דף נ”ב ע”א גמר’ א”ר, נעקרה צלע וחוליא עמה טרפה וכו’ עד סוף העמוד. לפי המסקנא ר”כ ור”א שאלו על נעקרה מכאן ומכאן עם האסיתא, ולא נשאר רק אמצעיתה של החולי’, ורב טרף אפילו בחד צלע כהג”וו. וממה שהשיב להם, גיסטרא קאמריתו, היינו ריתחי’ שמענו מזה, דגם בחדא כהג”וו טרפה, וכמימרא דרב. ועיין מהר”ם שיף ויתר האחרונים, דהקשו דלמא משום דנבלה נמי הוה קאמר להו גיסטרא קמאמריתו, ולא משום דבחדא נמי טרפה הוה. אבל דע דהרמב”ם, הן בהל”ש והן בהלכ’ אבה”ט, לא הזכיר כלל האי גיסטרא דצלע מכאן ומכאן עם האסיתא, שתהי’ נבלה מטמא מחיים. והלח”מ פ”ט ה”ב הרגיש בזה וכתב וז”ל: “עוד אמרו שם בנעקרה צלע וקצת חולי’ מכאן ואמצעיתה של החולי’ קיימת שהיא נבלה, ולא ראיתי שהזכירה רבינו בהל”ש, ששם ביאר דין הנבלות, ולא ידעתי טעמו”, עכ”ל. ויותר הוו”ל להקשות דאפילו נעקרה ב’ הצלעות וכל החולי’ עמה לא הזכיר הרמב”ם בין הנבלות, רק כ’ בפ”ג הי”ט, וז”ל: “בהמה שניטל ירך שלה וכו’ הרי זה נבלה כמו שנחתך חצייה ונחלקה לשני גופות וכו'”. הרי מלשון זה שכ’ “כמו שנחתך חצייה ונחלקה לשני גופות וכו'” מוכח דדוקא בנחלקה לגמרי דהיינו כל הבשר שבין הצלעות, דרק אז הוה כנחלקה לשני גופות, אבל בעקירת חולי” אע”פ שעי”ז נחשבים הצלעות כעקורים, כמו שאמרינן לקמן, דחוליא בלא צלע היכי משכחת לה, מ”מ בשביל זה לא נחשבה הבהמה כנחלקת לשני גופים, דהרי החיבור הנורא של הצלעות והבשר לא נתבטל עדיין. אבל פי’ הסוגי’ לפי דעת הרמב”ם ז”ל כך הוא, דעל הא דפריך הש”ס, והא רב נמי גיסטרא קאמר, כתבו התוס’ דצ”ל דמעיקרא אתי’ לי’ הא דרב שפיר, דלמא לא חשב הא דרב גיסטרא. ועיין בל”א ז”ל, דגם הוא מחזיק בסברא הנ”ל דכל שחיבור הבשר שבין הצלעות קים, אין לחשבו לגיסטרא בשביל עקירת חולי’. והיא באמת הסברא החיצונה והפשוטה, אלא דכל זמן שלא ידע הש״ס פירוש הדבר, הי’ מקבל ע”כ דברי רב כפשוטן, דגיסטרא קאמריתו, דגיסטרא ממש קאמר. ולכן פריך על רב, והא הוא נמי גיסטרא קאמר, דאם שלהם הוה גיסטרא, גם שלו גיסטרא הוה. ואע”פ ששניהם עפ”י הסברא החיצונה אינם גיסטרא, אבל כאשר מתרץ דרב בחצי חולי’ קאמר, והם שאלו בשתי צלעות עם מקצת חולי’, והיינו דרב, אלא דהוא טרף בחדא והם שאלו על שנים, מצד זה ומצד שכנגדו, וסמכו לידע גם דינו דחדא, מתוך תשובתו, אי ירתח או ישוב במענה רך. ורב באמת השיב להם בריתחא, גיסטרא קאמריתו, דהיינו ריתחא כדאמר בגמי’, כלומר דאמאי שאלו על תרתי, דאפילו בחדא כהג”וו טרפה, שוב לא בעינן למימר דגיסטרא ממש קאמר, אלא דרך גוזמא, כדי לירתוח
עליהם על ששאלו בתרתי, במקום שגם בחדא טרפה. וא”כ לא שמעינן מני’ כלל דהוה גיסטרא,

אחרי כתבי הלכתי לביהמ”ט לראות בעין גשמיי איך תחובים הצלעות בחוליות, ונתודע לי שם דבר חדש לי, שלא נשמע מתוך הסוגי’ והמפורשים. והוא כי החולי’ האחת אינה סוגרת בתוכה הצלע כמו שדמיתי ער היום, אלא הצלעות תחובים בין החוליות, ומשתי חוליות נתהווה אסיתא אחת, שסוגרת בתוכה הצלע שתחובה בין שתי החוליות. ומה מדוקדק לפ”ז מה דקאמר רב נעקרה צלא וחולי’ עמה, ומפרש בגמ’ דחצי חולי’ קאמר, שכפי פשוטו נראה דוחק גדול. אבל השתא ניחא, דחצי מכל צד קאמר דהאסיתא מתחבר משני חצי חולי’. ומה שאמר לקמן דא”א חולי’ בלא צלע, אע”פ שבעקירת חולי’ נשאר הצלע תחובה בחציה בחולי’ הסמוכה לה, או בימין או בשמאל, מ”מ כבר מנותק הצלע ממקומה, כי חצי חור אינו מחזיק את הצלע כמובן. וגם ר”כ ור”א דשאלו בנעקרה צלע מכאן ומכאן, שאע”פ שעם האסיתא קאמרו, מ”מ אמרו והחולי’ קיימת, דהאסיתא ניטלת ולא החולי’, והאסיתא הוא מקצת מזה ומזה של שני חוליות. אבל גוף החולי’ קיימת, ודו”ק

ע”ש גמר’ א”ש נעקרה צלע מעיקרה וכו’. ופרש”י ואפי’ בלא אסיתא, ור”ת מפרש עם האסיתא, כי היכי דלא יחלוק שמואל אעולא בר זכאי ור”י, דלחד ברוב צד אחד, ולאידך ברוב שני צדדין בעינן, עכת”ד התוס’. והי’ להם להזכיר גם רב, דלרב נמי דוקא וחולי’ עמה, דהיינו חצי חולי’ כדלעיל. והנה האחרונים הקשו סתירת רש”י אהדדי, דלעיל, מ”ב ע”ב, מפרש הא דשמואל דעם חצי חוליתה קאמר. והנה משום הא לא ארי’, דהרי בתוס’ שם כתבו, וז”ל: “לקמן פליג עלי’ בר זכאי, ואומר ברוב צד אחד ונשתברו ברוב שני צדדים, והכא נקט טפי מלתא דשמואל, משום אינך דקאמר וכו'”, עכ”ל. ועיין שם במהרמ”ל מה שתמה על דברי התוס’. אבל חוץ מזה, אני תמה דמה שלא הזכירו ר”י דפליג וקאמר בין נעקרו ובין נשתברו ברוב שני צדדים, משום דמר”י לא מצי פריך דלחשוב נעקרו, דהיינו נשתברו דקתני במשנה, ולכן כתבו רק בר זכאי, דמני’ ג”כ הוה מצי להקשות משום דס”ל נעקרו מצד אחד נמי טרפה. אבל זה פלא, דהרי אנן כר”י פסקינן, ודלא כשמואל ודלא כבר זכאי. ואיך פריך הש”ס וליחשוב הא דשמואל שהוא דלא כהלכתא? אבל התי’ ע”ז דבאמת מרב פריך, ועם חצי חולי’ גם בצלע אחת טרפה, ונקט דשמואל, משום אינך דשמואל. ולא מדקדק בי’ דהוה דלא כהלכתא, משום דהוה אפשר לפרשו דעם חצי חולי’ קאמר כרב. ולזה כיון רש”י ז”ל, דאע”פ דדברי שמואל דקאמר סתם נעקר צלע מעיקרה לא משמע דעם החולי’ קאמר, מ”מ קושי’ הש”ס ע”כ לא היה אלא לפי ההלכתא, וכרב, דעם החולי’, דהיינו מקצת האסיתא טרפה. אבל התוס’ ודאי החליפו שיטתם, דהכא מפרשים דברי שמואל כרש”י דלעיל, דעם חצי חולי’ קאמר. וא”כ, לא הוה מקשין כלום לעיל, דליפרך מבר זכאי, דלית הלכתא כוותי’. אלא על תוס’ ליכא למיפרך סתירה משום דהמחברים רבים היו כידוע. וליישב דברי התוס’ דלעיל, י”ל דלפי דס”ל דשמואל בלא
חולי’ קאמר, הוה בר זכאי המכריע בין שמואל לר”י, והלכה כמותו. וכוונת הש”ס באמת אבר זכאי, אלא נקט שמואל, אף דלית הלכתא כוותי’, משום אינך דשמואל, ודו”ק.

ע”ב גמר’, מתקיף לה ר”א ולתנייהו גבי קולי ב”ש וחומרי ב”ה, א”ל רבא, כי איתשל לענין טומאה איתשל, עכ”ל. לפי מה שהזכרנו כ”פ, דלדעת הרמב”ם דשאר דיני תורה לא נדון ע”פ האי הלכה דחי”ט, לכאור’ יש לעיין איך קאמר כאן דב”ש, דסברו הכא לגבי טומאה בעינן שתי חוליות לטהר, ה”ה גם בבהמה לא מיטרפי אלא בחסרון שתים? אלא דגם בלא שיטת הרמב”ם נמי קשה, דדלמא ב”ש ט”ח ס”ל, וממילא לא תלי זה בזה, וכמו דאמרינן בריש פרקן על בהמה שנחתכו רגליה, אע”ג דלענין אדם ס”ל לתדבר”י כרשב”א, דיכולה לכוות ולחיות, אבל מ”מ טרפה הוא, דס”ל ט”ח. וכן יש לתמוה על הא דאמרו בעירובין, דתרי חומרא דסתרי אהדדי כגון שדרה וגלגלת, דמקרי “כסיל בחושך הולך”. דלמה יקרא כסיל אם חושש למ”ד ט”ח, ואז ליכא סתירה? וניהו דשמואל קאמר וכן לטרפה, משום דהוא טא”ח ס”ל, אבל ב”ש מצי סברו ט”ח, ואין כאן כסילות למאן
דמחמיר גם בטרפה. ויש לי הרהורי דברים בזה, אלא דלא ברירי לי. לכן לא העלתים בכתב, וצע”ג ודו”ק

ע”ש גמר’ אר”י א”ר בבהמה מן הזאב ולמעלה. ובעופות מן הנץ ולמעלה. ועיין ברא”ש דהקשה בעופות מאי קמ’ל? דהא משנה שלמה היא, דרוסת הנץ בעוף הדק, אבל למטה ממנו לא דרס. ותי’ דאיידי דנקט מן הזאב ולמעלה וכו’, א”נ כי היכי דאשמעינן בבהמה, דלא תימא אורחא דמלתא נקט, ה”נ איכא לשנויי בעופות, עכ”ל. והנה האי תי’ השני הוא אליבא דאב”א שבגמ’ אבל לתי’ קמא, דרב פליג ארב”י ב”י וסובר דר”י פלינ את”ק וזאב בגסה נמי דריס, צ״ל כתי’ קמא שברא”ש, אלא דלפי מה שכ’ התוס’ דרב קמ”ל דזאב בגסה נמי דריס, מדאמר בבהמה למעלה מזאב, משמע דכל מן זאב ולמעלה שוה, איך קאמר מן הנץ ולמעלה בעופות? וזה ליתא, דהרי הנץ אינו דורס בעוף הגס. ועיין בר”ן ז”ל מה שתי’ בדוחק קושי’ הרא”ש ז”ל. אולם לפע”ד נראה ברור דל”ק, דרב פליג ארי”ב וסובר דר”י דפליג את”ק, פליג גם בעופות, דלת”ק נץ דדורס אף בעוף הגס. אב”א גמר’ ואב”א סברא. הסברא נותנת כי היכי דת”ק סובר בזאב, שהיא חיה קטנה, מצי דרס אף שור הגדול, משום דעז
ואלים זהירי’, ודרכו לדרוס, ה”ה הנץ בעופות, דהרי אמרו לקמן דהנץ אפילו בדרברבי מניה, ואינך רק בדכוותי’. הרי דהנץ עלול לדרוס יותר משאר עוף הדורס. ואב”א גמר’ דלעיל במשנה כתבו התוס’ ד”ה ודרוסת הנץ, וז”ל: “גבי טרפות העוף הוה שייך למיתני, אלא משום ר”י תנא לי’ הכא, עכ”ל

ויש לראות הלא ר”י מן התנאים האחרונים, מתלמידי ר”ע, ויסוד המשנה הלא היתה מסורה בידם מאז. ועד דאתא ר”י, הכי לא היה נשנה דרוסת העוף במה, כמו דרוסת הזאב בבהמה? ועתה אם נאמר דבמשנה דא”ט בעוף היה שנוי’ דרוסת הנץ בעוף הדק והגז בעוף הגס, לא הי’ לר”י שום דבר להוסיף או לגרוע ע”ז, ולא אמר על עוף מידי. ולמה מחקה רבינו הקדוש מן המשנה דא”ט בעוף, והעמידן כאן ובשם ר”י, אע”ג דר”י לא אמר בזה דבר? אלא ודאי, דקודם דפליג ר”י, או מפרש, דברי הת”ק היתה קתני בא”ט בעוף, דרוסת הנץ סתם, וכמו
דקתני כאן דרוסת הזאב סתם, כאשר כתבו התוס’ דדין דעוף מקומו בא”ט בעוף, כי ביסוד המשנה לא היה קתני יותר. ואחר שר”י פליג, או מפרש, כדי שלא להצטרך להעמיד דבריו בשתי המשניות, מחק רבי דין דדרוסת הנץ ממשנה דא”ט בעוף, והעמיד כאן כל דבריו של ר”י, וממילא נדע דהת”ק פליג, הן בבהמה והן בעוף, או שר”י מפרש שניהם. ולא איצטרך תו לדברי הת”ק בעוף במשנה דא”ט בעוף, כנלפע”ד אמת לאמיתו, ודו”ק

ע”ש גמר’ מיתבי דרוסת חתול נץ ונמי’ עד שתנקוב לחלל, אבל דרוסה ל”ל ותסברא וכו’. הרי”ף והרמב”ם ז”ל מפרשים עד שתנקוב לחלל, ואז יש להם דריסה, ועיין במפורשים. והנה לדידהו “אבל דרוסה לית להו” לאו לשון הברייתא הוא. אבל הש”ס קמתמה, “אבל דרוסה ל”ל, ותסברא”. אלא דלפי הס”ד דל״ל דרוסה כל עיקר, ע”כ הי’ מפרש עד שתינקב לחלל, דמצד נקב נגעה בה כפרש”י, דאל”כ מה פריך מדרוסת הנץ, דלמא באמת
לאחר שתינקב לחלל, וגם בלא”ה אם לאחר שניקב לחלל יש להם דריסה, גם בגדים וטלאים, לא מסתבר כלל לומר דבעוף הדק לית לי’ דרוסה. אבל לאחר שמתרץ לעצמו כאן בעופות כאן בגו”ט, אז מהדרינן לפרש דבניקב לחלל יש להם דרוסה אף בגו”ט. אלא דלפ”ז ודאי קשה טובא, מה דחק לרי”ף ולרמב”ם לפרש כן? אבל מה שנלפע”ד הוא, דמצד מחט בחלל הגוף, לא מיסתבר להו לחוש כלל, דאפילו הגיע הצפורן לתוך החלל, אין ארכו של צפורן הנץ מספיק לנקב אחד מאברים הפנימים, שהם רבים ואינם מתוחים, וחוזרין בקל לאחוריהם. ועיין ברמב”ם, פי”א ה”ד, דמשמע מלשונו דדוקא בנכנס הקוץ או החץ בחלל הגוף ממש, דהיינו בקוץ ארוך, שחלק גדול ממנו נכנס לתוך החלל, ולא בעומד בשפת החלל, אע”פ שעבר לפניהם, כנלפע”ד לדינא

ע”ש גמר’ ותסברא נץ לא דרס, והא תנן ודרוסת הנץ, הא ל”ק כאן בעופות וכאן כגו”ט, עכ”ל. ויל”ד דלמאי הלכתא נקט התנא דברייתא נץ דלא דרס בגו”ט, כיון דמשנה שלמה תנן דנץ דוקא בעוף הדק? ולרי”ף ורמב”ם דמפרשים דכשיגיע לחלל דרס אף בגו”ט, הא אתא לאשמעינן, אבל לרש”י קשה. אולם אם נאמר כמש”כ למעלה, דלמאן דס”ל דר”י פליג את”ק, ה”ה בנץ פליגו, דלת”ק דרס אף בעוף הגס, וממילא גם בגו”ט, דחד דינא אית להו, אז האי ברייתא אתי’ כר”י ולאפוקי מת”ק, וקאמר דנץ אין לו דריסה בגו”ט, וה”ה בעוף הגס. ואולי מזה הוכיח רש”י לפרש במתני’ דר”י פליג את”ק, דמהאי ברייתא, דקחני נץ דאין לו דריסה בגו”ט, נראה כן, ודו”ק

רש”י ד”ה עד שתינקוב לחלל, כקוץ בעלמא ועד שנקבו הדקין וכו’, עכ”ל. לכאור’ סותר רש”י את עצמו במה שכ’ לקמן בדף הסמוך, ע”ב ד”ה בקוץ עד שתינקוב לחלל. ופרש”י אבל הגיע לחלל יש לחוש שמא ניקבו הדקין ובבדיקה א”א מפני שאין נקב דק ניכר בהם”,עכ”ל. וכאן כתב דלא מיטרף עד שניקבו הדקין, הרי דמהני בדיקה עכ”פ, ולקמן יפה מדייק דלא מהני בדיקה, דהרי מדקתני בקוץ עד שתינקב לחלל. ובדרוסה משיאדים הבשר כנגד ב”מ. הרי דשווין הן ניקב לחלל עם דרוסה. ובדרוסה, הלא שיטת רש”י דלא מהני בדיקה. וע”כ הפירוש עד
שראוי’ להאדים הבשר, דהיינו שתחב צפרניו נגד חלל הגוף לאפוקי על ירכיו, וכדומה. ואולי מיירי לקמן שנכנס הקוץ כולו לתוך חלל הגוף, ואז אין לו בדיקה. אבל כאן דהוא מקום ידוע וניכר, מודה רש”י דיש לו בדיקה. וע”כ צריך לומר כן, דכפי שכתבתי לעיל, רש”י הוכיח דלדרוסה ודאי אין לו בדיקה, משום דההלכה כך אתא “ודרוסת הזאב”, ובזה סגי להטריף. וא”כ נקובת חלל הגוף בקוץ, דאינו ממנין הטרפיות, ע”כ דבזה יש בדיקה. אבל בקוץ הנמצא בתוך החלל, מסתבר דמן הנמנע לבדוק כל החלל מנקב כ”ד, ודו”ק.