דף מ”ד ע”א גמר’ למעלה עד כמה עד כדי תפיסת יד. ופליגו רש”י ובה”ג ז”ל בהאי שיעורא אי אצבע אחת או
ד’ אצבעות. ולי קשה טובא דנחזו כמה הוא, דהא תורבץ ניכר בסימניו כמו שאמרו למעלה, ואיך יפליגו פלוגתא רחוקה כזו מאחת ער ארבע? ומכש”כ לפי פרש”י דלעיל, דיונה אמר מבלעתה, דיונה שם חכם, ושיעור התורבץ פחות משערה ועדיף מחטתא, איך אפשר דבחוץ יהי’ שיעור זה ד’ אצבעות? וצ׳׳ע

 תוס’ ד”ה ור”י היא דאמר אין משגיחין בב”ק, תימא וכו’, וי”ל דשאני התם שלא יצא אלא לכבודו של ר”א. ועוד דב”ק דב”ה מסייע קרא דארל”ה וכו’, עכ”ל. האי ועוד שכתבו הוא כמו ועוי”ל, או כמו א”נ, דהא שני תירוצים המה, דלתירוץ קמא גם נגד רבים משגיחין בב”ק, ושאני ב”ק דר”א דלכבודו יצאה. אבל להאי ועוד אין משגיחים בב”ק אלא במקום דרבים סוברים כן נגד מיעוט דחריפי טפי, דהסברא בלא”ה קלישתא, דהרי הרבים שומעים חריפותם של המופטים, וכיון דמ”מ חולקין עליהם, מסתבר לפסוק כרבים. אלא דקשה טובא כיון דקרא מסייע לב”ה, וארל”ה בלא”ה משמע, בין שהמיעוט שוין או חריפים טפי, הלכה כרבים, איך קאמר הרוצה לעשות כדברי ב”ש עושה, דאפילו אין משגיחין בב”ק אקרא דארל”ה ליכא ליפלוגי? אבל לפע”ד דמה שאמר הרוצה לעשות וכו’ אין הכוונה דברצונו תלי’ מלתא או בהטלת גורל, חלילה לומר כן, דהרי אנו מחמירים בדאוריית׳, במקום שאין כאן הכרעה, אבל הכוונה הרוצה להכריע כב”ש, והוא בר הכי להכריע, ואז לא בעי לחוש על ב”ה הרבים מפני שרק לדורו מהני הכרעת הרבים, אבל דור הבא אחריהם יכול לסתור הכרעתם, כי אין לך כהן אלא שבימיך, ואין דור זה משועבד לדור שלפניו, וכמבואר במתני’ דעדיות, פ”א משנה ה’: “ולמה מזכירין דברי יחיד בין המרובים הואיל ואין הלכה אלא כמרובים, שאם יראה בי”ד את דברי היחיד ויסמוך עליו וכו'”. ועיין בפי’ הראב”ד שם שכ’ שיכול בי”ד האחרון לקבוע הלכה כדברי היחיד שבדורות הקודמים, כמו
שמצינן באמוראים אחרונים, שהם קבעו הלכה כיחידים הראשורם בכמה מקומות, ואע”פ שהמרובים חולקו עליהם, ואם לא שמצאו דברי היחיד הראשון, לא היו יכולים האחרונים לדחות דברי הראשונים מדעת עצמן, לפי שאין ב”ד יכול לבטל וכו’, עכ”ל. ולפי דברי הראב”ד לא הי’ צריכין להתוס’ דהב”ק יצא נגד הסברא דמחודדין טפי, אלא דהב”ק יצא לקבוע הלכה כב”ה גם לדורות הבאים, שלא יבא מי שיכריע נגד ב”ה, ויתלה את עצמו על ב”ש המועטים. אבל גוף דברי הראב”ד נפלאים ממני, דאם אין בי”ד יכול לבטל דברי הבי”ד שקדמו להם בזמן, מה תת כח האי יחיד או מיעוט החולקים, שנסמוך עליהם לבטל דברי בי”ד שגדול בחכמה ובמנין? אבל באמת הרמב”ם חולק ע”ז, וכ’ בפ”ב מממרים, דעל דרשות המקראות, יוכל גם ב”ד קטן לחלוק על
בי”ד הגדול ממנו שהי’ לפניו בזמן, כי על זה נאמר “אל השופט אשר יהי’ בימיך”, ורק בתקנות וגזרות אמרו, דאין בי”ד יכול לבטל וכו'”. ועיי”ש בכ”מ, ועיין היטב בהקדמה שלי אריכות דברים בזה, ודו”ק

ד”ה והא איכא עיקור סימנים, לפי הק’ דבעיקור סימנים הוה טרפה, תימא דהיכי פשיטא לי’ דהוה טרפה וכו’, וכי תימא דלא גרע משמוטת הגרגרת, שהיא טרפה, דזה דוחק גדול, ועוד קמשני דברובו כשרה, אע”פ דבפסה”ג תנן ברובו טרפה, עכ”ל. ועיין מהרמ”ל דמפרש דשמוטת הגרגרת אנו יודעים מפסה”ג. וזה לכאור’ פלא, דהא איכא תוספתא מפורשת מובאה לעיל, דף י’ ע”א, דנשמט הגרגרת ואח”כ שחט את הושט פסולה, ולמה לן לתלות שמוטה בפסוקה? וממילא דלא קשה כלל מה שהקשו בתוס’, דהא ע”כ גרגרת גרע דטרפה ברובו, ובתורבץ שניטל מלחי ברובו כשר, דהא גם בגרגרת שנשמט ברובו י”ל דכשר, וכאשר באמת פסקינן כן ביו”ד, סי’ כ”ד סעיף ט”ז, דדוקא נשמט כולו. אבל כוונת התוס’ היא, דניהו דתני בתוספתא, דשמוטת הגרגרת טרפה, מ”מ אין זה אלא מכללא, דהאי תוספתא לאו בדיני טרפות מיירי, אלא לאשמעינן אתה, לבה”ג, דין עיקור שפוסל בשחיטה, ולרש”י נמי, דבספק נשמט קודם או לאח”ש, שהוא להחמיר, ומטעם שביארנו שם, עיין לעיל בפרושנו, אבל לא ללמד לן דין דשמוטת הגרגרת טרפה. וע”כ לומר דעיקר טרפות שמעינן מפסה”ג דקתני במשנה. ותדע דאם נאמר דלא נשמע נשמט מנפסק, ולא נזכר דין דשמוטת הגרגרת רק בהאי תוספתא, ממילא דשיעורא בכולו ולא ברובו, דנשמט כולו משמע, וכתורבץ דבעינן ניטל כולו מלחי. וא”כ הוה טרפות
בפ”ע במקומו ושיעורו, ולמה לא פריך הש”ס לעיל בין בסג”ר, והא איכא שמוטת הגרגרת? אלא ודאי דהוה בכלל פסה”ג וברובו, ודוקא לבה”ג, דאין בשמוטה טרפות, בעינן כולו. וא”כ בתורבץ הושט, כיון דבאמת רובו שניטל מלחי כשר, כולו דטרפה מנ”ל?                                                                                        ו

ודע דלרש”י הא דלא פריך לעיל והא איכא תורבץ הושט שניטל כולו מלחי, משוס דכבר פריך והא איכא סימנים שנדלדלו ברובן, והוא כאשר מפרש כאן, באיפרק אשרוקי בכח, ומטעם דהוה כניטל כולו. ובזה נמצא יישוב נכון לקושי’ שהנחתי לעיל בצ”ע, דלפרש”י הוה סימנים שנדלדלו שתי טרפיות, בושט ובגרגרת, בכל אחד ואחד לחוד. ולמה מנאן לחדא? אבל לפי האמור לק”מ, דהא בגרגרת, גם אם לא איפרק בכח, טרפה ברובו, משום דהוה בכלל פסה”ג, ורק בושט בעינן בכח, משום דבעינן כולו. וזה נכון מאד, ודו”ק

בא”ד ומיהא ספרים דגרסו מעיקרא לא קשי’ וכו’. עיין מהרמ”ל, שמפרש דקאי על מה דמקשה הש״ס, והא
אמר שמואל תורבץ הושט ברובו. ואני תמה איך אפשר שבה”ג גרס קושי’ זו כלל? דכמו דנתקשו בתוס’, לדעת הבה”ג, מה פריך מרבב”ח? תקשה לדנפשך איך סימנים שנדלדלו ברובן טרפה, אם עיקור כולו כשר? ה”נ קשה מה פריך משמואל דאמר תורבץ ברובו אדשמואל דאמר ניטל מלחי ברובו כשר, תקשה לדנפשך איך אפשר דפסוקת התורבץ ברובו, כיון דגם ניטל כולו מלחי כשר, אלא שאין שחיטה מועלת בו? ולא עוד, אלא דיותר קשה לרב דאמר תורבץ במשהו, והא ניטל כולו נמי כשר? אלא ודאי דלא גרס הבה״ג האי קושי’ בתורבץ הושט ברובו כלל, אם לא לפי מה שתירצו בתוס’ דהוול”ל ולטעמיך. ולכן העיקר כמו שפ’ המהרש”א, ודו”ק

ע”ב גמר’ ההיא פסה”ג דאתאי לקמי’ דרב יתיב וקבדיק לי’ ברוב עובי’, אמרו לי’ ר”כ ור”א לרב למדתנו רבינו ברוב חללה, שדרי’ לקמי’ דרבב”ח וכו’. פליאה דעת ממני ולא זכיתי להבין, אם באמת למד לתלמידיו ברוב חללה, למה בדק ברוב עובי’? ולעיל גבי עובדא דסד”ר דאתא לקמי’ דרבה מתרץ למה בדק מבחוץ, דלחדודי דאביי עבד הכי. וכאן א”א לתרץ כן, כיון דשדרי’ לרבב”ח ולא רצה להתיר, הרי באמת נראה דס”ל ברוב עובי’ ו

אבל דע, דבשחיטה פשיטא דליכא למ”ד דסגי ברוב עובי’ דאם נאמר דגם בשחיטה פליגו, למה לא מייתי
פלוגתייהו בפ’ השוחט לענין שחיטה. וע”כ היינו טעמא דבשחיטה דרובא רק בדיעבד כשר. ומשום דהוה ככולו, ליכא למימר דגם רוב עובי’ יהי’ ככולו. אולם בטרפות, דאין הטעם ברובא, משום דסופו ליפסק כולו, אלא דשיעורא כך הוא, דבהכי ימות טרם שיופסק כולו, וכמו דפסלינן בכמה אברים אפילו נקב, משום דבהכי א”ח. לכן יש להסתפק. אולי שיעורו ברוב עובי’. ותדע, דהרי בברייתא תנא כמה פסה”ג, ברובא. ופשיטא דלא קבעי
כמה, דלמא כולו בעינן, דכיון דסגי בשחיטה רובא מכש”כ דמיטרף ברובא, דכן אמר אביי לעיל, כ”ט ע”א, ולא כ”ש הוא? ומה טרפה, דבמשהו מיטרפי, היכא דבעינן רובא בעינן רוב הנראה לעינים, שחיטה, דעד דאיכא רובא לא מיתכשר, לא כ”ש? ועיין בפרש”י שם, ותמצא דהסברא היא כמו שכתבתי, אלא ודאי דבעי בכמה משום דאפשר במחצה או גם פחות מחציו נמי שם פסוקה עליו. וע”ז תנא דברובא, אבל לא מטעם דהוה ככולו. ולכן שייך עדיין להסתפק אי רוב עובי’ או רוב חללה. ולפ”ז י”ל הא דלימד רב לתלמודי’ רוב חללה, לגבי שחיטה לימד. והם סברו דה”ה בטרפות כן הוא. אבל רב בטרפות פוסל גם ברוב עובי’, ומ”מ שדרי’ לרבב”ח משום דלא ברירא לי’                                                                                                      ו

ודע דרב נמי לאו מדאורייתא קאמר ברוב עובי’, דאם מדאורייתא קאמר, יש להקשות מה פריך לעיל, ל”ב ע”ב, ר”ל אדר”ל, דלמא ס”ל ר”ל כרב דבטרפה רוב עובי’, ובשחיטה, הלא בעינן גם רוב חללה? וא”כ, הא דאמר דריאה כמדמב”ד היינו בשחיטה, דאיכא רוב חללה, והוה כנפסק כולו. אבל בטרפה, דאפילו רוב עובי’ פוסל, עדיין מצי שחט שלא במקום החתך, דלאו כמדמב”ד. והיא נקודה נפלאה. אלא ודאי דרב רק מדרבנן מטריף ברוב עובי’, ודו”ק

ע”ב גמר’ ולא בא בפי בשר פיגול, שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם. משום ר”נ אמרו שלא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה. עיין לעיל בח”א למהרש”א ז”ל איך נדחק להכניס הני תרתי בלשון בשר פיגול. אבל עשה אזנך כאפרכס ושמע ביאור דברי חכמים וחידותם, דהנה לפי מה דמסיק מקרי הורה בה חכם דוקא במלתא דתלי’ בסברא, ולא במקום דסמך אגמר’, ופרש”י ז”ל מלתא דתלי’ בסברא כגון מקיפין בריאה דאיכא למימר דלמא לא מידמו שפיר וכו’, ופעמים שאדם טועה במראותיהן. ויפה פי’ דאין לפרש דעל סברת השכל לא סמכינן דלמא טועה, דהרי מצינן הרבה פעמים בגמ’ אב”א קרא ואב”א סברא. ומזה הוכיח הרמב”ן ז”ל דסברא ישרה, שהשכל הישר מעיד עליה, חשובה כמו קרא. וכן אמרי כמה פעמים סברא היא, למה לי קרא. ולא עוד אלא דגמרא דקאמר היינו מה שמקובל מרבי’, וכי לא אפשר דרבי’ מכח הסברא אמר למלתי’? ולכן מוכרח לומר דסברא דקאמר הכא, היינו הבחנה חושית. וראיי’ גשמיית דבזה יש לחוש, דלפעמים אינו מכווין דעתו כראוי לדבר שצריך דקדוק היטב בכוונת הלב. ועיין בח’ ק”ז ז”ל שכתב כן בכוונת רש”י, ומה”ט, בכל כיוצא בזה, בעינן חכם דוקא, כמו בבדיקת הסכין מפגימה דקה הנרגשת, ואינה אוגרת, ובבדיקת סימנים בשחיטה מצומצמת, כפי פי’ הרמב”ם בפה”מ לעיל, ל”ב ע”א, על כדי ביקור חכם, ועיין שם מה שכתבתי בזה. ולכן יחזקאל חשש על הוראה כזו, דלמא אז, כשבדק החכם את הדבר, לא היתה דעתו מיושבת עליו כראוי’, ולא הבחין היטב. ואין זה דומה לסברא בשיקול הדעת, דעומד בדעתו ימים רבים. אבל האי הבחנה, אי הנקבים דומים אהדדי, אפשר שבהאי רגע שבדק לא היתה דעתו מיושבת עליו. ואין להקשות א”כ איך אכל בשרא, דשמא בבדיקת הסכין, שהוא ג”כ הוראה, לא כיון הבודק את לבו, הלא כבר כתבנו במקומו שם, דהוא מפגימה הנרגשת שאינה אוגרת, דאינה אלא חומרא דרבנן. ובשחיטה מצומצמת דבעי הבחנה דקה אי נשחט רובא, באמת לא אכל, משום דמקרי הורה בה חכם. והוא יותר חמור ממקיפין בריאה, דאיכא חזקת נשחטה הותרה, משא”כ בספק אם נשחט הרוב, והבן

ומה שאמר משום ר”נ דלא אכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה זאת מתבאר עפ”י מה שאמרו בפ’ הזרוע, קל”ב ע”ב, א”ר זאת אומרת דהדין עם הטבח, ויליף זאת מדכתיב “מאת העם מאת זובחי הזבח”, עיי”ש. ועתה נראה, האי טבח עני מה קעביד שמצי הכהן לתבוע ממנו מתנות מבהמה דאחרינא? הרי מכאן מוכח, דהטבח אסור לו לשחוט עד שידע בבירור שהבעלים יתנו המתנות לכהן. וכל שלא נתנו הבעלים המתנות, מסתמא מבר השוחט ושחט בלי לחזור אחר הדבר שיתנו הבעלים המתנות. לכן הדין עם הטבח. וא”כ שפיר איכא כעין פסול בזביחה, וכפיגול דתלוי בדעת העובד. כן זה ששחט ע”מ שלא ליתן המתנות לכהן, הרי ששחיטתו כשחיטת פיגול

והנה הת”ח והל”א ז”ל כיוונו לד”א, והקשו מה פריך הש”ס ארבב”ח מיחזקאל, דלמא ס”ל כר”נ, דלא אכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה? ותירצו עפ”י התוס’ שכתבו דר”י, דאמר כל האוכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה כאלו אוכל מטבלים, ע”כ כמ”ד דלא אכל יחזקאל מבהמה שהורה בה חכם. והאי מימרא דר”י, רבב”ח אמרה משמי’. וא”כ גם רבב”ח מסתמא כוותי’ ס”ל, עכת”ד הגאונים הנ”ל. אלא דעל דברת התוס’ אני תמה דמה הועילו בתירוצם? דסכ”ס נפרך ר”י מר”נ, דעל ר”נ לא מצי פליג, והת”ק לא פליג אר”נ לומר כר”י דכל שלא הורמו המתנות הוה כטבל. וגם קושיתם דלר”י מה רבותא דחזקאל קשה להולמה, דהרי בעצמם כתבו דיחזקאל כהן הי’, אלא דמ”מ כהן נמי צריך להפריש, ואסור בטבלו. וזה פלא והפלא, דשאני תו”מ, דאיכא מצוה בהפרשה ומצוה בנתינה. וניהו דכהן מצי מחזיקם לעצמו, אבל במצות הפרשה חייב שלא יהי’ טבל. אבל במתנות, פשיטא דליכא מצוה בהפרשה, רק בנתינה. וזו על הכהן ליכא, ולמה יהי’ לכהן אסור לאכול מפני שהישראל לא קים מצות נתינה? וע”כ כמו שכתכנו למעלה, כיון דהדין עם הטבח, הרי השחיטה בעצמה כשחיטת פיגול, ולכן גם לכהן אסורה. וזה אמת ונכון

ולכן נראה דקושי’ הני אחרונים הנ”ל בלאו תירוצם לק”מ, כי לא מיחזקאל אנו מקשים על רבב”ח, אלא מהני
תנאים דמפרשים דברי יחזקאל. וצריכין אנו לחוש על שניהם, כי לא פליגו זה על זה בגוף הענינים, דיש לת”ח להזהר בשניהם, אלא דלמר נראה להכניס בהאי בשר פיגול חומרא זו, ולמר חומרא אחרינא. ואולי, או ודאי, יחזקאל בשניהם היה נזהר. ושניהם נקראים בשר פיגול. וזה ברור ודו”ק

ע”ש גמר’ ר”א ט הוה משדרי’ לי’ מבי’ נשיאה לא שקיל וכי הוה מזמני’ לי’ לא אזיל, אמר לא קבעי מר דאיחי’. כפי הנראה דרק אחר דאזמיני’ לי’ אהדר לי’ לא קבעי מר דאיחי’. וי”ל דבזימן לסעודה יש עוד טעם שלא ילך, דכתיב משלי כ”ג “,כי תשב ללחום את מושל, בין תבין את אשר לפניך ושמת סכין בליעך ואל תלחם לחם רע עין”, וכאשר אמר רפב”י לרבי’ לעיל, ח’ ע”ב, שלא רצה לסעוד אצל אחרים, משום דיש שיש לו ואינו רוצה, ומ”מ מזמינן מפני הבושה, עיי”ש בתוס’. לכן במה להדרי’ לי’ ולא קיבל׳ לא הי׳ צריך ליתן טעם, דפשיטא דמשום שונא מתנות, כי בקבלת מתנות המובאים לביתו, לא שייך האי קרא כמובן, אבל כשהזמינו לסעודה כדי שלא יחשבו שמטעם, כי תשב ללחום את מושל וכו’ נמנע מליזל, לכן אהדר לי’ לא קבעי מר דאיחי’ ודו”ק

רש”י ד”ה משום חשדא, דלא לימד, משום דשרי’׳ ניהלי’, מוזיל גבי’, ונראה דנוטל שבר על הוראתו. ולקמן ד”ה הרחק מן הכיעור, פי’ שלא יאמרו בשביל כן זיכהו לזה, שיתננה לו בזול, עכ”ל ודברי רש”י סותרים זא”ז, עיין מהרש”א ומהר”ם מה שנדחקו בזה. ודבריהם לא מתיישבים על הלב. ומה שנלפע”ד דרש”י ז”ל קש’׳ לי’ למה לא מחלקין גם כאן בין מתיר מסברא או מגמ’, דבמתיר בסברא, דהיינו כמו שפרשנו כגון מקיפין בריאה, איכא חשדא, אבל אם אגמר’, סמך הלא גלוי וידוע מאיזה טעם היתר, דבעינן רוב חללה, ולא הי’ נפסק רק רוב
הקיפו, וניתי ספר או חכמים אחרים ונחזי אי יפה הורה. וליישב זאת כתב רש”י דכאן מ”מ איכא חשדא דנוטל שכר בשביל הוראתו, דהוא איסור בפ”ע, משום דאמרה תורה מה אני בחנם אף אתם בחנם. ולא משום שמא יעוות את הדין, אבל בדן את הדין, וכן עדים שהעידו, נקט רש”י מה דרגילין לחשוד דמשוחד היה כמובן, ודו”ק

ויש לי מקום עיון על הא דאיבעי התם בנדה, פלוני חכם התיר לי כזה מאי, ופרש”י מאי שתסמוך עליה חברתה
שהראה דמה לזו. וא”ל כדם זה שלך הראתי גם אני לפ’ חכם וטיהר, עכ”ל. וכ׳ הב”ח ז”ל בסי’ קפ”ה, דמה שלא פי’ דלפני חכם אמרה כן, דכיון דהחכם רואה את דמה של עתה, לענין מה מספרת זאת לחכם? אבל אה”נ, אם אנו מסופקים על דמה של עתה, והיא אומרת כזה היתר לי פ’ חכם דהוה בכלל האיבעי, וכיון דלא איפשטי לחומרא וכתב זאת כדי ליישב דברי הטור שם שכ’ ואם הביאה לפנינו דם והחזקנוה בטמא, אי אפילו נסתפקנו בו בטמא או בטהור, והיא אומרת פ’ חכם טיהר לי כיוצא בזה, אין סומכין עליה עכ”ל. הרי דהטור לא כתב
כרש”י דהאיבעי הוה אם תסמוך חברתה עליה. ולפע”ד דברי הטור והב”ח תמוהין מאד, דאין לפרש כלל בהביאה לפני חכם קמבעי שתהי’ נאמנת, דא”כ לא תהי’ צריכה לבוא לפני חכם כלל ותסמוך על מה שהראה פ”א דם כזה לחכם. וזאת נשמע דליתא ממעשה דילתא דאזלה לגבי רבב”ח ואמרה דכל יומא הוה דכי לה. הרי דאזלה בכל פעם בהא מראה לשאול עליה. וע”כ לאשה לעצמה לעולם לא תוכל לטהר דמיה ע”ס שהראה כיוצא בזה לחכם, ומכש”כ דאם החכם רואה ומסתפק בהאי’ מראה, דלא מהני הגדתה, שכזה היתר לה פ’ חכם, דלו יה’ כדבריה, דאם הוא בר הכי לראות דמים לא יפשוט ספקו בשביל הוראת חברו שטיהר. ולכן פרש”י דקבעי ניהו דעל עצמה אינה יכולה לסמוך אולי חברתה יכולה ליסמוך עליה, דבקל יש לחלק בין הונשאים כמובן, ורוצה לפשוט מכזה ראיתי ואבדתיו או ממעשה דילתא דאזלה לגבי חכם והאמינו לה, ה”ה דחברתה מצי לסמוך עליה.,
ודחה דאין משם ראי’ כמבואר בגמ’. ולכן דין זה הוו”ל להטור להביאו דאינה נאמנת לחברתה שלא תצטרך לחכם. אבל זאת דאינה נאמנת בבואה לפני חכם, פשיטא כנ”ל. והא דנאמנת בכזה ראיתי ואבדתיו, הגם שכתבנו לעיל בדיבור הקדום דכל שבעי הבחנה יתירה בעי חכם דוקא, י”ל דשאני הכא, דאית לה חזקת טהרה, ובאי אפשר גם ספק להקל מעיקר הדין. ומה דפסקינן בריש סי’ ק”ץ בשם יש מי שאומר, דבהרגישה שנפתח מקורה ובדקה ולא מצאה כלום טמאה, דהרגשה דאורייתא, נראה דהיינו דוקא לדידן, דאין רואין דמים ובל מראה הנוטה לאדמימיות מטמאין. אבל בזמן הש”ס, דהיו רואין דמים, מהיכי תיתי נוציאה מחזקת טהרתה, אם היא שלא בשעת וסתה? ועכ”פ אין זה אלא חומרא, ולא מעיקר הדין, ואכ”מ להאריך יותר, ודו”ק.