משנה “שולח אדם ירך לנכרי שגה”נ בתוכו מפני שמקומו ניכר”. אגב אורחא שמעינן ממשנתינו דגה”נ מותר בהנאה, וכדייק כן הסחים כ”ב ע”א, והביא הרא”ש ז”ל כאן פסק הרמב”ם ז”ל דגה”נ מותר בהנאה, אלא דחכמי לולין נ תקשו בפסק זה שהוא נגד הסוגיא דפסחים שם דתולה דין זה במ”ד יבגנ”ט משום כשהותרה נבלה ליתננה לגר או למכרה לנכרי, היא וחלבה וגידה הותר, אבל למ”ד אבגבנ”ט לא הותר גה”נ בכלל נבלה, וא”כ אסור בהנאה, וכאשר באמת ר”ש אוסר גה”נ אף בהנאה. וכיון דרמב”ם ז”ל ס”ל כר’ (אבוהו) [אבהו] ופוסק אבגבנ”ט וכדאיפסקי כלכתא לקמן צ”ט ע”ב, איך מזכי שטרי לביה תרי ופוסק גה”נ מותר בהנאה? והרבה דיו נשפכה לתרץ פסקיו בזה, ולא אביא כאן רק מה שכתב ק”ז באהחת”ס זצ”ל בחידושיו מימי חרפו. והוא עפ”י קושית (הפ”י) [הפני יהושע] בפסחים דנילוף היתר הנאה מטרפה, דהתם הרי כתיב “לכלב תשליכון אותו,” וגה”נ, אפילו אין בו טעם, הרי ראויה לכלב עכ”פ. ותירץ הצל”ח דבטרפה דכתיב בשר, בלא”ה אין הגיד בכלל, כיון דלית ביה טעם, אלא דלרבי יהודה, לקמן ק”ב, (דבמה”ח) [דבשר מן החי] נמי כתיב בהאי קרא, הרי מחלק הקרא לשנים, בשר בשדה וגם טרפה (ל”ת) [לא תאכלו], הרי דלא קאי בשר אטרפה, שפיר מצינן למילף מטרפה כקושית הפ”י, אלש דלרבי שמעון, דאית ליה כ”ש למלקות, ע”כ לא בעי קרא מיוחד אבשר (מה”ח) [מן החי], (וכמש”כ) [וכמו שכתב] רש”י ז”ל לקמן ק”ב סוף ע”א, דלהכי פלגינהו קרא (לאבמה”ח ובמה”ח) [לאבר מן החי ובשר מן החי] לחייב אאבר אע”פ שאין בו שיעור בשר, ואבשר אע”פ שאינו אבר. ולרבי שמעון גם בבשר לא בעי שיעור. וא”כ שפיר קאמר לר”ש גיד גה”נ אסור בהנאה, אלא לדידן מותר בהנאה מקרא דטרפה. (עכתד”ק) [עד כאן תמצית דברי קדשו מימי חרפו]. (וכמחכ”ת) [ובמחילת כבוד תורתו] גירסא דינקותא היא. וכל דבריו בזה אינם אלא תמוהין, כאשר אבאר לך. חדא, גרא דלכלב (תשלוכין) [תשליכון] אותו (לכ”ע) [לכולי עלמא] (ע”כ) [על כרחך] אבשר דכתיב ברישא דקרא קאי, ולא אטרפה, דהרי “אותו” בלשון זכר כתיב, ולא מצי קאי רק אבשר, ולא אטרפה שהיא לשון נקבה. ועיין לקמן ק”ב ע”א ברש”י ד”ה ה”ג ואין שחיטתה מטהרתה. ואפילו לר”י דבמה”ח נמי בהאי קרא אזהיר, בשר דקרא אתרווייהו קאי ומתפרש ובשר בשדה ושר מן הטרפה  (ל”ת) [לא תאכלו], וכאשר ביארתי בפתיחה ובהרבה מקומות לעיל לאו דטרפה לא קאמר אלא לאחר דעבדי כעין בשר, דהיינו ששחטה ולא מחייים ולא לאחר מיתה, דמחיים הרי בלא”ה איכא במה”ח דהיינו טרפה, כמש”כ הרמב”ם דהוה בשר טרוף דלכן הוה חד לאו עם הטרפה וחד מלקות. ולאחר מיתה כל טרפה נבלה מקרי דטרפות (תחלת) [תחילת] נבלות, וכמש”כ הרמב”ם דמצטרפין מה”ט דאין כאן תרי לאווין. וא”ב נהפוך הוא, דלר”י ודאי דקאי ובשר דקרא גם אטרפה והרי תראה מלשון רבי יוחנן בעצמו דכן הוא דקאמר ובשר בשדה טרפה (ל”ת) [לא תאכלו] זה בשר (מה”ח) [מן החי] ובשר מן הטרפה, ולא קאמר והטרפה. (ולר”ל) [ולריש לקיש] דס”ל דבמה”ח וטרפה תרי לאווי (ננהו) [נינהו]. היה מקום לומר דבשר בשדה קאי אבשר קדשים דיצא חוץ למחיצתו, אי לאו דאותו בלשון זכר מורה ע”כ דקאי ובשר גם אטרפה. ולר”ל נמי רק אלאחר שחיטה דיבר הכתוב, דהוא ס”ל בהמה (בחי’) [בחייה] (לאברי’) [לאברים] ולחתיכת בשר עומדת, עיין לקמן ק”ב ע”ב. וא”כ לא חל לאו דטרפה עד שלא הלך לו לאו דבמה”ח, וכמש”ב רש”י ז”ל לקמן ק”ג ע”א, ולכן גם הוא קאמר בשר מן הטרפה. הא חדא

שנית מה שכתב דלרבי שמעון ע”כ קרא דלא תאכל הנפש עם הבשר רק אאבר מן החי, אבל בשר מן החי לית ליה כלל, דאי בששר מן החי אסור, למה לי לאו דאבר מן החי, דהא איכא כל שכן בשר באבר? דבר זה קשה לשמוע, דלא לישתמט תנא לומר דליכא לאו אבשר מן החי. והוכחתו, דאם כן, לרבי שמעון למה חלקן הכתוב לשנים, כקושית רש”י לקן אינה מכרעת. לא מבעיא לרבנו יקיר שבתוספות שבועות דבתערובות מודה רבי שמעון דלא מחייב (אכ”ש) [אבל שהוא] דליכא סברת אחשביה, דבעינן לאו מיוחד לאבר מן החי כמובן, אלא דגם בלאו הכי, כיון דלקרבן גם לרבי שמעון בעי כזית, ורק למלקות סגי בכל שהוא, משום דאחשביה ע”י שאכלו במזיד, אם כן פשיטא דאף לדידיה לא חל איסור אכל שהוא בתחילת ביאתו לעולם. והתולש כל שהוא מן החי, ודאי דלא מחייב על אכילתו, כיון דבשעת תלישה לא חל עליו האיסור. וזה אמת.

.אבל מה שנראה לפע”ד ביישוב פסק הרמב”ם ז”ל הוא, דלפי דרכו (בפיה”מ) [בפירוש המשנה) לקמן במשנה דנוהג בטהורים, דבין לר”י ובין לחכמים קרא ד”על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה,” לבני יעקב נאמר, אלא דפליגו אי אנן מחזקינן בהאי איסור מטעם שנאסר לבני יעקב, או שנאמר דעל כרחך נשנית בסיני, דלולי זאת אין אנו מחויבים לקיים מה שנאסר קודם מתן תורה, עיי”ש.א”כ ליכא מהאי קרא שום קושיא ארבי (אבוה) [אבהו], דהרי הוא יליף דכל מקום דכתיב אכילה גם הנאה במשמע, או מנבלה או מטרפה כמבואר שם בסוגיא, והוא דרשה מייתורא דקרא ולא מצי קאי על האי, (ע”כ) [על כרחך] לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, שהוא סיפור המעשה של קודם מתן תורה. ואם כן גם רבי אבהו ודאי מודה דבני יעקב לא (הזהרו) [נזהרו] אלא על אכילת גה”נ, ולא על הנאתו, וממילא אנן דלא אכלינן או כרבי יהודה משום דנאסר לבני יעקב, או כרבנן משום דעל כרחך האי איסורא דבני יעקב נשנית בסיני עוד פעם, פשיטא דלא ניתוסף איסור הנאה אחר כך, דלא נשנית אלש מה שנאסר לבני יעקב ולא יותר. ורבי שמעון, דאוסר גיד הנשה בהנאה על כרחך דלא סבר בזה כפירוש הרמב”ם ז”ל, וכסתם (גמר’) [גמרא] דנראה נגד הרמב”ם ז”ל, וכמו שהבאתי לעיל צ”ב ע”א, אלא דהרמב”ם מסתמא מצי (חיילי’) [חייליה] ממקום אחר, עד שלא חש לא להא דרבי שמעון ולא להני שקיל וטריא שבגמרא דנראה דלא כוותיה, וכאשר במקומו הארכתי ומהאתי דקרא מסייע ליה, דהרי מסיים “עד היום הזה.” ולשון זה על כרחך מורה דאינו ציווי אלא סיפור המעשה שלא אכלו. ועכ”פ האי פסק דגה”נ מותר בהנאה אפילו למ”ד (אבגבנ”ט) [אין בגיד בנותן טעם] לפי שיטתו דלכולי עלמא הקרא ביעקב נאמר ולא בסיני, שריר וקיים ודו”ק היטב

ודע דלדידי בלאו הכי קשיא לי על הסוגיא דפסחים הנ”ל דמקשה מגיד הנשה ודם, דאיך אפשר דהני (איסיר) [איסורי], גיד וחלב ודם, יהיו (א”ה) [איסורי הנאה]? הלא אז, כל בהמה מקצתה איסור הנאה יש בה מחיים, דגם גיד הנשה על כרחך מחיים נאסר (כמש”כ) [כמו שכתבו] התוספות בריש פרקן, (ומכש”כ) [ומכל שכן] דם וחלב? ואיך התירה תורה לחרוש ולדוש בשור דכתיב “לא תחרוש בשור וחמור יחדיו,” אבל בשור לחודא שפיר דמי, “ולא תחסום שור בדישו,” אבל לדוש בלא חסימה שפיר דמי? והרי נהנה מגיד הנשה וחלב ודם. ואל תשיבני דמותר מצד (זוז”ג) [זה וזה גורם], דאפילו למ”ד זוז”ג אסור, אינו אלא מדרבנן, דזה טעות גדול, דפשיטא דמי שמסיק תנורו בעצי הקדש ועצי היתר ביחד, או החורש בשור של הקדש ושל חולין ביחד, דמעל (מה”ת) [מן התורה] משום דנהנה מן הקודש, דהרי אישתרשי ליה האי שוייה של עצי הקדש או מלאכת השור של הקדש. דמה מהני ליה שנהנה גם מן החולין להצילו מידי איסור נהנה מן ההקדש? ורק אחר המעשה אם דנין מה דינו של התנור המוסק אם שדה החרוש, בזה ליכא איסור תורה כלל להנות מהם, אפילו בלא זוז”ג, דאפילו בעצי הקדש או שור הקדש לחוד אין זה אלש גורם הנאה דשרי מן התורה, כמו חליפי איסורי הנאה, דאע”פ שהחלפה בעצמה היא איסור תורה, אבל החלפין מותרין. אבל מדרבנן (אסירין) [אסורין], הן החליפין והן התנור המוסק והשדה החרושה, בדליכא זוז”ג, אבל בדאיכא זוז”ג עצי איסור ועצי היתר פלוגתא (הוא) [היא] וכאשר הארכתי בזה בסוגיא דשוחט בסכין של(ע”א) [עבודת אלילים] לעיל דף ח’ עיי”ש. (וא”כ) [ואם כן] פשיטא לי דאם גיד הנשה וחלב ודם היו איסורי הנאה, דלא היינו רשאי לחרוש ולדוש בשור. (וא”כ) [ואם כן] מה פריך הש”ס “והרי גיד הנשה והרי דם”? ואיצטריך ילפותא מקראי להתירם בהנאה (ומכש”כ) [ומכל שכן] דקשה לרבי שמעון דס”ל באמת דגיד הנשה אסור בהנאה, איך נהנין משור בחייו לעבוד עמו אם לרכוב עליו? ובעיני (צע”ג) [צריך עיון גדול] וד’ יאיר עיני     

  שוב  (נתיישבתי) [נתישבתי] דעל רבי שמעון לא קשה מידי דהוא על כרחך ס”ל דגיד הנשה לא נאסר מחיים, כיון דדרש כל שבשרו מותר גידו אסור למיעוטו גיד של טמאה, הוא הדין דקאי על זמן נמי דכל זמן שבשרו אסורת לא נאסר הגיד, דהוא דרש דירך אכול ולא גידה, ועל כרחך מירך המוכנת לאכול דיבר הכתוב. ועיין בצל”ח פסחים בסוגיא דחזקיה ורבי אליעזר שהביא דעת הירולמי דלרבי שמעון גם גיד הנשה של נבלה מותר כטמאה דכל שבשרו אסור גידו מןתר. ומה דבעינן קרא להתיר חלב ודם בהנאה איל קושיא כל כך, דלא סמך הקרא ללמוד היתר הנאה מכללא, וכעין זה מצינן הרבה פעמין, ודו”ק. שוב  (נתיישבתי) [נתישבתי] דעל רבי שמעון לא קשה מידי דהוא על כרחך ס”ל דגיד הנשה לא נאסר מחיים, כיון דדרש כל שבשרו מותר גידו אסור למיעוטו גיד של טמאה, הוא הדין דקאי על זמן נמי דכל זמן שבשרו אסורת לא נאסר הגיד, דהוא דרש דירך אכול ולא גידה, ועל כרחך מירך המוכנת לאכול דיבר הכתוב. ועיין בצל”ח פסחים בסוגיא דחזקיה ורבי אליעזר שהביא דעת הירולמי דלרבי שמעון גם גיד הנשה של נבלה מותר כטמאה דכל שבשרו אסור גידו מןתר. ומה דבעינן קרא להתיר חלב ודם בהנאה איל קושיא כל כך, דלא סמך הקרא ללמוד היתר הנאה מכללא, וכעין זה מצינן הרבה פעמין, ודו”ק

כתב  הראש יוסף ז”ל דהא דנקט שולח ולא מובר דאתא לאשמעינן דרך אגב (דגה”נ) [דגיד הנשה] מותר בהנאה, ובמוכר הלא כתבו התוספות לקמן צ”ב (?) (ע”ט) [ע”א] ד”ה והלכתא, דאין הנכרי נותן יותר בשביל הגיד אלא דבמתנה מתכבד כשהירך שלמה ולא חתוכה (עכת”ד) [עד כאן תמצית דבריו], ולא זכיתי לירד לסוף דעת קדשו. הלא תנא דידן (יבגנ”ט) [יש בגידין נותן טעם] ס”ל בכולא פירקן, א”כ בכל גוונא איכא הנאה כשהגיד בתוכו כיון דראויה לכילה הן במכר והן במתנה הן בשלמה והן בחתוכה. והתוספות לקמן אזלו לפי ההלכתא (דאנגבנ”ט) [דאין בגידין בנותן טעם]. גם החילוק שבין מכר למתנה הגם שהביא כן בירך שלמה ממילא שוויה מתעלה. ומי שלוקחה כדי לכבדה במתנה לאחר יתן יותר עבור הירך  שלמה מחתוכה. ובגוף סברת התוספות אני בעניי בער אני ולא אבין איך מקרי כזאת נהנה מן הגיד מה שהירך שלמה ולא ניטל גידה? הלא אם לא היה להירך גה”נ נמי היתה שלמה, כי הלא לא הגיד עושה אותה שלמה? אלא אם היה מוכרח להוציא ממנה הגיד, היתה מתקלקלת, ומי שמע מעולם הנאה כזו? ומה דהוכיח הש”ס בפסחים מהאי משנה דגה”נ מותר בהנאה הוא משום דהאי תנא סובר (יבגבנ”ט) [יש בגידין בנותן טעם], וא”כ שפיר מוכח מהא דשולח אדם ירך לנכרי שגה”נ מותר. ומה דפריך שם על הילפותא מנבלה, הניחה למ”ד (יבגבנ”ט) [יש בגידין בנותן טעם], אבל למ”ד אבגב”ט (מא”ל) [מה איכא למימר] לא פריך איך מותר לשלוח ירך לנכרי  דלמ”ד אבגנ”ט (בלא”ה) [בלאו הכי] מותר לשלוח, דאינה שוה יותר בשביל הגיד שבתוכה, אלא דהגמרא פריך: הכי נאמר דלמ”ד אבגבנ”ט תהיה גה”נ באמת אסור בהנאה אם יש לו צורך להשליך לכלבו או לעשות ממנה רצועה וכדומה. ועיין עוד לקמן מה שכתבתי על דברת התוספות שם. שוב ראיתי (דהרא”י) [דהראש יוסף] ז”ל לקמן בעצמו הרגיש במה שכתבתי

בהגהות מהר”צ חיות ציין כאן ירושלמי פרק כ”ש והצל”ח שם דמפרש דבריו דמוקי מתניתין בנבלות, ובנבלות דוקא גה”נ מותר בהנאה מטעם דרבי שמעון מי שבשרו אסור גידו מותר. ולא ידעתי איך מתפרש האי מפני שמקומו ניכר (וק”ע) [והקרבן עדה] קמפרש דמותר אפילו במקום שמכריזין, דישראל חברו יכיר שנבלה היא, דהרי לא ניטל גידה. והוא פלא דדילמא חתך ליה עכו”ם, (ואח”כ) [ואחר כך] ימכרנה לישראל. ועיין לקמן בד”ה גמר חיתוכא דעכו”ם מה שכתבתי שם. גם זולת זאת אין דין זה שייך בפרקן דעוסק בדיני גה”נ. גם לשון בגיד של נבלות דקאמר אינו מדוקדק, דיותר (הוול”ל) [הווה ליה לומר) בגיד דטרפות דהוא יותר שכיח מנבלות. ולכן פירוש זה בירושלמי קשה להולמו, ודו”ק

רש”י ד”ה ירך שלמה משמע. אין זה ציון, דבגמרא לא קתני תיבת ירך כלל, אלא רש”י ז”ל מוסיף זאת כדי (שנבון) [שנבין] דיוקא דבעל הגמרא והרשב”א ז”ל כתב דלא ידע מי הכריחו לזה, ולמה לא פירש דקמדייק מדקתני “מפני שמקומו ניכר,” (דע”כ) [דעל כרחך] בשלמה קמיירי. ותלמידי הרבני מהו’ שמואל קעפטש נ”י השיב (ע”ז) [על זה] דלשון “מפני,” שהוא בהחלט מורה (דע”כ) [דעל כרחך] ירך שלמה משמע, דאי ירך בין שלמה ובין חתוכה, היה ליה למיתני “אם מקומו ניכר” ולא “מפני,” ולכן יפה עשה רש”י ז”ל, שהיה מדקדק נפלא, שכתב דירך שלמה משמע, דרק אז מצי קתני מפני שמקומו ניכר, יפה דיבר. ומ”מ אומר אני דשפיר תפס הרשב”א ז”ל, כי (פרש”י) [פירוש רש”י] ז”ל בזה הפלא ופלא, כי האי “חתוכה לא” דקמדייק הש”ס, אין הכוונה על חתיכה מן הירך, שליש או רביע, דהרי “חתוכה” ב”וי”ו” ולא “חתיכה” ב”יו”ד” קאמר, כי באמת בין כולה למקצתה אין נפקותא, כי אותו חלק של הירך, דהוא הכף, מקום מושב הגיד, אם אינה נפרעת לעומת הגיד, ניכר שפיר כמו בכולה. והא דנקט ירך, דודאי כולה, ולא (מוקצתה) [מקצתה], משמע, אין בזה דיוק של כלום, דהרי ממתנה דיבר התנא, ואין דרך לשלוח אלא ירך כולה, לאו מקצת ממנה. אבל הדיוק הוא דמיירי (ע”כ) [על כרחך] באינה נפרעת במקום הגיד כדרך שפורעין אותה כדי לנקרה, וגם חתוכה כולה קאמר, אלש שנפרעת וממילא, אין חתוכה (ממועיט) [ממועט] מירך, דכולה ירך, דהאי חתוכה נמי כולה ירך קאמר, אלא (ממיעוט) [ממועט] ממה דקתני מפני שמקומו ניכר. ותדע שכן הוא, דאם מלשון ירך, משמע אינו מפורעת (כמש”כ) [כמו שכתב] רש”י ז”ל, מה זה דקתני במשנה (שהגה”נ) [שהגיד הנשה] בתוכה? פשיטא דבירך שלמה, שאינה מפורעת, הגה”נ בתוכה. והכי (הול”ל) [הוה ליה לכתוב] “שולח אדם ירך לנכרי מפני שמקום גה”נ ניכר, אלא ודאי דאיכא ירך שאין בתוכו, והיינו מפורעת, ומ”מ נקראת ירך. וא”כ איך מצי לידוק מירך דמיירי באינה מפורעת, אם לא ממאי דקתני מפני שמקומו ניכר

ומה דקתני לשון “מפני,” שהוא בהחלטה, ולא לשון “אם”, הוא משום דמסתמא אינה מפורעת, דכל שהגה”נ בתוכה, למה היה לו לפרעה? דיותר מתכבד בה כשהיא שלמה ולא נפרעת. ואל תאמר ע”כ מהא דקתני שכה”נ בתוכה למידן דבשלמה מיירי. ולמה לי מפני שמקומו ניכר הא בוכרא דניהו דמסתמא בשלמה מיירי, אבל עיך נידוק מניה דחתוכה אסור לשלוח, וכמו שכתבו לעיל דלא מצינן למילף דחתיכה וחלק ממנה (אסור) [אסורה] אע”ג דמתניתין כולה ירך קאמר, משום דדיבר התנא בכווה, ולא לדייק מניה דבאופן אחר אסור. (וה”נ) [והכי נמו] א”א למידק דחתוכה (אסור) [אסורה], משוןם דמסתמא משלימה דיבר, ולכן יפה העיר הרשב”א ז”ל על דברי רש”י, דלאו מירך קדייק, אלא משום דטעמא קתני מפני שמקומו ניכר, וזה ברור ואמת בס”ד

ודע דמה שכתבתי דחתיכה מן הירך נמי (מותר) [מותרת] לשלוח, אפילו אם אינו ניכר אי ניטל גידה או לא, (ר”ל) [רצוני לאמר] שאפשר שניטל אע”פ שאין האי חתיכה מפורעת, כי הפריעה מסתמא אינה ניכרת בכל חתיכה וחתיכה, מ”מ מתר לשלוח, הוא אמת וצדק דמה דקתני במתניתין טעמא דמפני שמקומו ניכר, לא תידוק מניה, דאם לא ניכר, לא לכאן ולא לכאן, אסור דזה ודאי ליתא, דכל שאין ללוקח מן הנכרי איזה הוכחה שהחתיכה מן הירך המנוקרת נחתכה, מהיכי תיתי ואכלנה? והרי תראה דהראב”ד ז”ל מובא בחידושי רשב”א ז”ל וברא”ש ז”ל, מוכיחת מהא דחתוכה לא, דיש לסמוך על כל אדם מקעלמא שניקר כמו בשחיטה, עיי”ש. הרי (דמש”ה) [דמשום הכי] אסור לשלוח, משום דמדינא שרי לסמוך על מה שרואה שהירך חתוכה כדרך שפורעין הטבחים לנקרה, דמסתמא גמר ניקורו ויודע לנקר. אבל כל ששאין הוכחה כלל שעסק אדם בניקור האי בשר, פשיטא דאסור ליקח ולאכלו בלי בקי שיראה אם אין בחתיכה זו חלק מן הגיד. והא דקתני במתניתין מפני שמקומו ניכר משום דבירך שלמה אין במציאות אלש או שתהיה ניכר דלא ניטל גידה או אם היא מפורעת כדרך שפועין לנקרה שתהיה נראית כמנוקרת. אבל לעולם בחתיכה שאפשר להסתפק אם באה מירך מנוקרת או אינה מנוקרת נמי שרי. (ןלפ”ז) [ולפי זה] הא דפריך בגמרא (א”ה) [אי הכי] שלמה נמי לא לישדר ליה, דחתיך ליה ומזבין ליה, נמי אין הפירוש (דחתוך) [דחתך] ליה לחתיכות ומזבין חתיכה חתיכה, דאז פשיטא דלא קזבני מניה דעכ”פ ספק איכא. אלא דהש”ס קפריך דהנכרי הרוצה למכרו לישראל יפרענה (בכיון) [בכוונה] לרמות את הלוקח שיהיה (סבר) [סובר] (שהוא) [שהיא] מנוקרת ומוכנת לו מיד לאכלה, שלא יצטרך להוליכה למנקר שיש בו טורח והוצאה. אמת דא”כ נהפוך הוא דאפילו חתוכה לישדר ליה דכיון דגוי מצי לחתוך כחתיכה דישראל, ממילא אין לסמוך, אלא דהש”ס לא חש להאריך והקשה אפילו שלמה לא, או דאפילו חתוכה שרי דחד טעמא אית בשניהם דמשום דמצי (מחתוך) [מחתך] ומזבין יש לאסור בשניהם, וממילא גם להתיר בשניהם. (וע”ז) [ועל זה] קמשני (דאפ”ה) [דאפילו הכי] חיתוכא דעכו”ם, שאינו בקי במושב הגיד, לא יכוון המקום. ומידע ידיע לכל המכיר את מקום מושב הגיד דאין זה חתיכת ישראל המנקר. ואם האי לוקח גם בזה אינו בקי, כי גם הוא אינו יודע לכוון מקום מושב הגיד, אז מסתמא לא יקחנה ויאכלנה בלי להראותה למבין ולא צריכין לדוחק שבתב הרשב”א ז”ל על דברת הראב”ד הנ”ל, דבס”ד קודם דמתרץ דחיתוכא דנכרי מידע ידיע, באמת היה סובר דמשום קלי הדעת אנו צריכין לחוש שלא (לימכור) [למכור] ירך שאינה מנוקרת משום דדייקינן מן המשנה דחתוכה לא, דזה ליתא (כמש”כ) [כמו שכתבתי] לעיל דמשנה (מש”ה) [משום הכי] נקט שלמה, משום דאין דרך לשלוח חתוכה. והרי תראה דרש”י ז”ל בשם רבו הוכיח מכאן דניקור הגיד סימן מובהק הוא לשלוח לחברו ע”י נכרי בלי חותם. ואם היה מפרש קושית הגמרא דחתיך ליה ומזבין ליה חתך לחתיכות ולא בכוונה לרמות שהיא מנוקרת אלש דעל ידש שנחתך לחתיכות אין מקום הגיד ניכר, ואתא למיזבן מניה, (וע”ז) [ועל זה] השני דחיתוכא דעכו”ם מידע ידע, ר”ל כל שלא ניכר מקום מושב חתך הגיד, עך הספק שמא בא חתוכה מירך מוקרת לא יקחנה. ואם הוא מקלי הדעת שמקלו יגיד לו אין אנו אחראין לו כאשר כן מתפרש לדעת הרשב”א ז”ל, אז ליכא שום הוכחה דניקור הגיד יהיה סימן בשולח לחברו ע”י עכו”ם, דהרי התם המחליף מתכווין לפרעה כמו אותו הירך שבידו, ומניין לנו שאין בידו לדמות חיתוכו לחתך דישראל? אלא ודאי דרבו של רש”י ז”ל היה מפרש קושית הגמרא דחתוך ליה ומזבין ליה בכוונה לדמות לחתך דישראל כדי לרמותללוקח שהיא מנוקרת. ומ”מ מתרץ דכל שאינו בקי בניקור ולא ידע מושב הגיד אינו יוכל לכווין חתך לחתך. וזה ברור ואמת בס”ד

ועפ”י הדברים האלו נפלאתי עוד על דברת הרשב”א ז”ל בריש הסוגיא שכתב דמה דנקט התנא דינו דחתוכה לא בשולח לנכרי ולא נקטו בישראל כתנא דברייתא משום דאתא לאשמעינן דלא תימא דהאי שילוח לנכרי הוא כלפני דלפני שלא קפדינן (כמבאור) [כמבואר] בגמרא (ע”ז) [עבודה זרה] ךף י”ד ע”א ודף ח’ ע”א, קמ”ל דהכא קרוב הדבר וכודאי משוינן ליה, וכהא דתנן בגד שאבד בה כלאים לא ימכרנה לנכרי, שמא יחזיר וימכרנה לישראל (עכת”ד) [עד כאן תמצית דבריו]. ועיין בהגהות מלא רועים דהקשה (לפ”ז) [לפי זה] מה פריך הש”ס דילמא חתחך ליה ומזבין ליה? דהרי זה אינו כודאי (עכ”פ) [על כל פנים]. (וא”כ) [ואם כן] תו הוה לפני דלפני. ואני תמה למה לא הקשה דעדיף מניה: הלא התם (בע”ז) [בעבודה זרה] מסוחרים דיבר שקרוב לודאי שימכרו להעובדים, ומ”מ מותר משום דחשב לפני דךפני. ואיך כתב כאן הרשב”א דבשולח דורן לנכרי חשב יותר כודאי מהתם? אתמהה, הלא בשולח דורן לנכרי קמיירי דאין דרכו למכור, ואם אולי ימכרנה, הלא הכבה (נוכרים) [נכרים] לפניו למכרה? וכן הוא בבגד שאבד בו כלאים, דמסתמא סתם קונה בגד יחידי לעצמו קנאו, ולא למכרו לאחרים. ומ”מ חשו שמא (יחזיר) [יחזור] וימכרנה לישראל, ואיך סבר הרשב”א לתרץ זאת במה שכתב דהכא כודאי יחשב. והוא הפלא ופלא

אבל מה שנראה לפע”ד ביישוב קושית הרשב”א ז”ל מסוגית דע”ז דלפני דלפני שרי הוא דלא אמרו חילוק זה בין לפני ללפני דלפני אלא במקום שהעושה שלא כדין עושה ועובר עבירה במזיד. ואני אם מקרבין לו הדבר הריעוברים אלפני עור, משום מסייע, באופן דרק בתרי עברי דנהרא עוברין אבל בחד עברא לא, כדאמרינן בריש ע”ז, ה”ה בלפני דלפני נמי שרי, דכל שהוא עובר עבירה, אין אנו אחראין לא, אלא בחד לפני שלא להושיט כוס יין לנזיר (ואבמה”ח) [אבר מן החי] (לב”נ) [לבן נח], אבל לא שלא להושיט לאחר אפילו קרוב הדבר שממנו יגיע לנזיר ןב”נ, דאלפני דלפני לא מקפדינן במקום דאין במעשה שלנו אלא מסייע, ועיקר העבירה על הזיר והב”נ שעוברים בשאט נפשם. אבל כאן מיירי דישראל הלקחו בהיתר גמור אכלו, כי שרי ליה לסמוך על החתך הלזה לומר דניטל גידה, וכן בבגד שאבד בו כלאים, דשרי לישראל ליקח מן הנכרי דאין לו לחוש על חוט של כלאים שאבד בו. (וא”כ) [ואם כן] מי שמכרו לנכרי, אם אח”כ יגיע ליד ישראל ויכשל בו, כל הקולר תלוי בצוארו, והרי הוא העושה כל האיסור, ר”ל דמבטל איסור לכתחלה, דהרי ע”י שמסר האי בגד והאי ירך מפורעת שנראית כמנקרת ביד הנכרי, הרי הוא כמבטל איסור לכתחלה, והוא איסור דאורייתא, עיין (בנוב”ת) [בנודע ביהודה תניינא] יו”ד סימן מ”ה ועיין היטב מה שכתבנו בזה בפתיחה הכללימ

והרי הרשב”א ז”ל בעצמו (כתוב) [כתב] דבין מככריזין ובין (א”מ) [אין מכריזין] תקנתא הוה, אבל מקיקר הדין אסור למכור ומותר ליקח מהם. ובדאי דין דאורייתא קאמר דאסור למכור, דהוה כעין שלח לבקלה, ודו”ק היטב