דף נ

ד ף נ’ ע”א גמר’, א”ד דאייתרא לא פליגו דשרי, כי פליגו דאקשתא. רש”י ותוס’ ז”ל הביאו מעשה דרבב”ח בפסחים, נ”א ע”א, דאכל דאייתרא וכו’, וכתבו דהאי כלישנא קמא שבגמ’ דהכא. ואני תמה דאיך פליגו תרי לישנא במציאות כזו, דהוא מעשה בכל יום שאוכלין דאייתרא וזורקין דאקשתא משום חלב. ואיך יאמר ע”ז א”ד דלא היא אלא דאוכלין גם דאקשתא? וכן הני עובדות שמביא כאן, פרש”י דלל”ק קאי. ומה יאמר האיכא
דאמרי להני מעשיות? והוא פלאי. והן אמת שבכמה מקומות בש”ס יש למצוא פלוגתא כעין זו במציאות, אבל אין הענין רגיל כל כך כמו הכא, דבכל יום שוחטין בהמות לרוב, ואיך יפליגו אי אוכלין דאקשתא או נמנעים מלאכלו? וצע”ג

ע”ש גמר’ ואין הלכה כרשב”ג בטרפה. ויש להעיר שלא נזכר בברייתא דאיכא מאן דפליג, אם לא שנאמר דבמה
דקתני “רשב”ג אומר”, ולא “אמר רשב”ג”, נשמע דחבריו חולקין עליו, ודו”ק

רש”י ד”ה מקיפין בקנה, אם נמצאת פסוקה לאח”ז או קדורה כאיסור, עכ”ל. ונדפס בגליון “תיבת לאח”ז משולל הבנה קצת, ובפרש”י שברי”ף ליתא”. האי בעל הגליון במחכ”ת לא דק, דהנה במקום דממשמשי ידא דטבחא, תלינן לאח”ש בלא הקפה, משום דלעולם תלינן במצוי, וכן להיפך, דרחוק במציאות הרבה דנעשה לאח”ש, לא מהני הקפה להקל, דהרי האי הקפה אינה בירור של ודאי, כי הוא השערה אנושי שאפשר לטעות בה, שהרי תראה דרש”י לעיל, מ”ד ע”ב, מפרש הורה בה חכם, כגון מקיפין בריאה, דאיכא למימר שמא לא אידמו. וכן נראה ממה שהסכים רש”י ללישנא אחרינא, דמדקה לדקה היינו מאונה לאונה באותה בהמה, ולא מבהמה לחברתה. ומסיים “וזאת נראית לי שאין מקילין כל כך, הרי דגוף ההקפה אינה בירור גמור, לכן אין
סומכין על הקפה אלא במקום ספק, אבל לא במקום שהוא רחוק המציאות שנעשה לחח”ש. ומעתה בב”מ ובריאה, דעל נקבכ”ד  אנו דנין דבקל אפשר דנעשה בבלי דעת, אפילו במקום דלא ממשמשי ידא דטבחא, שפיר סמכינן אהקפה לתלות דנעשה לאח”ש. אבל בקנה, דבעינן דוקא פסוקה ברובא, או קדורה, שיהי’ נעשה זאת בבלי דעת הטבח, הוא רחוק המציאות, אלא בהניח הבהמה והלך לו, ולאח”ז חזר אליה ונמצא כן. אז יש לתלות מעשה ע”י אדם בטל או קטן המשחית. וזה ברור בכוונת רש”י ז”ל, ודו”ק

ע”ש גמר’, א”ל לאו אמינא לכו לא תתנו בי’ בוקי סריקא וכו’. ויל”ד מלתא דאמר ר’ יוחנן, מרא דכולא תלמודא איך קרי לי’ בוקי סריקי, שלא לתלות בר”נ? ונלפע”ד, דאם מקום הדבק ברובו טרפה, אז נמצא עוד טרפות נוסף על החי”ט שמנה במתני’, אלא דכבר כתבו התוס’ לעיל, מ”ג ע”א ד”ה הנך דאפקת, דר”י, דאית לי א”ט דוקא, ל”ל האי מספר דחי”ט, אלא דמצינן לרבות בזה הכלל כל מה שנראה לנו. וא”כ לדידי’ מצי מרבה חלחולת במקום הדבק ברובו. אבל רבא לא רצה לתלות בר”נ טרפות חדש, וקרי לי’ בוקי סריקי לעומת מה דס”ל דחי”ט דוקא, ובהם לא נמצא חלחולת במקום הדבק ברובו. וזה דלא כשיטת ר’ יונה, מובא ברא”ש, דגם לר”נ כדי תפיסה אין הנקב פוסל בו, אבל שיעורו בניטל רובו, ודו”ק.

ע”ב גמר’ ודרבי אבינא ורבני מערבא מאי. והקשה המהרש”א ואי דלא כר’ אבינא, נמי טרפה, דטפח בושט סמוך לכרס, אי לא כרס הוא, הרי הוא ושט, דנקובתו במשהו. ולהך לישנא דלעיל, דהאי דר’ אבינא טפח בכרס סמוך לושט קאמר ניחא, עכתד”ק. ואינם מובנים לי כלל, דע”כ הכא לא אזיל הסוגי’ כהך לישנא, דאז ודאי דלא פריך מידי ודר’ אבינא מאי, דהוא נמי שייך בדרבה בר ר”ה, דאמר מפרעתא כמו דר’ אסי דאמר מן המיצר ולמטה. והוא פלא

וראיתי בח’ ק”ז ז”ל שכ’ דהמהרש”א לשיטתי’ אזיל דס”ל בבכורות, כ’ ע”ב, דנקה”וו אינו אלא טרפה, אבל אי
הוה נבלה, איכא בינייהו טובא לענין אוא”ב וכסה”ד וחלבה וביצתה, עכתד”ק. במחכ”ת טעות פלטתו קולמסו, דלענין חלב וביצה לא נקל בנקה”וו ננד שאר טרפות, דהרי אינו מטמא מחיים. וגם בלא”ה שגה, דפסוקת הושט, גם המהרש”א מודה דהוה נבלה כמו פסה”ג. וא”כ, הרי נפ”מ אי נדון כושט או ככרס לגבי פסוקה. אבל חוץ מזה גם גוף הדבר ליתא, דגם בלא ר’ אבינא אין כאן משום נקה”וו דתהי’ נבלה, דהרי לעיל מקיים האי לישנא דטפח בושט סמוך לכרס, רק בתורא דמשעיר טפי. והרי מקום שחיטה אמרו שם אינו אלא עד שישעיר, וא”כ, בכוב”כ אין במקום הזה משום נבלות, דלאו מקום שחיטה הוא, וכמו בתורבץ הושט דנקובתו במשהו מצד נקה”וו, ולענין שחיטה לאו מקום שחיטה הוא. וזה ברור. ועפ”י הדברים יש מקום אתי ליישב קושי’ המהרש”א (דכפי שביארנו אין בתי’ המהרש”א ולא בתי’ החת”ס כדי להעלות ארוכה). דהנה תראה לעיל דלשמואל תורבץ, דלאו מקום שחיטה, טרפתו ברובא. ומעתה לשמואל, ה”ה האי מקום שישעיר, אם אינו שייך לכרס הפנימי, נמי בפסוקה
ברובא. הן אמת דיש לשאול מנ״ל האי טרפות, דבשלמא תורבץ, הושט הוה בכלל סימנים שנדלדלו ברובן, אבל למטה מנ”ל? אלא די”ל דלמדין למטה מלמעלה, דסכ”ס הרי נפסק הושט מן האברים הפנימים. ואם לשמואל כן הוא, גם לרב, קודם דמסקינן לעיל להא דרמי בר יחזקאל, דאמר לא תציתי להני כללא דכייל וכו’, והוה ס”ד דלרב תורבץ במשהו, משום דהוה מקום שחיטה. א”כ למטה, במקום דמשעיר דלאו מקום שחיטה, עכ”פ אין הנקב פוסל בו, רק פסוקה ברובא. והסוגי’ אזלה הכא אליבא דהאי ס”ד דכ”מ שאין מקום שחיטה, הן בושט והן בגרגרת, ברובא טרפה, ולא בנקב. ולכן שפיר פריך, ודר’ אבינא מאי, כיון דלכ”ע האי מקום שישעיר לאו מקום שחיטה, נידון ברובא, אי לאו דהוה כרס הפנימי. שוב ראיתי דממקומו הוא מוכרע, דהאי דר’ אבינא משמי’ דרב ע”כ כיהודא אחיו דרמי ב”י ס”ל דלרב תורבץ הושט מקום שחיטה, וכל שאינו מקום שחיטה, ברובא, דאל”כ, הא גופא קשה. דלמאי הלכתא נאמרה הללממ”ס כרס הפנימי שניקב על האי טפח אחרון בושט, דבלא”ה תדון כושט לענין טרפות כמו תורבץ, וכקושי’ המהרש”א? מה תאמר דהאי טפח דמשעיר גם בלי שנתנו בו חכמים שיעור דאינו מקום שחיטה, לא היה בכלל ושט כלל? א”כ, לא הקשה המהרש”א מידי. דאיך הוה כושט בלא דר’ אבינא? וזה ברור, אמת וצדק עד שאין התחלה לקושי’ המהרש”א. שוב ראיתי בל”א שכ’ דהסוגי’ דהכא אזלה אליבא דשמואל, עיי”ש, ודו”ק

ע”ש גמר’ רי”א בגדולה טפח ובקטנה ברובא, א”ר בנימין ב”י אר”א לא גדולה גדולה ממש ולא קטנה קטנה ממש וכו’, א”ר גניבא אר”א נקדרה כסלע טרפה וכו’, עכ”ל הגמ’. ממה דמפרש דברי ומדין דנקדרה כסלע, מוכח דהאי דר”י הלכתא הוה. וע”כ דמפרשינן דר”י לפרש דברי חכמים אתא, דהא דקתני שנקרע רוב החיצונה, היינו בקטנה שרובה פחות מטפח’ אבל בדאיכא בקרע טפח טרפה’ גם בלא רובא. והוא פלא, דלקמן בדרוסת הזאב נמי ר”ב ב”י אר”א הוא דאמר דר”י לא בא אלא לפרש דברי חכמים/ אלא דבחד לישנא ריא”ר חולק עליו, וס”ל דלחכמים זאב אף בגסה דרס. ועיי”ש ברא”ש דבעל סה”ת פסק כהאי לישנא דפליגו ולחומרא, וכאן לא נמצא מאן דלימא דפליגו. ולכאור’ הכא מסתמא פליגו, דבשלמא בדרוסת הזאב י”ל דת”ק נקט זאב משום דדבר בהווה וכדכתיב “זאב יטרוף”, וכן הקרא ד”בשר בשדה טרפה”, סתמא בזאב מיירי לפי פי’ הראב”ע, דאמרה תורה “לכלב”, בה”ה הידיעה, לכלב שומר הצאן שהציל את הכבש מן הזאב, אבל אין דרך הכלב להציל השור מן הארי. ולכן שפיר מצינן למימר דר”י לפרש אתא, אבל כאן, דת”ק שנקרע רוב קאמר, שהוא לפי דברי ר”י בקטנה שבקטנות. וזאת לא איצטרך כלל דרובא ככולה, דהרי במתני’ קתני פסה”ג ופסוקת החוט, ולא קתני ברובא משום דמסתמא רובא ככולה, וכאן קתני נקרע רוב החיצונה, ושיעור טפח, דנחוץ מאד לידע, לא קתני. ואי הוה קתני שיעור טפח, ממילא הוה ידעינן דקטנה דליכא טפח סגי ברובא. וע”כ דת”ק פליג עם ר”י. ולא מצאתי יישוב על האי תימא רבתא אלא לפי שיטת הרמב”ם, דנקרע רוב החיצונה לא קאי כלל על אורך הקרע, אלא על עובי הבשר שנקרע ברוב עוביו, עיין בפ”ט ה”ה. וטעמא של הרמב”ם שכתבו הכ”מ בשם הרשב”א ובשם עצמו לפע”ד אינם ראויין לרמב”מ, אבל לפי האמור הוכיח הרמב”ם שיטתו מכח קושייתנו הנ”ל, דע”כ סבר הש”ס דת”ק על שיעור עוביו קאי. והש״ס מוכיח זאת משום דשיעור רובא באורך א”צ לאמרו כמו דלא אמר כן בפסה”ג ובפסיקת החוט. והא דקתני נשתברו רוב צלעותיה, משום דמשונה האי טרפות דכולל אברים הרבה, ועל כן מצינן פלוגתות רבות בשיעוריהן. אבל מה שיש לעיין הוא לכל הני לישנא חוץ מבני מערבא דמפרשי דנקרע רוב החיצונה על הכרס עצמו, דא”א לפרש על רוב עוביו דהכרס הוא עור דק. ועוד זאת יש
מן התימא דשמואל לעיל בריש פרקן אמר בשר החופה את רוב הכרס ברובא, כי הוא מפרש המשנה דרוב החיצונה על הכרס עצמו. ואיך נפרש האי ברובו דשמואל? דאי ברוב עוביו, איזה הוכחה יש לנו לפרש כן, ולומר דלשמואל אין הפי’ ברוב עובי’ כמו אם מתני’ על בשר החופה קאי? א”כ, איך פסק הרמב”ם דלא כשמואל, כיון דהסוגי’ לעיל פריך מיני’ בין השב שמעתתא? אלא דבלא”ה שיעורא דטפח אליבא דשמואל ליתא דלא נזכר בבשר החופה כלל. ובאמת י”ל דאם כל הכרס קרוי כרס הפנימי ונקובתו במשהו, אז שפיר בשר החופה אותו מיטרף ברוב עוביו ובטפח לארכו, כי קרוב להיות הכרס נראה כמש”כ הפוסקים הנ״ל בטעמא דרמב”ם. אבל להנך, דכרס החצונה בכרס עצמו ברובו, לא מסתבר כלל להטריף בבשר החופה כמו בכרס עצמו, לכן לשמואל ודאי רק בקריעת רובא ממש קאמר, ודו”ק

רש”י ד”ה מאי, וכיון דלא איפסק הלכתא, עבדינן לחומרא וכו’, ובסירכא דריאה משום דשכיחן בדקינן אחרייהו, עכ”ל. מה דבעי רש”י הכא בזה, עיין בל”א ותיתי לי שכונתי לדבריו. ומה דיש להעיר על שיטת רש”י הוא, דאם סירכות שכיחו, ממילא גס נקבים שכיחו. ולמה לא בדקינן גם אחרייהו, דנפיחת הריאה אינה מעיקר הדין? ועיין בשו”ת כ”ס ז’ל שמיישב את זאת ע”ד הפלפול, שאין דעתי נוחה הימנו. אבל לפע”ד נראה דעיקר מה שחשו החכמים הוא דאם לא יבדקו אחר הסירכות יתרבו המכשולים, כי ימכרו הבשר, ואח”כ מי שבא הריאה לידו בקל ימצאנה סרוכה אנה ואנה, אבל נקבים אינם ניכרים אלא ע”י נפיחה. וזאת לא שכיח שינפחו את הריאה ללא צורך. ולפ”ז מי שמחמיר בנאבדה הריאה הוא שלא מן הדין, ובהפסד מרובה לכ”ע כשרה, ודו”ק

תוס’ ד”ה מחט שנמצא בעובי ביה”כ מצ”א כשרה, אבל המסס אפילו מצ”א טרפה כך פרש”י במ”א, ואפילו את”ל שאין סברא שיהי’ טרפה, הואיל ולא ניקב רק חצי העור וכו’, עכ”ל. עיין ברא”י שבאמת ברש”י בב”מ שם מבואר טעמא לאסור בניקב מצ”א, משום שעורו דק ולא הוה סתימה במה שנשאר, ולא כמש”כ התוס’ כאן, דמשום שמא הבריא. ועיין בפתיחה עיקר יוד, דכל שלא ניקב מעל”ע לא נאסר ע”ש סופו, אלא דבלא”ה אני תמה על פרש”י, דאם מצד דעודו דק, א”כ גם בניקב ע”י חולי, הדין כן, ולמה נקט מחט ולא קאמר סתם ביה”כ שניקב מצ”א כשרה, כדי לדייק, אבל בהמסס מצ”א טרפה? ואולי י”ל דמשום סיפא דנמצא עליו קורט דם, דדין זה שייך דוקא במחט ולא בנקב בעלמא. ועיין בת”ח שכתב דרישא דהאי ברייתא אפילו בלא קורט דם מטריף, דמיירי בהוציא הב”מ מיד ומצא ביה”כ מנוקב, דהא דמקיפין לעיל היינו דוקא לאח”ז. ועיין מש”כ בזה לעיל, רש”י ד”ה מקיפין בקנה. אבל דברי ת”ח אין להם שחר במחכ”ת, דהרי כאן מחט תחובה, ולמה לא נאמר דלאח”ש נתחבה מעל”ע, כיון דליכא ק”ד. וכי מן השחיטה עד אחר הפשטה, וע”י נדנוד הבהמה כרגיל, א”א שנתחב המחט להלאה, אתמהה? ודו”ק

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s