דף מ”ט ע”א גמר’ האי קשיתא דאישתכח במרה וכו’ והנ”מ בתמרה, אבל דזיתא מיבזע בזע. ופרש”י ומאן דטרף במחט, טרף נמי בהא. והקשה המהרש”א דהא הכא בכבד קיימינן וכו’, ומסתמא נכנסה המחט דרך הושט לכבד, כי בכבד לא שייך בדיקה שהיא שלמה. ותי’ כיון דאישתכה במרה הוו”ל כסימפונא רבה דכבדא וכו’, עכת”ד. ואני תמה, דא”כ, הלא ליכא מאן דמטריף בהא, דהא אמר לעיל, שקילו גילמא דטרופאי. אבל
לפע”ד נראה לפרש דניהו דסימפונא נקיט ואתאי, אבל כיון דמיבזע בזע, חיישינן שניקב המרה והבריא, למאן דחייש לעיל במחט בריאה לשמא הבריא, ומטריף משום דרוב נבלעים דרך הושט, הכא מטריף מטעם שמא ניקבה המרה והבריא. ואע”ג דלעיל לא חייש לשיטת רש”י, לניקבה הריאה והדרה המחט, אלא דחייש שדרך הושט נכנס לריאה, שאני ריאה דרחבה, משא”כ מרה קטנה שקרובה לינקוב ע”י האי קשיתא דזיתא. ואם כנים
דברנו, מיושב בזה גם קושי’ התוס’ שהקשו על פרש”י, דא”כ הוה דלא כהלכתא, דאנן כר”י דמכשיר לעיל פסקינן. ולפי האמור ניחא, די”ל דאפילו ר”י, דלא חייש לעיל לשמא הבריא, היינו דוקא לגבי החשש דדרך הושט נכנסה בריאה, דהוא חשש רחוק אצלו, דניהו דרוב נבלעים דרך הושט, אבל כל הנבלעים דרך הושט
הולכים לחוץ דרך הכרכשתא כדרכם. ואפילו מחט, אם נתעכב בהליכותה לחוץ, נתחבה לאיזה אבר שעוברת דרך שם, אבל לא לצאת לשטח הריאה, משא”כ כאן במרה, שפיר מצי חייש לשמא ניקב והבריא. ותדע דלעיל, דף מ”ג ע”ב, רצה לומר נמצאת איתמר, ודחה לי’ דכל הני חיוי ברייתא קוצי אוכלי. וא”כ בנמצא במרה, דלא שייך האי סברא, למאן דחייש בישב לו קוץ בושט לשמא הבריא, ה”ה דחייש בנמצאת במרה, לשמא נקיב והבריא, כיון דעורה דק מאד, וצר מאוד המקום, ודו”ק

ע”ש גמר׳ יתיב ראב”א קמי’ דר”ה ויתיב וקאמר א”ר מלוך ארישב”ל הלכה כר”ש וכו’, ואין הלכה כר”ש. ופרש”י ז”ל גמר’ קפסיק לי’, ובישיבה האחרונה נפסקו ההלכות הללו הפסוקות סתם בגמ’, עכ”ל. ואני עומד ומשתומם, אם האי הלכה היתה רופפת בידם עד הישיבה האחרונה, ור׳ ביבי ור”י ב”א, אמוראי בתראי, סברו דהלכה כר”ש, וכן נראה דסברו רבה בר תחליפא ור”י בר אבא, דמפרשי דברי ר”ש דלסמפון גדול קאמר, והמה בשם רב אמרו למילתייהו כדנעיל, מ”ה ע”ב. ורבנו הקדוש נמי, אי חסרה ריאה לר”ש קתני, הרי עכ”פ לא הכריע כנגדו, מעתה יש לתמוה על כל הני טרפיות בריאה, סירכות ומראות הפוסלות, דנאמרו סתם בגמ’ נימא דהמה דלא כר”ש, דלדידי בעינן עד שתינקוב לביה”ס, דכל הני משום ניקבו הקרומים או סופו לנקוב טרפה, דלא שייך אליבא דר”ש. ואיך לא נמצא מאן דמכשיר בכל אלו, משום דסובר הלכה כר”ש? ולא עוד, אלא דתקנו רבותינו ז”ל בדיקת הריאה משום סירכא דשכיחו, והרי אדרבה, היא הנותנת דהלכה כר”ש, דבעינן נקב עד הסימפון הגדול, כמו דמצינן בניטל האם בסנהדרין, ל”ג ע”א, דהאכילה ר”ט לכלבים, וחכמים ביבנה דחו דבריו, משום דהעיד תודס הרופא, דאין פרה וחזירה יוצאות ממצרים שלא ניטל האם שלה, וכ’ שם רש”י ז”ל והרי חזינן דמתקיימות. והכא דכוותי’, דמעולם לא שמענו דמתה בהמה, ולא נמצא לה סיבה אחרת אלא שריאה שלה היתה סרוכה או נקובה. ולמה לא תכריע ענין זה את ההלכה? וכבר העיר בשו”ת מהר”ם שיק ז”ל, תשו’ ס”ו ע”ז לענין תחיבת הכרס הרגיל בבהמות, עיי”ש

וכאשר חזרתי על הדברים בשפת ההדפסה, אני רואה כי עדין התמיה שלי דלעיל קיימת, דכפי הנראה, ברור דר”ש ות”ק פליגו בפירוש ההלכה שהיתה מקובלת בידם, דלשון זו, “הריאה שניקבה או שחסרה” היתה מקובלת בידם. ות”ק פירשה הכי, הריאה היינו קרומי הריאה, ומפני שהנקב מגיע לבשר הספוגיי קרי לי’ ריאה שניקבה. ואו שחסרה, חסרון בפנים קאמר, ור”ש לא ניחא לי’ לומר דריאה קרומי הריאה קאמר, וכדקדוק
המהר”ם שיף, דמ”ש מקרום המוח, דבאה ההלכה על הקרום. לכן מפרש דעד הסימפונית קאמר. וא”כ, ע”כ דאו שחסרה ודאי דקאי על גוף הריאה, ולא על חסרון הקרומים לבד. וזה ברור כעיני. ולכן אין בידי למצוא תירוץ לתמיהתי, ודו”ק

ע”ש גמר’ דתני’ כה תברכו את ב”י, רי”ש אומר למדנו ברכה לישראל מפי הכהנים, לכהנים עצמן לא למדנו וכו’. ולכאור’ יש לתמוה על קושי’ זו, דהרי לכהנים אין חלק ונחלה בארץ ומתפרנסים מיתר השבטים, מחלב דגן תירוש ויצהר שלהם. והאי ברכה לישראל הוא כמין אורח מברך לבעה”ב, כן נצטוו הכהנים שומרי משמרת הקודש, לברך את העם, יברכך וישמרך, כפרש”י עה”ת, שיתברכו נכסיהן ויהי’ נשמרים מן המזיקין, וכן
יאר ושלום. הכל לאישור וטובת האומה, שתשכון בטח שענןו השקט ובאישור וטובת האומה. ממילא מתברכים כהניה, ומה צריכין ברכה לעצמן? אבל הנלפע”ד דברכה הנצרכה לכהנים היא שיצליחו בתורה ויזכו לאורה האמיתי כדי שידעו להדריך את העם בדרך הנאה למקום ולבריות, כאשר כל ת”ח צריך להתפלל ע”ז בכל יום, יה”ר שתאיר עיני בתורתך ולא יאמר פי דבר שלא כרצונך וכו’. וע”ז קשאל ברכה לכהנים עצמן לא למדנו, ודו”ק

תוס’ ד”ה, והקב”ה מסכים על ידם, ולרי”ש לא איצטרך קרא להכי וכו’. וזה דוחק, ולפע”ד, נראה דגם בזה רי”ש כהנא מסייע כהנא, כי לכאור’ דברי ר”ע, דקאמר מפי הגבורה לא למדנו, צריכין ביאור, דמנין לו שבעינן הסכמה מפי הגבורה, מ”ש האי מצוה משאר מצוות? למשל, הקב”ה ציוה לעשות מעקה, אע”פ שיפול הנופל ממנו, ר”ל שלא יפול רק מי שראוי ליפול, והוא כדי לצרף את הבריות. כן ציוה לכהנים מקבל פרנסתם מן העם, שיברכו את העם. ואם הקב”ה ימצאם ראוים לברכה ישפיע עליהם, ואם חלילה לא, לא. אבל הענין יתבאר ע”פ
מה שכתב הרמב”ם בהל’ נשיאת כפיים פט”ו, וז”ל:  “כהן שלא הי’ לו דבר מכל אלו המונעים מנ”כ, אע”פ שאינו חכם ואינו מדקדק במצות, או שהיו הבריות מרננין אחריו, או שלא היה מו”מ בצדק, אין מונעים אותו וכו’. ואל תתמה ותאמר ומה תועיל ברכת הדיוט זה, שאין קיבול נברכה תלוי בכהנים, אלא בהקב”ה שנ’ ‘ושמו
את שמי על ב”י ואני אברכם’. הכהנים עושים מצותן, והקב”ה ברחמיו מברך את ישראל כחפצו”, עכ”ל הזהב. ולדבריו כיון כאן ר”ע בשאלתו מפי נגבורה לא שמענו, כלומר שלא תאמר שיש כח בכהן המברך מצד לידתו, יהי’ מי שיהי’, דזה אינו אלא הקב”ה ציוה להם כן, כדי שלא יהיו כפוי’ טובה, שקיבלו מן העם, ונאה לברכם. אבל חלות הברכה תלוי בחפצו ית’, ולא בכהן המברך. זאת דעת ר”ע, מבני הגרים, שאינו מיוחס. אבל רי”ש מיחוסי כהונה, מסייע כהנא, ס”ל דבאמת חלות הברכה תלוי בכהן המברך, זרע אהרן קדוש ד’, אע”פ שמצד עצמו אינו ראוי להאי איצטלא, ודו”ק

ע”ב גמר’ בעי ר”ז חלב חיה מאי, דוקא אמר חלב טהור סותם, והאי נמי טהור, או דלמא משום דמהדק, והאי
לא מהדק. ויש לראות מאי קמבעי לי’, וכי האי מימרא דרב גזה”כ הוא שאין לדרוש טעמא? הן אמת דאביי מהדר לי’ כן, אבל איך עלה ע”ד ר”ז למיבעי כלל? וכפי הנראה רש”י ז”ל הרגיש בזה ומש”ה כ’ וז”ל: “ולהא דבעי הך בעי, לא אפשט לי’ אכתי טעמי’ דרב מאי הוא”, עכ”ל. כוונתו דלר”ז לא ברירא לי’ האי טעמא דלא מהדק, כי באמת קשה להבין. וכי עדיף סתימת ירכים בחלחולת, או דופן בריאה, שהם שני אברים, מחלב הדבוק בבשר? ובאמת הרמב”ם, בפ”ו ה”י, כתב בטעמא דחלב טמא, וכל הני דלא סתמו, משום דקשין הן. ומסתמא קושי’ מחלחולת ודופן וכדומה הכריחו לפרש כן. ועכ”פ כיון דליכא טעם מבורר בדבר קמבעי לי’ דלמא בטמא וטהור תלי’ מלתא, מפני איזה טעם הנעלם מאתנו, ודו”ק

והנה הל”א הקשה על ראיית התוס’, דאדרבה, מדמסופק רב בחימצא ובר חימצא, הי’ סותם, ע”כ ס”ל חלב טמא
נמי סותם, דע”כ ידע, הי חימצא והי בר חימצא וכו’, עיי”ש. וכן כ’ הת”ח, ולא ידעתי למה לי’ אריכות הלזו, דאפילו נאמר דלא ידע רבא פירושא דחימצא ובר חימצא, הוה לי’ להוכיח זאת מכח הדין דסתים ולא סתים, דהרי דאייתרא אינו תותב, ודאקשתא תותב. וכן הקשה הת”ח, דמה לו לאתויי’ הא דר”נ דאינהו מיכל קאכלי וכו’, כיון דאשקתא גריעי טפי דתותב, כפרש”י. ופשיטא דאקשתא הוא דאינו סותם, ודאייתרא, דאינו תותב כלל, סותם. ומכח חומר קושי’ זו, כתב דאי לאו דר”נ, הוו”א דתרוויהו מותרין באכילה, וסברת רש”י דאקשתא דמי’ לתותב לאו סברא היא, אלא מכח ריעותא אחרינא חד, לא סתים, עיי”ש. ואני תמה דודאי אמת הוא מש”כ רש”י דאקשתא תותב קרום, ורק באמצע מחובר. וא”כ, אפילו שניהם מותרין באכילה, וכלישנא בתרא דלקמן, דבאקשתא פליגו, סכ”ס במקום דתותב, איך יסתום, דהרי לא בטהור וטמא תלי’ מלתא? ועיין לקמן בתוס’, ד”ה ודאתרייתא, ובהגהות מהרש”ש. וא”כ, רבא, דלא ידע עכ”פ משום ריעותא אחרת, וידע דתותב קרום, מה לו להסתפק? וספקו גרע יותר מספקו של ר”ז דלעיל, דמסופק בלישנא דרב. אבל רבא, אפילו שניהם מותרין באכילה, מ”מ אין כאן מקום להסתפק שמא דאקשתא, דתותב, יסתום ודאייתרא, דאינו תותב, לא יסתום. אתמהה

ומה שנלענ”ד להתיר הקשר הלזה, דכבר הבאתי לעיל דפליגו רש”י ורמב”ם בטעמא דחלב טמא דאינו סותם, דלרש”י משום דאינו מחובר בבשר יפה, ולרמב”ם משום דהקרום המפסיק קשה ואינו סותם/ והנה דאקשתא כ’ רש”י דהאי נמי לתותב דמי’, דאינו מחובר אלא באמצע הקשת. ועיין בהגהות מהרש”ש על התוס’, ד”ה ודאייתרא, שכ’ דלפי דבריהם דבמערבא, דאכלו גם דאקשתא, מיסתם נמי סתים, ע”כ צ”ל דלאו תותב כ”כ הוא
גם בצדדים. ולפ”ז, רבא מסופק בטעמא אי כרש”י אי כרמב”ם, דלרש”י משום דאקשתא דמי’ לתותב, עכ”פ אינו מהדק כ”כ, אינו סותם, ודאייתרא, דלאו תותב כלל, סותם. אבל אי כרמב”ם, משום דהקרום קשה, נהפוך הוא, דאייתרא, דקרום ונקלוף, הקרום קשה ואינו סותם, אבל דאקשתא, כמו שאינו תותב ממש, כן אינו קשה ממש, מפני שהרי באמצע מחובר. לכן, אע”פ שטמא, מ”מ אינו סותם. כן נלפע”ד ליישב חומר הסוגי’ הלזו, ודו”ק