(update II) דף מ”ו

דף מ”ו ע”א גמר’ ניטלה הככד וכו’, הא נשתייר הימנה כלום וכו’, ל”ק הא ר”ח והא רשב”ר, כי הא דר”ח זריק לה ורשב”ר מטביל לה, עכ”ל. כבר כתבנו למעלה כי יש לתמוה על האי תירוץ דלא מצינן כעין זה בש”ס לתלות ב’ משניות דסתרי אהדדי, חדא בתלמידו דרבי, ואידך בבנו של רבי מסדר המשניות. וחתני הרב מו”ה חיים צבי רייך נ”י אמר פרפרות נאה, דשניהם ס”ל כזית, אלא דלמאן דזריק לה, ואין הריאה חשובה בעיניו, כל שנשתייר פחות מכזית, לא נשתייר כלום קרי לי’, ולמאן דמטביל לה, והיא חשובה בעיניו, תנא ונשתייר ממנה כזית. והוא ע”פ מה דאיתי בביצה, ט”ז ע”ב, דתנן שייר ממנו כ”ש סומך עליו לשבת, וקאמר בגמ’ מאי כ”ש, לאו אע”ג דליכא כזית, לא דאית בי’ כזית, ופרש”י ולגבי ככר שלם קרי לי’ כ”ש. וא”כ, ה”ה דנשתייר כ”ש קרי לי’, ולא כלום, ולפי דעתי יש לומר להיפך, דבדבר שאינו חשוב, אפילו נשתייר כ”ש, ולא כלום קרי
לי’. יהי’ איך שיהי’ אין זה דברי אגדה, ואין לקבלו בתורת אמת. אבל האמת שכוונת הש”ס שהם גרס’ במשנה כן, וכאשר כתבנו למעלה, ודו”ק

תוס’ ד”ה עד ועד בכלל, או עד ולא עד בכלל, מדאמר בפרקן לקמן כל שיעורא חכמים להחמיר ליכא למיפשט
דהני מילי במשנה או בברייתא, אבל הכא מימרא הוא, עכ”ל. הנה התוס’ בזה לשיטתייהו אזלו, דלקמן דקאמר חוץ מכגריס של כתמים, פרש”י ז”ל, משום דכתמים דרבנן אזלינן בשיעורייהו לקולא. אבל התוס’ שם פירשו דכך היא המדה, דלא ניחא להו ברש”י משום דלא קאמר חוץ ממילי דרבנן, ופורט דוקא גריס של כתמים. ולפי פירושם זה, שפיר מחלקין בין משנה וברייתא למימרא דאמוראי, דלישנא דתנא לחוד ולישנא דאמורא לחוד. אבל לפרש”י, דגם במשניות אנו מסופקים אי עועב”כ, אלא דבדאורייתא אזלינן לחומרא, ובדרבנן לקולא, כמו בכל ספקא דעלמא, מה בין משנה למימרא דאמורא? אבל לשיטתו לקמן בלא”ה קושי’ התוס’ דהכא לק”מ, דהרי רש”י מפרש לקמן דבכל הני דקמייתי מסתפק אי משערינן בשוחק או בעצב, וזאת פשיטא דאינו אלא אצימצום של חוט השערה, ובזה קאמר מדאורייתא לחומרא ובדרבנן לקולא. ואין ענינו לכאן, דהכא קמסתפק על שטח גדול של בין הפרשות, אי הוא בכלל או אינו בכלל. וזה ברור. ועיין לקמן, דף נ”ד ע”ב וריש דף נ”ה מה שכתבתי שם, ודו”ק

ע”ש גמר’ הריאה שניקבה רב ושמואל ור”א דאמרי קרמא עילאה, ואמרי לה קרמא תתאה. ופלא בעיני הלא ריאה שניקבה ולא קרומי הריאה שניקבה קתני, ועיין שם בפיה”מ, וכן הוא במהר”מ שיף ז”ל שם, דלא קתני קרומי הריאה כמו במוח, דקתני קרום המוח, משום דהטרפות הוא דבשר הריאה הספוגיי ניקב ומוציא הרוח מתוך הנקב. ואיך יעלה עה”ד דחד קרום שניקב טרפה? אלא שראיתי בת”ח כאן שכ’ וז”ל: “הא דלא נקט מתני’ קרום של ריאה כדקתני קרום של מוח, משום דקרומי הריאה דבוקין ומחוברין בבשר הריאה, וכי חדא ננהו וכו'”, עכ”ל. ולפי טעם זה יש מקום לומר דה”ה ניקב קרום אחד מקרי ניקבה הריאה, אלא דדברי הת”ח קשה להולמם, דאם הכל ריאה מקרי, למה לא נפרש ניקבה הריאה מעל”ע כמו ניקבה הטחול? ור”ש שפיר קאמר עד לבית הסמפונות, דיש נקב מפולש שלח נגע בסמפונות, דזאת ודאי כשר לר”ש דבעי סמפון גדול, וצ”ע

לכן נראה לפע”ד לפרש, דלכ”ע ריאה שניקבה דמתני’ מיירי שהגיע הנקב לבשר הריאה, דמש”ה קתני ריאה ולא קרומי הריאה. מ”מ קסבר חד מ”ד דבניקב קרום עליון טרפה מצד סופו לינקוב, אע”ג דהמשנה לא קתנ אלא עיקר הטרפות שנלממ”ס, אבל אנן מוסיפין כל שסופו לינקב נמי טרפה. אלא דכבר כתבנו לעיל דכל שאין הטרפות בגוף האבר, לא פסלינן ע”ש סופו, כמו בכיס הוורדא דלא אמרינן תרי רואין, עיי”ש. וא”כ ה”נ אי הטרפות הוא בבשר ולא בקרומים, לא שייך להטריף בקרום העליון, משום דסוף התחתון לינקב, ובזה פליגו הני
אמוראי אי הטרפות בקרומין או בריאה עצמה

ומזה יש לתמוה על שיטת התוס’ דלקמן. דסרכות מטעם סופו לינקוב מטריפין. איך אפשר זאת כיון דהטרפות
בבשר שניקב. והבשר עדיין אינו מרגיש שום חולשה, ועושה פעולתו לרחף על הלב באין מפריע. אין כאן מחסרא אבר, אלא דתימא זו יש בכמה וכמה טרפיות שאנן מטריפין, ודו”ק

גמר’ וא”ר הני תרתי אונה דסריכן להדדי לית להו בדיקה, ולא אמרן אלא בשלא כסדרן, אבל בכסדרן היינו
רביתייהו, עכ”ל הגמ

הנה רבו הפירושים במימרא זו. ולכל או”א נמצא חומר או בלשון או בענין עצמו, עד שקשה להכריע ביניהם, ולהלכה אנו מחמירין ככולן. ואבאר בזה

פרש”י ז”ל דכל סירכא, הן כסדרן והן שלכ”ס, מורה על נקב שהיה ונתרפא, והוה קרום שעלה מח”מ. ומ”מ
בכסדרן כשר, משום דשוכבות האונות זע”ז ואינן מתפרקות והקרום הולך ומתחזק, ושלכ”ס מפרש רש”י, דשתי אונות החיצונות נדבקו בסרכא ממעל לאמצעית, או מתחתיה. ועל פירושו הקשו בתוס’ הכי עדיף סכ”ס מקרום שעמ”מ בלא דיבוק למ”א? ויותר קשה דרש”י סותר את שיטתו, דלעיל דמפרש קרום שעמ”מ אינו קרום מחמת שכ’ שפ”א שם טרפה עליה, אינה חוזרת להכשרה, ולא מפני שסופו לסתור, עיי”ש מה שכתבנו בזה, וא”כ מה
מהני האי סרכא להחזירה לכשרותה. עוד קשה מאד הלשון והסידור דהאי מימרא אליבא דרש”י, דקאמר סתם תרתי אונה דסריכן להדדי, ומסתמא כסדרן משמע, וכדרכן לסרוך כאשר עיננו רואות דמחדא לשלישית הוא רחוק המציאות, כאשר נודע זאת לכל העוסקים בביהמ”ט. והוול”ל תרי אונה דסריכין להדדי כשרה, ושלא כסדרן טרפה. אבל הוא אומר להיפך דתרי אוני דסריכין להדדי, ל”ל בדיקה , ואח”כ מפרש והנ”מ שלכ”ס, שהוא דבר דלא שכיח וגם לא מישתמע בלשונו, גם האי ל”ל בדיקה דקאמר, אינו מובן וטרפה הוול”ל. ועיין ברא”ש, בשם הרמב”ן, דטעמא קיהיב דמש”ה טרפה משום דל”ל בדיקה. אבל סכ”ס יותר מובן הי’ לומר טרפה סתם, ובפרט שיש לדייק אבל בכסדרן אית לה בדיקה. והרי באמת כסדרן לא בעי בדיקה כלל, עיין ברא”ש. וכן משמע מפרש”י שכ’ היינו רביתייהו, והדרה בריא, משמע דאפילו מפקא זיקא לית לן בה, דסופו להיות נסתם, דרש”י ע”כ מוכרח לסבור כן דאי קודם שנסתם טרפה הוה, תו לא מתכשר בשום סתימה בעולם, כמו שמבואר לעיל, מ”ג ע”א. ועוד קשה על רש”י למה הוצריכו חז”ל בדיקת הריאה כיון דכל סרכות כשרות חוץ מסרכא שלכ”ס, שהיא מחדא לשלישית דלא מיתרחש אלא לעתים רחוקים. ולכאור’ הייתי אומר דלדעת רש”י משום שאר ריעותות דשכיחו בריאה, תקנו. ויש סמך לזה ברש”י לעיל, י”ב ע”א ד”ה פסח, שכ’ שם ונקובת הריאה משום דשכיח בה ריעותא בדקינן וכו’, עכ”ל. הרי דנשמר לכתוב סרכות, אלא ריעותא סתם. אולם לקמן, דף נ’ ע”ב ד”ה מאי, כתב בפירוש ובסריכי דריאה , משום דשכיחן, בדקינן בתרייהו, אם לא שנאמר דלרש”י גם סכ”ס בעי בדיקה, וזה אינו מכוון לשיטת רש”י דאפילו לא סופו לפסוק, לא מהני סתימה כנ”ל. לכן שיטת רש”י בכל ענפיה א”א להעמידה לפע”ד

שיטת התוס׳ דסרכא בין כסדרן ובין שלכ”ס, אתא בלא נקב מחמת ששואבות כל מיני משקה, ומ”מ שלכ”ס טרפה, משום דסופה להתפרק ולנקב הריאה, וכסדרן ושלכ”ס, שניהם בתרי אונה דסמיכא, אלא דכסדרן הוא מחיתוך לחיתוך, ושלכ”ס מחיתוך לגב, או מגב לגב, ולשון כסדרן ושלכ”ס דקאי לפי הפשט הפשוט על סדר האונות, אינו מדוקדק לפי פירושם. והרי תראה שכתבו “כסדרן” דוקא באותו ענין ששוכבת זו אצל זו, ר”ל מחיתוך לחיתוך, הרי דצריכין להוסיף ביאור, כדי להביננו, דדוקא באותו ענין ששוכבות, אם נסרכו מקרי כסדרן. אבל לעומת זה מרווח לן, דשלכ”ס הוא השכיח, וכסדרן הוא הלא שכיח, כידוע זאת להשוחטים. ולכן שפיר קאמר, סתם, דל”ל בדיקה. ואח”כ מפרש והנ”מ שלכ”ס השכיח. אבל אם אירע בכסדרן, היינו ריבותייהו, צריך לפרש, כמו שפי’ ר”ח, שהוא דרך ריביעתן, וכמו מרבעיתייהו, ומה”ט אין סופו להתפרק. אבל אין לפרש דרגילות להיות, דאדרבה שלכ”ס יותר רגילות להיות, ומ”מ טרפה. ומה שיש מן החומר, לפי פירושם בלשון המימרא, הוא מה דקאמר לית להו בדיקה, דבדיקה מה בעי הכא? הלא לא חיישינן שכבר ניקב, אלא שעתיד
להנקב, והוול”ל הטעם דסופו לינקוב. ועיקר זה חסר. אבל העיקר מה שיש מן התימא על שיטת התוס’ הוא האי סרכא הוא כדבר שחוצה לה, וכמו קוץ ומחט, שסופו לינקוב. ועיין ביו”ד, סי’ מ’ ובפרמ”ג שם בשם הלבוש, דלא מטרפינן ע”ש סופה אע”פ שבודאי ינקב המחט את הלב מעל”ע. אבל כ”ז שלא ניקב, אין כאן מחסרא אבר, ומכש”כ כאן, שהטרפות אינו בנקיבת הקרומים אלא בנקיבת בשר הריאה, וכדקתני במשנה, הריאה שניקב. וכל זמן שהקרומים קיימים, אע”פ שחלושים המה וסופן לינקוב ע”י האי סרכא, מ”מ כל זמן שלא נקבו, הרי הריאה
משמשת בגוף לרחף על הלב כמאז, ואין כאן מחסרא אבר עתה, אלא סופו להתחסר. ואם סופו להתחסר אבר טרפה, ק”ו ב”ב של ק”ו, מסוכנת, שסופה להתחסר מכל וכל, שתמות בעוד שעה או שתים, שתהי’ כטרפה. והוא תימה רבתא על שיטת התוס’. ועיין בעיקר יוד, ולקמן מ”ח ע”א בחדושנו

ודע דבין מדברי רשי׳י ובין מדברי התוס’ נראה דלא דיברו אלא מסרכות ממשיות המדבקים האונות יחד, ולא מחוטין דקין הנמשכים מאחת לחברתה, דו”ק ותשכח. אלא דהרמב”ם, והטור אחריו, כתבו דחוט הנמשך וכו’, ואפילו הוא דק ביותר, הוה סרכא. והנה לדעת רש”י, דסרכא מורה על הנקב, אפשר דגם האי חוט דק, כן הוא מורה. אבל לדעת התוס’, דסופה להתפרק ולינקוב, איך אפשר לומר כן על חוט דק, שבתנועה קלה של הבהמה
תוכל לפסקו, שבטח תנקוב הריאה ע”י האי פסיקה? וכל מישירצה, יוכל לנסות את זאת אם יתפרקו האונות מהדדי, אם יופסק הסירכא או תקרע עמה קרום הריאה. אלא דברמב”ם מבואר דמעיקר הדין אין לאסור דיבוק ממש, ומאחת לשלישית, כדעת רש”י, כי כן פסק בפ”ח ה”ח. והוא מימרא דרבא. ולהני חוטין היה סגי לחותכן ולבדוק בפושרין אם אין כאן נקב, אלא דמצד המנהג אוסרין אותן. כן כתב בפי”א ה”ו, עיי”ש. ויש עוד שיטה שלישית, והוא שיטת הראב”ד ז”ל, דסרכא שלכ”ס מורה על נקב, וכרש״י. אבל כסדרן הכי ריבותייהו, ר”ל רגילה לבוא בלא נקב מחמת הפשטת הליחה והזיעה, וכמש”כ התוס’ בכלל הסרכות. וזו השיטה היתה היותר מתקבלת על הלב מצד הדין, אבל מה שיש להפליא עליה, כי קשה להאמין שהסרכא היוצאת מכח הזיעה אינה מתדבקת אלא כסדרן, וסרכא היוצאת מתוך ליחות הנקב מתדבקת דוקא שלא כסדרן. הוא דבר שאין הדעת הבריא סובלת

ועכ”פ היוצא לנו מכל האמור, כי עיקר טרפות הסירכות חותם החומרא עליה, ועכ”פ אינה דאורייתא, דהרי
ההלכה שאמרה ריאה שניקבה, א״א להעמיס בה סירכא של התוס’, וסירכא שלכ”ס של רש”י בלא”ה אינה שכיח כלל כמש”כ לעיל. ולכן אני תמה אקרא על רבנו הש”ך ז”ל שכתב ביו”ד, סי’ פ”א סק”ט, דסרכא גמורה שלכ”ס ודאי טרפה ולא ספק. ואם היה כדבריו, אז לא היתה דברה התורה מדרוסה, משום דדיברה בהווה כמש”כ הרמב”ם, אלא מסירכות שהמה המצויות כ”כ עד שהוצרכו חז”ל לתקן בדיקת הריאה, ועד שנטרפה בהמה אחת מפני שנדרסה, נטרפות אלפים בהמות על סרכות הריאה. וגם מעולם לא שמע או ראה איש, שבהמה מתה ולא מצאו לה סיבה אחרת אלא שריאה שלה סרוכה. ובר מכל הלין טעמין, שכח הש”ך דאיכא תנא ר”ש במשנה, דאית לי’ עד שתנקוב לביה”ס. ולדידי’, הלא כל הני טרפיות של סרכות ועוד ועוד, כולן נפלה בבירא
כמובן. והרי לקמן, דף מ”ט ע”א, כמה אמוראים אומרים הלכה כר”ש אלא דבעל מסדר הש”ס מסיק, דאין הלכה כר”ש. והוא לחומרא ומספקא, אבל עכ”פ, אין יוצא מידי ספק דשמא הלכה כר”ש. ואיך כתב הש”ך דטרפות הסירכח הוא ודאי טרפה, ולא ספק? ודו״ק

תוס׳ ד”ה אין מקיפין בבועה, כשניקבה היכא דלא ממשמשא ידא דטבחא וכו’ ע”ס הדיבור. סוף דבריהם הם שפת יתר, דפשיטא דבועה יחידית כשרה. אבל כוונתם, לעומת שיטת רש”י דלקמן, נ’ ע”א, דמקיפין רק בחדא בהמה ולא מבהמה לחברתה. וא”כ, ע”כ מיירי הכא דיש לבהמה זו תרי בועי, לכן כתבו דבתרי בועי נמי כשר אם לא סמיכי להדדי. והכא ברחוקים מיירי. שוב ראיתי במהרש”א מהד”ב שנתעורר על דברי התוס’ והניחם בצ”ע

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s