דף מ”ח

דף מ”ח ע”א גמר’ אר”י ב”מ אר”נ’ ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה. האי סמוכה סרוכה קאמר וכפרש”י דבוקה בצלעות, וזאת א”א אלא ע”י סירכא. ובש”ס ווילנא בפ’ ר’ גרשון כתב בפירוש “כלומר סרוכה”. ויש ליתן טעם למה שינה ר”נ להחליף “סרוכה” ב”סמוכה”. ונלפע”ד, דהוא כדי לאשמעינן דמיירי הכא שלא במקום רביתא, וכדמתרץ לקמן דהיינו במקום שאין הריאה סמוכה לדופן, רק נסמכה עתה ע”י הסירכא. וזאת
משמיענו שפיר במה דאמר ריאה הסמוכה לדופן, כלומר שנסמכה לדופן. וע”ז וכיוצא בזה נאמר “ותבחר לשון ערומים”. ועיין בח’ ק”ז ז”ל, שמחלק בענין אחר בין “סמוכה” ל”סרוכה” י

והנה בסוגי’ זו רבו הפירושים, עיין ברא”י שסידרם והאריך בהם’ ואני לא באתי אלא להעיר כי מתוך סוגי’ זו נפרכת שיטת תוס’ דטרפות הסירכא מטעם סופו לינקוב הוא. ולית נגר ובר נגר דיפרקינהו, דמה שמחלק הש”ס בין סרוכה מאונה לאונה לסרוכה לדופן אין להעמיד כלל לשיטת התוס’, דככר הארכתי בעיקר יוד להראות לך דאין להטריף ע”ש סופו אם לא שכבר נחלה האבר ונחלשה כ”כ עד שראוי לומר עליו דמחסרא אבר. לכן יוצא מפורש מתוך סוגי’ דמסוכנת לעיל, ל”ז, דמסוכנת, אף דבטח תמות מחמת החולי או אפיסת הכח, כל זמן שאין כאן חסרון אבר, כשרה. ושאני טרפה דאסרינן ע”ש שסופה למות משום דמחסרא אבר, כן מבואר בגמ’. וע”כ כוונת הגמ’ דמחסרא אבר עתה, דאי שסופו להתחסר, היינו מסוכנת. ואי נבלה, החמורה, אינה אוסרת ע”ש סופה, טרפה, הקל מינה, לא כ”ש? ועיין בפרמ”ג, ס’ מ’ במשבצות אות ד’, מה שכ’ בשם הלבוש לענין מחט בלב, דשאני חסרון בגלגלת וסירכא בריאה, והוא דבר המתחדש בגופה, משא”כ מחט בסימפונא דלבא, דאין
להטריף משום דסופו לינקוב. וקורט של חלתית, דאסרינן משום דסופו לנקוב ה”ט, דהתחיל כבר לשרוף בהטלת הארס, עיי”ש. והנה אין ספק אצלי דגם בסירכא וחסרון גלגולת צריכין לומר דכבר נחלשו העורות כ”כ, עד שחשובים כנקובים, דאל”כ, לא נדע מה בין סירכא למחט. ועיין בפרמ”ג, שם ובסוף פתיחתו לסי’ ל”ט, שחקר בסירכא לדעת התוס’ אי מצי חי רק עד יב”ח, או עד כד”ח. ואני אומר דא”א לומר דאיכא טרפות דמצי לחיות יותר מיב”ח, דא”כ גם מחסרא אבר רק לאח”ז. וזאת א”א, דהרי בעינן מחסרא אבר עתה, אלא ודאי דסירכא שלכ”ס, ע״י שמושכת לכאן ולכאן, נחלשו העורות כ”כ עד שחשובים כניקוב, ובמו בבשר שרופא גורדו דחשוב כאינו. ותדע דאם נאמר דרק משום דסופו להתפרק ולינקוב העורות טרפה, הלא ידועה דבקל נוכל לחתוך בין הצלעות כאשר הרופאים עושים מעשים בכל יום, ולפרק הסירכות מן הריאה. והרי אמרו כל דאי בדרי לה סמי וחיה, אין כאן טרפות אפילו אין עושין כן. וכן רשב”א מכשיר נחתכו רגליה משום דיכולה לכוות ולחיות, ואיך נטריף הסירכא, שבקל נוכל לסלקה, משום דסופו לינקוכ הריאה? אלא ודאי דחיישינן שככר נחלשו העורות ולא מהני אפילו נסלק הסירכא ממנה. אלא דלעיל כתבתי דאם הטרפות אינה בקרומים אלא בבשר הריאה שניקבה, כדמשמע מלשון המשנה ובפיה”מ לרמב”ם, ג”כ נפרכת שיטת התוס’ דאז גם החולשה שבעורות נמי לא מהני להטריף עיי”ש. אבל התוס’ ע”כ סברו דהטרפות בעווות גופא. אולם מתוך סוגי’ זו מוכח דמשום סופו להתפרק אין זה סתימה, וע”כ משום דאמרינן דכבר אית שם נקב, ולא
דסופו להיות נקב. וצע”ג ליישב שיטת התוס’, ודו”ק י



ע״ש גמר’ ריב”ר הוה קאזיל באתרי׳ דר”י בשוקא דטבחי חזינהו להנך דקיימין צמחי צמחי א”ל לא בעי מר אומצא וכו’, ופרש”י דרוצה היה לדעת אם יכשירנה אם לאו. ובח’ ק”ז ז”ל הקשה מ”ש מהני עובדות דבתר הכא, בהני דקיימי כנדי כנדי, וטינרי טינרי דקאמר, מדמחלפי שם ולא אמר להו מידי ש”מ דכשרים. ולמה הוצרך כאן להאי הערמה כדי לידע דעתו של ר”י, עיי”ש שנדחק ליישב. ולפע”ד נראה פשוט דהני צמחי שהמה מורסא או בועות קטנות, אפשר דבהעברה בעלמא לא הכיר בהם, משא״כ כנדי וטינרי שפרש”י צמחים גדולים וכבדים וטנרי עוד יותר גדולים מהם. וכן הוא ברא”ש דאלו קטנים ואלו גדולים, פשיטא דנפלו בעיני כל עובר דרך שם. ואולי רש”י ז”ל כיוון בפירושו זה ליישב האי קושי’ של ק”ז ז”ל, ונכון הוא ודו”ק

רש”י ד”ה דאינו קרום אבל סתימת דופן סתימה מעלייתא הוא, עיין הגהות מהרש”ש, דר”ל דע”י הסביכה איגלאי דהדופן הי’ סמוך והוה סתימה דמעיקרא. ולא ידעתי למה נדחק בזה. דמה יענה לדעת רש”י בסירכא מחיתוך לגב או מגב לגב בתרי אוני דסריכא להדדי דמקרי כסדרן וכשר ודו”ק

רש”י ד”ה דאינו קרום אבל סתימת דופן סתימה מעלייתא הוא, עיין הגהות מהרש”ש, דר”ל דע”י הסביכה איגלאי דהדופן הי’ סמוך והוה סתימה דמעיקרא. ולא ידעתי למה נדחק בזה. דמה יענה לדעת רש”י בסירכא מחיתוך לגב או מגב לגב בתרי אוני דסריכא להדדי דמקרי כסדרן וכשר ודו”ק

ע”ב גמר’ איתמר מחט שנמצא בריאה וכו’ לימא בהא קמיפלגי דמר סבר חסרון בפנים ש”ח ומ”ס לש”ח. יש להעיר איך קס”ד דבחסרון בפנים קמפלגי, דאז הוו”ל לאיפלוגי בפשט דחסרה ריאה שבמשנה, אי חסרון בפנים קאמר וכרבנן, או חסרון בחוץ וכר”ש כדלעיל. והנלפע”ד דודאי גם בס”ד ידע דנקט פלוגתא זו במחט בריאה כדי להשמיענו דמאן דמכשרי’ לא חששו דשמא דרך הושט נכנס המחט לריאה, אבל הי’ ניחא לי’ לומר דגם דרבנן טרפאי מודים דסימפוני נקט ואתאי, אלא טרפי מטעם חסרון בפנים, דש”ח לדידהו, דאז בקל נוכל להכריע כהני דמכשרי מפני דחוץ מהני כבר יש לנו רבים דס”ל דחסרון בפנים לש”ח, דלעיל התירו ריאה שנשפכה כקיתון, מעשה רב והי’ שם ר”ח ור”נ וכל גדולי הדור, ושתקי לי’. וכן ריאה שנימוקה התיר ר”נ, ותני
כוותי’, ולית כאן ספק לקבוע ההלכה כמכשירין. אבל אי נאמר דדוקא במחט פליגו, והני דטרפו חששו משום דרוב נבלעים דרך הושט, והוא פלוגתא חדשה בין הני תרי כתות של שלשה שלשה, לא ברירא לן ההלכתא, כיון דהיא באיסור דאורייתא, אע”ג דר”י מן המתירין, ולגבי ר”ל, הלכתא כוותי’, מ”מ בשיש עוד חולקין בדבר אין זה כלל לפסוק כר”י נגד ר”ל להקל בדאורייתא. והרי תראה דרש”י ז”ל לא סגי לי’ לקבוע הלכתא כרבנן דמכשרי עד דמצא עוד טעם משום דר”א ור”א בשיטתייהו דמכשרו אזלו. ומעתה הכי פירושא, לימא דבחסרון בפנים פליגו, ר”ל דמטעם חסרון בפנים טרפו הני שלשה, ממילא נדע דאין הלכה כמותן, אלא כהני דמכשרי. ומסיק דפליגו בסימפוני נקט ואתאי, והוא פלוגתא חדשה. אלא דמ”מ סמכינן אמאן דמכשרי כמש”כ רש”י ז”ל. ועתה תראה כי לא לחנם קבע רש”י ז”ל כאן ההלכה, שאין דרכו בכך, משוס דשייך זאת לפשט הסוגי’ כנ”ל. ובכ”מ שתמצא ברש”י קביעת הלכה, יש טעם מיותר בדבר, כי רש”י לא העמיר חבורו אלא לפרש השקיל וטרי’, ולא לקבוע הלכות, ודו”ק                                                                                          י

ע“ש גמר’ האי לחברו אתמר, ופרש”י שקשה ואינו מגין אבל להדי בשרא הבשר שהוא רך נכנס בנקב. ואני תמה דמ”ש מקרומי הריאה שנקבו, דלא אמרינן שהבשר סותם מפנים. ובפיה”מ במשנה [הרב”ם] באמת כתב “והגיע הנקב לבשר הריאה״. ושאלתי השוחטים, ואמרו לי דבהרבה מקומות לא תבצבץ הריאה אף שנקרעו הקרומים. ועמדתי משתומם, דאם כן הוא, אז ודאי כיוון הרמב”ם לזה במה שכתכ “והגיע הנקב לבשר הריאה”, אלא שכחבורו לא הזכיר כלום מזה, וצ”ע

אבל מה דקשה יותר מזה הוא דפריך מהדורא דכנתא שניקב להדי חברי’ דמגין עליה, ואמר ר”א טרפות
קמדמית להדדי, אין אומרים בטרפות זו דומה לזו, שהרי חתכה מכאן וטרפה, וחתכה מכאן וחיה. והוא בעיני כספר החתום, דהתם בטרפות עצמה ודאי אין לדמות, דהרי ראינו חידוש נגד השכל דחותך למטה במקום צוה”ג טרפה, ולמעלה ממנה כשרה. אבל כאן מהגנה המדובר, ושפיר מצי לחקור ולדרוש מ”ש דבמהדורא דכנתא מגין ובסימפוני לא מגין. והוו”ל להשיב כי הכנתא רך וסותם, והסימפון קשה ואינו סותם, כאשר כתב רש”י ז”ל, ולא לעשותו חק שאין להרהר אחריו. והוא פלא והפלא בעיני עד שנלפע”ד דזאת הי’ מכריח את הרמב”ם ז”ל לפרש הא סוגי’ באופן אחר, דז”ל בפ”ז ה”ג: “אחד מסימפוני הריאה שניקב אפילו ניקב לחברו טרפה”, עכ”ל. וכבר תמה עליו הראב”ד וכל הבאים אחריו, דזה נגד הסוגי’ דאמרה דדוקא להדי’ חברי’ טרפה, אבל להדי בשרא כשר. ולפע”ד דהרמב”ם מכח קושי’ הנ”ל היה מפרש הסוגי’ הכי, דהא דמשני האי לחברו אתמר, אין הכוונה כפרש”י דחברי’ קשה ולא מגין, אבל בשרא מגין, דאדרבה, בשרא דספוגי אינו מגין, כמו בניקבו הקרומים בחוץ
דאינו מגין (ועיין בל”א ז”ל שנתעורר ג”כ על זו) אבל קבלה היתה בידם דניקב הסימפון דוקא להדי חברי’ טרפה, אבל להדי בשרא לא, ולא משום דזה מגין וזה לא מגין, אלא דהאי טרפות כן נמסר. ופריך על זה מהדורא דכנתא דמגין, ולמה לא מגין גם הסימפון על חברו? ע”ז מתרץ לו דאין לדמות טרפות להדדי, דכאן הטרפות כן הוא דלהדי חבריו טרפה, ולא מהני הגנה דסמפין, ולהדי בשרא, אע”ג דספוגיי ולא היה ראוי להגן, מ”מ אינו טרפה מאיזה טעם שיהי’ שלא נתגלה לנו כמו, בחתיכת הרגל, דאנו רואים ג”כ דבר שמתנגד לשכלנו, דחתכה
מכאן וטרפה וחתכה מכאן וכשרה. ומה שכתב הרמב”ם, דאפילו ניקב לחברו אין ר”ל דלהדי בשרא מכש”כ דערפה, אלא אפילו להדי חברו די”ל דאיכא הגנה, מ”מ טרפה, כי כן נמסר האי טרפות. וידעתי דהלשון עדיין דחוק, והוא נגד הכלל שכתבנו בהקדמה דבלשון הרמב”ם אין לדחוק, אבל אין כלל שאין בו חוץ, ודו”ק

ע”ש גמר’ האי מחטא דאישתכח בחתוכא דכבדא וכו’ א”ל ר”א אלו אישתכח בבשרא כהג”וו, הוה טריף מר וכו’. ויש לתמוה דשאני דאישתכח בבשרא, דלא חיישינן כלל דאתא דרך בליעהת הפה, אלא אמרינן דמחוץ אתא ע”י חיכוך בכותל או בקרקע. ועיין ברא”ש, דאפילו בקופא לצד החלל מכשרינן משום דע”י שמתחכת אף הקופא עוברת דרך עובי העור בבשר. וא”כ, איך מדמה מחט בכבדא, דודאי דרך בליעת הפה אתא לתוך הגוף, למחט בבשר הירך? ולא עוד, אלא דבעצמו מסיק דסתם מחט בכבדא טרפה, משום דרוב נבלעים הם דרך הושט
ורק באלימתא ובקופא לבר מכשיר. ואיך קמתמה על מר ברי’ דר”י דסבר למיטרפי, ודחי לי’ באלו אישתכח בבשרא דאין לזה שום דמיון להאי דינא? וצע”ג בעיני, ודו”ק

רש”י ד”ה נקובי נקיב, בסה”ד והלכתא כהנך רבנן דמכשרי וכו’ ועוד דקם לי’ בשיטתייהו ר”א ור”א וכו’, עכ”ל. וקשה לי, איך נשמע מהא דר’ אשי, דאית לי’ כרבנן דמכשרי, דהא בכבדא בקופא לגיו מש”ה מכשיר, משום דא”א דעבר בקופא את הכבד שהוא קשה. ולכן אמרינן דרך סימפונות אתא, אבל בריאה, דרכיך, דלא מחלקינן בה בין קופא לבר או לגיו, מצי להיות טרפה לר”א, דאפשר דסבר כרבנן דטרפו משום דרוב
נבלעים דרך הושט. ויל”י, ודו”ק

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s