דף מ”ה

דף מ”ה ע”א גמר’ דא”ר חלבו א”ר, נקבים שיש בהם חסרון מצטרפין לכאיסר וכו’. וכתב הרא”ש ז”ל דהא דמצטרף גם השלם שביניהם בנקבה כנפה, משום דסופו ליטול השלם שביניהם. וראיתי בס’ יריעות שלמה שהקשה, דלפ”ז הוה כאן תרי רואין, דחסרון כאיסר גופא, כתבו התוס’ לעיל, מ”ג ע”א ד”ה הנך דאפקת, נמי מטעם סופו לפסוק רובא טרפה. ותרי רואין לא אמרינן, כמו שהביא הש”ך, בס’ ל”ה סקי”ד, בשם המ”ב לענין שני כיסי וורדא דכשר, משום דיתר כנטול דמי, וסוף הוורדא ליטל ע”י חסרון הכיס, דהוה תרי רואין זאת לא אמרינן. ולי לק”מ, דסברת המ”ב לא שייך אלא בשני אברים כמו כיס וורדא, ובכיס לא שייך שום טרפות מצד עצמו, אלא כל שניטל הכיס סוף הוורדא ליטל, בזה שפיר שייך לומר דשני כיסין לא איכפת לן. לא מבעי למאן דס”ל דכל יתר כנטול הוא חק בלי טעם, כי מצי יחי’ ימים אין מספר, א”כ לא שייך כל יתר כנטול אלא באבר דאית בי’ טרפות מצד עצמו כמו ברגל, אלא אפילו לדעת הרמב”ם דס”ל דכל יתר סופו להנטל, וכאשר ביארתי הני שיטות לעיל, מ”מ כל זמן שלא ניטל, עדיין יש להוורדא הגנה הצריכה. ובטרפות הלא בעינן מחסרא אבר עתה, ולא משום סוסו ליטול. וכל מה דפסלינן ע”ש סופו, הפירוש דכבר עתה החולשה ניכרת בהאי אבר שאין פועל פעולתו, וכאשר ביארנו זאת במ”א, ולכן כאן בשני כיסין, כל זמן שההגנה של הוורדא קיימת, לא שייך לומר דהוורדא מרגשת חולשה משום דסוף ההגנה שלה ליטל. אבל כאן בגרגרת, דהכל בחד אבר שהטרפות תלוי בו, מה לי חד רואין או תרי רואין. וזה ברור ואמת, ודו”ק

ע”ש גמר’ אר”ש ב”נ וסימנך חייתא דמתנח בי’ מוחא, ארבב”ח אריב”ל, כנגדו בביצים ניכר, עכ”ל. הנה על האי מימרא דריב”ל, פרש”י דמתוך שהקרום התחתון של מוח דק מאד, ואין ניכר לגמרי ונראה כמוח עצמו, הוא נותן לו סימן בביצים, עכ”ל. ולא פי’ כן בהא דרשב”ג דנותן ג”כ סימן חייתא דמתנח בי’ מוחא, משום דהאי סימנא קאי נמי אדינא דעד דאינקב תתאה, וקאמר חייתא דהיינו שק, כלומר דהחיות תלוי בקרמא דתתאי, דכל זמן שהמוח מונח בתוכו בלי מפריע, קרי לי’ חייתא, ר”ל שהוא משמר החיות. אבל ריב”ל לא נתן סימן על הדין, רק על מציאות הקרום, ולכן לא קאמר נמי, וסימנך, אלא שרצה לציין מקום הקרום התחתון. וע”ז קשה לרש”י הא קחזינן אותו. לכן מפרש, דמשום שהוא דק מאד ואין ניכר, צריך לסמנו כמו שהוא בביצים, ודו”ק

ע”ש גמר’ אר”ש ב”פ אריב”ל משום ב”ק, מוח כל מה שבקדרה נדון כמוח, התחיל למשוך נדון כחוט השדרה
ומהיכן מתחיל למשוך וכו’. ומהיכן מתחיל למשוך דשאל לכאור’ אינו מובן, דשפיר מציין כל מה שבקדרה הוה מוח, וכאשר יוצא מן הקדרה הוה חוט. ויותר פלא דכאשר נותן סימן בפולין, עדיין יש לו מקום ספק, וכנגד פולין עצמו אינו יודע, ומסתבר כלפנים, והוא לחומרא. ומסתמא מיד כנגד תחלת הפולין הוא מתחיל למשוך, דאל”כ לא היה מסתפק כנגד הפולין מאי. ומ”מ קאמר דמסתבר כלפנים. ועיין לקמן, נ”ו ע”ב, גבי זפק קאמר ריב”ל דגגו של זפק נידון כושט, ופריך נמי היכא כל שנמתח עמו. והנה המה סברות הפוכות, דכאן במוח קאמר אע”פ שמתחיל למשוך, חשוב כמו מה שהוא בתוך הקדרה, ובזפק הוא להיפך, דכל שהתחיל למשוך נידון כחוץ לזפק. אלא, דכפי הנראה, אזלינן הכא לחומרא והכא לחומרא. אבל הש”ס קאמר מסתבר כלפנים, משמע דלאו מצד חומרא שדינן אותו לפנים

והנלפע”ד, דהאי מקום שהתחיל למשוך, לעולם יש לדון לכאן ולכאן. אבל מסתבר דנספח להיותר חשוב
ולא להקל ממנו, וכעין שאמרו הוי זנב לאריות ולא ראש לשועלים. ולכן במוח וחוט שדינן לי’ למוח, שהוא היותר חשוב, ובזפק וושט, שדינן לי’ לושט היותר חשוב. וממילא נמצא להכא לחומרא והכא לחומרא, ודו”ק

ע”ב גמר’ ניקב הלב לבי”ח, בעי ר”ז, לבית חלל גדול או לבית חלל קטן, ופרש”י חלל גדול חלל האמצמי, חלל קטן הרבה חללים קטנים יש לו סביב, עכ”ל. ולא ידעתי איה המה הני החללים הרבה. והרשב”א בתוה”ב, וכמובא בטור, ריש סי’ מ’, כתב דג’ חללים יש ללב, אחד גדול באמצע, ושנים קטנים ממנו, אחד בימינו ואחד בשמאלו. ולפ”ז החללים הקטנים הרבה שהזכיר רש”י כשרים בנקבו, כי לא דיבר מהם כלל. וניחא לישנא דבית
חללו, דלא דיבר אלא מבית שהחללים מתקבצים בתוכו. ועיין בח’ ק”ז ז”ל, והנה הרמב”ם בפיה”מ, וכן בחיבורו הגדול, כתב דרק ב’ חללים יש ללב, אחל גדול בימין, וקטן ממנו בשמאל, וכן הוא בחכמת הרפואה, אלא שהם אמרו שיש ד’ חללים ללב, ב’ חללים גדולים, ולמעלה מהם, ולא מן הצדדם, ב’ קטנים הנקראים “פארקאממערן”. והוא הנכון לפרש הגמר’, דמסתפק ר”ז אי חלל גדול קאמר, דהיינו ב’ הגדולים שהמה “הויפטקאמערן”, כי אפילו יהובנא לי’ לרמב”ם דשל הימין גדול קצת משל שמאל, לא מסתבר דבשביל האי שינוי כ”ש, נחלק בהם לענין טרפות. אבל קמבעי על הני שני חללים “פארקאממערן”, שהם למעלה אי הנקב פוסל בהם. וזה ברור לפע”ד, ודו”ק

תוס’ , ד”ה נתמזמז מוחי’ דדין תימא לריב”ם, דמייתי ראי’ ממוח דראש, דשיעורו בנקב משהו למוח דחוט השדרה, דשיעורו ברובו. ועיין בת”ח יישוב נכון ע”ז, אבל לפע”ד בלא”ה נראה דלקושי’ זו אין לה מקום אלא לשיטת הרי”ף דקרמא תתאה לחוד נמי טרפה. אבל לר”ת, דתלי בעילאה, ומכש”כ לדעת הרמב”ם ושאר פוסקים, דנקבו תרווייהו דוקא, שפיר יליף שדרה ממוח, דאם המיזמז מהני לינקוב שני עורות זו ע”ג זו, ורחוקות זו מזו, מכש”כ שמהני לפסוק עור אחת. ועיין בח’ ק”ז ז”ל, ודו”ק

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s