דף מ”ז ע”א אמר רבא ה’ אוני אית לי’ לריאה וכו’, חסיר או יתיר או חליף טרפה. מדלא הזכיר וורדא, ע”כ בזמנם לא היו לבהמות וורדא אלא להני חיוי ברייתא, וממילא לרבא כל דאית לה וורדא הוה יתיר וטרפה, וה”ה לר”א כן. ומ”מ אנן מטריפין בין חסר ובין יתר ורדא. ועיין בב”ח סי’ ל”ה, ודו”ק. ובעיקר הענין של חסר יתיר וחליף, יש בזה ב׳ שיטות, הרשב”א בתשו’ כתב דחסר וכן יתיר מתחלת ברייתו יוכל לרבות כחול ימים, ומ”מ טרפה, דיתר כחסר, וחסר כנטול, עיין ש”ך, יו”ד ס’ נ”ז סקמ”ח, ובפרמ”ג שם. ולכאור’ חסר כנטול לא מצינן, אלא דצ”ל דהוה בכלל כל יתר כנטול. והוא קיצור לשון, ור”ל יתר כחסר וחסר כנטול, כאשר כתבנו לעיל, מ”ג ע”א ברש”י ד”ה לא תיפק. ולפ”ז כל יתר וחליף בריאה בכלל ריאה שנקבה, וההלכה לא אתא אלא על נקובה. אלא הלכה אחרת אתא על כל יתר כחסר וחסר כנטול. ובכל האברים, וה”ה בריאה וחסרה, ריאה דמתני’ כר”ש או כרבנן, וס”ל חסרון בפנים שמיה חסר, אבל לא חסרון אונות, דלא אתא אלא בהלכה מיוחדת כנ”ל. אבל הרמב”ם בפיה”מ, וכן בחיבורו יד החזקה, ס”ל דחסר מנין האונות הוא בכלל חסרה הריאה, דאתא בהלכה בין חי”ט, ועיין לעיל ר”פ, דלרמב”ם לשיטתי’ דכל היכי דקתני ניטול, חסר כשר. ע”כ לית לי’ דחסר
כנטול, וממילא גם יתר כחסר אינו הלכה, אלא דיתר אינו יכול לחיות כמו חסר דמחליש כח האבר ע”י שיש יתר, ואין אחד מהם יוכל לעשות פעולתו כראוי, עיין בהגהות מהרש”ש שם על הא דכל יתר כנטול. ואי דחזינן דאסר או יתר חיין ימים רבים, לרמב”ם לא קשה לי’, כאשר כבר ביארתי זאת לעיל, ודו”ק

ע״ש גמר׳ האי ביני וביני וכו’ וקרי לטבחא ע”י עינונותי’ דוורדא. ופרש”י צ”ל אונה קטנה על שם קלישתה ואדומה, עכ”ל. הנה ממה דקרי לי’ בני וביני ועינונותי׳ דוורדא׳ הוציאו האחרונים כמה וכמה הלכות, להטריף שינתה מקומה ותוארה, עיין בסי’ ל”ה בהגה. וראיתי מקשין למה לא נקפיד שתהי’ אדומה ביותר דע”ש זה קרו לי’ וורדא (ולא נאכל בשרא כלל). ואמרתי דיל”י דבכל הני שינויים במקום ותואר שהם מתולדה, יש לומר דהאי לאו וורדא היא, אלא יתרת אחרינא, והוא חסרה וורדא וטרפה. אלא בשינוי מראה, דאפשר שנשתנה ע”י חולי וכדומה, אין כאן הוכחה לומר דחסרה וורדא, ומשום שינוי זו, אין להטריף כמובן. אלא דאחר האמת הלזה, נפלו כל הני חומרות בבירא, דכיון דשם וורדא לא מורה על שום פסול, למה נדרוש שם עינונותי וביני וביני? ובלא”ה אני תמה על הני חומרות, הלא כפי דמוכח מגמ’ אין זה אונה קבוע, וכפי שכתבו התוס’, בדורותם באמת רק חיוי ברייתא היו להם. ומש”ה רבא לא הזכירה במנין האונות. ואיך אפשר לחדש טרפיות חדשות כאלו ע”ס קנה רצוץ כאלו דלכל הרואה בעיני שכלו הישר את השקיל וטרי’ לא ימצא בכל הני לשונות מקום לדקדק בהם? הרי אמר האי ביני וביני, יאמר נא האומר איך נוציא מזה דאם עומדת בין ארוכה ועבה לאומה תו לא מקרי ביני וביני? וממה דאמר ר”ה לר”א, וקרי לי׳ טבחא עינונותי’ דוורדא, ודאי דליכא למשמע מני’ מידי, דהרי ר”א לא ידע מהאי ביני וביני כלל, ורצה למיטרף מאן דאית לה, והשיב לו ר”ה, דכל בני חיוי ברייתא אית לבו. ולחזק דבריו הגיד לו דקרי לי׳ טבחא עינונותי’ דוורדא. ולא עוד, אלא דזדאי לא ממה דקרו לה טבחא ילפו, אלא ממה דהגיד לו ר”ה דקרו לה כן. ואיך אפשר לומר דר”ה, דהשיב לר”א שרצה להטריף בדאית לה דאין להטריף משום דלחיוי ברייתא אית להו, שמחדש לו ברמז דאדרבה אי לית לה, או אפילו רק שנתה מקומה ותוארה, טרפה. ולא יכולתי לשלוט ברוחי מלהגיד כזאת, ודו”ק

ע”ב גמר’ אמר רפרם, האי ריאה דדמי’ לאופתא טרפה, א”ד בחזותא וא”ד בגישתא וכו’ וא”ד דשיעא דל”ל חטוכי דאוני. הרמב”ם ז”ל פסק ככל הני א”ד דטרפה מספק, אבל בהאי דשיעא פסק דטרפה ודאי. וכ’ הב”י בטעמי’ דבכל הני מאן דמטריף בהא לית לי’ דאחרינא, אבל בהא דשיעא, דל”ל חתיכי דאוני בלא רפרם, הלא חמשה אוני בעינא, ולהאי לית לה. ותיתי לי כי קיימתי דבר זה מדנפשאי, אלא דקשי לי’, דא”כ מ”ד דשיעא, רפרם מאי קמ”ל? דהרי אפילו חסר אונה אחת טרפה. וע”כ לומר דיש איזה סברא לחלק ביניהם, עד דהוצרך להשמיענו דשיעא כולה נמי טרפה, והדרה הקושי’ לדוכתי’. אבל הנלפע”ד דבאמת בזה פליגו הני אמוראי על האי מ”ד דשיעא, דלא על חנם בקשו חשבונות רבות לפרש האי אופתא במישושא בחזותא וכדומה, והניחו היותר מסתבר דשיעא, דיש לו סמך גדול בדרבא עכ”פ, דבעינן ה’ אונות. אלא ודאי דהני ס”ל דהא פשיטא, וק”ו
מחסרה אונה אחת. ולגבי זאת הלכה כרבים, ונדחה האי פירוש, וממילא הוה ודאי טרפה כהני שאר מ”ד דס”ל דהאי דשיעא ודאי הוא, ואינך ספקא הוה. רלא ידעינן לאיזה מהם כיוון רפרם

ובא וראה איך מבואר דבר זה מתוך סידורו של רבינו הרמב”ם ז”ל, דבהל’ ב’ כתב, חסר מנין האונות וכו’ טרפה, והוא מימרא דרבא. ואח”כ בה”ו כתב נמצא שתי האונות כאונה האחת ואינו נראות כשתים טרפה, והוא יוצא ממימרא דרפרם דדמי לאופתא, כאשר כתב הכ”מ. ואח”כ בה”ז כ’ נמצאת כולם שתי ערוגות, ואין לה חיתוך אונים, טרפה וכו’, עכ”ל הזה. ותמה עליו הכ”מ דלמה הקדים דין דשתי אונות כאונה אחת, היוצא מדין אופתא, לדין אופתא עצמו, והניחו בתימא עיי”ש. ולפי הצעתינו הכל בדיוק ובהשכל וברוה”ק שבו מסודר, כי הרמב”ם פסק כהני א”ד דלא מפרשי האי דרפרם דשיעא, אבל הא דשיעא נלמד מרבא, דבעינן ה’ אונות, וממילא שתים כאחת ומכש”כ ערוגה כולה, שאין לה חיתוכי דאוני, טרפה. ולכן, אחר דאמר דחסר אונה טרפה, שהוא מפורש במימרא דרבא, כתב דה”ה שתי אונות הנראות כאחת, דהוה כחסר, וטרפה. ואח”כ כ’ דכולה ערוגה כאחת, טרפה. והוא ק”ו משתים, אלא דלאפוקי אתא ממאן דמפרש אופתא דרפרם בהכי, דלדידי’ דע”כ מחלק
בין חסר לאופתא, דוקא אופתא כולה טרפה, אבל שתים לא,דמרבא ליכא למילוף, ורפרם דוקא ריאה כולה אופתא קאמר. אבל מאחר דלא פסקינן כוותי’, אלא כרבים דחולקין וסוברים דשיעא מרבא שמעינן, ממילא, הן כולה והן שתי אונות, דשיעא טרפה. וכל זאת משמיענו הרמב”ם ז”ל ע”י שסידר תחלה דין דשתי אונות, דאם היה מהפך הסדר לקבוע תחלה דין דשיעא  תחלה, הוה מצינן לטעות דפסק כמ”ד דשיעא מרפרם נלמד, ולומד
אופתא בשתי אונות מכולה אופתא. וזה אמת לאמיתו בס”ד

ומזה יש השגה על פסק האחרונים להכשיר בשתי אונות הנראות כאחת ע”י סמפון שבתוכם, ומחלקין בין כולה
אופתא למקצת אופתא, דלזה יש מקום להאי מ”ד דרפרם דשיעא קאמר. אבל מאחר דהרמב”ם פסק דלא כהאי מ”ד, אלא לומד דינים דשיעא, הן בשתי אונות והן בכולה, מרבא, אין לחלק בשום אופן בין שתי אונות לכולה ערוגה. וגם זאת אמת לאמיתו, ודו”ק

ע”ש גמר’ ר”ח חלש וכו’ ואייתי קמי’ ריאה שנשפכה כקיתון ואכשרה, א”ר והוא דקיימי סמפונות, מנא ידעינן, מייתינן צעא דקוני’ וכו’, עכ”ל. ויל”ד דאם דוקא לאחר בדיקה כזו יש להכשיר, איך סיפר לן סתם דר”ח אכשרה והעלים מאתנו דבדקה תחלה, או שציוה לבדקה אי קיימי סמפונות, ועל ר”י, דאמר צמי סתם ריאה שנשפכה כקיתון כשרה, יש לדחוק דאחר בדיקה קאמר, אבל בהאי מעשה רב קשה לומר דשתק ולא סיפר לן דבדק תחלה. והי’ נראה דהאי בדיקה אינה מעכבת. ולחומרא אמר רבא וצ”ע, ודו”ק

רש”י ד”ה המתינו לו דאין לך דבר שעומד בפני פקנ”פ חוץ וכו’, עכ”ל. שמעתי מקשין תפ”ל דאפילו היה מחויב למסור נפש גם על שאר מצוות, אבל לא נפש חברו. ואיך יביא את התינוק ליד סכנה בשביל המצוה שלו? ואין זה כלום, כי המצוה על הבן, אלא דהוא לאו בר הכי הוא עתה, לכן מצוה על האב או על הבי”ד, ולכשיגדל באמת מוטל עליו המצוה. כן הוכחתי ממה שפסק הרמב״ם בהל’ מילה, פ”ב ה”ו, הא דרבא, פסחים נ”ב ע”א, דאמר ערל הזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת. הרי דקרי לי’ מילה בזמנה עשה שיש בה כרת ודלא כרש”י בסוגי’ שם, דמפרש דאערב פסח קאי, עיי”ש, דא”כ, הוו”ל לרמב”ם להביא האי דין בהל’ פסח. וע”כ דס”ל דלעולם המצוה על הבן, והוה עשה דכרת גם מלה בזמנו, אלא בתורת זכיה מלין אותו האב או בי”ד. ובמ”א הארכתי בזה. אבל אי קשי’ הא קשי’, דהרי על עשה, בלא”ה לא היינו מחויבים להסתכן הילד, אפילו בלא דרשה ד”וחי בהם”, ולא שימות בהם, דרק לעבור בקו”ע בעינן לתת כל ממנו כדי שלא לעבור. אבל על מ”ע שהוא בשוא”ת, אפילו ממון הרבה אינו מחויב לפזר, ומכש”כ שאינו רשאי להסתכן בנפשו, ולמה לי’ לרש”י להא דאין לך דבר וכו’. ואולי במצות מילה שאני דבלא”ה דרשו עליה הקרא ד”עליך הרגנו כל היום”. וצ”ע ודו”ק

ד”ה שנשפכה כקיתון, בשר הריאה נימוח וכו’ ועכשיו חציו ריקנות, עכ”ל. לא זכיתי להבין למה לי’ לרש”י כולי האי ולא פי’ בפשיטות, כיון שנימוח הבשר. הרי הוא עכ”פ כבשר שרופא גרדו וחסר הכל. וצ”ע, ודו”ק

תוס’ ד”ה שלישי הביאתו לפני, נראה דסבר דבתרי זמני הוה חזקה כרבי, מדאמר המתינו, עכ”ל. דברי התוס’ נפלאים כמו שהקשה המהרש”א ז”ל. ומה שתירץ דר”נ גופא רק ע”י מעשה זו נתברר לו דאין למול האדום והירוק, זה פלא והפלא, דאם לא ברירא לי’ מקודם דבר זה, איך היתר כאן למול אחר שיובלע דמו? דשמא אין בירקות ואדמימות סכנה למול, והני דמתו מסיבה אחרת מתו, והוה לגבי האי שלישי מתו אחיו מחמת מילה. ואולי י”ל כיון דחזי דהני אדומים ומתו, מסתבר לומר דהא גרמא מלתלות בחולה שאינה ידועה לנו. וצ”ע ועיין בח’ ק”ז ז”ל ודו”ק