוק בשלא זרק לבסוף. וע”כ דלפי תי’ זה אין חילוק, דגם לר”י לא מחייב עד דזריק. וזאת א”א, דשם קאמר דיליף הכל מפנים, הן פסול הבהמה והן חיובא דגברא. ולכן דברי התוס’ בתי’ זה אין להולמם, אלא העיקר כתי’ השני, וכן כ’ רש”י ז”ל שם בסנהדרין בפירוש, דחייב אשחיטה עצמה, שהיא עבודה, בין זרק אח”כ ובין לא זרק, והן לר”י והן לר”ל. אלא דלר”ל צריך הדבר הסבר גדול כיון דלא יליף
חוץ מפנים, למה נחשוב זאת לעע”ז במה שמחשב מעבודה לעבודה? ומה דקאמר מידי דהוה אמשתחוה להר, אין הנידון דומה לראי׳, דבמשתחוה להר עבד עבודה שלמה, אלא דמגזה”כ אין המחובר נאסר ע”י שנעבד, אבל כאן החסרון שלא נאסר הבהמה, הלא בעבודה שאין מחשבין מעבודה לעבודה, ולמה לענין חיובא דגברא תחשב עבודה, מה שלגבי התקרובות לא חשב עבודה? ורש”י ז”ל נדחק להסביר הדבר וכתב וז”ל: “הואיל ושחיטה צורך זריקה הוא והא חשוב בשחיטה ע”מ לזרוק הוו”ל כעובד ע”ז דהא זריקה בלא שחיטה לא סגי'”, עכ”ל. וכוונתו הוא דהוה כמין מה שאמרו בגיטין נ”ב ע”ב דהגבהה צורך ניסוך הוא, ומחייב מיד בשעת הגבהה, עיי”ש בתוס’ ד”ה מנסך. אלא דגם שם אם אחר ההגבה’ חזר בו ולא נסכו דודאי לאו כלום הוא, אלא דכל שנסכו אחר ההגבה’ אמרינן דההגבהה נמי שייך לניסוך לענין קמ”ל בדרבה מני’, אלא אפילו אם נחלק ונאמר דהתם הגבהה בלי ניסוך לבסוף לאו כלום הוא, אבל שחיטה שאני, דהיא בעצמה עבודה היא, אם חישבבה לע”ז. לכן ה”ה אם חישב בה ע”מ לזרוק דמה לע”ז חייב שפיר. א”כ קשה להיפך למה לר”ל מותרת הבהמה? הלא השחיטה עצמה במחשבת זריקה מקרי עבודה, והיינו מחשבין מעבודה לעבודה. והדבר צע”ג בעיני, ואחזיק טבותא למי שיגלה לי טעמא דהא מלתא, ודו”ק

ע״ב גמר’ שחטה ואח”כ חישב עליה, זה היה מעשה בקיסרי ולא אמרו בה לא איסור ולא היתר, ומסיק בגמ’ משום דמסופק אי אמרינן מוכיח סופו על תחילתו, משמע מכאן דמחשבה לחוד בלא שום דיבור מהני בע”ז, דהרי אפילו נאמר דסופו מוכיח, אינו מוכיח אלא דמחשבתו הי’ גם אז כמו שאומר עתה. אבל אין כאן הוכחה על אמירה שבתחלתו. וזה תימא רבתא, דניהו דעל ע”ז מתחייב גם על המחשבה, היינו קבלות אלהות, אבל על הקרבה שיתחייב על המחשבה שחישב להקריב, זאת לא שמענו. ומי שלא אמר כלום, רק חישב במחשבה ע”מ לזרוק, ודאי דלאו כלום, כמו בפיגול דבעינן דוקא אמירה ולא מחשבה בעלמא, ועיין תוס’ לעיל, ד”ה אלא, ובתיו”ט פ”ג משנה י”ב בב”מ ד”ה החושב. שוב ראיתי שק”ז בעהחת”ס בחדושיו נתקשה בזה, ולכאור’, לפי דעת רבנו ירוחם, דהאי חישב זורק ממש קאמר, י”ל דסופו מוכיח דמסתמא דרך המקריבים לע”ז כן הוא שאומרים, אבל מלשון רש”י ז”ל, שכתכ דאח”כ אמר שיזרוק וכו’, וכן מפסק הרמב”ם והשו”ע, שכתכו שחישב עליה אח”כ לזרוק, משמע דעד השתא לא אמר כלום, שהרי מי ששמע מה שאמר אח”כ שיזרוק ה’׳ שומע גם בשעת שחיטה אם היה אומר ששוחט ע”מ לזרוק. ולא עוד, אלא דאם היה אומר כן בשעת שחיטה, למה לי’ להכפיל הדבר אחר השחיטה? וצע”ג, ודו”ק

ע”ש‘ גמר’ אלא א”ר שיזבי, לא אמרו בה היתר משום כבודו דרשב”ג. ועיין בהגהות מהרש”ש, והלב ארי’ כתב דאיסור לא אמרו משום דהם בעצמם פליגו ארשב”ג, ול”ל סופו מוכיח על תחלתו. ולא הבנתי, דא”כ למה לי’ דהיתר לא אמרו משום כבודו, דיותר הוו”ל למימר דמסופקים היו בסברא זו דמוכיח סע”ת, דכמו דמצי לחלוק על רשב”ג מצי מסתפקים בסברתו. אלא דקושי׳ זו עוד יותר קשה לפי המסקנא דרשב”ג דהכותב נכסיו הוא דהרי שם באמת פלינו רבנן עליו, ולמה לא נאמר דמסופקים היו, דהלכתא כמאן. לכן לא אמרו בה דבר, ור”ח
דלעיל דמפרש משום כבודן של ר”א ורבנן ולא אמר דמסופק הי’ דהלכתא כמאן, י”ל דלא מסתבר שהיו מסופקים בדר”א נגד הת”ק ור’ יוסי. ואי דא”כ הוו”ל למימר דאיסור לא אמרו משום דס”ל כרבנן, די”ל כיון דבהיתר אמר מפני כבודו של ר”א, אמר כן גם באיסור דלא אמר מפני כבודן של רבנן. אבל כאן ברשב”ג ורבנן, ודאי הי’ מצי לומר דמסופקים היו לפסוק כמאן, אלא דיש ליישב דבכל מקום שההלכה רופפת בידך, בדאורייתא זיל לחומרא וכדרכנן להקל. לכן א”א לומר דמסופקים היו. אבל אי סברו כחכמים דרשב”ג, דלא אמרינן סופו מוכיח ע”ת, שפיר דאיסור לא אמרו, מפני שסברו כחכמים, והיתר לא אמרו מפני כבודו של רשב”ג. אבל להפך א”א לומר דסברי כרשב”ג ולא אמרו איסור מפני כבודן של חכמים, דאין חולקין כבוד לרב במקום דאיכא איסורא. והוא פשוט, ודו”ק

ע”ש משנה השוחט לשם הרים וכו’ שחיטתו פסולה. עיין במשנה דלעיל שכתבתי דכל הני שחיטתו פסולה, אע”פ שאינה נבלה, דהרי ששא”ר ש”ש. מ”מ קרי לי’ שחיטה פסולה ככל שחיטתו פסולה, דבהאי מסכת’ דקודם חזרת ר”ע אין בה משום נבלה. וכאן ע”כ אתה אומר כן, דהרי בגמ’ קאמר לזבחי מתים לא, משום דהא להר והא לגדא דהר, ופרש”י דלאו תקרובות מקרי, משום דאין ההר נעשה ע”א. אבל מ”מ פסולה מלאכול משום דדמי’ לשחיטת עכו”ם. וע”כ דרק לאכול גזרו אבל לא לענין טומאת נבלות, דאם נאמר דכל שפסלו השחיטה
מדרבנן, גם לענין טומאות נבלות גזרו, א”כ גם לענין תקע”כ לגזורו שיהי’ אסור בהנאה. אלא ודאי במקום דקתני במשנה שחיטתו פסולה, אין בה משום טומאת נבלות, וכר”ע קודם חזרה, דרבנן לא גזרו אלא על האכילה, ולא לענין טומאה ודו”ק