ד ף נ”א ע”א גמר’ הוגלד פי המכה, בידועה ששלשה ימים קודם שחיטה וכו’. עיין חו”מ ס’ רל”ב סעי’ י”א, וז”ל: המוכר בהמה לחברו לטבחה ושחטה ונמצאת טרפה וכו'”. וכ’ הנתיבות וז”ל: “בטור לא נקט לטבחה ומשמע אפילו מכרה סתם הוה מק”ט, דטרפה א”ח, וא”כ אפילו לחרישה הוה מום במקח ונראה דהא דנקט המחבר, לטבחה הוא, משום שכ’ בסעי’ י”ב, דאפי’ טרפות דסירכא מבטל המקח, וסירכא הוא רק מכח ספק וכו’, ולפ”ז נראה דדוקא בקנאו לאכילה וכו'”, עכ”ל. ואני תמה איך לא ראה הנתיבות שהמחבר העתיק כאן לשון הרמב”ם כדרכו בכ”מ? והרמב”ם לא הזכיר כלל דין זה דסירכא. ומה יענה הנתיבות על הרמב”ם דנקט לטבחה? הן אמת דהב”י כ’ דמסתימת לשון הרמב”ם משמע דבכל טרפיות, ואף בסירכא, דינא הכי. אבל זאת ע”כ ליתא, כאשר תראה מתוך דברנו

הנה הזכרתי לך כ”פ ובעיקר יוד הארכתי להראותך כי הרמב”ם, בשום שאר דיני תורה, לא הלך אחר האי הלכה דחי”ט, כי סובר דרק לענין אכילת בשר נאמרה האי הלכה. וא”כ גם כאן, אם לא כדי לטבחה ולאכלה לקחה, ליכא כאן מק”ט משום דנמצאו בה לאח”ש אחת מן החי”ט, כי אנו מעמידים אותה בחזקת שלמה ובריאה, לחרישה ולגדל ולדות, עד שיאמדוה הרופאים שלא היתה ראוי’ לחיות, כאשר כן פסק הרמב”ם ברוצח, דאינו ניצל אע”פ שיש להנרצח איזה טרפות, עיין בעיקר יוד

וראה זה מה שכ’ כאן הרמב”ם בפט”ז ה”ו מהל’ מכירה, וז”ל: “מכאן אתה למוד, שהמוכר דבר שהי’ בו מום
ועשה הלוקח בו מים אחר וכו’, כגון זה ששחט את הבהמה פטור”, עכ”ל. ולפי הבנת הנתיבות דהאי טרפה א”ח, ולא יוצלח לא לחרישה ולא לגדל ולדות, איזה מום עשה בשחיטה? דאדרבה, תיקון הוא זה, כמו במסוכנת, כיון דאינה ראוי’ לשאר מילי. אלא ודאי, דלגבי שאר דיני התורה, אין אנו משגיחים על האי הלכה, ודנין אותה כבריאה. ולכן כתב הרמב”ם “לטבחה” דוקא. והטור וב”י לא ירדו לסוף דעתו, אלא דהטור השמיט מה”ט תיבת
לטבחה, והב”י סבר לתקנו במה שהעמיס בו דמיירי אפי’ בטרפות דסירכות, שהמה ספקא. והאמת עד לעצמו, ודו”ק

ע”ש א”ל ר”ס לאביי, חזי מר האי צורבא מרבנן דאתא ממערבה ואמר ר’ אוירא שמני וכו’, עיין בפסחים, פ”ו ע”ב, דאין דרך לקרוא לעצמו בשם רבי ורב. ואולי כדי להחזיק שמעותו אמר כן. והא דלא רצה לילך לקראת אביי, וגם לא נחות מאיגרא לארעא לכבוד אביי מרא דאתרא, ולבסוף נתודע דהעלה בידו חספא, י”ל דהוא באמת לחדודי דהני רבנים שבבבל אמר בשם רבי דטרף מחט שנמצאת בביה”כ מצ”א, דבר שהוא נגד המשנה
דקתני שניקבה לחוץ וגם נגד הברייתא ונגד הסברא, דמ”ש ביה”כ מכל שאר אברים דבעינן מעל”ע או לחללן, ורצה בזה לנסותם אי מסברא דנפשם יבינו דמסתמא ראה רבי קורט דם מבחוץ. וממילא דאין כאן חידוש כלל, וכיון דלא השיגו את זאת, דרך עונש הי’ מטריחן לשמוע מפיו מה שהי’ ראוי לידע מדעת עצמן. וכעין זה מצינן בפסחים, ס”ו ע”א, דהלל הענותן הי מקנטרן לבני בתירה בדברים על שלא ידעו מסברת עצמן דפסח דוחה שבת, עיי”ש, ודו”ק

ע”ש נמר’ נפלה מן הגג אר”ה וכו’. הנה טרפות נפולה משונה משאר טרפיות. גם לא איתפרש מה היא, כי כלל
גדול בידינו דבטרפה בעינן מחסרא אבר כמבואר לעיל, ל”ז ע”א, בסוגי’ דמסוכנת, ושם הרגישו התוס’ בזה, וכתבו ונפולה נמי כמחסרא חשובה. ומי הוא שיבין את זאת? ורש”י, במתני’ דא”ט, כתב על ענין נפולה, “ואין טעם בטרפות שהללממ”ס הם”, כי מלבד חומר זה דלא מחסרא אבר, משונה טרפות זו, דבשאר טרפיות ודאין, שאפילו ה’ יחי’ אלף שנים לא מתכשרו, וספקן יצאה מיד חשש טרפות ע”י שהיית יב”ח, ונפולה ודאי יצאה, ע”י
שהיית מעל”ע, מן ודאי טרפות. מה תאמר דנפולה בעצם הלא א”א להיות טרפה, אלא ריסוק אברים שנתהווה ע”י הנפילה, וזאת אינו ניכר ע”י בדיקה, וע”ז מהני שהיית מעל”ע. א”כ, הרי נפלה מן הגג רק ספק טרפות. וכי על ספק אתא ההלכה? הא מה”ת ודאי מוקמינן אחזקת כשרות, וכל ששחטה תוך מעל”ע גם בלא בדיקה יתכשר, ולאחר מעל”ע, פשיטא דהבדיקה אינה אלא חומרא דרבנן, שאינה על ריסוק אברים, אלא על שאר טרפיות. וא”כ האי טרפיות דנפולה, אין לה מציאות מה”ת כלל, ואיך אתא ההלכה עליה? אבל גם כאן לא יצאו הראשונים ז”ל ידי חובת ביאור, ולא ירדו לעומק מחשבות חז”ל, והניחו כל זאת לרבנו הגדול הרמב”ם ז”ל. ולבסוף, לא ירדו לסוף דעתו כאשר אראך

דע דפתרון של האי חידה, נמצא בסוגי’ ארוכה בסנהדרין, דף פ”ח ע”א, דשם מבואר דהורג את הטרפה פטור. והורג את הגוסס בי”ש חייב. וכל זאת ילפינן מקרא ד”איש כי יכה כל נפש אדם”, דממעט את הטרפה, שאין כאן “כל נפש”. אבל גוסס הרי איכא כאן “כל נפש”. אולם בגוסס בי”א, דהיינו בהכהו בט’ מקלות ועשאו גוסס, ובא העשירי והמיתו, פליגו בה ריב”ב ורבנן, דריב”ב מחייב, ד”כל נפש”, כל דהו נפש משמע, ורבנן פטרו ד”כל נפש”, עד דאיכא כל נפש. וא”ר דבהורג את הטרפה, הכל מודים דפטור, ולא פליגו אלא בגוסס בי”א, דמר מדמה לי’ לטרפה, ומר מדמה לי’ לגוסס בי”ש. וכתבו שם התוס’, וז”ל: “אע”ג דקראי קדרשי, איצטרך לי’ להני טעמא”, עכ”ל. ודבריהם צריכין ביאור, כמובן לכל רואה. אבל פי’ דבריהם כך הוא דהנה בפסחים, מ”ג ע”ב, אמרינן דחוץ מר”א, לא דרשו התנאים “כל” אלא דרך אסמכתא, אבל לא ללקות על ריבויי ד”כל”. וכן “כל” פסק הרמב”ם בכ”מ דאין לוקין על ריבוי ד”כל”, אלא שהתוס’ שם, ובשאר מקומות, הוכיחו, דר”ע, וכן שאר תנאים, דרשו “כל” גם למלקות. ולכן מחלקים דלסייע לסברא איכא למידרש “כל” גם למלקות, ור”א דרש גם נגד הסברא, עיי”ש, והוא אמת

ועפ”י הקדמה זו, תתפרש הסוגי’ שלפנינו הכי, דהאי “כל” לפעמים מרבה ולפעמים ממעט, כמו תועבת ד’ כל
גבה לב”, דמפרשינן הכי והכי, כידוע. וה”נ ממעטינן ההורג את הטרפה לפטרו, מפני שאינו כל נפש רק חצי נפש, דמחסרא אבר שהחיות תלוי בו, ומרבינן את הגוסס, דהוא גוף שלם, לדרוש אפילו “כל נפש”, ר”ל מקצת נפש. אבל בגוסס בי”א, פליגו בסברא, דמי שסברתו נוטה דהוה כטרפה מחסרא אבר ממעט אותו מ”כל”, דאין זה “כל נפש”, ומאן דסברתו נוטה לדמותו לגוסס בי”ש מרבה אותו מ”כל”, דאתא לרבות כל דהו נפש, ר”ל אפילו גוסס העומד למות מיד תוך מעל”ע, כי האי מלת “כל” נדרש תמיד לסייע לסברא, כנ”ל. אמור מעתה, לגבי טרפות בהמה, דכוותי’ התורה אסרה הנבלה שהיא מתה ממש, והטרפה הנטתה למות מחמת מכות אבר וחסרונו. אבל המסוכנת מחמת תשות כח כשרה, דאינה לא בכלל נבלה, מפני שעדיין חיה, ואינה בכלל טרפה, מפני שאין בה חסרון אבר. אולם הנטתה למות מחמת הכאה, או נפולה ממקום גבוה, ואינה יכולה לעמוד, דהיינו הך, דיש לה דין מסוכנת בי”א. וכל שעמדה מעל”ע יצאה מכלל גוסס בי”א, דדבר זה נלמד מדין ע”ע, דאמרה תורה ד”אם מת ת”י נקום ינקם, ואם יום או יומים יעמוד לא יוקם”. והוא מעל”ע, כמו שאמרו חז”ל. הרי דלאחר מעל”ע, יצא מכלל בי”א ונעשה גוסס בי”ש, אם עדיין לא קם. וזאת היא טרפות נפולה, דהיינו גוסס בי״א, דדומה לטרפה, לדעת רבנן דריב”ב. וכל ששהתה מעל”ע, יצאה מכלל גוסס בי”א. ואע”פ שעדיין לא עמדה, הרי
זו גוסס בי”ש, דלא איכפת לן, דמסוכנת בי”ש שרי’, וכל ששחטה תוך מעל”ע טרפה ודאית, משום דרוב גוססין למיתה תוך מעל”ע, עיין תוס’ יבמות, ק”ב ע”ב ד”ה למימרא דגוסס מת לאלתר, עיי”ש. אלא דלפ״ז ריב”ב, דמדמה גוסס בי”א לגוסס בי”ש, ומחייב את הרוצח, ה”ה דאין לו טרפות נפולה כל עיקר. וזה דבר שא”א לקבלו, דא”כ הוו”ל להש”ס להזכיר את זאת, דבטרפות דנפולה פליג ריב”ב. וצריכין לדחוק דגם לדידי’ אתא ההלכה לחשבו כטרפה וכמחסרא אבר, וכמש״כ התוס’ שהבאתי לעיל, אלא דאז יותר קשה על ריב”ב. הרי ההלכה בטרפות נפולה מורה נגדו, דהרי בסברא קמיפלגי, והוא מדמה לי’ לגוסס בי”א וההלכה מדמה לי’ לטרפה

אבל הרמב”ם ז”ל מאיר לנו העינים בזה, דהוא ז”ל סובר דריסוק אברים הוא טרפות כשאר טרפות דעלמא, וניכר באברים הפנימים שנתרסקו, וא”ח יב”ח כשאר טרפות, אלא דשייך ריסוק גם באברים שאין הנקב או הניטול פוסל בו, אלא דתוך מעל”ע עדיין לא ניכר האי ריסוק, שהוא הפסד צורתו ותוארו. לכן לא מהני תוך מעל”ע הבדיקה, ואחר מעל”ע, דבעי בדיקה, לאו דוקא אשאר טרפיות אלא גם אריסוק בעי בדיקה. כי ז”ל הרמב”ם בפ”ט ה”ח: “וכיצד הוא הריסוק שיתרוצץ האבר ויחלה מחמת הנפילה עד שתפסד צורתו ותוארו”. כך פירשו הראשונים ז”ל דעת הרמב”ם. אלא, לפי פירושם זה, לא ידעו לפרש למה, בעמדה תוך מעל”ע, מהני בדיקה, כיון דקים להו לחז”ל דעד עבור מעל”ע לא ניכר הריסוק. וע”ז נדחק הר”ן, הובא בכ”מ שם, וז”ל: “בהני דאמרינן חוששין לאו למימרא דיהבינן להו דיני דנפולה ודאית דמתני’ דלבעי שהיי’ ובדיקה, אלא בודקין אותה מיד בלי עמידה ושהיי’ ולא מחוור, דכי אמרינן חוששין משמע שדינה כדין נפולה גמורה, ואע”ג דאמרינן לישנא דחוששין, היינו טעמא משום דכולא מלתא דריסוק אינה אלא חששא בעלמא”, עכ”ל. וכעין זה כ’ הרשב”א ז”ל, עיי”ש וראה עד היכן הגיעו הדברים, שהראשונים ז”ל בדו מלבם טעמא לדברי הרמב”ם, ותלאו בו דברי עצמם, עד שכ’ הר”ן ז”ל “כתב הרמב”ם וכו’, ובאמת הרמב”ם לא כתב בדברים האלו מעולם, וגם לא עלו על לבו, כי דעתו רחוק מדעתם כרחוק מזרח ממערב

ועתה הט אזנך ושמע שיטת הרמב”ם בזה. הנה בנפלה מן הגג ולא עמדה, נעשה מסוכנת בי”א, ואפילו אין כאן שום מחסרא אבר, לרבנן דריב”ב מדמו להו לטרפה. וכמו דברוצח פטור, דהוה כהורג את הטרפה, ה”ה לענין טרפות בהמה דינה כטרפה, אלא דלריב”ב, דחייב ברוצח משום דמדמה לי לגוסס בי”ש, כשרה. אבל אנן, דפסקינן שם כרבנן, ממילא גם כאן פסקינן דתוך מעל”ע דינו כטרפה, דהוה גוסס בי”א. וממילא דלא מהני שום בדיקה, דאפילו אין בה שום חסרון, הרי מצד גוסס בי”א דינה כטרפה. אבל לאחר ששהתה מעל”ע, אפילו אינה עומדת, ועדיין היא כמסוכנת וגוססת, אבל כבר יצאה מגוסס בי”א, ונעשה גוססת בי”ש, דכשרה אם לא מחסרא אבר. אבל ע”ז אתא ההלכה, דריסוק אחת מאברים הפנימים ע”י נפילה, היא טרפות כשאר טרפיות של החי”ט, ומזה דיברה המשנה דא”ט באמרה נפלה מן הגג, ולא קתני בה ומפרכסת ושחטה תוך מעל”ע, כמו דקתני לקמן, נ”ו ע”א, במשנה דא”ט בעוף, דשם קתני ושהתה מעל”ע ושחטה דכשרה. ורק מדיוק נדע דבלא שהתה מעל”ע, טרפה. אבל אין זה מיח”ט של ההלכה, אלא טרפה המפורש בקרא, דהרי פטרינן הרוצח שרצח את הגוסס בי”א.
משום דהוה כטרפה המפורש בקרא, ד”כי יכה כל נפש”, ולא מקצת נפש, ה”ה כאן דאמרה תורה “בשר בשדה טרפה”, שהוא, לדעת הרמב”ם, הנטתה למות מכח מכת הדורס, דשם ודאי דלא כתיב כלל דבעינן מחסרא אבר, דהרי עשאה נטתה למות ע”י הכאה, אפילו בלא מחסרא אבר, לדעת רבנן דריב”ב, דינו כמחסרא אבר. אבל מה דבעינן בטרפה מחסרא אבר, הוא משום דהקרא בכל ענין מיירי, אפילו שהתה מעל”ע. ואז בלא מחסרא אבר אין לה דין דמסוכנת בי”א, אלא כמסוכנת בי”ש, וזו כשרה, דלא אסרה תורה נבלה שהיא מתה ממש. אבל כ”ז שמפרכסת, עדיין כשרה. ולכן משנתינו, דדברה רק מחי”ט של ההלכה, לא מצי קתני נפלה מן הגג ומפרכסת ושחטה תוך מעל”ע, דזאת טרפה המפורש בקרא, וגם בדיקה לא מהני, דאפילו אין כאן שום חסרון אבר, דינה כטרפה מצד מסוכנת בי”א. אבל כאן מיירי בעמדה, או שהתה מעל”ע, דתו ליכא כאן משום מסוכנת בי”א, אבל אית כאן טרפות דריסוק אחד מאבריה, אם נמצא שסופה א”ח כמו שאר טרפיות, והוא מהלכה דחי”ט. ומעתה תבין למה לא הזכיר הש”ס דריב”ב פליג על טרפות דנפולה, דלדעת הרמב”ם, זה אינו, דניהו דפליג על דנפלה
מן הגג ומפרכסת ושחטה תוך מעל”ע, דלדידי’ גם גוססת בי”א כמסוכנת בי”ש כשרה, אבל על טרפות דריסוק אבר, שהוא מהלכה, לא פליג. ולכן לדידי’, אפילו תוך מעל”ע ולא עמדה נמי, מהני בדיקה. ואם לא נמצא אבר מרוסק, כשרה. אבל משנתינו לא דיברה כלל מלא עמדה, ושחטה תוך מעל”ע, שהוא, לרבנן דריב”ב, טרפה המפורש בקרא, אלא מעמדה ולא הלכה, או שהתה מעל”ע באופן שיצאה ממסוכנת בי”א, וכאשר אבאר לקמן במשנה דא”ט בעוף, דבבהמה, סתמא דמלתא לא נעשה מסוכנת שאינה יכולה לעמוד מחמת הנפילה, עיי”ש

והא לך פסקי הרמב”ם, בהלכה ח’ כתב וז”ל “דין נפולה כיצד בהמה שנפלה ממקום גבהה ונתרסק אבר מאבריה, עד שתפסד צורתו ותוארו”, הרי דמפרש האי דינא דמשנתנו נפלה מן הגג ונעשה בה מעשה טרפות שנפסד איזה אבר צורתו ותארו שהיא ניכר בהאי אבר. וכאן לא מפרש באיזה מעמד צריך להיות הבהמה, כדי שנחוש להאי ריסוק אבר. אבל בהלכה שאח”ז כתב “בהמה שנפלה מן הגג אם הלכה אין חוששין להם עמדה ולא הלכה חוששין לה וכו’, עכ”ל. ועיין בכ”מ שכ’ דהוא מימרא דר”י א”ר, עמדה אינה צריכה מעל”ע בדיקה ודאי בעי, הלכה אינה צריכה בדיקה, עכ”ל. אבל ראה איך שינה הרמב”ם האי מימרא, שכ’ תחלה אם הלכה אין חוששין ואח”כ עמדה ולא הלכה חוששין לה, והשמיט הא דאינה צריכה מעל”ע, והלא דבר הוא. ואח”כ בהלכה י”ז ,כל מקום שאמרנו א”ח לה, מותר לשחוט מיד, וא”צ לבדוק שמא נתרסק אבר וכו'”, עכ”ל. ומי לא ישתומם על שפת יתר דמותר לשחוט מיד? כיון שכ’ דאין צריך לבדוק, פשיטא דמותר לשחוט מיד. ור”י א”ר בהלכה אמר דאינה צריכה בדיקה, ותו לא מידי. ועוד זאת, מה זה שאמר דאינה צריכה בדיקה? הלא בשחטה מיד, לית לה בדיקה לפי הבנת הראשונים. ואין לדחוק דעל שאר טרפיות קאמר, דהרי מפרש ואומר לשמא נתרסק אבר א”צ בדיקה. והוא תימא רבתא. ואח”כ בהלכה י״ט כתב “נפלה מן הגג ולא עמדה אסור לשחוט אותה עד שתשאה מעל”ע, ואם שחט בתוך זמן זה הרי זה טרפה. וכששחט אותה לאחר מעל”ע, צריכה בדיקה כמו שביארנו, עכ”ל. כאן עומד כל רואה משתומם. מאי האי דקמן? דלפי שיטת הר”ן והרשב”א בדעת הרמב”ם, דעיקר טרפות נפולה היא באינה יכולה לעמוד, איך המתין הרמב”ם בזה עד לבסוף, ולא הזכיר זאת בריש דבריו בהלכה ח’, דאם לא עמדה, ושחטה מיד טרפה, בין נתרסק ובין לא נתרסק? כי לפי דעתם, היינו
דין דמתני’ דנפלה מן הגג ושחטה מיד, וכמו שפרש”י על המשנה שהוסיף ושחטה מיד. והרמב”ם, אדרבה, כתב “ונתסרק אבר מאבריה, וכו'”. הרי דהוא מפרש כן המשנה. דהרי בהאי “כיצד דין נפולה” דין של המשנה, שהיא הללממ”ס, מביא. הא חדא. שנית, מה זה שכתב “אסור לשחוט אותה עד שתשאה מעל”ע ואם שחט תוך זמן זה טרפה”? הלא זה עיקר הטרפות של ההלכה שנמסרה כן, דלא עמדה ושחטה מיד טרפה. ומה זה דקאמר “אסור לשחוט אותה”, שמשמע מזה דהוא איסור בפ”ע, ואין זה עיקר הטרפות של ההלכה? עוד זאת, מה זה דקאמר “טרפה”, דמשמע ודאי? והלא רק ספק טרפה הוה, משום דא”א לבדוק תוך מעל”ע, דבשלמא לרש”י, דאין בריסוק אברים שום ריעותא הניכרת, הרי ההלכה כך אתא, וכמש”כ רש”י שאין טעם בטרפות, וכך אתא ההלכה דשחטה תוך מעל”ע, איכא כאן טרפות, אע”פ שאם היתא שוהה מעל”ע, כשרה היתה מדין ריסוק. אבל תוך מעל”ע טרפה, וצ”ל משוס דרוב גוססין למיתה מיד, וכמש”כ שהבאתי לעיל התוס’ יבמות הרי זו טרפה מכח האי רוב. אבל לרמב”ם, דבעינן דוקא ריסוק הניכר באבר, אלא דבתוך מעל”ע עדיין אין להכיר זאת, איך הוה טרפה ודאי? ולא עוד, אלא דמה”ת, גם ספק טרפה לא הוה, דהרי נעמיד אותה בחזקת כשרותה דלא נתרסק האבר, ומכש”כ לדעת הרמב”ם דכל ספק מותר מה”ת. וא”כ א”א דאתא ההלכה על דין זה דשחטה מיד בלא עמדה

ובר מן דין על לשון הגמר’ גופא קשה טובא, דלקמן נ”ז ע”א אר”א בן אנטיגנוס אחת זו ואחת זו צריכה בדיקה. לרש”י מתפרש כפשוטו, דאע”פ ששהתה מעל”ע ויצאה מחשש ריסוק אברים, אבל צריכה בדיקה משום שאר טרפיות. אבל לרמב”ם, לפי הבנת הראשונים, הלא האי שהיית מעל”ע אינו אלא כדי שנוכל לבדקה, כי אז כבר ניכר הריסוק, מה מחדש לן ראב”א דצריכה בדיקה? פשיטא, הלא שהיית מעל”ע להכי הוא כדי שנוכל לבדוק, ולהיפך הוול”ל דאחת זו ואחת זו מהני בדיקה. ואי משום דבמשנה קתני סתם כשרה בעי הוא למימר דצריכה
בדיקה, על המשנה גופא יש לתמוה. אם שהתה מעל”ע הוא כדי שנוכל לבדקה, איך שתק מחידוש דין זה, ולא פירוש דבריו דשהתה מעל”ע יש לה בדיקה, ולא קודם לכן, וקתני סתם כשרה?                                    י

כל אלו החומרות והקשרים א”א להתירם רק ע”פ דרכנו בשיטת הרמב”ם, ונגד דעת הראשונים, אשר עפר אני
תחת כפות רגליהם. ובכל זאת, אם אכבוש נבואתי, ימצאני עון, כי התורה אמת נקראת, ואין מחניפים בה. לדעת הרמב”ם בנפלה ולא עמדה, שהיא מסוכנת בי”א ע”י הכאה חיצונית, כל מעל”ע אסורה מצד גוססת בי”א, דפליגי בה רבנן וריב”ב בסנהדרין, אי דינו כגוסס בי”ש וכשרה, או כטרפה (וטרפה). ואנן כרבנן ס”ל, דהוה כטרפה ומחסרא אבר אע”פ שאין כאן שום חסרון באבר פרטי, אלא חולשה כללי ע”י רוב המכות או איבוד הדם. ואע”פ שאם שהתה מעל”ע, יצאה מדי גוסס בי”א, כמו שביארנו למעלה, מ”מ פטור הרוצח, וטרפה הבהמה, ולא נעמידנה על החזקה שהיתה בריאה וחיחת, שתחי’ גם עד למחר עכ”פ. חדא, דלעתיד לא גמרינן חזקה, ועוד, דהרי רוב גוססין למיתה תוך מעל”ע, כמו שכתב התוס’ יבמות. מ”מ נראה מיהו דפטור הרוצח, ואסורה הבהמה. אבל מלקות משום טרפה ליכא, משום דאין עונשין על רוב כזה, דלא איתחזק כמו שאין מוציאין ממון על רוב כזה, ובמ”א דברנו מזה, ואכ”מ

ולכן כ’ הרמב”ם הל’ י”ט בסוף הענין דין זה דנפלה מן הגג ולא עמדה, אסור לשחוט אותה עד שתשאה מעל”ע
לא מדין נפולה, כי הלא לזה יש לה בדיקה. ואפילו בחלום לא עלה ע”ד הרמב”ם ז”ל מה שתלו בו הראשונים, דתוך מעל”ע לא ניכר הריסוק, אלא דמצד מסוכנת בי”א אסורה, וכרבנן דריב”ב. וכתב אח”כ שאם שחטה, הרי זה טרפה, דרבנן מדמין גוסס בי”א לטרפה, אבל למלקות לא, משום דעל רוב גוססין למיתה אין לוקין. לכן דייק לכתוב רק אסור, ומצד רוב גוםסין למיתה. ומה”ט קרי’ לי’ טרפה, ולא ספק טרפה, דהרי מ”מ איכא רוב טרפה הוה. הרי ממה דאמר תחלה אסור, ואח”כ קרי לי’ טרפה, שמעינן דאית כאן איסור תורה ודאי מכח האי גוסס, אבל אין כאן מלקות. ואם עדיין לא די לך בזה שתודה לי דכך הפירוש האמיתי, אקחך אל מקום אחר, ומשם תראנה ברור כשמש דכן הוא. והוא במ”א בפ”ד, דשם ביאר לן הרמב”ם טרפה האמורה בתורה מה היא. והיא שנטתה למות מחמת מכותיה בין שטרפתה חיה ושברתה, בין שנפלה מן הגג ונתרסקו אבריה, ובין שבא לה חולי מחמת עצמה, ונקב לבה או ריאתה וכו’. ואח”כ בהלכ’ י”א כתב, וז”ל: “בהמה שהיא תולה מחמת שתשש כחה ונטתה למות, הואיל ולא אירע לה מכה באבר מאבריה הממיתים אותה, הרי זו מותרת וכו'”, עכ”ל. וכאן הבן שואל למה נטה הרמב”ם ממה שדיבר עד הנה, מטריפות חיתו יער, או נפלה מן הגג? הלא גם בטריפות חית היער אפשר דלא הטיל הארס במקום שעושה אותה מחסרא אבר, ומ”מ נטתה למות מחמת המכות והפצעים. וכן בנפלה מן הגג, ולא נתרסק אחד מאבריה, ומ”מ נטתה למות ואינה יכולה לעמוד מכח ההכאה ושפיכת דמה. ולמה לי’ לציין מסוכנת בלא חסרון אבר דוקא ע”י חולי שבא מעצמה ותשש כחה? כי זאת נדע מק”ו אם ע”י מכת הארי והזאב או ע”י נפילה מן הגג כשרה, כשאין בה חסרון אבר, מכש”כ כשנטתה למות ע”י חולשת חולי כללי שכשרה. אלא ודאי דהאי נמי כטרפה אסורה, וכרבנן דריב”ב, אלא דאין בה מלקות, משום דאפשר שאם לא שחטה היתה חיה. ולכן א”א לאוקמי הקרא ד”בשר בשדה טרפה” בכהג”וו, דלאו גמור למלקות א”א, דשמא היתה חיה עד לאחר מעל”ע, ולאחר מעל”ע תו ליכא כאן מסוכנת בי”א, ולא ע”י חית היער, כי לאחר מעל”ע כלה כח המכה. והמיתה שאח”כ מקרי בי”ש בהגרמת (של) המכה. והאי דין דנטתה למות מחמת המכות בלי חסרון אבר, דהוה כטרפה ובלא מלקות, כתב הרמב”ם כאן, והוא יוצא ממשנה דא”ט בעוף, דקתני שם דאם שהתה מעל”ע כשרה, מכלל דאם לא שהתה אסורה, ומשום מסוכנת בי”א, או שאר סיבה חיצוני שדין אחד להם, ואין בו מלקות, כנ”ל. וכל שחולק על פי’ זה ברמב”ם, כאלו חולק על ב”פ שנים שהן ארבע. ודין נפולה שבהלכה בין החי”ט, שנשנה במשנתנו דא”ט בבהמה, מפרש הרמב”ם בהל’ ח’ דהיא כיצד נפלה מן הגג ונתרוסקו אבריה, דהיינו שנשתנה צורת ותואר האבר, ובעמדה, או לאחר ששהתה מעל”ע, דיצאה מחשש מסוכנת בי”א. ובזה הלכו רש”י והרמב”ם לשיטתם, דרש”י ז”ל, שמפרש דנפלה מן הגג ושחטה מיד, משום דס”ל לרש”י כל שבא ההלכה נפלה מן הגג, ע”כ דזאת היא הטרפות בלא שום תנאי אחר, וכמו דרוסת הזאב דקתני במשנה דס”ל לרש”י לקמן, נ”ג ע”ב, דלא מהני בדיקה לודאי דרוסה. ואין ספק אצלי דהוכחתו היה ממה דקתני סתם דרוסת הזאב, ולא קתני והאדים הבשר כנגד ב”מ, מכלל דאין לודאי דרוסה בדיקה. ומה”ת הוא כן, דהרי ההלכה אמרה כן, דרוסת הזאב, וצ”ל משום דע”פ הרוב, דרך הדורס להטיל הארס במקום שעושה אותה טרפה. וגם לוקין ע”ז לדעת רש”י, דהרי ההלכה אומרת כן, ואין לנו לחקור על טעם ההלכה אם מצד רוב או מצד ודאי אמרה. ולכן גם בנפלה מן הגג ס”ל לרש”י דלית לה שום תקנה. וע”כ מיירי דשחטה מיד, דאם עמדה, או שהתה מעל”ע, הלא כשרה מצד ריסוק אברים. וגם הבדיקה דבעי אינה אלא משום שאר טרפיות, והוא חומרא דרבנן. ולכן הוכרח רש”י להודות שהאי טרפות חידוש וגזה”כ הוא, עד שכתב שאין טעם בטרפות, והוא הללממ”ס, ואין להרהר אחריה. אבל הרמב”ם סובר דהוא טרפות כשאר טרפות, דהיינו נתרסק אחד מאבריה ע”י נפילה, ובדיקה ודאי מהני. ומ”מ קתני סתם נפלה מן הגג כמו דקתני דריסת הזאב, ובשניהם מהני בדיקה. אלא דאם לא בדקו, יש בהם איסור תורה, משום דע”פ הרוב איכא בדרוסה ארס במקום שעושה אותה טרפה. ובנפולה איכה אבר מרוסק, ולכן קתני סתם נפלה מן הגג, אבל כוונתו הוא ונתסרק אחד מאבריה, ובדיקה מהני אפילו שחטה מיד בטרם שעמדה, ולא חיישינן בבהמה למסוכנת מחמת נפילה, כי אינה רגילה להסתכן מחמת נפילה כמו עוף בטרפה או רצתה בכותל. ובהל’ ט’ מפרש הרמב”ם, דהלכה אין חוששין כלל ועמדה ולא הלכה חוששין לה, והיינו מתני’, כי מתני’ מיירי או דשחטה מיד טרם שנתודע לנו אי יכולה לעמוד או שעמדה אבל לא הלכה, כי בשניהם צריך בדיקה, ומהני בדיקה, כי למסוכנת לא חיישינן עד שרואין שאינה יכולה לעמוד ולריסוק חיישינן גם בעמדה, ויש לה בדיקה. ואין זה מימרא דר”י א”ר כמו שכ’ הכ”מ, דהוא קאי על המשנה דא”ט בעוף, דשם קתני טרפה ורצצתה ומפרכסת ושהתה מעל”ע כשרה, ועליה קאי ר”י א”ר וקאמר, עמדה א”צ מעל”ע וכו’. ופלא דרש”י ז”ל מפרש דקאי על משנתנו דנפלה מן הגג, והרי שם לא נזכר מעל”ע, ואיך מצי קאי עליה? אלא דרש”י לשיטתי’, דמפרש נפלה מן הגג ושחטה מיד דוקא קודם שעמדה. הרי בהאי “ושחטה מיד” שאנו מוסיפין על הא דנפלה מן הגג, כבר נשמע דאם שחטה לאח”ז, דאינו מיד, והוא מסתמא מעל”ע, אין כאן דין נפולה. ולכן מצי קאי רי”א א”ר עליה, לומר דה”ה אם עמדה, יצאה מדין נפולה ובדיקה בעי משום שאר טרפיות. אבל הרמב”ם, דלא מפרש האי דנפלה מן הגג בשחטה מיד דוקא, אלא כ”ז שהיא נפולה ולא הלכה, אית בה חשש ריסוק אברים דבעי בדיקה, ויש לה בדיקה. ודין דמפרכסת דבעי שהיית מעל”ע מצד גוסס בי”א, ולא מצד חשש דריסוק אברים, מזה לא דיבר התנא בטרפות בהמה, אלא גבי עוף. איך אפשר לפרש ריא”ר, דעל נפלה מן הגג קאי? אלא קאי אעוף, דקתני שם ושהתה מעל”ע, ואע”פ דבעל מסדר הש”ס העמידו כאן, משום דמסדר כאן כל דיני נפולה, מביא גם האי מימרא הכא. אבל הרמב”ם, דלא דיבר עדיין מן המסוכנת שצריכה שהיית מעל”ע עד לבסוף הלכ’ י”ט, והביא דינים היוצאים מן המימרא דריא”ר השייכים גם לדין נפולה, השמיט הא דאינה צריכה מעל”ע, כי מעל”ע מאן דכר שמי’ עדיין? ומהפך הסדר לומר תחלה דהלכה מוציאה מידי חשש ריסוק, אבל עמדה ולא הלכה חוששין לה, לאשמעינן דהוא פירוש לדינא דמתני’ דנפלה מן הגג. ואח”כ בהלכות י”ט וכ’, הביא האי דינא דמפרכסת, דצריכה שהיית מעל”ע מדין מסוכנת בי”א. ודין זה יוצא ממשנה דא”ט בעוף, דדיברה ממפרכסת כדקתני שם. ופלא אראך, דשם פרש”י “ועדיין היא מפרכסת”, כלומר שעדיין לא עמדה. והוא לשיטתי’, דכל שעמדה, אין כאן חשש ריסוק אברים, כי ענין ריסוק אברים, הוא מסוכנת בי”א, שאינו מחסרא אבר, אשר בזה פליגו ריב”ב ורבנן בסנהדרין שם, וכן התוס’ שכתבו לעיל, ל”ז ע”א, דנפולה נמי כמחסרה אבר דמי. ובכל זאת, חד שורש להם, כי לדעתם אין חילוק בין טרפה המפורש בקרא ובין חי”ט של ההלכה. ומה יוצא מזה, דריב”ב, דס”ל גוסס בי”א דומה לגוסס בי”ש, פליג על ההלכה דנפלה מן הגג. ורבא, דאמר בסנהדרין הורג את הטרפה פטור, אטרפה של ההלכה קאי, ואע”פ שהוא סובר ט”ח. ועי”ז הוצרכו להמציא דמ”מ סופו שימות מחבלה זו, לזמן זמנים טובא. ורש”י הוכרח לומר דטרפות דנפולה הוא גזה”כ, יוצא מכלל שאר הטרפיות. אבל לרמב”ם ז”ל אין כאן לא חידוש ולא קושי’. וריב”ב לא פליג אטרפות דנפולה דאתא מהלכה, כמו שביארנו די והותר. והוצרכתי להאריך כ”כ ולכפול הדברים כמה פעמים, כי ידעתי שקשה מאד להוציא מלבן של הלומדים כללים ודינים המקובלים מימות הראשונים בלי חולק ומפקפק. ולא אחפה על הרמב”ם ז”ל, כי גם על שיטתו יש לתמוה. והוא דלמה מהני הילוך להוציא מחשש ריסוק? וזאת לרש”י ותוס’ ניחא, דכיון לדידהו טרפות נפולה, היינו מסוכנת בי”א בלא שום חסרון אבר אלא חולשה כללי, וממילא הילוך, ואפילו עמידה, מוציאה מהאי מסוכנת כמובן. אבל לרמב”ם, דתרי מילי נינהו, ולכן בעמדה, אף דיצאה ממסוכנת, אבל לא יצאה מחשש ריסוק, ובעי בדיקה על ריסוק, א”כ גם בהלכה ליבעי האי בדיקה, דלא מסתבר דמשום ריסוק אבר אחד, כמו טחול או כליה, או אפילו כבד, לא תוכל לילך ברגלים. וזאת ודאי מן ועפ”י אלה הדברים יש מקום אתי ליישב פסק הרא״ש ז”ל בפ”ק דביצה, דף ו’ ע”ב, שכ’ דהא דשחטין עגל ביו”ט דוקא כשהפריס עג”ק, כדמוכח בפא”ט, נ”א ע”ב, עכ”ל. וצווחו עליו כל הבאים אחריו דאין זה אלא דחוי’ בעלמא הכא, ודלא כר”נ, אבל אנן, הרי פסקינן כר”נ, דבי”הר אין בו משום ריסוק אברים, לא בעינן הפריס עג”ק. ולפי הנ”ל י”ל, דהא דאינה יכולה לעמוד, הלא היא ריעותא גדולה עד שבכל הני דלא חיישינן, אם אינה יכולה לעמוד, חיישינן כנ”ל. אלא דבבי”הר מיד אחר הלידה, כיון דאין דרכו להלוך כלל, גם אינה יכולה לעמוד רק ריעותא כ”ד הוה. אולם כל זאת אם נשחט מיד, אבל אחר איזה שעות, אם עדיין אינה יכולה לעמוד, ודאי חיישינן, כמו בכל הני דלעיל, וא”כ כוונת הרא”ש דאם שוחטין אותו אחר כמה שעות, כי מסתמא אין שוחטין את הולד מיד כשיצא לאויר העולם, אז בעינן הפריס עג”ק, ודו”קההתימא. אבל שוב נתיישבתי די”ל דמסתמא אם הנפילה היתה חזקה כ”כ עד שגורמת ריסוק הניכר, לא רק אבר אחד נתרסק אלא כמה אברים. ואז מסתבר שפיר דאינה יכולה להלוך הילוך יפה. ולכן כל שהלכה הילוך יפה, פשיטא דעכ”פ לא נתרסקו אברים הרבה, וממילא גם אבר אחד לא שכיח שיתרסק. ולכן לא צריך לבדוק. אבל פשיטא דאם מ”מ נמצא אבר אחד מרוסק דטרפה, דרק בדיקה א”צ. אבל בנמצא מרוסק ודאי טרפה. ובשו”ע יש פלוגתא בזה כנ”ל נכון מאד ליישב התימא הלזו, ודו״ק. ועיין עוד לקמן, נ”ו ע”א, במה שכתבתי שם, ובפתיחה עיקר יו”ד.

ועפ”י אלה הדברים יש מקום אתי ליישב פסק הרא״ש ז”ל בפ”ק דביצה, דף ו’ ע”ב, שכ’ דהא דשחטין עגל ביו”ט דוקא כשהפריס עג”ק, כדמוכח בפא”ט, נ”א ע”ב, עכ”ל. וצווחו עליו כל הבאים אחריו דאין זה אלא דחוי’ בעלמא הכא, ודלא כר”נ, אבל אנן, הרי פסקינן כר”נ, דבי”הר אין בו משום ריסוק אברים, לא בעינן הפריס עג”ק. ולפי הנ”ל י”ל, דהא דאינה יכולה לעמוד, הלא היא ריעותא גדולה עד שבכל הני דלא חיישינן, אם אינה יכולה לעמוד, חיישינן כנ”ל. אלא דבבי”הר מיד אחר הלידה, כיון דאין דרכו להלוך כלל, גם אינה יכולה לעמוד רק ריעותא כ”ד הוה. אולם כל זאת אם נשחט מיד, אבל אחר איזה שעות, אם עדיין אינה יכולה לעמוד, ודאי חיישינן, כמו בכל הני דלעיל, וא”כ כוונת הרא”ש דאם שוחטין אותו אחר כמה שעות, כי מסתמא אין שוחטין את הולד מיד כשיצא לאויר העולם, אז בעינן הפריס עג”ק, ודו”ק

תוס’ ד”ה בי”הר אין בו משום ר”א, משוה דאיכא ריעותא דאינו הולך איצטרך לי’ לאשמעינן, דאי לאו הכי פשיטא דאזלינן בתר רוב ולדות, עכ”ל. האי “דאי לאו הכי”, אין הכוונה אם הולך הוא, דאז לא בעו למימר דאזלינן בתר רוב ולדות, דאפילו בנפילה גמורה מהני הילוך. אבל הכוונה דאי לאו הכי, אלא שחטה מיד, באופן דאין ריעותא דלא הלך, דאין דרכו לילך מיד, וכמש”כ לעיל. מ”מ פשיטא דאין מחזיקין ריעותא, משום דאזלינן בתר רוב ולדות, ודו”ק

הרמב”ם ז”ל מפרש האי מימרא דר”נ באופן אחר, והוא דבית הרחם שנתרסק, הרי זו מותרת. ואזיל בזה
לשיטתי’ דריסק דבר הניכר הוא שנפסד צורתו ותוארו של האבר, ופוסל גם באברים שניטול אינו פוסל בהם. ולכן הוו”א דה”ה מתרסק הרחם כן הוא, קמ”ל ר”נ דלא. ופי’ זה א”א להעמידו מתוך השקיל וטרי’ שבגמ’, ועיין בכ”מ ובלח”מ. ולכאור’ קשה על בעלי שו”ע שפסקו האי דינא שהוא להקל נגד כל הפוסקים דמפרשים הסוגי’ כפשוטה, דעל ולד הנולד קאי. וניהו דלכל הפוסקים הראשונים, אין ריסוק הניכר טרפה כלל, מ”מ כבר הסכימו הרשב”א והטור לפסוק בזה להחמיר כרמב”ם, דבנמצא אבר משונה במראה ותוארו אצל נפולה להטריף. אבל לק”מ, דהא דפוסל הרמב”ם האי ריסוק דידי’ גם בהני אברים שניטל כשר, כתב הכ”מ דלמד זאת מהא דר”נ דאיצטרך לאשמעינן דבי”הר אין בו משום ר”א אע”פ דינטל האם כשר. מכלל, דשאר אברים, דאפילו ניטל כשר בהם, ריסוק פוסל. וא”כ, כיון דאנן לא מפרשינן הא דר”נ, דקאי על הרחם, לא פסלינן בריסוק הרחם, משום דאין שום טרפות פוסל בו. אלא דלפ”ז קשה להיפך, דלמה פסקינן כרמב”ם בריסוק טחול וכליות נמי כיון דלא ס”ל כוותי’ בפירוש האי מימרא דר”נ אלא דלדידן, שנמשכין אחרי הרמ”א ז”ל שכ’ בסי’ נ”ח דאנן לא בקיאין בבדיקה זו בלא”ה אין נפקותא לדינא בזה, ודו”ק

ע”ב גמר’ אמר אמימר משמי’ דר”ד נפילה ,שאמרו צריכה בדיקה כנגד ב”מ, א”ל מר זוטרא, הכי אמרינן משמי’ דר”פ צריכה בדיקה כנגד בית החלל כולו. ופרש”י ז”ל כנגד ב”מ שמא נקרע רוב החיצונה או נקבו הדקין, עכ”ל. ומסתמא כנגד הלב והכבד והריאה והקבה ס”ל לרש”י דלא צריך בדיקה, משום שהם רחוקים הרבה מחיצונית הבהמה. וגם לא ניחא לי’ לרש”י דמאן דמוסיף כנגד החלל כולו שיהי’ מוסיף הני, דממ”נ אי איכא מקום לחוש גם בהני, הלא אפשר להכניסם בדברי אמימר, אלא דלא מסתבר לי’ לרש”י כלל שיהי’ חשש ניקוב או קריעה בהני אברים הטמונים בתוך תוכו של החלל. לכן פרש”י דהוא מוסיף דבעי בדיקה משום שבירת הצלעות או עקירת חוליות השדרה דקשה לי לומר דאמימר לא חש לשבירת הצלעות שהוא עלול יותר לשבור מלנקוב הדקין. אבל לשיטת הרמב”ם ניחא טובא דאמימר בדיקה כנגד כל הב”מ האברים הפנימים קאמר ולא משום נקב או קריעה דלא שכיח כלל, אלא משום ריסוק שינוי צורה ותואר של אחד מאברים הפנימים, וא”כ האי בדיקה משום טרפות נפולה היא. וע”ז מוסיף מר זוטרא, כנגד החלל כולו, גם משום שבירת עצמות או עקירת חולי’ בעי למיבדקי, אע”פ דלא שייך לטרפות דנפולה, אבל הלא מצוי הוא להשתבר או לעקור מן העצמות. וגם מזה איכה ראי’ לשיטת הרמב”ם, ודו”ק

רש”י ד”ה כגון שהפריס עג”ק, ננער לעמוד ותחב פרסותיו בקרקע לעמוד כדאמרינן לקמן עמדה מנפילתה אינה
צריכה מעל”ע, עכ”ל. ונ”ל דבדיקה מיהא בעי, ויהי’ נפשוט האיבעי דר’ ירמי’ בביצה, ל”ד ע”א, לקולא. וזאת, לפי מה שדחינן דלמא דלא כר”נ. אבל לדידן דפסקינן כר”נ, לא בעינן אפילו ננער לעמוד, ודלא כרא”ש בפ”ק דביצה, וכמש”כ מזה למעלה. וכעת אני רואה דיש לקיים פסק הרא”ש, לפי שיטת הרמב”ם דריסוק לחוד ומסוכנת לחוד, והעמדה צריכין להוציאה ממסוכנת בי”א, דדינו כטרפה גם בלא ריסוק, ובדיקה בעי מצד ריסוק
שלא יצאה מחשש זה, אלא ע”י הילוך כראוי. וא”כ ניהו דר”נ אמר דבי”הר אין בו משום ריסוק אברים, ולא צריך בדיקה אחריו אפילו לא עמדה. אבל עדיין למה לא נבעי שהיית מעל”ע להוציאה ממסוכנת בי”א, דהרי לא עמד, ואפשר ע”י דחק הלידה נעשה גוסס, כמו בסנהדרין שם בהני דהכהו בעשרה מלקות, דט’ הראשונים עשאוהו גוסס בי”א, בלי שום מעשה טרפות וחסרון אבר. אלא דלרש”י ותוס’ היינו ריסוק אברים, אבל לרמב”ם
ריסוק אברים הוא טרפות הניכר, ועל זה אתא ההלכה. אבל הריסוק הכללי של רש”י ותוס’ זו מסוכנת בי”א, דפליגו בה ריב”ב ורבנן. וא”כ ניהו דבי”הר אין בו משום מעשה טרפות הניכר באבר, אבל ריסוק כללי, שעל ידה נעשה מסוכנת, שפיר מצי להיות, אשר לזה בעינן מעל”ע. ולפ”ז מתפרש כאן הא דאמר הב”ע בהפריס עג”ק, גם לר”נ קאמר וקמחדש זאת עתה דלכ”ע בעינן ננער לעמוד, כדי להוציא מחשש מסוכנת, ואף שהרא”ש ז”ל, דלא נחות לכל אלה הדברים, ודאי לא כיון לזה, אבל עכ”פ די שלא יצא שגגת הוראה מלפניו, ודו”ק

ד”ה ביהמ”ט, כשמפילים וכו’ אפילו ממקום גבוה. עיין מהר”ם שיף ז”ל מה שכ’ בזה, ואני בער ולא אדע, דאם ממקום גבוה עשרה הפילוהו. הרי לא שייך צפורניו נועץ בקרקע, והוה נפולה גמורה, וצ”ע..

תוס’ ד”ה עמדה א”צ מעל”ע בסה”ד ונראה דגרסינן התם עמדה אינה צריכה מעל”ע וכו’, עכ”ל. לפי דעת הרמב”ם שפירשנו דמעל”ע לא צריך אלא להוציאה מידי מסוכנת בי”א, כל שעמדה הרי יצאה מכל וכל מכלל מסוכנת. וא”כ ודאי דצריכין לגרוס עמדה א”צ מעל”ע, אלא דקשה להיפך לרמב”ם, מה קמ״ל? פשיטא, דכל שעמדה הרי אין כאן מסוכנת, ולמה נבעי מעל”ע? ויל”י דקמ”ל כל שעמדה פ”א, אפילו חזרה ליפול, ואינה יכולה לעמוד, תו אינה צריכה מעל”ע, דכבר יצאה מידי גוסס בי”א ונעשית כגוסס בי”ש כיון דעמדה פ”א מן הנפילה, וכמו שכתב הרמ”א סי’ נ”ח סעי’ ו’, כל שהלכה אחר הנפילה ואח”כ אינה יכולה לעמוד (ברמ”א כ’ לילך וט”ס הוא) דינה כשאר מסוכנת. ה”ה אומר אני דבעמדה וחזרה להיות אינה יכולה לעמוד, הדין כן, ודו”ק