דף מ”ב ע”א משנה אלו טרפות בבהמה, עיין לקמן סוף המס’ ק”מ ע”א, רש”י ד”ה והא בהדי’ כתיב, שכתב דטרפה בעוף ילפינן מקרא ד”נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה”, ובהגהות המהרש”ש קמתמה, דהרי האי קרא לענין טומאה כתיב, ולא אתא לאזהרת אכילה, ולמה סני לי׳ לרש”י לומר דקרא ד”בשר בשדה טרפה” כולל בהמה ועוף, עיי”ש. ובאמת זה ליתא ד”בשר” לשון זכר, והוול”ל “ובשר בשדה טרוף”. אבל האי “טרפה” א”בהמה” קאי, שהיא לשון נקבה. והפירוש, בשר בשדה של “טרפה” ל”ת, וקרא ד”נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה”, דלפי דרשת חז”ל דקאי על נבלת עוף טהור, אע”ג דנבלה וטרפה לשון נקבה והוול”ל נבל וטרף, אלא דשם “נבלה וטרפה” הוא שם בפ”ע, ונופל שפיר על עוף כמו על בהמה, מפני שגם בעוף איכא נבלה וטרפה. וזאת ידעינן אחר דדרשינן הקרא על נבלת עוף טהור, אבל לולי האי קרא ודרשת חז”ל, דקאי על עוף, הוה מפרשינן כל נבלה וטרפה שבמקרא על בהמה וחיה, מפני שהוא בלשון נקבה, ולא על עוף שהוא לשון זכר. ומיושבים דברי רש”י דלעולם לאו דטרפה כולל גם עוף, אבל רק ע”י קבלת חז”ל דקרא ד”נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה” קאי על נבלת עוף טהור. הרי דגם בעוף שייך לשון טרפה, שהוא לשון נקבה ודו”ק

ע”ש נקה”וו ופסה”ג, דקדקו האחרונים למה שינה לשונו מאינך, ולא קתני ניקב הושט ונפסק הגרגרת, כמו דתני ניקב קרום של מוח, ולמה חיברם יחד? ויפה כיוון בני הרב האברך מ”ה עקיבא שיחי’ דהדקדוק הראשון מיושב ע”י השני דכדי לחברם יחד ב’ויו” החיבור, שינה לשונו לשנות נקה”וו ופסה”ג כי היכי דלא נאמר ניקב הושט ונפסק הגרגרת חדא טרפות הוה, כמו נשבר השדרה ונפסק החוש שלה. עוד קשי’ לי למה התחיל בהם, ולא התחיל בניקב קרום של מוח, דכפי סדרו של התנא הולך מראשה לסופה? ועיין במהר”ם שי”ף בביאור שלו שכ’ דלאחר חזרת ר”ע דנקה”וו ופסה”ג נבלה הוו, שינה התנא סדרו ולשונו. אבל לפע”ד דוחק גדול הוא לומר כן, דלאחר חזרה נשתנה סדר ולשון המשנה, שהיתה שגורה בפיהם מאז ומקדם, ולא תקנה על כנה לשנות נקה”וו ופסה”ג נבלה. ואם נאמר דבהאי שהקדים ושט לגרגרת והפרידם מאינך, במה דקתני נקה”וו ופסה”ג, די לרמז את זאת, דהני חמירו ואית בהו משום נבלה, למה נדחק הש”ס לעיל, ל”ב, ליישב לר”ע לאחר חזרה האי משנה, בתירוצים שונים עד שבא ר”י לתרצה, דבאמת קודם חזרה נשנית, כיון דבהאי נוסח שהיא לפנינו נמי מרמזת, דנקה”וו ופסה”ג חלוק מאינך, וע”כ משום דבהני אין שחיטה מטהרתן מידי נבלה

אבל הט אזנך לשמוע מה שמכוסה ומוסתר היה, בהא דקתני נקה”וו ופסה”ג בשינוי לשון וקודם לשאר טרפיות
שלא כסדר. ופשיטא דפירושי סובב לשיטת הרמב”ם ז”ל, דשיטת התוס’, נפרכת מכח הני דקדוקים מכל וכל, דכאשר ביארנו לעיל ל”ב בתוס’ ד”ה ורמנהו, לדעת התוס’ נקה”וו אין בו אלא טרפות בעלמא, כמו ניקב קרום המוח, וא”כ למאי הלכתא חיבר התנא יחד ושט עם הגרגרת והקדים הושט עוד לגרגרת. ואין לך תשובה נצחית יותר מזה נגד דעת התוס’ דנקה”וו אינה פוסלת השחיטה. ואין להמליץ בעדם, דעכ”פ במקום הנקב אם שחט
נפסלת השחיטה משום דהאי נקב לא מצטרף אל הרוב, דאז עוד יותר בולט הקושי’, דהוה לי’ להקדים פסה”ג דהוא ודאי אתא לידי נבלות, ולא נקה”וו, דרק אפשר לבוא לידי נבלות, בדרך רחוק מאד, דהיינו בידע מחיים שניקב הושט, וגמר באותו המקום השחיטה, כי לולי זאת מנין לו שבמקום שחיטה נקב הוה? אבל המשנה מתפרשת לדעת הרמב”ם, עיין בעיקר יוד דשם ביארתי דלדעת הרמב”ם, האי הלכה דח”י טרפיות ג”כ נחחדשה כשנכנסו לארץ ונצטוו על הזביחה, אבל במדבר שהנחירה הותר להם, לא נזהרו על הני חי”ט, אע”פ שנצטוו על הטרפה בקרא ד”בשר בשדה טרפה”, כי טרפה המפורש בקרא, כפי שמפרש לן הרמב”ם, היא הנטתה למות מחמת מכותיה. אבל הני יח”ט בלא נטתה למות, דהיינו מסוכנת, לא נאסרו במדבר. ותדע דנקה”וו ופסה”ג נחירה הוה, דנחירה בסימנים בעינן, מה תאמר דנחירה דוקא בשני סימנים, אבל נקה”וו או פסה”ג בבהמה לאו
נחירה מקרי, אלא טרפה, אלא דא”כ, יש פסול שהיי’ בנחירה, דאם ניקב הושט או פסק הגרגרת, ופסק הנחירה, טרפה, וכמש”כ רש”י ז”ל לעיל, דף ל’. הן אמת שכתבתי שם, ליישב שיטת ר”ת, די”ל דתוך מעל”ע מצי להשלים השחיטה, וה”ה נאמר כן בנחירהו לא נעשה טרפה אלא לאחר מעל”ע, אלא דאם בנקה”וו ופסה”ג לא נעשה טרפה אלא לאחר מעל”ע, למה יגרעו שאר טרפיות להיות אסורות מיד, ולא תהני להו השחיטה להכשירם בתוך מעל”ע? ולא עוד, אלא דמנין היה להם במדבר הני הלכות לממ”ס על חחי”ט, כי כאשר ביארנו שם בעיקר יוד, האי הלכה דין דברי סופרים יש לה שאין לקין עליה, מפני שאין הלכה זו מפרשת הקרא אלא מוספת על הקרא. אלא די”ל דהאי הלכה אתא לפרש הקרא ד”זאת החיה” דאתא לאסור כל שאינה חי, אע”פ
שאינה מסוכנת, אלא שסופה למות לאח”ז מחמת מכה זו, והוא לאו הבא מכלל עשה. אלא דכבר ביארנו לעיל, דף ל”ז ע”א, בסוגי’ דמסוכנת דהאי קרא ד”זאת החיה” מצינן לאוקמי, או על המסוכנת, בלא שום מכת אבר, או על החי”ט שסופן למות לאח”ז, וכמו שכ’ שם התוס’ ד”ה שאינה, עיי”ש בחדושי, שכ’ למה דרשו חז”ל יותר האי קרא על חי”ט מעל מסוכנת? אמנם במדבר, שהנחירה היתה מתרת, הי’ צד המור בזה, דמפרכסת היתה אסורה, דבמיתה תלי’ מלתא, וממילא גם מסוכנת מסתבר לאסור, דכל שאין המיתה בא מחמת הנחירה, אלא
מחמת סיבה הקודמת לה, אין הנחירה בעצמה מתרת. ושאני שחיטה של עתה דמתרת מיד, וזה נתחדש בכניסתן לארץ עם הצווי ד”וזבחת” כאשר ביארתי כל זאת בפתיחה. לכן גם המסוכנת אישתרי, אבל במדבר באמת היה הקרא ד”זאת החיה” אתא לאסור המסוכנת, ורק כשנתחדש היתר מפרכסת נתחדש ג”כ היתרמסוכנת, ואתא ההלכה על החי”ט, לפרש הקרא ד”זאת החיה” על מי שאית בה מכה הממיתה לאח”ז

והנה ר”ע קודם חזרה, דסובר מקצת סימן או אפילו סימן שלם בפיסול אין בו אלא משום טרפה ולא משום נבלה, טעמו ונימוקו הי’ משום דמעשה טרפות שאין בו מלקות, אלא איסור עשה לכל היותר, לא מצי מעכב השחיטה ולגרום נבלות לענין טומאה, ולשרוף עליו תרומה וקדשים. ולכן כל פסולי שחיטה במקצת הסימניס לא היה חמור אצלו משאר הטרפיות דאין בהם איסור מלקות, דכל שפיסול השחיטה תלוי בהלכה זו של חי”ט, שאין דנין עליהם לשער דיני תורה, כמו שהוכחתי דכן שיטת הרמב”ם, לא מצי משום נבלה לטמא. ומ”מ אף לפי דעתו
זה, סידור המשנה דא”ט להקדים נקה”וו ופסה”ג ולחברם ולהקדים ושט לפני גרגרת, כל זאת הוא להשמיענו כי ע”י האי הלכה דחי”ט נעשה מקצת פיסול בשחיטה לשחיטה פסולה. ונפ”מ דלולי ששם שחיטה פסולה עלה, לא היינו מטריפין במקצת דרסה או חלדה וכדומה. לא מבעי בין סימן לסימן, דאין טרפות לח”ח, אלא אפילו בתחלת השחיטה לא שייך שם טרפות על מקצת שלא בהכשר שחיטה אם איכא רובא השחיטה, וכאשר ביארנו זאת
בפתיחה, וכן בסוגי’ דלעיל, ל”ב ע”ב. אבל לענין טומאה לא נקרא נבלה, כיון דעיקר הפסול נבנה על האי הלכה של חי”ט. אבל ר’ ישבב משום ר”י הביא הלכה מיוחדת בידו דאתא ביחוד על פיסול במקצת השחיטה, שהיא נבלה לטמא, דהאי הלכה דין דאורייתא אית לה. וגם למלקות לא מצד הני חי”ט, אלא מכח פיסול השחיטה דהוה כנחירה. והיא הלכה דאתא לפרש את מצות “וזבחת”, ואמרה דכל שלא נזבחה כולה שחיטה הוגנת, אלא מקצתה בפיסול, כנחורה תחשב, ועל הנחורה יש לנו לאו מחודש ד”לא תאכל כל נבלה”, אשר לפי האי הלכה קאי הן על נחורה כולה והן על מקצתה. ולכן לוקין על אכילת בשר שנשחט במקצת פיסול כמו על בשר נחירה. ואחר שקיבל ר”ע הלכה זו, תו אין לו מקום לנקה”וו ופסה”ג בהדי אינך, דהני, לכל היותר, באיסור עשה אסורים, ונקה׳׳וו ופסה”ג בשר נחירה הוה, ובלאו. ולא עוד, אלא דלפי האי הלכה, דאתא מפורש על מקצת פיסול בסימנים, תו לא איצטרך להיות נקה”וו ופסה”ג בכלל חי”ט, וההלכה בלא”ה לא באה על פרטיות הטרפיות, עיין לקמן בהא דאמר עולא שמנה מיני טרפיות נלממ”ס ובמה שכתכתי שם. ואבאר לך יותר, אם לא הי’ אסרה התורה את הטרפה, אלא המתה שלא ע”י שחיטה כשרה בכל הלכותיה, וההלכה מפרשת לן דאפילו מקצת השחיטה בפיסול נידונית ככולה בפיסול, מה הי’ הדין של בהמה בנקה”וו ופסה”ג? הלא פשיטא דהשחיטה לא היתה פועלת בה, ואפילו במקצת פסוקת הגרגרת, וכאשר כתבתי בסוגי’ דרבוצה לעיל עיי”ש. וע”כ לומר דההלכה זו שאמרה לן דמקצת פיסול בשחיטה פוסלת את השחיטה ציינא ג”כ מה מקרי מקצת שחיטה, היינו מיעוט ושט ורוב קנה. ואחר האי הלכה, אפילו היתה הטרפה מותרת, כל שניקב ושטה היתה אסורה לנו לאחר השחיטה משום נבלה, כמתה, וגס חלבה מחיים, כאשר ביארתי הסוגי׳ דמסוכנת, דכל שאין לבע”ח היתר בשחיטה כל היוצא ממנה הוה ציר היוצא מן הטמא, דהן מחיים והן לאח”מ, הבשר באיסורא קיימא, עיי”ש. וא”כ לאסור נקה”ו ופסה”ג לא בעינן לאו דטרפה, ומכש”כ דלא בעינן ההלכה דחי”ט, ולכן קושי’ הש”ס, דמה לנקה”וו ופסה”ג בהדי הני חי”ט, חמורה מאד. ולא מצא מענה אחרת אלא לומר דקודם חזרת ר”ע נשנית. אבל לאחר שהודה ר”ע נהפוך הוא, דהאי הלכה דחי”ט היא תולדה מאותו הלכה דמקצת פיסול בשחיטה פוסל את השחיטה ועשאה נחורה. וממנה נצמח דכל מכה שיש בה כדי להמית אפילו לאח”ז, אע”פ דלא עשאה מסוכנת, ראוי’ לאסור משום טרפה. ולא על חנם סידר הרמב”ם חי”ט בהלכ’ שחיטה, ועיקר לאו דטרפה בהלכ’ מ”א. ואי הי’ סויבר הרמב”ם דהאי הלכה על חי”ט פירושא ד”בשר בשדה טרפה” הוה, למה חילק האי לאו לשנים בשני הלכות רחוקות, אם לאו, להורות בא כי האי לאו דטרפה מתפרש בפ”ע שהיא הנטתה למות ע”י מכה שאין לה תרופה. וזאת נדע ע”י אימוד הרופאים. והנח יח”ט נתחדשו ע”י הלכה, בהדי האי הלכה שקבלה ר’ ישבב מר”י דכל מקצת פיסול בסימנים שחיטה פסולה הוה, דאם נקה”וו או פסה”ג פוסל השחיטה ועשאה נבלה, ראוי’ מכות הדומות להני לעשותה טרפה. אלא דע”ז לא מלקינן מפני שהוא תוספת על הקרא דטרפה, ולא פירושו. וביתר ביאור תמצא הענין כולו בפתיחה עיקר יוד וכן לקמן בנמ’ ודו”ק

ע”ש הריאה שניקבה, הרמב”ם בפיה”מ כתב “קרומי הריאה הם בתחלית הדקות וכו’ ואם ניקבו שניהם והגיע הנקב לבשר הריאה, טרפה”, עכ”ל. האי תנאי שיגיע הנקב לבשר הריאה לכאור’ אינו מובן, דכיון שהקדים דקרומי הריאה דקות בתחלית הדקות, איך אפשר שינקבו ולא יגיע הנקב לבשר הריאה? אבל כפי הנראה כיוון הרמב”ם בזה לדברי המהר”ם שי”ף שמדקדק למה קתני ניקבה הריאה, ולא קתני קרומי הריאה, כמו דתני קרום המוח? ותירץ דבמוח הטרפות מצד נקיבת הקרום הוא, אבל בריאה ספוגיי כל שניקבו הקרומין יוצא הרוח, והוה ממש ניקב הריאה. ולזה כיוון הרמב”ם דכל שניקבו הקרומים הגיע הנקב לבשר הריאה מחמת שהיא ספוגיי, והוה ממש ניקבה הריאה, ודו”ק

ע”ש נפלה מן הגג, עיין מה שכתבתי בזה לקמן בסוגי’ ועל המשנה, נ”ו ע”א עיי”ש היטב, ותרוה צמאונך
ע”ש ודרוסת הזאב. הא דקתני דרוסה לבסוף, אע”פ שהאי טרפות שייך בכל אברים הפנימים, וגם בושט וקנה, ולדעת הרמב”ם האי טרפות חמור משאר טרפיות, י”ל משום דעד שלא מכירים האברים שהטרפות פוסל בהם, לא נדע מקום הדרוסה. ואם היה קתני דרוסה ברישא, הוו”א דבכל מקום שהזאב מטיל אורסו טרפה. לכן קתני דרוסה לבסוף להשמיענו דרק נגד הני אברים דלעיל פוסל הדרוסה, ודו”ק

ע”ש זה הכלל כל שאינה כמוה חי טרפה. בגמ’ מפרש דזה הכלל אתא לרבות הני בסג”ר ושב שמעתתא דלא מנה התנא בפירוש, וכן מבואר לקמן, דף נ”ד ע”א, אלא דיש לי בזה מקום עיון גדול, דשם מביא הש”ס ע”ז עובדא דבי’ ר”י דשבא דמחו בגידא נשיא. ועובדא דר”פ ב”א רישבא דמחו בכולי’ ומתו ובכולן אמרו וכי להוסיף על הטרפות יש? אין לך אלא מה שמנו חכמים. ופריך והא קחזינן דמתה, ומשני גמירי דאי בדרי לה סמי חייא. היוצא לן מסוגי’ זו דאע”פ שהנסיון מעיד שמכה זו ממית, ואין אתנו יודע בחכמת הרפואה להעלות הארוכה, כל
שלא נמסר לן מסיני שהוא טרפה, אמרינן מסתמא יש למכה זו רפואה שנעלמה מאתנו, וקמי’ שימי’ גלי’. וכן הוא מפורש ברמב”ם בפ”י שכתב וז”ל “ואין לנו להוסיף על הטרפות שמנו תכמים והסכימו עליהן בתי דיני ישראל, דכל מכה חוץ מאלו אפשר שחחי’, ואפילו שעפ”י חכמת הרפואה שבידנו אין תרופהלמ כה זו, מ”מ כשרה”, עכ”ל. וא”כ ע”כ דכל הני טרפיות שבידנו ע”כ נמסרו כולן מסיני’ ולא היה כח לשום חכם בשום זמן
לחדש טרפות מכח הנסיון וחכמת הרפואה, דהרי אפשר שיש למכה זו רפואה והוא לא ידע. וא”כ הני שב שמעתתא, לא הני אמוראים חדשו מכח חכמתם, אלא קבלה היתה בידם איש מפי איש, דהני נמסרו מסיני. וא”כ האי כלל דמשנתינו הוא ללא צורך כלל, כי למי אומר האי כללא? למי שקבלה בידו דלקתה בכולי’ טרפה לא בעי לי’ כללא. ולמי שאין קבלה בידו מה מהני לי׳ האי כלל, כיון שאין להוסיף על הטרפיות מכח הנסיון וחכמת
הרפואה? ומכש”כ למ”ד ט”ח, דודאי בעינן הללממ”ס על כל אחת ואחת מן הטרפיות. ובגמ’ מוכח דליכא פלוגתא במספר הטרפיות בין הני מ”ד ט”ח או טא”ח, אלא אי מהני שהיית יב”ח בספק טרפה. וא”כ, איך מצא התנא לסמוך על זה הכלל׳ ולשתוק מן בסג”ר ושב שמעתתא

עוד זאת יש לעיין, הא דודאי טרפה לא מהני שהיית יב”ח מוכח ממה דמנה התנא הני טרפיות סתם שהן טרפה, ולא חילק אם כבר עבר עליהם יב”ח או לא. והא מנ”ל? דהרי מקרא מלא דיבר הכתוב, חי אכול ורק שאינה חי ל”ת. וכתב הדגמ”ר, בגליון ליו”ד סי’ כ”ט, דזאת נדע ממה דאתא הלכה על הני מיני טרפיות, ולא קסמך על הקרא ד”חי אכול” לחוד. ועל משה רבינו שימצא בחכמת הרפואה מה שיוכל לחיות ומה שאינו ראוי לחיות. אלא ודאי אתא ההלכה לומר דהני בכוב”כ טרפיות. ובהמצאה זו מצא הדגמ”ר ז”ל מקום ליישב הרמב”ם לחלק בין
טרפיות שנלממ”ס, דלא מהני שהיית יב”ח, לטרפיות דחידש רכיש מחכמת הרפואה, דשם מהני יב”ח, עיי”ש. ובמחכ”ת כל דבריו בזה בטלים ומבוטלים, ואין בהם תקומה נגד הביקור השכליי. ואבאר בקיצור

א) הרי אמרו חכמים שאין להוסיף על הטרפיות מחכמת הרפואה. ואי לפי דעת הדגמ”ר רק להיות טרפה לחלוטין אין להוסיף, דהיינו שלא יועיל בו שהיית יב”ח, אבל בלי שהיית יב”ח, כל שאינה חי מכח חכמת רפואה טרפה. א”כ, גם הני בגידא נשי’ ובכולי’, למה לא יהי’ טרפות בדלא שהו יב”ח

ב) מה פריך הש”ס מבסג”ר ושב שא) הרי אמרו חכמים שאין להוסיף על הטרפיות מחכמת הרפואה. ואי לפי דעת הדגמ”ר רק להיות טרפה לחלוטין אין להוסיף, דהיינו שלא יועיל בו שהיית יב”ח, אבל בלי שהיית יב”ח, כל שאינה חי מכח חכמת רפואה טרפה. א”כ, גם הני בגידא נשי’ ובכולי’, למה לא יהי’ טרפות בדלא שהו יב”חב) מה פריך הש”ס מבסג”רמפתתא, דלמא הני נמי, כהאי דרכיש, לאו מהלכה נאסרה, אלא מהני בעלי
המאמר או מרבותיהן הקודמים ומהני אצלם שהיית יב”ח. אבל בלא שהיי’ טרפות כמו לקותא דרכיש

 ?ג) מה נעשה למ”ד ט”ח, הכי נאמר לדידי’ באמת ליתא לדרכיש? הלא הש”ס אתנא דבר”י, דאית לי’ ט”ח, קפריך והא איכא ש”ש, ובתוכם גם הא דרכיש

 ד) ועל גוף הגיוני של הדגמ”ר אני עומד ומשתומם דמה בעי ממשה רבינו לעשותו לרופא כל בשר, ואפילו
בהמה חיה ועוף, עד שלא נצטרך להלכה על החי”ט, שהיה משה ממציאם מחכמת הרפואה שבו? והגמ’ לקמן ס’ ע”ב צווח וכי משה קניגי או בלסטרי היה? ומה יעשה הדגמ”ר ברוצח, דשם נמי בעינן לידע אם המכה שהכה הרוצח יש בה כדי להמית כדי לקיים דין דביערת הרע מקרבך ברוצח? ולא באה ההלכה ללמדני הטרפיות הממיתות באדם. ולמה לא חיבר משה פרק א”ט באדם, והניח הדבר מל אימוד הרופאים שבכל מקום ובכל זמן,
ולכל נידון ונידון בפ”ע, ולא העמיד כללים השווין בכל זקן ובחור חלוש ובריא

ה) ואם נניח שעל משה רבינו היה מוטל החיוב להעמיד לן הני כללים, לדון בדיני טרפות בהמה חיה ועוף, אלא
דההלכה הקדימו, ולתכלית שנאסר כל הני, אפילו אם חיו יב”ח ונתרפאו, נגד הקרא המפורש ד”חי אכול”, מנ”ל דבאמת הני כללים לא משה מפי עצמו אמרן, ולא מפי הגבורה? כי בכל מקום שנמצא בש”ס על איזה הלכה שהיא הללממ”ס, הכוונה: כיון דלא מצינן סמך בקרא, ובודאי מקובל הדבר באומה שכן הדין, ע”כ מהללמ”ס הוא, דמפי עצמו ודאי לא חידש משה דבר, אלא או שדרשו מן הכתובים עפ”י המדות, או שנמסר לו הלכה ע”פ. אבל דבר הראוי להאמר על ידו, כפי הבנת הדגמ”ר, מנין לן דבאמת לא מפי עצמו אמרו? הלא הני חי”ט ראויין
היו להאמר מפי משה, כי אם נאמר דנמסרו לו בסיני, האי הלכה עוקרת הקרא דכתיב “חי אכול”, וכקושי’ הדגמ”ר? וכי יאמר דהי’ לחז”ל עדות ברורה על זה, דהני חי”ט המקובלים אצלנו לא משה מחכמתו אמרו, כמו שהיה ראוי להיות, אלא שמען מפי הגבורה כדי לעקור הקרא ד”חי אכול” ולאסור גם את החי שנתרפא מכח גזרת ההלכה וחוק שאין הדעת סבלתו

ודע כי גם על הרשב”א בתשו’ סי’ צ”ה המפורסמת, יש לי לתמוה הרבה. וז”ל שם בתחלת התשו’ “אס ראית ושמעת מי שמיקל ומכשיר ביתרת או בכל מה שמנו חכמים בכל הטרפיות, אל תשמע לו וכו’. הרי שמנו חכמים במשנתנו יח”ט, נקה”וו ופסה”ג וכו’ וקתני סיפא זה הכלל וכו’. ועל זה הכלל סמכו להוסיף בסג”ר וש”ש, ועוד היו מקצת חכמים מוסיפין והולכין בטרפיות במה שאינה חיה כפי סברתם, וסומכין על הכלל הזה וכו’ ועל
הטרפיות האלו הנוספות, סימן לטרפה יב”ח וכו’. ומכ”מ כל אותן שמנו תכמים במשנתנו בסג”ר וש”ש ומה שמנו חכמים מכללן, (נראה להגיה ובסג”ר וש”ש שמנו חכמים מכללן) א”א להם בשום צד לבוא לידי היתר לעולם וכו'”, עכ”ל

הנה דבריו ה”ק סותרים זה את זה מני’ ובי’, כי מתחלה כתב דבסג”ר וש”ש למדו חכמים מזה הכלל, ר”ל דזה
הכלל יוצא מקרא ד”זאת החיה”, שדרשו חי אכול שא׳”ח ל”ת. ולכן הוסיפו על הני חי”ט שנמסרו לממ”ס, ומקצת חכמים רצו עוד להוסיף, כמו ניטל הנוצה בעוף לר”י. ועל הני הנוספות, וכן על ספק טרפה מהני שהיית יב”ח להכשירם, ולבסוף כולל בסג”ר וש”ש בתוך הני דמנה במתני’, וכתב עליהם דלית להו שום היתר. והוא סתירה מפורשת. ואם כוונתו דבסג”ר וש”ש מקובלים היו אצלם איש מפי איש עד מש”ר, איך כתב דסמכו על זה הכלל דמתני’ להוסיף על הני דמתני’ בסג”ר וש”ש, ומדמה האי הוספה להא דהוסיף ר”י ניטל הנוצה וכדומה? אבל יהי’ איך שיהי’ כיון דהרשב״א עכ”פ אזיל ומודה דמקצת חכמים הוסיפו על הטרפות מדעתס וסברתם, ע”ס זה הכלל דמתני’, שהוא פי’ הקרא ד”זאת החיה”, מה פריך הש”ס והא איכא בסג”ר וש”ש? לימא דמתני מנה הני דנמסרו מסיני, ובסג”ר וש”ש המה תוספת מחכמי דור ודור, והחילוק ביניהם בשהו יב”ח, דבהני שהוסיפו מהני, ובהנידמנה  במשנה שהמה הללממ”ס, לא מהני, וכדברי הדגרמ”ר הנ”ל

אבל דע דהאמת הוא דחז”ל בשום דיני התורה לא דנו עפ”י חכמת הטבע רק עפ”י השמועה וקבלה או מדרש
המקראות. ועיין לקמן, נ”ז ע”ב, שרבח שמעון בן חלפתא שעשה תחבולות ונסיונות לברר טרפיות, קראו לי’ עסקן בדברים. ובאמת כל החכמות, יסודתם על תחבולות ונסיונות. ואם חז”ל היו דנין עפ”י חכמת הרפואה, היו מוכרחים להיות עסקנים, ולהעמיד בתי נסיון (פערזוכסאנשטאלטען), כמו שעושים חכמי הרופאים. ואע”פ).
שבימים קדמונים עסקו חכמי התורה גם בחכמות הטבע, אבל הכרעתם בדיני התורה לא היתה רק עפ”י השמועה והקבלה ופלפול הדרשות במקראות, ובפירוש דברי החכמים הקודמים, כי אם היו דנין עפ”י מעמד החכמות הטבעיות, היו הדינים בכל מקצוע התורה משתנים לפי מעמד החכמה בכל זמן, כמובן. ובהני מיני טרפיות שבידינו, עפ”י חכמת הרפואה, מעולם לא היו מגיעים לידי החלטה כזו, דהרי החכמה אומרת, דבזה א”א להעמיד כללים כלל וכלל לא, כי אין כל הגופין שווין, ולא כל המכות שוות. ודבר זה צריך אימוד פרטי בכל גוף וגוף ובכל מכה ומכה, וכאשר באמת ברוצח כן הדין, דצריך אימוד הרופאים ולא מצינן כללים לדון על פיהם. ולכן ההלכה, דהעמידה כללים על הטרפיות, ע”כ להחמיר אתא, שכל שיש לה מכה כזו טרפה, בלי השקפה על החיות אם תוכל לחיות, או חיתה, יב”ח, וכעין כל שיעורי התורה. כמו שיעור גדלות איש, שהוא י”ג שנים בין חכם ובין טפש. ועיין גיטין, דף פ”ט ע”ב, בהאי דנפיק עלה קלא דאיקדשי לקטן הנראה כגדול, ואמרו עדיין לא הגיענו לפלגות ראובן, כן גרס ר”ח מובא ברא”ש שם, ופי’ דאע”פ שנראה מתוך מעשיו כגדול בר דעת, לא ניחוש לקדושיו, כי לא הגיענו לפלגות ראובן גדולים חקרי לב, להבחין בכל איש פרטי מתי הגיע לדעת
שלמה. לכן אין לנו אלא השיעור של שנים וסימנים, וכן לענין שיעור ככותבת ביוה”כ, דביתובי דעתי’ תלי’ מלתא. ועיין ביומא, דף פ’ ע”ב, דפריך כל העולם בככותבת, ועוג מלך הבשן בככותבת, ובשר שמן בככותבות, ולולבי גפנים בככותבת, ותירצו מה שתירצו. והעיקר דבכל שיעורים וכללים כן הוא, דא”א להיות מכוון בכל
איש ובכל פרט, אבל כדי להשוות הדין נתנו השיעורים והכללים. ולכן על חנם כתב הרשב״א ז”ל בתשובה שם דאפילו מאה מעידים על טרפה שהיתה חי, לא נאמין להם נגד קבלת חז”ל. ויתר ביאור הענין תמצא בפתיחה בעיקר יו”ד, כי שם הראתי איך חשב הרמב”ם על ענין זה. ועיין במה שכתבנו לקמן, נ”ד ע”א, בישוב הקושיות שהקשתי על האי זה הכלל ועל תוספת דהני בסג”ר וש”ש, ודו”ק

גמר’ ארשב”ל רמז לטרפה מה”ת מנין, מנין “ובשר בשדה טרפה ל”ת”, אלא רמז לטרפה שא”ח מה”ת מנין, דקתני סיפא זה הכלל וכו’, עכ”ל הגמ’. האי שקיל וטרי’ דומה ממש לשקיל וטרי’ דלעיל, י”ז ע”ב, דאר”ח מנין לבדיקת סכין מה”ת, וקמתמה עליו מנין, והא כי נקב טרפה, ר”ל דהא כתיב בתורה “ושחט” ולא וקרע. הרי לך מקרא מלא דצריך בדיקה לסכין. דאם לא יבדוק ינקוב. וע”ז קמהדר בעי בדיקה לחכם קאמרינן, ופרשנוהו שם עפ”י הבה”ג והרמב”ם, דאפגימה דקה שבעי חכם קמבעי, דמנין שפוסלת, עיי”ש. ועכ”פ אנו רואין משם דדרכם היה להכניס כלאחר יד תושבע”פ כאלו הוא מפורש בקרא, דר”ח לעולם על בדיקת סכין קמבעי לי’, דהרי בקרא ד”ושחט” ולא וקרע לא כתיב בדיקת סכין, אלא דהשוחט מרגיש בשחיטה עצמה אם קרע או חתך, ומ”מ פריך הש”ס פשיטא שהבדיקה מה”ת מדכתיב “ושחט” ולא וקרע, עד שמתרץ דעל בדיקה מפגימה כ”ד שבעי חכם קמבעי לי’. וכן ממש הכא, ר”ל קבעי רמז לטרפה מה”ת מנין, כוונתו היה על הני חי”ט שמנה התנא וקראן טרפות ע”ש הקרא ד”בשר בשדה טרפה” מנין לנו? דהרי הקרא דיבר מטרפה חית היער, ועשאה ראוי’ לכלב, דהיינו שהוכתה מכה עד שנטתה למות, כאשר ביאר לנו הרמב”ם שהיא הטרפה המפורשת בקרא. ומשם ממילא נדע דכל שנטתה למות, דהיינו שוכבת ואינה יכולה לעמוד מחמת חולת אבר, ולא מחמת תשות כח, שהיא נקראת טרפה, וכמש”כ הרמב”ם, דמה לי אם המעמד הזה נתהוה ע”י זאב וארי’ או ע”י סיבה אחרת, והכתוב דברבהוה. אבל בהמה שהולכת בשוק ואוכלת כשאר בהמות הבריאות תהי’ בכלל טרפה מחמת איזה חסרון באחת מאבריה, נקובה חסורה או שבורה, לא שמענו מהאי קרא. וא”כ יפה פריך ר”ל רמז להני מכות המנויות במשנה, שהתנא מכנה אותם בשם טרפות, מנין מה”ת? ואין להשיב ע”ז דהלכה אתא לפרש הקרא, דהן הנה הטרפות אשר עליהן כיוון הקרא, דהרי בעינן נטתה למות עד שתהי’ עומדת להשליך לכלב, והיא המסוכנת, ובכל זאת מדחה לי’ בלשון בתמי’, מנין “ובשר בשדה טרפה” כאלו הי’ שואל על דבר המפורש בקרא עד שמגיה שאלתו, אלא רמז לטרפה שא”ח מה”ת מנין. וכאן צריך להפוך הדבר ולומר אלא רמז שכל שא”ח שאסור מה”ת מנין. כי אם נפרשהו כפשוטו, התשובה אינה מובנת דקאמר לי’ דכתיב “זאת החיה”, ודרשינן מני’ חי אכול שא”ח ל”ת, ושפיר ידעינן דא”ח טרפה לאכילה. אבל עדיין לא ידעינן דהני טרפיות שמנה אינם חיין. הכי נאמר דקרא אתא לפרש את ההלכה, דבר שלא שמענו מעולם? וראה זה פלא דרש”י ז”ל מפרש, לפרושי למתני’ דקתני כל שאינה כמוה חי טרפה קמבעי, ור”ל, אע”ג דאין לדינא שום נפקותא דהני הטרפות מנויים וידועים לנו, ואפילו למ”ד ט”ח לא מצינן שום פלוגתא בינותם, שיהי’ האחד מוסיף על הטרפיות והשני מגרע מהם, מ”מ רצה ר”ל לידע מניין לתנא זאת דטא”ח עד שכולל אותן שלא מנאם בזה הכלל. ויתר הראשונים, שכפי הנראה לא ניחא להו לומר דרק לפרושי דברי התנא קמבעי לי’, כתבו דיש נפקותא לדינא בספק טרפה אי מהני בי’ שהיית יב”ח. אבל איך נקבל פירושים כאלו שהן נפרכים מכח קושיות רבות. א), איך נימא דאתא קרא על טא”ח לענין ספק טרפה, דאין שום נפקותא מה”ת בזה, דבלא”ה ספק איסור להקל מה”ת? ואפילו לדעת הרשב”א החולק על הרמב”ם בספק בתולדה, אבל בספק במקרה, ומכש”כ בדאיכא חזקת כשרות, לכ”ע שרי מה”ת. ב) דפריך בגמ’ ולמ”ד ט”ח מנ”ל. וכאן הבן שואל, למה לי’ קרא על ט”ח? דהרי הוא המחמיר וסובר דלא מהני שהיית יב”ח לספקטר פה. כיון דלא דרש חי אכול שא”ח ל”ת, כן הקשה הר”ן ז”ל בחידושיו, והמציאו האחרונים דיש נפקותא לענין טומאת לידה וכדומה, עיין בהם, וכל אלו הדברים הבל המה במחכ”ת, כי כאשר ביארתי בפתיחה, בשאר דינא תורה לא משגחינן כלל על האי הלכה דחי”ט. אבל חוץ מזה לא הזיזו הקושי’ העצומה הלזו ממקומה, כי מי הוא זה אשר ס”ל ט”ח? כתב רש”י ז”ל שהמה אותן החכמים דלקמן נ”ז ע”ב, דאמרו לו הרי הרבה מתקיימות שתים ושלש שנים. וא”כ הכי, לא די הנסיון, שהוא מעשה בכל יום שרואים מתקיימות שתים ושלש שנים, לומר דט”ח? שוב מצאתי בהגהות רצ”ח שמתמיה כן, ושאני האי מ”ד, דאית לי’ קרא על טרפה א”ח מוכרח לומר דכל הני יצאו מן הרוב, לא כמש”כ הרשב”א דשקר אמרו. אבל הני חכמים שראו וידעו דבאמת מתקיימות שתים ושלש שנים, למה להו עוד דרשה מפורשת בתורה דט”ח? ומי הוא זה שיתרץ את חומר קושי’ הלזו? ג) בסנהדרין, דף פ”ח ע”א, אמר רבא ההורג אח הטרפה פטור, והקשו שם בתוס’ והא רבא הוא דס”ל בנדה דט”ח, ומכח חומר הקושי’ חדשו דגם למ”ד ט”ח סופו שימות מחבלה זו, עיי”ש. ולפ”ז לא פליגו אלא בהגבלת הזמן למ”ד טא”ח ימות תוך שלשים או תוך יב”ח, ולמ”ד ט”ח ימות לזמן שאין לו קצבה. ובער אני ולא אדע איך יפרנסו הסוגי’ דהכא, דמנ”ל לר”ל דתנא דמשנתנו סובר טא”ח? הלא מזה הכלל אין להוכיח זאת, דהרי רוצה לרבות בסג”ר וש”ש, שהם ג”כ טרפות. ויפה אמר דכל שאינה כמוה חי, אלא שיש בהאי מכה כדי שימות לזמן מן הזמנים אינם מוגבלים, תדע שהוא טרפה, והוא בין למ”ד טא”ח ובין למ”ד טרפה חי. וגם הקרא ד”זאת החיה” שפיר נדרש גם למ”ד ט”ח, דכל שא”ח ל”ת, הלא בקרא לא נרמז כלל שצריך למות לאיזה זמן מוגבל. וצ”ל דהתוס’ הכי מפרשים הסוגי’ דהתנא דמרבה הני בסג”ר וש”ש בזה הכלל, ע”כ לא מחכמת הרפואה ידע דכל הני טרפיות אינם יכולין לחיות, אלא מקרא. והאי קרא למה לי? הלא הטרפיות נמסרו לן מסיני, כי מכח הקרא דטא”ח, עדיין לא ידענו מאומה, כי מי יאמר לן איזה מכה יוכל להתרפא ואיזה ממית בלי חמלה. ולא כמו שסובר הדגמ”ר דלעיל, שמה רבנו, וה”ה החכמים שאחריו, יכולים לעמוד על הדבר. וע”כ הני טרפיות כולן הוו צריכין להמסר לנו מסיני, ולמאי נפ”מ אתא קרא דטא”ח? אלא ודאי כדי שנדע להכשיר ס”ט בשהיית זמן מה, או יום או שלשת ימים או ל’ יום או יב”ח. וכל זאת ג”כ מהלממ”ס. ולכן ע”כ דהאי תנא ס”ל דיש איזה זמן מוגבל למתי מוכרחת למות. אבל למ”ד ט”ח אע”ג דעכ”פ גם לדידי’ סופה שתמות מהאי טרפות, אבל קרא א”א דאתא ע”ז, דלמאי נפ”מ? אלא דאם ימצא אדם שיקבל את כל זאת, הלא עוד יותר יפול בסבוך הקושיות. חדא דמנין לו דט”ח? הלא מחכמת הרפואה או מנסיון א”א לקבוע דנים. ואי דבאמת פריך הש”ס עליו ולמ”ד ט”ח מנ”ל, איך אפשר שיבא קרא על זה שאין לנו שום נפקותא לדינא? מה נשוב ע”ז? נשוב תירוצי האחרונים דיש נפקותא לענין טמאת לידה וכדומה. והלא זה ליתא לשיטת התוס’ דכמו בהורג אח הטרפה פטור גם למ”ד ט”ח מפני שסופו למות מחבלה זו, כן הדין בטמאת לידה, דמ”ש. הארכתי בזה להראותך עד היכן מגיעים הדברים אם נחזיק בהאי דוחק של התוס’. ד) עוד זאת יש מן התימא. דלכאור’ למה להו להתוס’ ליכנס בפרצה דחוקה כזו, ולא תירצו בפשיטות דאף למ”ד ט”ח, אין ודאי חי אלא ספקא הוה, ותלוי במהות ומעמד הנטרף, וכאשר באמת כן הוא. ולכן שפיר פטור ההורג את הטרפה, דמספק לא קטלינן. וע”כ דזה ליתא, דאי טרפה ספקא הוה, הוה מוקמינן הנרצח בחזקת שלם, וכאשר כן פסק באמת הרמב”ם בפ”ב ה”ח מהלכ’ רוצח: וז”ל: ההורג את הטרפה אע”פ שאוכל ושותה והולך בשוק ה”ז פטור מדיני אדם. וכל אדם בחזקת שלם והורגו נהרג עד שיודע בודאי שזה טרפה, ואמרו הרופאים שמכה זו אין לה תעלה באדם ובה ימות וכו'”, עכ”ל הזהב. ולפנינו נשוב על דבריו. ועכ”פ מפורש אומר דבלא אימוד שבודאי ימות מהאי מכה, היינו הורגין את הרוצח מפני שמעמידין הנרצח בחזקת שלם. ולכן היו התוס’ מוכרחים לומר דלא פטור אלא משום דודאי הי’ מת הנרצח מן הטרפות, אי לא זה הרגו. וא”כ אני שואל מנ”ל להאי מ”ד דטרפה ודאי סופה שימות מחבלה זו? דניהו דיש לו קרא דט”ח כדדרש הכא התדבר”י מ”להבדיל וכו'” ,אבל ע”ז שסופו שימות ל”ל קרא, ומנ”ל הא? וא”ת דגם לענין אכילת טרפה לא היה התורה אוסר על הספק את הטרפה, דהוה מוקמינן אותה בחזקת שלם. הא בורבא דבשלמא ברוצח. דאיכא
קרא ד”כי יכה כל נפש אדם” לאפוקי מקצת נפש, ע”כ לא מיפטר אלא בטרפה שאין בו אלא מקצת נפש. וכל שאין סופה למות לא מקרי מקצת נפש, דמצד חסרון אבר לא מקרי מקצת נפש. אבל בטרפה, דילמא אמכת וחסרון אבר אמרה תורה “בשר בשדה טרפה לא תאכלו”. וניהו די”ל דכיון דההלכה מונה דוקא הני מכות. ובהני אברים, ולא מכת אוזן ועין וכדומה, וגם ממה דנקב בלי שום חסרון פוסל בכמה אברים, למדין דטעמא משום דבהני כל חיות של הבע”ח תלוי. אבל עדיין אין לנו הוכחה דיש בו בודאי כדי להמית אלא מצינן למימר דבהני אפשר דמיית, ומש”ה אסרה התורה. ועל התורה גופא ליכא להקשות למה לא סמכה התורה על חזקת שלם שלא לאסור את הטרפה, כי זו קוש’ לאלקינו שאין מקשין כאלה, כמובן. וכמדומה לי כל ישר הולך יבין מכל האמור למעלה דאין להעמיד שיטת התוס’ בזה אפילו אם נקבל כל הדחוקים

ולכן אנו מוכרחים להודות, כי ממשה ועד משה, לא קם כמשה רבנו הרמב”ם ז”ל, אשר בעיני שכלו הזך והטהור ירד לתוך עומק דברי חז”ל המכוסים והנעלמים, ומלובשיס לפעמים בעשרה לבושים. הנהה הרמב”ם ז”ל קבע במסמרות נטועים בפ”ד ה”ז ממ”א דטרפה האמורה בתורה היא שטרפה אותה חית היער ושברה אותה ונטתה למות. והאי נטתה למות פירושה שאינה יכולה לעמוד, והיא כמו מסוכנת, וכאשר מוכח שם במש”כ בהלכה י”א. ודבר זה נלמד ממה דאמרה תורה טרפה, ולכלב תשליכון אותו. הרי דמכה זו עשאוה ראוי’ לכלב, אם לא ישחטנה מיד. ועל דין זה שהוא דין תורה ללקות עליו. אין כאן שום מחלוקות, וגם לא נצטרך לשום הלכה לפרש האי קרא, דכל שנטתה למות מחמת מכת אבר טרפה. ואי דצריך לידע אם אין תרופה למכה זו ולא תוכל להרפא, הלא גם ברוצח כן הוא, עיין רמב”ם, ריש פ’ ד מהלכ’ רוצח ה”ג, כתב: “המכה אח חבירו באבן או באגרוף וכיוצא בהן, אומדין אותו וכו’ ואם אמדוהו למיתה וכו’ ואם הקל ונתרפא והולך בשוק על רגליו כשאר בריאים וכו’ ונפטר”, עכ”ל, וכמבואר כל זאת בגמר’. וכמו דשם ברוצח לא בעינן כללים קבועים לחיים ולמות, רק סומכין על אימוד הרופאים בין להקל ובין להחמיר, ק”ו דראוי לסמוך על אימוד כזה גם בטרפות בהמה. וא”כ האי הלכה, לקבוע כללים לדון על פיהם על הטרפה, אין זה פרוש הקרא אלא תוספת כדי להחמיר על המפורש בתורה. ולא עוד, אלא דסותר גם את מפורש, כי, לפי ביאור הרמב”ם דבעינן נוטה למות מחמת המכה (והאי הלכה ע”כ בלא נטתה למות קאמר, דהני ח”י מכות מטריפות, דאי נטתה למות על ידם, הוא מן הנמנע דע”י נקב בלא חסרון בושט או בריאה או בב”מ תהי’ נטתה למות) דע”כ מה שאנו אומרים טא”ח יב”ח הכוונה שהמכה מתפשטת והולכת עד שיחלה הבע”ח וימות, אבל הקרא בעי שתהי’ נטתה למות, ורק אז תאסר. ולכן ע”כ לומר דאיכא קרא אחר לאסור את כל שיש לה מכה שסופה להמיתה אע”פ שאינה נטתה למות, כי ההלכה לחוד לא תחדש לן איסור חדש, ועל האי קרא קאי ההלכה שלא נצטרך, וגם לא נסמך, על אימוד הרופאים אלא נדון ע”פ הני כללים שנמסרו לן. ולכן כך מתפרש שאלת ר”ל: רמז לטרפה מה”ת מנין, ר”ל להני טרפיות של ההלכה, דע”כ לא אתו לפרש הקרא ד”בשר בשדה טרפה” כנ”ל, אלא איזה קרא אחר ומנין. והמקשן לא הבין, או עשה א”ע כאלו לא הבין, ופריך מנין? “ובשרבשדה טרפה”! וכאלו אפשר לומר דהאי הלכה אתא לפרש האי קרא. וע”ז משיב לו, אלא רמז לטרפה שא”ח מנין? ור”ל אלא רמז כל שא”ח, אע”פ שאינה נטתה למות, שהוא ג”כ טרפה מנין? דהרי התנא כן אמר דכל שאין כמוה חי, טרפה, ולא בעי נטתה למות. וה”ה דהוומ”ל והא התנא מנה נקובים בלא חסרון שהן טרפה, והמה ודאי אינם עושין כמסוכנת הנטתה למות. אלא כיון דמהפך השאלה מנין לטרפה שאינה חי, תולה שאלתו על האי דזה הכלל, לרמז לנו דלא מנין לטרפה שא”ח קמבעי לי’, אלא על מה שמפורש בזה הכלל, דכל שא”ח טרפה קמבעי מנ”ל, כי רק אם נמצא רמז בקרא לאסור את שא”ח, אע”פ שלא נטתה למות, נוכל לקבל האי הלכה שקבע לנו כללים קבועים לדון על פיהם שהמה טרפות. וע”ז קאמר דאיכא קרא ד”זאת החיה”, דאתא על שאינו יכול לחיות, אע”פ שלא נטתה למות, ואסרה באיסור לאו הבא מכלל עשה. וכן תמצא ברוצח דלחייב הרוצח בעינן דוקא מכה שאומדין אותו למיתה, וגם ונפל למשכב שהוא כעין נוטה למות. אבל כל שעומד ממשכבו והולך בשוק ואוכל כשאר בריאים, אע”פ שאמדוהו למיתה ומת באמת לאח”ז, מ”מ נפטר הרוצח. אבל לגבי הורג את הטרפה דכתיב “כי יכה כל נפש אדם, כל שאמדוהו את הנרצח שסופו הי’ למות אם לא הי’ נהרג אע”פ שהלך בשוק ואכל ושתה כשאר בריאים, וכן בטרות בהמה, איכא טרפה שהיא בלאו בנטתה למות, דהוא כעין נפל למשכב, ואיכא איסור עשה דשא”ח לא תאכל אפילו בלא נטתה למות, אלא שמעותד למיתה לאח”ז. ועל האי איסור עשה קאי ההלכה שנדון לא עפ”י אימוד הרופאים, אלא עפ”י הכללים הקבועים בהלכה. וע”ז פריך ולמ”ד ט”ח מנ”ל, לא פריך מנין דט”ח, אלא מנ”ל. ובא זה ולימד ע”ז, דלעיל ר”ל נמי מנ”ל, ולא מנין, פריך, דמנ”ל קרא על הני חי”ט כדי שתבוא ההלכה לפרשו, דלמ”ד ט”ח ודאי פשיטא דלא מצי קאי ההלכה לפרש הקרא ד”בשר בשדה טרפה”, דלכ”ע מיירי בנטתה למות. והיא קושי’ עצומה עד שהביא דרשה דתדבר”י דדרש “להבדיל וכו'”. ומה דקאמר בגמ’ מכלל דטרפה חיה, פירוש דטרפה חיה אסורה, ולא איצטריך למימר האי תיבת “אסורה”, דכיון דקרא לה טרפה חיה נכלל בזה איסורה, דכל שם טרפה לאיסורא נאמר. ואל תאמר דלפירוש זה בגמר’, צריכין ג”כ לסבול הרבה דחוקים, הלא רמזתי לך בריש דברנו כי חז”ל בכיוון כיסו והעלימו הענינים כדי שיטשטשו הגבולים בין דאורייתא המפורש בקרא ובין שהוא מהלכה או מדרבנן וגם הרמב”ם ז”ל רק ברמיזה גילה סודות הנעלמים בזה. והרי תראה דטרפה המפורש בקרא העמיד בהלכות מאכלות אסורות, והחי”ט הבאים מן ההלכה כולל בהלכות שחיטה. ולפ”ז לא קשה קושי’ התוס’ על רבא דס”ל ט”ח, ומ”מ אמר דהורג את הטרפה פטור, דהאי טרפה דקאמר הוא טרפה שאמדוהו הרופאים למיתה, וכמו שהבאתי לעיל פסק הרמב”ם דאפילו לדידן דפסקינן טא”ח, כל שלא אמדוהו הרופאים למיתה מחייבין את הרוצח משום דהאי הלכה אין לו דין דאורייתא, אלא כד”ס דלא מלקינן עליו, וכמו שכ’ כן הרמב”ם בספה”מ שלו בפירוש, ולא דנין בשום דיני תורה עפ”י האי הלכה, ומכש”כ למ”ד ט”ח דלא פטרינן הרוצח בשביל נקה”וו של הנרצח בלי אימוד הרופאים. ומה שאמרו לעיל, דף י”א ע”ב, דילמא במקום סייף נקב הוה, וכן אמר ר”ע ור”ט במכות, אלו היינו בסנהדרין לא היה נהרג אדם מעולם, דשמא במקום סייף נקב הוה, כל זאת אמרו אי לא אזלינן בת”ר וליכא לאדם חזקת שלם, אז לא מצינן להרוג את הרוצח שמא איכא בהאי נקב להאי גברא כדי להמית. אבל לאחר שזכינו דאזלינן בת”ר, ממילא אית לכל אדם חזקת שלם, תו לא מצי מציל את הרוצח נקב בושט של הנרצח בלתי אימוד הרופאים, וכאשר כתב כן הרמב”ם שהעתקתי לעיל

ולהלכה היה נראה לרמב”ם ז”ל דהאי דרשה ד”זאת החיה” אינה אלא אסמכתא בעלמא, ולכן לא הביאה, אבל כתב בהל’ ט’ שם וז”ל: “וענין הכתוב שהנוטה למות מחמת מכותיה, וא”א לה לחיות מחמת מכה זו אסורה. מיכן אמרו חכמים זה הכלל כל שאין כמוה חיה טרפה, ובהל”ש יתבאר לך איזה חולי עושה אותה טרפה וכו'”, עכ”ל. הרי דתולה “זה הכלל” ב”אמרו חכמים” ולא בקרא ד”זאת החיה”. וע”כ משום דלא משמע לי’ שתהי’ דרשה גמורה. וגם מקרא ד”לכלב תשליכון אותו” נמי לא יצא, דהרי משם הי’ צריך להיות נטתה למות. ומה שיוצא מקרא ד”לכלב תשליכון אותו” כבר אמור למעלה בהלכ’ ח’, וז”ל: “נמצאת למוד וכו’ ואסרה הנטה למות מחמת מכותיה, ואע”פ שעדיין לא מתה והיא הטרפה, וכשם שלא תחלוק במיתה וכו’ כך לא תחלוק בנוטה למות, בין שטרפתה חיה ושברתה בין שנפלה מן הגג ונשתברה רוב צלעותיה בין שנפלה ונתרסקו אבריה בין שזרק בה חץ ונקב לבה או ריאתה וכו’, הואיל והוא נוטה למות למות מ”מ הרי זו טרפה וכו'”, עכ”ל. הרי דמונה כאן כמה וכמה טרפיות הנלמדות מקרא ד”לכלב תשליכון אותו”, כולן מכות גדולות ונאמנות, וכופל ומשלש “והוא נוטה למות”, דהיינו ששוכבת בחליה שאין לה תרופה. ומה זה שכתב אח”כ “שאמרו חכמים זה הכלל וכו’ ומתפרשים בהל”ש”? אלא ודאי דהני לא מקרא המפורש קילפינן, אלא דאמרו חכמים אפילו אין המכה גדולה כ”כ שנטתה למות, נמי בכלל טרפה הוו. ועל הני כתב דיתבארו בהל”ש. ומכוונים הדברים עם מה שכ’ הרמב”ם בסה”מ שלו, לאווין קפ”א, דהני טרפיות אינם אלא דרבנן, ולא כמש”כ התפארת ישראל, ריש פרקן, שנראה שחזר הרמב”ם בחיבורו מזה. והרי תראה כי נהפוך הוא

וע”פ האמור סרו מהר כל הני כרכורים שכרכרו האחרונים ז”ל דלמה לא הביא הרמב”ם הילפותא ד”זאת החיה”, ולמה לי’ להש”ס לחזור אחר ילפותא אחרת, כיון דשפיר נשמע דטא”ח מקרא דטרפה עצמו מדכתיב “לכלב תשליכון אותו”. והוא הפשוט, ועל כל הני קושי’ נאמרו דברים אין מספר, ומכל הנדפס, רק הלב ארי’ פגע במה שכתבתי, והוא דאין כאן שום מקום תימא, כי הש”ס על החי”ט חקר מנין דא”ח. ואם נילוף מ”לכלב תשליכון אותו”, אז בעינן אינה חי מעל”ע, שהיא הראויה לכלב. אבל הנאסרה מכח החי”ט לא גרע מנפסלה בשחיטה, דאמרה תורה ליתנה לגר או למכרה לנכרי. אבל הש”ס רצה למצוא רמז וסמך על החי”ט אע”פ שעדיין אינם ראויין לכלב, אלא שסופן למות אחר יב”ח. ולכן הוכרח לדרוש הקרא ד”זאת החיה”. אבל הרמב”ם, דעתו שאין זה אלא אסמכתא בעלמא כנ”ל. והקרא ד”לכלב תשליכון אותו” שמביא, לא על החי”ט של ההלכהת, אלא על המכות המשברים את גוף הבהמה עד שנטתה למות מיד אם לא ישחטנה, כאשר יראה כל רואה מתוך סידור הדינים שלו. ודין דטא”ח לענין ספק דמהני יב”ח, הביא ריש פי”א מהל”ש. ויתר הדברים בזה תמצא בפתיחה בעיקר יו”ד, ודו”ק

ע”ש גמר’ נפ”ל מאידך תדבר”י, דתנא “בין החיה הנאכלת” וכו’, ויש להעיר למה לא פריך הכא כדלעיל ואידך בהאי קרא מה עביד לי’. ומצאתי בפלתי שעמד בזה ותי’ דהקרא שפיר מתפרש למ”ד טא”ח לומר לך דאפילו אירע שהטרפה חיה יב”ח מ”מ טרפה. אלא דר’ ישמעאל דחייש למיעוטא לשיטתי’ יליף מכאן דאפילו בספק טרפה לא מהני שהיית יב”ח, עיי”ש. ומאד תמהני במחכ”ת, איך פלטתו קולמסו דבר בטל כזה, דלפי דבריו פליגו הני מ”ד לא בט”ח או טא”ח אלא אי חיישינן למיעוטא. ועל כזה וכיוצא בזה אין כדאי להשיב

אבל לפע”ד נראה ליישב עפ”י פרש”י עה”ת שכ’ על האי קרא ד”להבדיל” וז”ל: “דבין פרה לחמור ובין צבי לערוד א”צ, דהן מפורשין בפרשה, אלא בין הטמא והטהור, לנשחט רובא לנשחט חציו, ובין החיה וכו’ בין סימני טרפה כשרה לסימני טרפה פסולה.” והפלתי הביא דברי רש”י אלו וקמתמה דהרי זה כתדברי”י דס”ל ט”ח, ודלא כהלכתא. ואני אומר דאדרבה דהוא כמ”ד טא”ח, והכל קאי אלאחר שחיטה, דבין טמא לטהור הוא ספק אם נשחט רובא או חציו, והוה חזקת איסור אינו זיבוח, ולחומרא בספק. ובין החיה הנאכלת לאשר ל”ת הוא בנמצא נקב במקום דממשמא ידא דטבחא. ובין שאין לתלות והרי נקוב לפניך, וקרי לי’ לשניהם חיה מפני חזקת כשרותו. של הנשחט, חזקה דאתי’ מכח רובא. לכן מקדים חיה הנאכלת דתלינן אם יש מקום לתלות וחיה שלא תאכל, היינו במקום שאין לתלות אע”פ שהחזקה מכח רובא אומרת דחיה היתה הרי נקוב לפניך וחזקה דהשתא חזקה יותר, ולא תלינן בדבר רחוק. כן מתפרש הקרא למ”ד טא”ח. אבל התדבר”י, דקאמר דאתא קרא על חי”ט, ע”כ על גוף הטפיות מוקי לי’, ועליהם אמר קרא להבדיל בין החיה שאין בהם אלו ובין החיה הנמצא בהם אלו. ושניהם חיה קרי להו משום דט”ח

אלא דלתדבר”י קשה מה שהקשה רש”י שם דלהבדיל בין פרה לחמור לא איצטריך דמפורשים הם, כמו כן בין טרפיות לכשרות למה לי? הרי כתב “ובשר בשדה טרפה ל”ת”. אלא דמכאן נמי ראי’ ברורה דלחי”ט בעינן קרא מיוחד, כי לא נלמ’ מקרא דטרפה, דמיירי לכ”ע בנטתה למות ולא בחיה, ודו”ק

רש”י ד”ה ובשר בשדה טרפה. ואע”ג דילפינן מני’ בעלמא בשר קדשים שיצא חוץ למחיצתו מ”מ טרפה משמע טרפה ממש. ובש”ס ווילנא בשטמ”ק מגיה “מ”מ טרפה כמשמעו”, והוא נכון, וכמש”כ רש”י ותוס’ לקמן, ק”ב ע”ב, דמחלקינן הכתוב לשנים, “ובשר בשדה” וזה במה”ח, וכן בשר קדשים שיצא ממחיצתו. “טרפה” כמשמעו. ומה שלא הביא רש”י דאתא קרא אבמה”ח, וכאשר כן תרגם האונקלס, וכן הוא בירושלמי בסוגי’ דחזקי’ ור”א, משום דכל הני אליבא דר”י קאי, דלומד במה”ח מקרא ד”בשר בשדה טרפה”, אבל כאן מרא דשמעתתא ר”ל הוא דיליף במה”ח מקרא ד”לא תאכל הנפש עם הבשר”. לכן לא הקשה רש”י אלא מבשר קדשים שיצא חוץ למחיצתו. ובתירוצו דמ”מ טרפה כמשמעו, מיושב גם לר”י

אלא דהרמב”ם לכאור’ נראה דחולק על פרש”י ותוס’ לקמן, ק”ב ע”ב, שכ’ בפ”ד ה”י ממ”א וז”ל: “וכן החותך  במה”ח וכו’ לוקה משום טרפה, שהרי בשר זה מבהמה שלא נשחטה ולא מתה, מה לי טרפה אותה חיה מה לי  חתכה בסכין מה לי בכולה מה לי במקצתה, הרי הוא אומר ובשר בשדה טרפה ל”ת. כיון שנעשית בשר בשדה, הרי הוא טרפה”, עכ”ל. הרמב”ם מתרץ בפירושו זה קושי’ התוס’ שם שהקשו למה לא ילקו על במה”ח ומן הטרפה שנים כמו, ב”נא ומבושל” לגבי פסח, ונדחקו מאד. אבל להרמב”ם מתורץ זאת היטב, ד”נא ומבושל” שני שמות הוו, אבל במה”ח היינו טרפה, דמה לי טרפה כולה ומה לי מקצתה. וא”כ לכאור’ קשה מנין לנו להכניס שניהם? דילמא באמת רק טרפה מקצתה, דלית בה שחיטה, אבל בנטרפה כולה, דאית בה שחיטה, מנ”ל? ועיין בח’ ק”ז בעהחת”ס ז”ל, שכתב דר”י דאית לי’ בנדה ט”ח באמת ס”ל דטרפה ילפינן מקרא ד”בין החיה הנאכלת וכו'”. וזה הוא לאו, עיי”ש דלבסוף מ”מ מסיק דלר”י טרפה תרתי משמע, ודבריו דחוקים

אבל לפע”ד דגם לר”י מוכרחים לומר דטרפה דקרא על מכת אברים קאי, דשם “בשר” הוא לשון זכר, ו”טרפה” לשון נקבה. ואי א”בשר” קאי הוול”ל “ובשר בשדה טרוף”, כמו דכתיב “עלה זית טרף בפיה”. אלא ודאי דהפירוש הוא בשר מן הטרפה, והטרפה אבמה”ח קאי ולא אבשר, עיין בדברנו בריש פרקן בדיבור הראשון. ולכן אף דדרשינן הקרא גם אבמה”ח, ע”כ מתיבת “בשדה” ילפינן. וכן תראה בסוף דברי הרמב”ם, דאע”ג דמפרש דבמה”ח היינו טרפה במקצתה, מ”מ כתב “כיון שנעשית בשר בשדה”, הרי דאיצטריך האי תיבת “בשדה” כדי לרבות נמי במה”ח. ואע”ג דהאי “בשדה” אתא לומר שטרפה חית היער, והוא הדרוסה, אבל מדכתיב “בשדה”, בין בשר ובין טרפה, ולא כתיב “ובשר טרפה בשדה”, שמעינן מני’ תרתי. וזה האמת

ודע דלכאור’ לפי פירוש הקרא דבשר של טרפה, ע”כ בשחוטה מיירי הקרא, כי בשר מקרי אחר שחיטה, וכאשר ביארתי זאת כמה פעמים למעלה בפרקים קמאי. והאי ל”כלב תשליכון אותו” אבשר קאי, ד”אותו” נמי לשון זכר, ולא אטרפה, שהיא הבהמה. וא”כ דרשת הרמב”ם דיליף מני’ דהקרא מיירי בנטתה למות עד שאינה ראוי’ אלא לכלב נפלה בבירא, דהרי הפסוק מבשר הטרפה שלאח”ש מיירי. אבל דע דהרמב”ם יליף זאת מדציוותה התורה להשליך בשר הראוי’ לגר או לנכרי לכלב, ולית לי’ האי דרשת אגדה, דנכבד הכלב מן הנכרי המובאה ברש”י בסוגי’ דחזקיה ור”א, אלא כמש”כ האב”ע דיש סכנה לאדם לאכול טרפה. וזה ברור ואמת, ודו”ק

תוס’ ד”ה א”ט אי גרסינן אלו ניחא וכו” עיין במהר”ם שי”ף, וכוונתו דהאי “ויו” ד”ואלו” ניתוסף אחר חזרה,  ופירושו אמיתי, אבל אסוף דברי התוס’ יש להעיר שכתבו “אי קאי אכל הני שחיטתו פסולה דלעיל דהוה פסול דאירע בשחיטה והו נבלה וכו'”, עכ”ל. וזה ליתא דלר”ע קודם חזרה כל הני דקתני שחיטתן פסולה אינם נבלה לטמא, כיון דאפילו סימן אחד בהכשר מטהר מידי נבלה, ואע”ג דודאי גם קודם חזרה ידע ר”ע מפסול שהיי’ שהוא בין סימן לסימן, וכן בכל פסולי שחיטה במקצת סימנים. אבל כל הני פסולים היו אצלו כהני חי”ט מהלכה שאינם דין דאורייתא אלא מד”ס. ולכן אין בהם מלקות ולא טומאת נבלות עד שקיבל קבלת ר’ ישבב משום ר”י וכאשר ביארתי כל זאת באריכות לעיל ל”ב ובשאר מקומות. והתוס’ לא נחתו כבל אלה ודו”ק

ד”ה ניקב הלב באה”ד, ומ”מ ניטל הכבד ולא נשתייר ממנה איצטרך דאפשר להיות ניטל הכבד ונשאר המרה דבוקה בגידי הכבד והסימפונות, עכ”ל. ראיתי מ שרצה להוכיח מדברי התוס’ אלו, דס”ל כרשב”א דטרפות הכבד הוא מצד המרה שסופה ליטול, ולא מצד עצמה, דאל”כ בפשיטות היו להם לתרץ דאיצטרך ניטל הכבד באותן הבע”ח, דאין להם מרה או בצבי ואיל שאין המרה במקום הכבד, אלא ודאי דס”ל דבהני באמת ניטל הכבד כשר. ועוד יש להוכיח זאת ממה דלא תירצו דאיצטרך כי היכי דנדע דשני כבדין טרפה, אבל אי טרפות הכבד משום מרה היא, דסופה ליטל ניחא דאז באמת שני כבדין כשר כמו שני כיסי הוורדא דתרי רואין לא אמרינן, עיין יו”ד סי’ ל”ה, פלוגתת הש”ך והמ”ב ז”ל בזה. וכן יישבתי מה שמקשין העולם לר”ל דנפסק הגרגרת, הריאה כמדמב”ד. למה לי פסה”ג, הרי טרפה מצד חסרה ריאה? ואמרתי משום תרי גרגרת איצטרך, וכנ”ל. אבל האי קושי’ האחרונה בלא”ה לק”מ, דאי לא דפסה”ג טרפה, הוה אמרינן דהדרה בריא. ואין כאן שום ריעותא גם בריאה, ודו”ק

ד”ה דרוסת הנץ באה”ד. טעמא לא משום דסופו לינקב דא”כ בכלל נקובה היא וכו’ אלא שהארס שורף וסופה למות, עכ”ל. הפליתי, בסי’ נ”ז, סובר שכוונתם שהארס ממית, ולכן נתקשה לו מגמ’ לקמן דמסתפק בגרגרת דרוסתו בכמה, אי כאיסר כנקובתו או סגי במשהו, משום דמיקלי קלי ואזיל. הרי משמע דמיקלי קלי עד כאיסר. ואני תמה דאיך אפשר לומר דהארס הוא הממית? הלא אז אין כאן מחסרא אבר, והווה לי’ כמו אכלה הרדופני או צואת תרנגולים, כדלקמן נ”ח ע”ב, אע”ג דמיית בהכי כשר. והוה כמסוכנת דודאי מיית, דהרי קרי לי’ מה”ט אינה חיה בסוגי’ דמסוכנת, דודאי מיית, דהרי קרי לי’ מה”ט אינה חיה בסוג’ דמסוכנת, מ”מ כשרה, משום דאנן בטרפה מחסרא אבר בעינן, ושימות מכח האי חסרון. אלא ודאי כוונת התוס’ דהארס שורף את האבר, והוה כמחסרא, משום דאבר שרוף מן הארס הלזה אינו פועל פעולתו כמו חסר או נקב, אבל לא משום דסופו להתחסר. ומה דמנה בין מיני טרפיות דרוסה, פירושו, שרופה מן הארס, וקאי אאבר שנדרס. ותדע עוד, דאי הארס ממית, מה לי מקום הדרוסה איה הוא? הלא כל שנכנס הארס לגוף הוא ממית כמו סם המות. אלא פשיטא כמש”כ, ודו”ק

ויתר דברי קדשו על דף מ”ב ע”ב נמצא פה