דף נ”ג ע”א גמר’ בעי ר”א, שאר עופות טמאים יש להם דרוסה וכו’. הא דלא קבעי בשאר חיות חוץ מארי וזאב לגבי בהמה מאי, לדעת הרא”ש ז”ל באמת ליכא דורס בין שאר החיות, ודעת שאר הראשונים להיפך, עיין בטור, סי’ נ”ז. ונראה דלפי הני הראשונים צ”ל דבחיות ידע דדיבר התנא בהווה, ולכן נקט ארי וזאב, דהני שכיחים יותר משאר חיות לבוא לתוך העדר, עיין בב”ק, ט”ז ע”ב, ארי דורס וזאב טורף. ובשביל זה מצינן למימר דר”י לפרש הת”ק אתא, משום דהת”ק דיבר בהווה, ויותר שכיח הוא הזאב שבא על הצאן לטרוף. ולכן אין מקום לססתפק, דודאי גם שאר חיות יער יש להם דריסה, אבל בעופות לא מצינן דנץ וגז יותר עלולים לדרוס. וחוץ מזה נראה לפע”ד דבעופות טמאים דמשונים הם הרבה זמ”ז בסימני טומאה שלהם עד שהתורה לא הזכיר סימנים כלל, אלא פרטם בשמותם, ולכן שפיר יש מקום להסתפק לענין דרוסה מה דינם של אינך דלא הזכירם התנא בשמותם. וע”ז קפשט לי’ רב הלל דיש להם דריסה. והא דפריך לי’ ממתני’ והאנן תנן דרוסת הנץ, לאו ר”א לרב הלל קפריך, דהא ר”א ספוקי מספקא לי’ בפי’ המשנה, אלא מסדר הגמ’ שלאחר ר”א. ותדע דהא לא קתני “א”ל”. והא דקמשני, דהני בדכוותייהו או בדרברבי מני’, ואינך בדזוטרי מני’, היינו נמי מטעם דהם עלולים יותר לדרוס. לכן אלים זהירייהו אפילו בדרברבי מני’. וא”כ בחיות נמי הדין כן. וכן הוא באמת דעת הרשב”א ז”ל, והיא השיטה המחוורת, ודו”ק

ודע דהך דרוסה בעופות, כתבו התוס’ לקמן, דאין זה מה שאמרו, כל עוף הדורס טמא, אלא דשדיה זהירי’ כי שליף צפורנו, וכמו בזאב בבהמה, ולא הי’ להם לפרש האי דרוסה דהכא, שמפורש די והותר בסוגי’ הש”ס, דהוא הטלת ארס כשהוציא צפרניו מן הנדרס. אבל הי’ להם לפרש הסימן טומאה של דריסה מה היא. והנה רש”י ז”ל לקמן מפרש דאוחז בצפרניו ומגביה מן הקרקע מה שאוכל, ולפירושו ודאי דאין לו ענין כלל להאי דרוסה דהכא, אבל התוס’ בשם ר”ת מפרשים, דורס ואוכל מחיים, ואינו ממתין עד שתמות, ומביא ראי’ מב”ק ט”ז ע”ב.
דאמרו שם ארי דרס ואוכל פטור, עיי”ש. ולפ”ז לא ידעתי מה בין האי דריסה, לדריסה דהכא. אבל התוס’ בשם ר”ת מפרשים דורס ואוכל מחיים עד שתמות. ומביא ראי’ מב”ק, ט”ז ע”ב, דאמרו שם ארי דרס ואוכל העור, עיי”ש. ולפ”ז לא ידעתי מה בין האי דריסה  לדריסה דהכא, ולמה לי באמת האי “ואוכלי”, דבדורס לחוד הוה סי’ לטומאה, וה”ה דמטריף, דהרי עופות טהורים אין להם דריסה כלל, כמו שכ’ בעצמם דאין דרסה לטהורים. ואי דקשי’ להו מה קמבעי לי’ לר”א בשאר עופות טמאים, דהרי מוכח לקמן דהרבה מהם דורסים והרבה אינם
דורסין, ומכש”כ דמסיק כאן דלכולם יש דריסה עכ”פ בדזוטרי מני’, לפע”ד נראה דגם כאן לא קבעי אלא על אותו שדרכם לדרוס, אי מטילין ארס, או אי יש כח בארס שלהם למקלי האבר. אבל על מעשה הדריסה בעצמו לא קמבעי לי’, דידע שיש מהם דורסים, ויש מהם שאינם דורסים. והוא דבר שיש לברר, וכמו בחיות, שיש הרבה שאינם דורסים כלל, כמו הדוב והפיל וכדומה, עיין שו”ת ק”ז החת”ס ז”ל, סי’ כ”ח. לכן דברי התוס’ נפלאים ממני, וצע”ג. וד’ יאיר עיני להבינם, ודו”ק

ע”ש גמ’ ארבר”ה א”ר ארי שנכנס לבין השוורים, ונמצא צפורן בגבו של אחד מהן, א”ח שמא ארי דרסו וכו’ ורב לטעמי’ דאמר א”ח לספק דרוסה, עכ”ל הגמ’. ותמה אני מאד איך תלוי זה בפלוגחא דרב ושמואל, אי חוששין לסד”ר או לא? ובפרט דאמר אביי דבמקום צפורן לכ”ע חוששין, דלמה ניחוש, כיון דסביב מקום הצפורן אין שום ריעותא ניכרת בעור? הרי אין לך הוכחה גדולה מזו, דלאו ע”י דרוסה בא הצפורן לתוך
השור, דהרי יש ליד הארי הרבה צפורנים. ואם תחב כולה באותו מקום לתוך העור, איך רק האי מקום צפורן לבד ניכר ,ונראה, ותו לא? וגם בסתם דרוסה, דאיהו שתק ואינהו מקרקרין, לכאור’ יש לעיין למה לא נסמך על בדיקת חוץ, שכל העור נגד החלל שלם ויפה בלי פצע וחבורה? דבזבחים, דף פ”ד ע”ב, אמרינן דאיערב דרוסת הזאב בנקיבת הקוץ, ופריך והא האי משוך והאי עגיל, ועיין בתוס’ לקמן, וכן שם בזבחים, דלמטה מן הזאב אינו ניכר להבחין, משמע דלמטה מזאב נמי עכ”פ ניכרת החבורה, ומכש”כ בלמעלה מזאב. היתכן שלא יהי’ ניכר מקום הדריסה בחוץ בעור השור? אלא דבזה יש לדחוק דמיירי בלא בדק העור בחוץ, אז צריכין לבדוק בבשר בפנים אם ליכא אדמימות או רקבון בבשר שכנגד האברים הפנימים. אבל בבדק בחוץ העור, ואין בה שום רושם דריסה, תו לא צריך יותר. אבל כאן, דמיירי בנמצא בשור חי תחב צפורן במקום ידוע, או נמצא
מקום הצפורן, הלא רואה שזולת האי מקום הנקב אין כאן ריעותא אחרת בעור. ולמה לא נסמך על זה שלא לחוש על דרוסה? וצ”ל דאפשר שפיר שלא תחב הארי רק האי צפורן לחוד לתוך העור, ונכנס הארס דרך האי נקב לחלל הגוף, אבל שאר הצפורנים לא נתחבו כלל לתוך העור והבשר. ואם כנים דברנו מיושבים בזה כל הני קושיות שהקשו התוס’, ד”ה רוב, על פרש”י דלמה לא ניחוש לשאר שוורים שאין בהם צפורן ולאביי למה לי מקום צפורן כלל. ולפי האמור י”ל דלגבי כל הני חששות סגי בבדיקת העור בחוץ שהוא שלם ויפה. וראה זה מה שמצאתי און לי בפסקי הרמב”ם ז”ל דז”ל בפ”ה הי”א: “סד”ר אסורה עד שתבדוק כדרוסה ודאית. כיצד ארי שנכנס לבין השוורים, ונמצא צפורן בגבו של אחד מהם, חוששין שמא ארי דרסו. אין אומרים שמא בכותל נתחכך, וכן שועל או נמי’ שנכנס לבין העופות, והוא שותק והן מקרקרין, חוששין שמא דרס וכו'”, עכ”ל. ויל”ד א) למאי הלכתא קאמר דצריכה בדיקה כדרוסה ודאית, ולא די לו לכתוב דצריכה בדיקה לחוד? ב) הלא גם על שאר השוורים איכא חשש דרוסה, וכמש”כ הרשב”א ז”ל, ועיין בטור, סי’ נ”ז, ובב”י המובא בהגמ”יי שם. ולמה שתק הרמב”ם מזה? ג) הביא דין דהוא שתק ואינהו מקרקרין בשועל או נמי’ שנכנסו לבין העופות, ובגמ’ נראה דבארי שבין השוורים נאמר דין זה, וכן פרש”י ז”ל דעל שתיק ואותיב בנייהו, על ארי בינייהו, וכן על איהו קמעואי, פרש”י נוהם, וזה על ארי נאמר. ועיין ברא”י מה שכ’ על דברת רש”י, דיש מי שמפרש דקאי על מה דסליק, ספק כלבא ספק שונרא, עיי”ש. אבל על הרמב”ם ודאי קשה, דדיבר מארי שנכנס לבין השווריס, ולמה לי’ להוסיף, וכן שועל או נמיה וכו’, אם גם כארי הדין כן? ועיין בלח”מ שהרגיש בזה, וכתב דה”ה בשוורים, אלא דרהיטא דגמ’ בעופות דקאמר לעיל מני’ ספק כלבא ספק שונרא וכו’, עיי”ש. ובאמת זה ליתא, דהרי רש”י ז”ל, בארי שבין השוורים מפרש כל הני, ולא קאי אדלעיל. זבפרט הרמב”ם, שכתב אח”כ בהלכ’ י”ב סתם, “ספק שנכנס לכאן טורף או נודע אם זה מן הטורפין וכו'”, למה לא כתב גם דין זה בהוא שתק והן מקרקרין” בסתם טורף עכ”פ? וכן “דורס שנכנס בין בהמות או עופות, והוא שתק והן מקרקרין”. אבל אם נאמר דכל שנראה שום רושם בחוץ, שוב א”צ שום בדיקה יותר, ניחא דזאת דוקא בשור, שעורו חלק ובארי שמקום הצפורן גדול, אבל לא בכבשים שעירות, ולא בעופות בנוצתה, והדורסים שלהם צפורנם קטנות. ולכן בשור דוקא בנמצא צפורן תחוב יש סד”ר, ורק על שור זה ולא על שאר השוורים שיכולים לבדוק בקל מבחוץ. וזה שכ’ הרמב”ם במתק לשונו דסד”ר צריכה בדיקה כדרוסה ודאית, ר”ל דלא סגי בבדיקת חוץ, אלא בעי בדיקה בפנים, כדרוסה ודאית. והמציאות בזה הוא כאשר מפרש בארי שבין השוורים, בנמצא צפורן בגבו של אחד, דאז איכא ספק על אותו השור לבדו. ואינך הני בריאה בעלמא, שאין בהם היכר נקב בחוץ, או בשועל ונמיה בין העופות, אפילו אין כאן היכר רושם מבחוץ, משום דבהני אין לסמוך על בדיקת חוץ מטעמים שהזכרנו. כנלפע”ד בכוונת הרמב”ם אע”פ דהפוסקים לא נחתו לזה

אחרי כתבי זאת דאיתי בב”י בשם הרשב”א ז”ל הובא ג”כ לקמן במהרמ”ל, על דברת התוס’ ספק שונרא, שכתב
דכל שאינו ניכר רושם הדריסה בחוץ, א”צ שום בדיקת פנים, אלא דגם לרשב”א אם ניכר איזה מראה אדמימות או רושם חבורה בחוץ, שוב צריך בדיקה בפנים. ואני אומר דכל זאת בעופות או גו”ט, אבל לא בשור הגדול שדורס שלו הוא הארי. ואולי גם לא באמרי רברבי׳ שדורס שלהס הוא הזאב, דשם בעינן דוקא מקום צפורן ניכר. ועיין עוד לקמן מה שכתבתי על דברי המהר”ם. ועכ”פ חידוש נפלא בעיני שהמחבר, בשולחנו הטהור, לא הזכיר כלום מהא דרשב”א שהביא בעצמו בב”י, וצ”ע ודו”ק

ע”ש גמר’ איכא למימר הכי ואל”ה אוקי מלתא אחזקי’ והוו”ל סד”ר, ורב לטעמי’ וכו’, האי אוקי מילתא אחזקי’ שלא במקומו הוא, דהכי הוול”ל הוה לי’ סד”ר ואוקי מלתא אחזקי’ עיין באחרונים. ולפע”ד נראה דהש”ס רצה לשלול בזה, שלא תאמר דרב ושמואל פליגו אי שייך לאוקמי אחזקת כשרות, בנולד ריעותא מחיים. עיין לעיל בסוגי’ דישב לו קוץ בושט אריכות בענין זה, דאם נאמר כן, הוה סד”ר ספקא דאורייתא. לכן לשלול את זאת קאמר תחלה אוקי מלתא אחזקי’, והוא מה”ת לכ”ע, ואח”כ אמר והוו”ל סד”ר במקום חזקה, ורכ לטעמי’ דא”ח אפילו מדרבנן. אבל לשמואל חיישינן מדרבנן, ומטעמים שמבוארים לעיל, בסוגי’ הנ”ל בתוס’ ושאר הפוסקים. ומה שהקשו התוס’ שם מפ’ ד”א ביבמות דמוקמינן האשה בחזקת היתר לשוק אע”ג דעדין בעלה קים, לפע”ד נראה דלא החמירו חכמים רק בטרפות ושאר מאכלות אסורות, דשכיחו טובא בכל יום ‘בכל בית. לכן יש מקום להחמיר בספקות שלא יקילו ראשן באיסורים. אבל באישות, שהוא מלתא דלא שכיח, שיארע ספקא בהם, וכל עצמיות גיטין וקדושין איתרמו לארם רק פ”א בחייו מסתמא, לא מצאו צורך להחמיר בספקן נגד חזקה. והרי תראה דהתורה עצמה הקילה במנין ממזרות שלא לאסור ספק ממזר אפילו שלא במקום חזקה. ועיין עוד בדבור שאח”ז, ודו”ק

ע”ש גמר’ קטע רישע דחד מינייהו נח ריגזי’, וכתבו הפוסקים הא דלא חיישינן שמא דרס אחרינא קודם דקטע רישא דהאי, משום דחזקה אלימתא לחז”ל דאין הדורס מניח את הנדרס מידו עד שיראה נקמתו לפניו. ומה”ט אף בהמית יותר לא חיישינן לנשארים, עיין בטו”ז וש”ך, סי’ נ”ז ס’ ט דאיכא פלוגתא בזה. ולפ”ז בכל סד”ר, כמו באיהו שתק ואינהו מקרקרין, איכא לעומת רוב אריות דורסים, רוב הדורסים אינם מניחים הנדרס מידם עד שיראו נקמתם בפניהם. ולכן שפיר קאמר בגמ’ איכא למימר הכי ואלמ”ה, הוה סד”ר. וא”כ קשה, דלעיל בנמצא צפורן על גבו של אחד מהם, דקאמר רב לטעמי’, דהא בהא מצי מודה שמואל, דהרי איכא תרי רובא להתיר. חדא, דרוב דורסים ממיתים מיד, ואינם מניחים את הנדרס מידם, ועוד, רוב דאין הצפורן נשמטת מיד הדורס. אלא דזה לק”מ, דלעומת זה איכא רוב המתחכך, אין צפורן יושב בגבו. אבל מ”מ קשי’ דהאי רוב אריות דורסין לא הי’ לן להזכיר כלל, דלעומת האי רוב, איכא רוב הדורסין אינם מניחים הנדרס עד שימות. ועיין דיבור שאח”ז

ע”ש גמר’ קטע רישע דחד מינייהו נח ריגזי’, וכתבו הפוסקים הא דלא חיישינן שמא דרס אחרינא קודם דקטע רישא דהאי, משום דחזקה אלימתא לחז”ל דאין הדורס מניח את הנדרס מידו עד שיראה נקמתו לפניו. ומה”ט אף בהמית יותר לא חיישינן לנשארים, עיין בטו”ז וש”ך, סי’ נ”ז ס’ ט דאיכא פלוגתא בזה. ולפ”ז בכל סד”ר, כמו באיהו שתק ואינהו מקרקרין, איכא לעומת רוב אריות דורסים, רוב הדורסים אינם מניחים הנדרס מידם עד שיראו נקמתם בפניהם. ולכן שפיר קאמר בגמ’ איכא למימר הכי ואלמ”ה, הוה סד”ר. וא”כ קשה, דלעיל בנמצא צפורן על גבו של אחד מהם, דקאמר רב לטעמי’, דהא בהא מצי מודה שמואל, דהרי איכא תרי רובא להתיר. חדא, דרוב דורסים ממיתים מיד, ואינם מניחים את הנדרס מידם, ועוד, רוב דאין הצפורן נשמטת מיד הדורס. אלא דזה לק”מ, דלעומת זה איכא רוב המתחכך, אין צפורן יושב בגבו. אבל מ”מ קשי’ דהאי רוב אריות דורסין לא הי’ לן להזכיר כלל, דלעומת האי רוב, איכא רוב הדורסין אינם מניחים הנדרס עד שימות. ועיין דיבור שאח”ז

ובגוף הפלוגתא שבין האחרונים אי קטע רישא דתרי או יותר נמי כשר, כתבתי בתשובה דלדידן, דאפילו לא
ראינו הנדרס נכנס חיישינן, דתלינן במצוי, ודורסים יותר שכיחים שיהרגו בעופות ובצאן, מכלבים או עכברים, פשיטא דאפילו בנמצא כמה מתים בעדר או בכלוב במקום דלא ראינו דורס נכנס, דכשר. מיהו דבגמר’ קאמר קטע רישא דחד מינייהו, והוא דוקא חד ולא תרי, משום דהש”ס הלא סובר ספק כלבא ספק שונרא, אימר כלבא, וא”כ, לא חיישינן לדרוסה אלא כשראינו הדורס נכנס, ואז ודאי הדין כן דכל שהרג יותר, הרי הוא יוצא מן הרוב
דנח רוגזייהו, לכן חיישינן על הנשארים. אבל הרשב”א ז”ל כתב דבזמננו הכלבים בני תרבות ננהו ולא שכיח שיהרגו בעדד או בכלוב, ותלינן במצוי שדורס נכנס לשם. ולכן בנמצא פצועים בלא שראינו שום דורס נמי חיישינן, דתלינן במצוי. וכן רובא דרובא השאלות שבאו לפנינו באופן זה המה שלא ראו דורס, אלא שמעו רעש בכלוב או בעדר ובדקו ומצאו. ובזה פשיטא דגם במצאו כמה מתים והנשארים אין בהם שום פצע וחבורה, שכשריםהם, דמי הגיד לנו שרק דורס אחד היה ,דלמא ב’ או ג’ היו או שהאי דורס עלה בכלוב ב’ או ג’ פעמים, בתחלת הלילה, באמצעו, ובסופו, ובכל פעם קטע רישא דחד מינייהו. וזה ברור לדינא בלי פקפוק לפע”ד, ודו”ק

ע”ב גמר’ אתרי’ דשמואל הוה. להאי גירסא הדר בי’ רב, דאי לא הדר, הוו”ל להכשיר גם באתרא דשמואל משום הפסד ממון של ישראל דהוה נדנוד איסור, ואין חולקין כבוד לרב, כן פרש”י ז”ל. ויש קצת ראי’ לזה מהא דאמרינן בפסחים, דף ל ע”א, דאמר שמואל להני דמזבני כנדי אשווי זבינא דכנדייכו. ואי לא, דרשינא לכו כר”ש. ופריך ולדרוש להו, ומתרץ אתרי’ דרב הוה. וקשה, איך מפחדם בדבר שידרוש להו כר”ש באתריה
 דרב, דס”ל דלא כר”ש? אלא ודאי הכי קאמר להו, דאם תמכרו ביוקר דאיכא הפסד רב, לא אחלוק כבוד לרב מפני הפסד ממונם של ישראל, ודו”ק

ע״ש גמר’ וליחנקינהו ולשדינהו לאשפה וכו’ בת”ח ז”ל הביא גרסת מקצת ספרים או ניתבינהו לעכו”ם, וכתב דה”ה דהוומ”ל דזבינהו לעכו”ם דמקרי נזדמן, ואין כאן משום עושין סחורה בנו”ט, עיי”ש. ואני תמה על האי גירסא, דא”כ מה קאמר ולטעמיך נישדינהו לכלבים? וכי הוא יותר טוב מליתנם או למכרם לעכו”ם? דהרי כל הראוי לאדם, אינו מוכן לכלבים, כדאמרינן בביצה, דף ו’ ע”א, דכל דחזי לאדם, לא משליך לכלבים. אבל לפי גירסתנו דלא הקשה שיתנם או ימכרם לעכו”ם חנוקים, ניחא, דכיון דלא נחרם אלא חונקם, הוה נבלה כמתה מעליהן, שגם לנכרי אין לתנם לאכול, דהרי התורה אמרה “לכלב תשליכון אותו”, עיין בפתיחה עיקר א’ ועיקר יוד. והא דלא פריך למה באמת חנקם ולא נחרם, כדי שיהי’ ראוי לנכרי, משום דכפי הנראה שמואל בכבודו ובעצמו עשה כן שחנקם והשליכם לנהרא, וידע המקשן שעשה כן בעצמו כדי שיהי’ בטוח שלא יאכלם השואל ע”י הוראת איזה חכם המתיר סד”ר כרב. ולכן לא טרח לנחור כל או”א, אלא חנקם ביחד שהוא קל יותר, והשליכם לנהרא. אלא דקשי’ לי’ למה טרח להוליכם לנהרא ולא זרקם לאשפה כשאר נבלות? וע”ז שפיר קמהדר ולטעמיך למה השליכם לאיבוד ולא האכילם לכלבים, כדי שלא ילך סל מלא עופות לאיבוד מכל וכל? אלא כדי לפרסומי מלתא דאיסורא עבד הכי. ויש מזה ראי’ לגירסת רש”י “אלא אתרי’ דשמואל הוה”, ולא הדר בי’ רב, והוצרך שמואל לחזק הוראתו, דאי רב גופא הדר בי’, למה לי’ כולי האי? ודו”ק

תוס’ ד”ה ספק שונרא ס”ק אימר קני’, וא”ת דבריש פ׳ התערובות, ע”ד ע”ב, אמרינן, גבי נתערבה בטרפה
וכו’, ומפרש כולהו כר’ ינאי לא אמרו, דבין נקובת הקוץ לדרוסת הזאב מידע ידיע, דהאי משוך והאי עגול וכו’, עכ”ל. והקשה המהרמ”ל ז”ל דלמה לא נתערב בדרוסה שאינה ניכרת כלל, באיהו שתק ואינהו מקרקרין, דלשמואל דהלכתא כוותי’ בעי בדיקה כנגד כל החלל, וכ’ דכפי מה שהביא הב”י בשם הרשב”א ז”ל, דכל שלא ניכר בחוץ שום רושם דרוסה, א”צ בדיקה בפנים כלל, ניחא. וכדבריו ממש כ’ ג”כ הש”ך, סי’ נ”ז סקל”ו, עיי”ש. ואני תמה, דמה הועילו בזה, דעדיי’ יש להקשות למה לא מוקי דאיכא רושם אדמימות בהאי סד”ר, וכן באינך שנתערב. ומזה יש הוכחה למה שכתבנו לעיל, דלרמב”ם מן הזאב ולמעלה בעינן דוקא מקום צפורן הזאב והארי ניכר, ולא רושם אדמימות בעלמא. ולכן שפיר קאמר בגמר’, דבין דרוסת הזאב לקוץ ניכר, דהאי משוך והאי עגול. אלא באמת בלא”ה קושיתם לק”מ, דניהו דאנן ברושם בעלמא סגי לן להטריף סד”ר, אבל כבר כתבנו לעיל דלהכי קאמר לעיל אוקי מלתא אחזקי’ והדר אמר הוה לי’ סד”ר לאשמעינן דמה”ת ודאי דמוקמינן אחזקי’ וא”ח לסד”ר, אבל לשמואל, דחייש לסד”ר, הוא מדרבנן. וכן מבואר הדבר ברמב”ם בריש פ”ה מהל”ש שכתב מפני שדרוסה מפורש בקרא החמירו בה, וכל ספק שיסתפק בדרוסה אסור. הרי דאין זה אלא חומרא
דרבנן. וא”כ בקדשים, ודאי לא החמירו חומרא זו להביא קדשים לביה”פ, ובפרט שכפי הנראה, הוא חומרא דאמוראי, דלא מצינן במשנה וברייתא

ועיין בזבחים שם, דר”ל מוקי בנפולה וס”ל דהלכה נמי צריכא בדיקה, והוא לפי דברינו לכאור’ פלא, דפשיטא דהאי בדיקה בהלכה, שהוא מצד איזה נקב או שבירה באברים הפנימים, הוא חומרא דרבנן, ואיך מוקי מתני’ דכל הזבחים שנתערבו בהכי, אלא דרש”י ז”ל, כפי הנראה, נתעורר בזה וכתב וז”ל: “וכיון דאיתחזק בה ספק טרפות, אין מכניסין אותה לעזרה לשוחטה, משום ‘הקריבהו נא לפחתך'”, עכ”ל. והנה על אוקימתא דעירב בדרוסה לא כתב מידי, משום דרש”י לשיטתי’ ס”ל דודאי דרוסה לית לי’ בדיקה, ולכן מוקי דוקא בודאי דרוסה. אבל בספק דרוסה, כיון דיש לבדוק, שפיר מצי שחטה בעזרה, דהרי כאן לא איתחזק בה ספק טרפות, כי האי איתחזק שכ’ רש”י היינו דוקא בנפולה, שקודם שהלכה היתה אסורה ודאי משום נפולה, ואע”פ שהלכה אח”כ יוצאה מאיסור ריסוק אברים, אבל עדיין נשארה בספק שאר טרפיות, וזאת קרי לי’ לרש”י איתחזק ספק טרפות, דס”ל דמחזקינן מאיסור לאיסור, והוה גנאי לשחטה משום “הקריבהו נא לפחתך”. אבל בסד”ר דלא איתחזק איסוראכל ל, דשמא לא עשה מידי, אין כאן גנאי לבדקה, כך מתפרשים דברי רש”י. וא”כ גם לפי דעת רש”י קושי’ המהר”ם והש”ך לק”מ. אבל הרמב”ם לשיטתי’ לא צריך לכל הני דחוקים, אלא, דהן בדיקת ודאי דרוסה והן בדיקת ודאי נפולה, דאורייתא הוא, כאשר ביארנו לעיל בסוגי’ דנפולה, ואיכא בשניהם משום “הקריבהו נא
לפחתך”, דלר”ל, דגם בהלכה צריכה בדיקה, לאו משאר טרפיות לחוד קאמר, אלא משום ריסוק אברים דיש בדיקה לרמב”ם. ומזה ג”כ יש ראי’ מוכרחת לרמב”ם דבדיקה משום ריסוק קאמר, שהוא דאורייתא, כי ההלכה כך אתא על דריסת הזאב ועל נפלה מן הגג, ולר”ל אפילו בהלכה. לכן שניהם פסולים לקרבן, משום דאתרעי בדרוסה ובנפילה “והקריבהו נא לפחתך”, ודו”ק