דף מ

דף מ’ ע”א גמר’ אר”ה היתה בהמת חבירו רבוצה לפני ע”ז וכו’, ופרש”י ז”ל דלא מבעי הגביה והרביצה דקנאה בהגבהה ונעשית שלו וכו’. והתוס’ הקשו ע”ז, דהא גזלן אינו קונה רק כדי להתחייב באונסין, אבל לא להיות שלו כדי לאסרו וכמו דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים, שניהם אינם יכולים לקדישו, וכן מוכח נמי מדפריך לקמן לר”נ ממנסך, והא שם הגביה כדאמרינן בגיטין שם דמכי אגבי’ קניה’, עכת”ד תוס

והנה לפע”ד דבר זה תלוי בפלוגתא דבב”ק דף י”א ע”א מסקינן דאין שמין לגנב ולגזלן, אבל לשואל שמין, וכתבו שם התוס’ בשם הירושלמי, דדרשינן “חיים שנים ישלם”, ולא מתים, וכן בגזלה “והשיב את הגזלה אשר גזל”, כעין שגזל. וכתבו שם וז”ל: “והיינו טעמא, דגנב וגזלן קנו מיד, כשהוציאו מרשות בעלים, אבל מזיק לא נתחייב אלא כמו שהזיק וכו’, עכ”ל. והוצרכו להא טעמא משום דאנן, אפילו אין כאן שינוי לקנות, מחייבין לגנב
ולגזלן לשלם ממון, ולא להחזיר את החפץ ולשלם הפחת, וכמש”כ התוס’ שם, דף ע”א ע”ב ד”ה א”ה”, ובתוס’, דף ס”ח ע”א ד”ה מה טביחה, דבס’ אחד או אפילו בשני סימנים שחוטים, אין כאן שינוי לקנות בכך, ומ”מ אין שמין המתה לגנב ולגזלן, אלא היא שלו, ומשלם בהמה מעליה. לכן כתבו כאן טעמא של דבר זה, והוא משום דבאמת מיד בהגבהה קנה הגנב והגזלן את החפץ, להתחייב בתשלומין, אלא כל זמן שהחפץ בידו בלי פחת,
חייבו התורה להחזירו לבעליו תחת תשלומי ממון, והאי מצות “והשיב” מעכב הקרן, שאינו יכול להקדישו ולמכרו, דהוא כמו שיעובד שכתב בקרא. אבל אם נפסד הגזלה, ואפילו במקצת שאין בו שינוי לקנות, כיון שאינה ראוי’ להשיב, דהבעלים אינם חייבים לקבלה, במעמד הנפסד, שוב הקרן של הגזלן הוה קנין גמור למפרע משעת הגבהה. אבל השואל, משיכה שלו אינו כדי לקנות, אלא כדי לקבל על עצמי אחריות כל היזק והפסד ואפילו באונס, ולכן שמין לשואל, ואפילו נשתנה  החפץ בשינוי הראוי לקנות, ומה”ט נמי הגזלן משלם השוויה של הגזלה בשעת הגזלה, בין להקל ובין להחמיר, והשואל משלם בשעת ההיזק, בין להקל ובין להחמיר. והארכתי בענין זה בספר שביבי אש, שנדפס ע”י תלמידי בשנת תרס”ג. ובתוך הדברים כתבתי שם ליישב בזה
ע”נ קושי’ התוס’ גיטין, נ”ג ע”ב ד”ה גזלן הוא, דבגמ’ שם פריך אחזקי’ מהא דגזל חמץ ועעה”פ, דמצי אומר לו הרי שלך לפניך. ואי היזק שאינה ניכר שמי’ היזק, האי גזלן הוא, וממונא ממיל’ בעילשלומי’, והקשו בתוס’, איך מדמה היזק דממילא למזיק בידים, דכל שאין כאן שנוי’ לקנות למה ישלם הגזלן יותר מן השומר? ותירצו בדוחק דלחזקי’ דהייזק שא”נ שמי’ היזק, אין לך שינוי גדול מזה עיי”ש. וכתבתי אני שהתוס’ שכחו דברי עצמם שבב”ק הנ”ל, שהרי כאן כתבו בשם הירושלמי וכפי הסברתם, דכל שנפסד ונקלה שווי’ ע”י הפסד הניכר לעין אינה בת השבה, דהתורה אמרה “והשיב” רק חיים, ולא מתים, ואע”פ שאין בזה שינוי לקנות, וממילא דקני למפרע, וחייב ממון על קרן של שעת הגזלה. ומדויק מאד לישנא דגמר’ שם “האי גזלן הוא וממונא מעלי’ בעי לשלומי”, ר”ל ממון טוב ולא רע, לכן אין הנגזל מחויב לקבל ממנו החפץ שניכר בו הפסדו, כי לא להקל אמרו תורה “והשיב את הגזלה”, אלא להחמיר, שלא מצי להחזיק בגזלה ולשלם ממון אם החפץ עדיין בקומתו ובצביונו עומד. אבל אם הפסדו ניכר, אומרים הבעלים אתה נתכוונת לקנות החפץ בשעה שגזלת ונתחייבת אז לשלמו בממון, ואין אני מחויב לקבל ממך החפץ שניכר בו הפסדו, משום שהחמירה התורה עליך להשיב את הגזלה עצמה אם היא ראוי’ להשיב. והאי אינו ראוי’ להשיב

ומה מאד נכון בזה מה דאמרו בב”ק, ע”א ע”ב, כיון דשחט בה פורתא אסרה אידך לאו דמרי’ קטבח, עיי”ש בהגהות מהרש׳׳ש שכ’ דמכאן מוכח דאיסורי הנאה מקרי אינו שלו, והוא פלא, דהרי אנן פסקינן דאומרים בא”ה, הרי שלך לפניך, וע”כ משום דאית בעלים לא”ה. ולפי האמור, כוונת הש”ס כך הוא דכיון דשחט בה פורתא, שוב אינו בתורת השבה, וקנאו למפרע וממילא אסרה בהנאה. וכיון דלענין א”ה חשב כשלו, גם לענין תשלומי ד’ וה’, אנו אומרים לאו דמרי’ קטבח. אבל בטביחה דעלמא, ניהו דמתחלת השחיטה אין בתורת השבה, אבל התורה עשאו כברשותו לענין ד’ וה’, דהרי א”א לההחייב בענין אחר, וכמו בחמץ, דאע”פ שאסרה התורה בהנאה, ואינו ברשותו, מ”מ אמרה תורה שלך אי אתה רואה, דעשאו הכתוב לענין זהמכברשותו. אבל בטביחה לע”ז, כיון דע”י האי טביחה פורתא אנו אומרין דשלו קטבח כדי שיאסור בהנאה, איך נחייבו על הגמר ד’ וה’ שהוא תרתי דסתרו, כנלפע”ד נכון

ועכ”פ מכל הא דאמרן יצא שיטת רש”י ז”ל כאור נוגה, דגם כאן בהגביה והרביצה כיון דנעשה גזלן עליה קנאה
לגמרי, אם לא שמעכב מצות השבה. אבל כיון דשחט בה פורתאשו ב אינה בתורת השבה, וממילא חל איסור ע”ז עליה וקנינו ואיסורו באין כאחת

אמנם שיטת הרמב”ם אינו כן, וכוותי’ איפסק הלכתא בחו”מ סי’ שנ”ד ושס”ב, והוא דהא דאין שמין לגנב ולגזלן הוא תקנתא דרבנן, ואם ירצו הבעלים ליטול הכלי השבור וישלם להם הפחת שומעין להם. וכן מבואר ברמב”ם בפ”ג מהל’ גזלה שכתב בטעמא דהא מלתא שאם רוצים הבעלים בשברים, הדיןעמהם, משום דמפנ׳ תקנת הבעלים אמרו אין שמין, ואם הם אינם רוצים בתקנתא זו שומעין להם. וכן הבין הדבר הב”י סס”י שנ”ד עיי”ש. ולדעת התוס’ דמה”ת אין כלי שבור בתורת השבה, ניהו דאפשר ג”כ לומר, דתלי בדעת הבעלים דאינם
מחויבים לקבל השברים, אבל אם ירצו לקבלם, עדיין מצות השבה על הגזלן, אבל אז לא הי’ מחויב לשלם הפחת, אלא אם הוא הזיקו או בגרמתו, אבל לא בשנאנס ונשבר, כי הוא לא קיבל חיוב שמירה על הגזלה. וביאור שיטות אלו תמצא באריכות בס’ שביבי אש, ואכ”מ להאריך בזה, ודו”ק.

רש”י ד”ה היתה בהמת חבירו, לא מבעי שלו דמיתסרי וכו’, מיהו כי עבד מעשה בגופייהו מיתסרי, כדאמרינן בפ’ רי”ש אע”פ שאמרו המשתהוה לקרקע עולם לא אסרה, חפר בה בורות שחין ומערות והשתחוה להן אסרן, וה”נ וכו’, עכ”ל. ולי יש תימא קרקע עולם דנאסר ע”י מעשה בגוף הקרקע מנ”ל? והש”ס שם על הא דטולא דאמר המשתחוה לבהמת חבירו, בעשה בה מעשה אסרה, קאמר דיליף זאת מכלי אחז, וכמו שהביא רש״י ז”ל כאן. ועל הא דחפר בה בשו”מ דמצי אוסר, לא פריך מנ”ל. וחתני הרב משעבעש נ”י עוררני שהריטב”א, נ”ב ע”ב שם, עמד ע”ז וכתב, דמהלכה לממ”ס ידעינן דעשה בה מעשה בקרקע עולם נאסרה. ואם קבלה היא נקבל, אבל כעין זה הי’ להש”ס לפרש עכ”פ. ועוד אני תמה, דשם, דף נ”א ע”ב, מוקי לקרא ד”אבד תאבדון את כל המקומות”, באם אין ענין למקומות דלא מצי אוסר, תנו ענין לכלים שנשתמשו בהן לע”ז. ואמאי לא מוקי במקומות ממש כפשוטו של המקרא? ובחפר בם בשו”מ. עוד יש לי לתמוה על הא דאמר שם אמר ראב”ה, כגון שניסך לה יין בין קרניה, שנאסרה הבהמה בזה כמו הא דעולא. וא”כ ה”ה בקרקע עולם אם ניסך יין על ההר וכיוצא בזה, שנאסר הקרקע, דחד דינא אית לי’ לקרקע עולם עם בע”ח, וכמש”כ רש”י כאן, וכדמשמע בע”ז מתוך הסוגי’, וכן מבואר ברמב”ם ריש פ”ח מע”ז, שכ’ דכל שאין בו תפיסת יד אדם, כמו קרקע עולם ונהרות ואילנות ובעלי חיים, אע”פ שנאבדו הרי אלו מותרין בהנאה, עכ”ל. הרי דכולל קרקע עולם עם בע”ח בהדדי. וא”כ כל שניסך וקיטר על ההר נאסר ההר, כמו הבהמה בניסך לה יין בין קרניה. וא”כ האי דרשה שאין ההרים
אלהיהם אין לו מציאות, דהרי מסתמא כל העובד את ההר מקריב עליו קרבנות. הן אמת דהרמב”ם ז”ל השמיט האי אוקימתא, דניסך לה יין בין קרניה, ולא הביא רק שחט בה סימן לעכו״ם, והוא מימרא דר”ה דהכא, אבל מימרא דעולא דמיירי בנעבד, וקאמר עשה בה מעשה, ע”כ לאו מעשה שחיטה קאמר, דהרי הנעבר עצמו אין דרך לשחטו, אלא להקריב לה קרבנות. ועל זה לא הביא הרמב”ם שום משל איך תהי’ בהמה הנעבדת נאסרה. מזה נראה דסובר הרמב”ם דבעינן דוקא מעשה הניכר בגופה, ולכן לא מצא בבהמה הנעבדת שתאסר ע”י עבודה. וכן בקרקע עולם כתב דחפר בה בשו”מ לשם ע”ז משמע דרוקא כמעשה הניכר בקרקע נאסרה, אבל ניסך וקיטר עליה לא נאסרה. אבל מ”מ מה דלא מוקי קרא דכל המקומות בחפר בה בשו”מ, ודאי קשה טובא, וכעת צע”ג

 ודע דבהא דחפר בה בשו”מ, הוסיף רש”י ז”ל כאן, והשתחוה להן, והרמב”ם ז”ל כתב שחפר לשם ע”ז, משמע דבהא סגי. ולפע”ד תלוי הדבר בחופר אם ישראל או נכרי, דבזה פליגו ר”י ור”ע בע”ז, דף נ”א ע”ב. ולר”ע דהלכתא כוותי’ ע”ז של עכו”ם נאסרה משעשאה, ושל ישראל עד שתיעבד. וא”כ י”ל דרש”י ורמב”ם לא פליגו, ודו”ק

בא”ד, והאי סימן אחד לאו דוקא. דה”ה לחצי סימן וכו’, עכ”ל. והאי חצי סימן אפילו דקנה, כדמוכח מגמ’ דלקמן, דמוקי דוקא בחצי קנה פגום, ואי לאו דפגום, נאסר מיד בתחילת חתיכת העור והקנה. אלא דביו”ד ססי’. ב’ פליגו בזה הטו”ז והנקה”כ ז”ל, שהטו”ז סובר דעכ”פ מקצת הושט בעינן כדי להקרא עליו שם שחיטה, אבל במקצת הקנה אין שם שחיטה נופל עליו. ולא על חנם נקט ר”ה כיון ששחט בה דמשמע שחיטה דוקא. והנקה”כ דחה דבריו מתוך הסוגי’ שלפנינו, עיי”ש. ופלא שנעלם מעיני שניהם, דכבר פליגו בזה רש”י ותוס’ בב”ק, ע”א ע”ב, דבגמ’ שם אמר כיון דשחט בה פורתא אסרה, ופרש”י ז”ל דס”ד דישנה לשחיטה מתוע”ס, ומתחלתה נאסרה. והתוס’ השיגו עליו, וכתבו דאפילו למ”ד אין לשחיטה אלא לבסוף נאסרה בפורתא, שהאיסור תלוי במעשה ולא בשחיטה. וא”כ, ממילא נשמע דלדעת התוס’ אפילו מקצת קנה עכ”פ מעשה מקרי, ולרש”י בעינן דוקא מקצת שחיטה

והנה מה שהשיגו התוס’ מהא דעולא דאמר עשה בה מעשהאסרה, לאו השגה היא, דהרי עולא מנעבד מיירי, ושם כגון ניסך לה יין בין קרניה ודאי מעשה עבודה יחשב, כי ניסך הוא אחת מארבע עבודות. אבל ר”ה דמתקרובות מיירי, ושחיטה עבודה היא, אבל מקצת קנה, דלאו שם שחיטה עליו, ואין כאן עבודה, מהיכי תיתי דתאסר בזה? ותיתי לי שקיימתי מדנפשאי מה שחידשו הגאונים החוו”ד וק”ז בעהחת”ס ז”ל, דעכ”פ מתלת
חיתוך הקנה מוקצה לע״ז הוה, וע”י מעשה גם מוקצה נאסר להדיוט כמו תקרובות, וכמו בנעבד דע”י מעשה נאסרת הבהמה אף להדיוט, עיין בח’ החת”ס באריכות. אלא דדבר זה נפרך ממה דמתרץ הש”ס באומר בגמר’ זביחה הוא עבדה, ופרש”י באומר אינו רוצה לעבוד אלא כשיגמור הזביחה, עכ”ל. ופי’ זה מוכרח, דאין לומר דבשהגיע לגמר זביחה הי’ עבדה, דא”א לצמצם זאת, אם לא במדידה בדקדוק וצמצום גדול. ולכן ע”כ באומר בתחלת השחיטה שרוצה לעבוד בגמר זביחה. ואם כדברי הגאונים הנ”ל, מה הואיל הש”ס בתי’ זה? והלא מצד מוקצה תאסר מיד בתחלת השחיטה, דבלא”ה הקשה הלב ארי’, דלמה לא תאסר כמו בשוחט ע”מ לזרוק לע”ז. ות’ דבעינן כעין פנים שיהי’ המעשה מעשה עבודה, כמו שחיטה או זריקה, אבל בחצי מתיר אין מפגלין. וה”ה בע”ז אין אוסרין בחצי מעשה שחיטה. וכל זה תינח אי מצד תקרובות בעינן למיסר, אבל מצד מוקצה אמאי לא תאסר? אלא ודאי דגם למוקצה בעינן מעשה שמורה על המוקצה כמו גזיזה, כמבואר ברמב”ם בפ”ד ה”ד מהלכ’ א”מ. אבל חחלת השחיטה, אין מעשה זו שייך למוקצה. ולדעת הראב”ד שם, שיש לו נוסחא אחרת בגמ’, ולא בעי מעשה להקצות, הלא נצמח מזה דיש לבטל הקצאתו בשחוזר בו, עיי”ש. וא”כ בלא”ה א”א לומר דמטעם מוקצה קאתינן עלה, הא עדיין הוא ראוי לבוא לפנים, אם יחזור מהקצאתו בסוף השחיטה. ולכן עדיין התמיה במ”ע, איך במקצת קנה תהי’ אסורה מאחר שאין על מקצת הקנה שם שחיטה.

ועוד אני מדקדק מלישנא דר”ה, דאמר כיון ששחט בה סימן אחד, ולא אמר אם שחט, דרוצה לומר דעכ”פ בעינן שיגמור השחיטה, אלא דלמפרע אסורה השחיטה, אבל בשפסק במקצת הסימן מלשחוט יותר, אין כאן תקרובות, כי לכאור’ כן מוכרח משיטת רש”י בב”ק שכ’ דשחט בה פורתא אסרה, מטעם דישנה לשחיטה מתוע”ס, והרי כל שלא נגמר השחיטה גם להאי מ”ד ליכא כאן שחיטה. ובזה ניחא נמי דנקט ר”ה סי’ אחד, משום דלא נחות לפלוגתא דר”י ור”ל אי ישנה לשחיטה מתוע”ס. ומילתא דפסיקא נקט, דבסי’ אחד מסיק הש”ס לעיל, כ”ט ע”ב, דלכ”ע פסול בש”ח, אף כשיגמור השחיטה בפנים. וא”כ בע”ז נמי כן, דנאסר בסי’ אחד, כשיגמור אח”כ. ולר”י
אה”נ דגם על מיעוט הושט שם שחיטה עלה אם גמרה אח”כ ונאסר למפרע. אבל אחר כל הטורח א”א להעמיד דעה זו מפני חומר הקושי’ של הנקה”כ, דהוכיח מתוך הסוגי’ דגם מקצת קנה די לאסרה לע”ז. אלא דנגד שיטת התוס’ והנקה”כ עומד הקושי’ העצומה, הא לעשות תקרובות בעי אחת מן העובדות ולא סתם מעשה, ועל חצי קנה לא נופל שם שחיטה

אבל אחר עיון רב האיר ד׳ את עיני למצוא דעת קדושים, והוא, כאשר אבאר בזה, דהא דאנו אומרים דאחצי
קנה אין כאן לא שם שחיטה כשרה, ולא שם שחיטה פסולה, הוא ע”י ההלכה, כי יש לנו שתי הלכות שנראות כסותרות. חדא דכל פיסול במקצת השחיטה נבלה, כקבלת ר’ ישבב משום ר”י. וחדא, דפסוקת הגרגרת ברובא, אבל עד חציו כשר. ואיך יתקיימושני הלכות אלו, דמכח הלכה הראשונה אנו פוסלים בנקה”וו את השחיטה, וכאשר ביארנו לדעת הרמב”ם, דשם שחיטה פסולה גם על מקצת הושט, וא”כ, ה”ה בגרגרת, דמ”ש, ואיך יוכשר השחיטה בחצי גרגרת פגום? אלא כיון דאיכא הלכה דפסה”ג ברובא, ע”כ לומר דכל שאין בו מעשה טרפות, לאו שם התחלת השחיטה עליו, אע”ג דמצטרף לרוב, ואינו דומה לחתיכת העור דלא שייך לשחיטה כלל, וכאשר אבאר בפתיחה עיקר יוד, ובריש א”ט, בפירוש אתא ההלכה דמקצת ושט ורוב קנה פוסל את
השחיטה. וכל זאת במקום דבעינן דיני שחיטה. אבל בשוחט לע”ז, הכי יאמר האומר ד”זובח לאלהים יחרם”, דוקא בזובח עפ”י הלכות שחיטה? אבל הנוחר לע”ז לא עבד מידי, הלא הוכחנו מגמ’ דלעיל, דף י”ז ע”א, דגם על הנחירה נופל שם שחיטה וזביחה, כדכתיב “הצאן ובקר ישחט להם”, והוא נחירה לדעת ר”ע דאישתרי במדבר. ובנחירה, כי היכי דמקצת הושט מקרי תחלת נחירה, ה”ה מקצת הקנה, דמה ענין התחלת השחיטה למעשה טרפות, כי רק לדידן, מכח ההלכה, אין בתחלת שחיטת הקנה משום פסול שחיטה. אבל לולי האי הלכה, כיון דשייך להשלמת השחיטה, למה לי מעשה טרפות דוקא, ובפרט לפי מה שביארנו בפתיחה ובשאר מקומות, דלדעת הרמב”ם לא דנינן על פי האי הלכה דח”י טרפיות, לשום דבר מדיני התורה, רק לענין שחיטה וטרפות בע”ח. וא”כ, לענין שוחט לע”ז, ודאי דאין שום נפקותא בין מקצת הושט למקצת הקנה. ואם על המקצת שם זביחה לע”ז עליו, כך לי ושט כמו קנה. ולפ”ז יש לקיים שיטת רש”י ז”ל שכ’ דמכח ישנה לשחיטה מתוע”ס קאתינן עלה, דאע”ג דמודה רש”י דגם במקצת הקנה קאמר, כיון דשחט בה פורתא, מ”מ למ”ד דעל מקצת הסימן אין שם שחיטה, ה”ה דאין עליו שם נחירה, כי הן בשחיטה והן בנחירה בעינן שתהי’ כדי תצא נפשה מהר תוך מעל”ע כמו שביארנו זאת במקומו. וממילא גם זאת אמת, דכל שלא גמר אין כאן משום תקרובות. ומיושב הרשב”א שהביא מין בין שאר פסולים, וכתב דכל שהתחיל ולא גמר, אין כאן משום תקע”כ, דודאי עבודה לע”ז בעינן. וכל שלא גמר הזביחה או הגחירה אין שם עכודה עליו, אלא כיין דאנן כר”י ס”ל דישנה לשחיטה מתוע”ס, וה”ה בנחירה כן, נאסרה הבהמה מחחלת הזביחה, ואפילו במקצת הקנה כנ”ל. והדברים קילורין לעינים ואמיתים לאמיתו של תורה בס”ד

אבל דע, דלפי האמור, דוקא בלא גמר כלל והניח והלך לו אבל גמר השחיטה אפילו שלא בכוונה לע”ז, או אפילו גמר אחר השחיטה בלא מחשבת עכו”ם, מ”מ חייב המתחיל והנשחט הוה תקע”כ, וכמו בש”ח, בהתחיל בחוץ וגמרו בפנים למ”ד ישנה לשחיטה מתוע”ס. ועיין בשו”ת מהרי”א ז”ל יו”ד סי’ מה שפלפל בזה עם בעל יריעות שלמה, ומה שנלפע”ד כתבתי ודו”ק

תוס’ ד”ה כי הא דאמר עולא, לא מייתי סייעתא מעולא וכו’, דאי סי’ אחד בעי הוו”ל לפרושי, עכ”ל. דעת
קדשם לא זכיתי להבין. והא עולא בנעבד מיירי, וממילא האי מעשה דקאמר ע”כ לאו מעשה שחיטה הוא, דאין דרך לשחוט את הנעבד עצמו. ולכן לא מצא הש”ס שם בע”ז מעשה אחרת אלא דניסך לה יין בין קרניה, דמעשה בגופה דהוה עכ”פ מום אין זה עבודה, אלא ביטול ע”ז, דכל שפחסה וקטעה בטלה, כמבואר שם, דף כ”ג. ולכן שפיר קאמר דמעשה דעולא ע”כ, לגבי לאסור את של חבירו, מעשה כ”ד יחשב, כיון דאינו ניכר בגופה. ולכן גם ר”ה לאו דוקא סי’ אחד, דהוא מעשה רבה קאמר, אלא מקצת קנה, דאין בו מעשה טרפות. והוא מום עובר נמי סגי לאסור של חבירו. כן הי’ נלפע”ד, אבל עיין ברש”י לקמן ד”ה ועולא, דמשמע נמי דמפרש כתוס’, וכן מפורש נמי בתוס’ לקמן, מ”א ע”א ד”ה ת”ש, דעולא מעשה שחיטה קאמר. ולדידי צע”ג, דאיך שייך בנעבד שחיטה, שאין דרך עבודתה בכך? ומי שלבו רחב יותר, יישב את זאת, ודו”ק

ד”ה חייב שלש חטאות, באה”ד’ וי”ל דאם זרק הורצה וכו’, ואע”ג דאוא”ב בחוץ פטור משום מחוסר זמן, שבת לא חשוב מח”ז דאין זה אלא משום דאין עשה דקרבן יחיד דוחה ל”ת דשבת, עכ”ל. הא דצריכא להקדים האי תירוץ דאם זרק הורצה, משום דבלא”ה לא גרע שבת מנעילות דלתות ההיכל דאמרו ביומא, ס”ב ע”ב, דשחט בחוץ קודם פתיחות דלתות ההיכל פטור, דאינו ראוי לבוא לפנים. ואם התם דבידו לפתחו מקרי אינו ראוי לבוא לפנים, מכש”כ כשאיסור שבת מעכב, דמקרי אינו ראוי לבוא לפנים. אבל לאחר שהקדים דאם זרק הורצה, אלא דקשי’ מאוא”ב שג”כ אם זרק הורצה, ומ”מ חשוב מח”ז, ע”ז כתבו החילוק שבין אוא”ב לשבת. אלא דעל חילוק זה יש להשיב הרבה, דבסברתם זו פליגו ב”ש וב”ה במשנה כריתות, דף ז’, במפלת לאור שמונים ואחד, והקשו ב”ה לב”ש, מ”ש ממפלת בשבת שאתם מודים שמביאם שתי קרבנות, אע”פ שלא יצאה לשעה הראוי’ להבאת קרבן, והשיבו ב”ש שאני לילה דאינו ראוי לא לקרבן יחיד ולא לקרבן ציבור, משא”כ שבת דראוי לקרבן
ציבור, והיינו סברת התוס’ דהכא, דלילה בעצם אינו ראוי להבאת קרבן, אבל שבת רק איסור מלאכה מעכב, דהרי קרבן ציבור נקרב משום דדוחה את השבת. ומאחר דב”ה לא נחתו לחלק בהכי, איך תפסו התוס’ כב”ש דאינה משנה במקום ב”ה? וכמדומה לי שמצאתי אח”כ בטורי אבן שנתעורר בזה. ובתשובה אחת הארכתי, ואכ”מ ודו”ק

ע”ב גמר’ מחתך בעפר הוא. התוס’ ב”ק דף ע”א ע”ב כתבודלאו דוקא מחחך בעפר, דודאי שחיטה מעלי’ הוא למ”ד ששא”ר ש”ש, דהא שוחט לע”ז חייב משום אוא”ב, אלא דכיון דאסור משום תקע”כ אינה ראוי’ לבוא לפנים, אלא דא”כ, פלא למה לא יתחייב אסימן קמא, כיון דגוף השחיטה נגמרת כהוגן? ומ”ש משחט סימן א’ בחוץ וגמרן בפנים, דלעיל כ”ט ע”ב? ורש”י ז”ל כתב כאן דברים מעורבבים, ומשתמעין לתרי אפי, דפתח ואמר
דפקע שם קדשים מינה, דמשמע אבל השחיטה שפיר נגמרת כהוגן, ואח”כ כתב לחלק מהא דלעיל, דהתם טעמא משום דישנה לשחיטה מתוע”ס. אבל הכא סימן שני לא אישתחט כלל, דחיתוך עפרא בעלמא הוא. ולענין שבת וע”ז משום נטילת נשמה הוא דמחייב. מדברים אלו משמע אין כאן שחיטה כלל. ואח”כ מסיים “אבל לענין ש”ח לאו שחיטת קדשים הוא”, בזה חוזר לדבריו הראשונים דשחיטה הוה, אלא דלאו קדשים ננהו והדרה קושי’ לדוכתי’ אמאי לא חייב משום ש”ח, והוא פלאי

אבל אם תרצה לעמוד מע אמיתית הדבר, עיין היטב במה שביארתי שיטת הרמב”ם בזה לעיל, דף כ״ט ע”ב. ותמצית הדבר, דלענין חיוב חטאת לא אמרינן אגמל”מ, לפי שהוא דבר שנסתלק קודם הגילוי, אבל לענין פסול הקרבן שפיר אמרינן אגמל”מ. ובזה הסוגי’ וכל פסקי הרמב”ם, הכל על מקומו יבא בשלום. עיי”ש היטב, ודו”ק

ע”ש גמר’ ואר”פ אי לאו דאומר ר”ה בהמת חבירו, לא הוה חטאת תיובתי’ מ”ט דידי’ מצי אוסר דחברי’ לא מצי אוסר. ופרש”י והאי חטאת דכהנים הוא עכ”ל. והוא לכאור’ תמוה, דהרי כהנים משלחן גבוה קזכו, אבל קודם שחיטה וזריקה, אין לכהנים שום קרן בו, ויותר הוול”ל דשל גבוה היא, דהא קדשים הוה. ואולי כוונת רש”י כמש”כ בלישנא אחרינא, דשאר זבחים, שיש לבעלים חלק בו, שפיר מצי אוסר, אבל חטאת דכולה לכהנים, אלאש הבעלים שוחטין אותה וכו’, מזה משמע דלרש”י לאו משום דאתי’ כריוה”ג, דק”ק ממון בעלים כמש”כ התוס’, אלא דכל שהבשר לבסוף נאכל לבעלים, מקרי בעלים כדי לאסרם בשחיטת ע”ז, כיון דנמסר להם לשחיטה. ולא דמי לנעבד ומוקצה דלא מצי אסרו לרבנן דריוסה”ג, משום דלזה לא נמסר להם, אבל
לשחיטה נמסר להם. ולכן קאמר רש”י שפיר בחטאת דלכהנים הוא, ור”ל דנאכל לכהנים, לכן לא מהני מה שנמסר לבעלים לשחיטה, ולא יוכלו לאסרה במחשבת ע”ז שלהם. אבל קשה ממפגל, דמצי הכהן אוסר את הקרבן שאינו שלו, וה”ה בעולה דאין לא לכהן ולא לבעלים שום חלק בו. הרי דבמעשה אדם אוסר גם דשאש”ל. וכן ראיתי שהקשה כן היריעות שלמה, וע”כ משום דנמסר בידו לשחיטה, חשוב לגבי האי מעשה כבעלים עליו, דבידו לקלקלו ולהפסידו. וה”ה לאסרו וה”ה אם נמסר בהמת חולין ליד השוחט, דמצי אוסר כמו הבעלים עצמם. ולפ”ז הי׳ מקום לחלק בין שוחט חטאת בהמה לבין חטאת העוף לע”ז, דבעוף, שהוא במליקה ודוקא בימין של כהן, לא מצי הבעלים לאסרו לע”ז, אבל בחטאת בהמה שלו דשחיטה שלה בבעלים, מצי אסרה, אבל הסוגי’ דהכא לא ס”ל כן, וצ”ע ודו”ק

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s