דף צ”ד


דף צ”ד ע”א גמרא “רבא אמר אנפקא אמר ליה לאשקויי והוא אשקיה חמרא מזיגא”. לא ידעתי איזה גניבת דעת איכא כאן, (דמנ”ל) [דמנא ליה] דנכרי לא הרגיש שהוא מזיגא? ואם הוא באופן דאי אפשר להרגיש, וכי מחוייב הוא להגיד לו שהיין מזוג? הלא אמרו לקמן במקום דאיהו מטעה אנפשיה לית לן בה? ורוב משתיהן אז הלא היו חמרא מזיגא? ועל כרחנו לומר שדמואל בפני הנכרי אמר לשמעיה אשקויי אנפקא, ואנפקא חייא משמע. ושפיר נגנב דעתו דנכרי מצד ציווי דשמואל, דאטעהו לסבור שהוא חייא ולא מזוגא. אלש דלא משמע הכא ממה דמשני לקמן אנפקא חייא משמע, משמע דעד השתא לא ידע זאת, ולא וד אלש דלא קמשני מידי דהא עדיין מוכח ממה דאקפיד דאסור לגנוב דעת, דאם מותר לגנוב דעת לא עבר על דבריו, דהרי היה מצי סבר דגם שמורל רק כדי לגנוב דעת הנכרי אמר בפני הנכרי לאשקויי אנפקא, אע”פ שכוונתו היתה על מזיגא. אלא ודאי דשלא בפניו אמר לו. (וא”כ) [ואם כן] (הקל”ד) [הדרה קושיא לדוכתה] במה גנב ליה דעתיה? ותלמידי מהו’ שמואל געפטש נ”י השיב ע”ז דדרכם היתה למזוג בשעת שתייה והוא אשקיה מזוגא מכבר ובזה אטעהו. ונכון הוא דכן משנע בפסחים דף פ”ג ע”א במשנה שם והמיחם באמצע כשהשמש עומד למזוג, (ופרש”י) [ופירש רש”י] שמחממין ביה חמין שמוזגין בו את היין עיי”ש. ובלאו הכי מוכח דאיעהו, דהרי מזיגא היתה בחמין, ויין חייא ודשי לאו חם הוא, (וע”כ) [ועל כרחך] דנתן לו מזיגא קרירא, דלולי זאת היה מכיר מן החמימות שהוא מזוג, ודו”ק

ע”ש בגמרא “אל יסרב אדם בחברו לסעוד אצלו ויודע בו שאינו סועד וכו’, ואל יאמר לו סך שמן מפח ריקן” עכ”ל הברייתא. ורש”י ז”ל הוסיף “מפני שיודע בו שאינו סך דגנב ליה דעתו, (כסבר) [קסבר] שיש בו שמן”, עכ”ל. וקשיא לי, וכי על חנם משנה התנא מלעיל לדהכא? דלעיל קאמר פעמים ויודע בו שאינו סועד, ויודע שאנו מקבל, וכאן הניח דבר זה על רש”י ז”ל להשלימו. גם למה הפסיק עם דבר אחר, “ולא יפתח לו חביות המכורות לחנווני”, ואח”כ קאמר “ולא יאמר לו סך שמן מפח ריקן” שהוא ג”כ ענין אחד אם הא דלא יסרב בו לאכול. ועוד זאת דרש”י ז”ל בעצמו סותר את דבריו מניה (וב”י) [וביה], דמסיים בטעמא דגניב דעתיה, דקסבר שיש בו שמן, דהא (בלא”ה) [בלאו הכי] גניב ליה לדעתיה אפילו היה בו שמן, כיון דיודע בו שאינו סך. אלש דרש”י ז”ל נתקשה לו אטו בשופטני עסקינן? דמי פתי יאמר לחברו סך שמן כשהפח ריקן? דהא אפשר שיותפס לשקרן. לכן הוצרך רש”י לפרש דהכא נמי מיירי כדלעיל, דיודע בו שאינו סך. אבל לולי (שאינו) [שאיני] כדאי, ארשני לומר דלא כן הוא, דהרי שינוי גדול יש כאן בדברי התנא, דלעיל קאמר “אל יסרב”, וכאן “אל יאמר”. אבל הענין כך הוא דכלל גדול מכלל (ד”א) [דרך ארץ] הוא דמסרבין לקטן, דהיינו לחברו כמותו או לקטן ממנו, ולא מקבלין מיד עד שיפצור. ולכן קאמר דוקא אל יסרב בו ביש לן אבל יודע שכברו לא יסעוד ולא יקבל, אבל (פ”א) [פעם אחת] שרי למימר ליה, אע”פ שיודע שלא יסעוד, וליכא בזה גניבת דעת, דהרי חברו יכיר בו שאינו רוצה שיסוד אצלו כיון דלא סירב בו כדרך כל הארץ, ולא אמר לו אלא פשפה ולחוץ, הרי לבו בל עמו, (משא”כ) [מה שאין כן] בפך ריקן אפילו (פ”א) [פעם אחת] לא יאמר. (ואע”פ) [ואף על פי] דבפ”א לא הטעהו שרוצה שיסוך, שהרי חברו לא יסוך על אמירה פ”א, ומ”מ הטעהו עכ”פ במה שסובר חברו שיש לו שמן, ומה שקרא זאת גניבת דעת במה שמטעהו שיש לו שמן. דמה הנאה מגיע (לי) [לו] מזה, ואיזה חזקת טובה יקבל? (צ”ל) [צריכים לאמר] דמהנהו במה שידמה בנפשו שיש לו פת בסלו ששמו לפניי לסוך, ואע”ג דהאי הנאה באמת יש לו, מ”מ מקרי (גנ”ד) [נניבת דעת]

ועפ”י הדברים האלו פרשתי (ע”נ) [על נכון] מה (דאיתי) [דאיתא] בשבועות דף ל ע”ב (דת”ח וע”ה) [דתלמיד חכם ועם הארץ], אומרים לו תיב וכו’ (ע”ש) [עיין שם), דלכאורה קשה איך מתקיים בצדק תשפוט עמיתך, שלא יהדר את האחד נגד חברו? אבל לפי האמור ניחא טובא, דהאי מיתבינן (לת”ח) [לתלמיד חכם] (ר”ל) [רצונו לומר) שמסרבין ביה לישב. וזאת עושין לת”ח שהוא נידון כחברו של הדיין, וא”כ בפ”א לא סגי, דהרי (לגבי’) [לגבי] ת”ח לא מקרי הדיין גדול, וכאשר אמרינן שם בגמרא (בע”א) [בעמוד א’) “שלח ליה רב יוסף עולא חברנו עמית בתורה (ובמנות) [ובמצות]”. וע”כ בכן מיירי דאי באמת הדיין גדול בהחלט, הרי סגי נמי בצורבא מרבנן באמור לו תיב, אל בע”ה דלגביה ודאי מקרי כל דיין גדול, סגי באומר לו פ”א, דהרי אין מסרבין לגדוןל. אום כבל זאת הוא קאי, לית לן בה, דסירב לת”ח ופ”א לע”ה שפיר קרינן ביה בצדק תשפוט עמיתך, ודו”ק

ע”ש גמרא “כיון שראתה אמו עלתה לגג ונפלה ומתה, אף הוא עלה לגג ונפל ומת. הא דלא קאמר שהפילה את עצמה, וכן (בכ”מ) [בכל מקום] שמדבר ממאבד עצמו לדעת נקט האי לישנא, (י”ל) [יש לאמר] דרצה בזה לומר, דבשעת מעשה עצמה, כבר אינו שפוי בדעתו, (וכאלו) [וכאילו] מעצמו נפל ולא חייב אלא על ההסכמה שמתחלה, כשהיה עדיין דעתו צלולה. (ונפ”מ) [ונפקא מינא] דכל שעושה מעשה ע”י מקרה מרא שעיאע לו בפתע פתאום, אינו נידון כמאבד עצמו לדעת. עיין ביו”ד ובאחרונים בזה. ודו”ק

רש”י ד”ה אין מוכרין טרפה לעכו”ם בסתם אא”כ הודיעו שהיא טרפה דתו ליכא (גנ”ד) [גניבת דעת], ובמקום (שא”מ) [שאין מכריזין] ד ליכא למיחש שמא ימכרנה לישראל וכו’. עיין (ברא”י) [בראש יוסף] ז”ל וזה דוחק גדול לפרש דברי רש”י (דלאקומתא) [דלאוקמתא] דרב אשי, דמוקי כולה במקום (שא”מ) [שאין מכריזין] קאי, ובפרט דכתב דליכא למיחש לשמא ימכרנה. וזה ליתא לדר”א דעדיין איכא למיחש שיראה ישראל ויקחנה. וגם מה שמסיים רש”י ז”ל דהכי מתוקמא לקמן, דליתא, דהרי איכא אביי ורבא דמוקמי האי מציעתא במקום שמכריזין. אולם לפע”ד דהכי פירושו דבסתם קאמר, אבל בהודיעי שהיא טרפה דליכא גנ,ד שרי למכור אם הוא במקום שא”מת דליכא למיחש שימכרנה לישראל אחר, דזאת (לכ”ע) [לכולי עלמא] הדין כן, דהכי מתוקמא לקמן דהיינו דהכל מודים בזה דאם הדיעו וגם הוא במקום שא”מ דשרי. אבל בלו הודיעו וגם הוא במקום שא”מ דשרי, אבל בלא הודיעו, אפילו הוא במום שא”מ איכא משום גנ”ד. ולחד (מ”ד) [מאן דאמר), דהיינו (ר”א) [רב אשי] גם משום שמא יחזור וימכרנה להוראה

ע”ב גמר’ אחד מפני האנסין. לכאורה אינו מובן דאם הוא אנס ליקח בשר על כרחו של טבח בלי לשלמו, גם אם לא ישלח הישראל זה את הנכרי יעשה כן. ואולי י”ל דגם האנס רק מצד ההכרח עושה כן, ועלול הוא שאם יקבל דינר מן הישראל ליקח לו בשר שעד דמגיע (לאיטלוז) [לאיטליז] יוציא את הדינר לצרכו כגון להשתכר, ומחמת פחד משלחו יקח הבשר בלי מעות, אלא (דמפרש”י) [דמפרש רש”י] לא משמע כן שכתב שמעכבו אתהדינר בידו. ואולי י”ל דניהו דהוא אנס ליקח מה שצריך לו בלי לשלם, אבל לבשר דלא צריך ליה לא היה עולה בדעתו ליקח ולמכרו כדי להזיג מעות אלא היה חומס דוחריןם אחרים שיש להם סחורה הצריכה לו. ועתה שנשלח עם דינר לטבח, הרי מחזיק כבר בדינר ונוטל הבשר בחמס, ודו”ק

ע”ש גמרא “אימא סיפא וכו’ ואי במקום שמכריזין אי איתא דהוה טרפה אכוזי הוה מכרזזי” עכ”ל הגמרא. ורש”י ז”ל הוסיף על זה, וז”ל: “ומדלא אכרוז לאו טרפה היא ויאכל, ומה בכך?” עכ”ל. ועמדתי כשעה חדא משתומם עך האי תוספת שנראה כולו מיותר רק כמחזור על מה שאמרו בגמרא, ואין א דרכו של רש”י ז”ל בכך לכתוב דברים שלא לצורך. ומה שנראה לפע”ד (בפי’) [בפירוש] דברי רש”י ז”ל לאו הוא (עפ”י) [על פי] מה שכתב הרשב”א ז”ל בשבועות דף י”ח. דאע”פ דלפרוש מאשתו עונה סמוך לוסתה אינה אלא איסור דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, מ”מ אם אירע שבא עליה או ופרסה נדה חייב חטאת על ביאה זו, ולא דמי לשאר רואה דם בשעת (תשמוש) [תשמיש] דפטור, משום דאנוס הוא, דמאי הוה ליה למיעבד? דהכא כיון דהיה מוזהר ועומד מן החכמים לפרוש והוא עבר על זה, אע”ג דרק איסור דרבנן עבר, אבל מ”מ לא מצי מתנצל דאנוס הוא. ועיין לעיל דף ו’ ע”א וגם בפתיחה מה שהעלתי בה דבכל הני (אסורי) [איסורי] דרבנן דאסרו משום דחששו שמא בהאי מעשה יעבור אדאורייתא ולא סמכי על רוב וחזקה, כמו שהזהירו על עונה סמוך לוסתה וכמו בדמאי שחששו על מיעוט (ע”ה) [עמי הארץ] אשינם מעשרין, אין כאן איסור מוחלט דרבנן, אלא ספק איסור תורה, דמכח האי סברת הרשב”א ז”ל, תו (מה”ת) [מן התורה] אסור לסמוך ארוב או חזקה, דהוה כמו סכנתא, דלא מהני רוב וחזקה (מה”ת) [מן התורה]. והסביר (הש”ש) [השב שמעתתא] ז”ל הטעם משום דכיון דאם יארע שעבר הרי ניזוק (משא”כ) [מה שאין כן] באיסור אף אי קמיה שמיא גליא שעבר לית לן בה כי התורה התירו דאנוס הוא. אמור מעתה כל שהזהירו חכמים דתו לאו אנוס הוא, ממילא אזור לו ליכנד לספק זה, דשמא יעבור, ע”ש באריחות בזה

ועכ”פ לענינינו הכא לכאורה היה מצינן לומר דלעולם במקום שמכריזין ולא הכריזו אבל מ”מ מתרחש לפעמים דאירע טרפה ולא הכריזו מחמת איזה סיבה וכמו דמיירי (במבעתא) [במציעתא] שאירע להם טרפה ולא הכריזו. ניהו דלא בעי הלוקח מן הנכרי לחוש לזה ומצי סמך ארוב, דכל שלא אכריזו מסתמא ליכא (נו”ט) [נבילה וטרפה] במקולין. אבל האי משלח עכו”ם ליקח לו בשר דמוזהר שלא לשלוח משום דאנס הוא ומצי גוסל את הטבח, שוב אם יארע אונס דלא (אכירזו) [אכריזו] ויהיה נכשל בבשר טרפה, לא מצי מתנצל אנוס הייתי ברשות התורה דאמרה מותר ליקח מן הנכרי במקום שמכריזין, כי נשוב לו אתה שלחת לאיטליז את העכו”ם שאסרו לך חכמים מפני האנסין. ממילא אין כאן (טענות) [טענת] אונס מצדך, ואל תתעקש לחלק בין אסרו חכמים מצד שלא סמכו על הרוב או שאסרו מצד אחר, דשיל בתר טעמא, הכא והכא לאו אנוס הוא, משום דעשה שלא כדין ועבר אדברי חז”ל, והוה זאת  כמו תחלתו בפשיעה (וסופה)[וסופו] באונס, דפסקינן כמ”ד חייב בב”ק כ”א ע”ב, עיי”ש, דהתם נמי הפשיעה הוה לענין קפיצה והוא לא קפץ אלא נפל באונס, מ”מ אמרינן (אלו) [אילו] היו משמרין שלא יהיה הכלב והגדי בראש הגג, ממילא לא היו (באו) [באים] לידי אונס נפילה, ולכן חייב. והכא, דכוותיה (אלו) [אילו] היה נשמר מלשלוח עכו”ם למקולין ושלח ישראל, היה ניצל מאיסור, וע”י שפשע בשילוח זר ועבר אאזהרתחכמים, בא לידי אכילת נו”ט ולאו אנוס מקרי. ולכן לא די במה שאמר בגמרא אי איתא דהוה טרפה אכרוזי הוה מכריז דהכא דעבר לשלוח נכרי נגד אזהרת חכמים צריך לחוש שמא אירע אונס דלא אכריזו דאז נקרא אצלו מכשול ולא אונס משום דתחלת שילוחו בשיעה (היה) [היתה]. לכן צריך רש”י ז”ל להוסיף דאפילו אירע כן דלא אכריזו אז אין לטבח רשאי למכור נו”ט לנכרי כדלעיל. וא”כ באמת לאו טרפה הוא. וזה שהוסיף רש”י במתק לשונו הזהב על דברי הגמרא, “ומדלא איכריז לאו טרפה היא”, ר”ל אפילו אירע דלא אכריזו באונס, אבל האי בשר שלקח הנכרי גם אז לאו טרפה היא. ולא קאמר דליכא טרפה בעיר אלא דהאי שביד הנכרי (בכוב”כ) [בין כך ובין כך] לאו טרפה היא ויאכל. ומה בכך? (דבכהג”וו] [דבכי האי גוונא] אף דפשע בשילוחו, מ”מ לא צריך לחוש למיעוט דלא הכריזו דגם אז לאו טרפה היא. ודבר נאה ומתקבל היא לפרש דברי רש”י ז”ל שלול זאת אין להם מקום, ודו”ק

תוס’ ד”ה “אמר אביי” תימא לאביי ורבא (ור”א) [ורב אשי], ברישא היכי משדר ליה חתוכה וכו’, וי”ל דלית להו להנך שינויי אלא שינויא קמא, דאוקי במקום שמכריזין וחיתוך דעכו”ם מידש ידיע, ומתוך כך נתקשו להו על רש”י (דפי’) [דפירש] אמילתא (דר”א) [דרב אשי] דפליק תנא דמתניתין אתנא דברייתא, דהרי ר”א נמי מצי לתרץ מתניתין כשיויא קמא דלעיל, דמיירי במקום שמכריזין (עכת”ד דבריהם] [עד כאן תמצית דבריהם]. ופירוש לדבריהם דבתרתי (קמתמו) [קמתמהו] על רש”י ז”ל דלמה לא (פי’) [פירש]  גם אליבא דאביי ורבא איך קמתרצו סתירתהמשנה והברייתא? ואי דנחות רש”י ז”ל דמצי מתרצו דמתניתין במקום שמכריזין מיירי, א”כ כם לרב אשי מצינן למימר כן ולא נצטרך לומר דפליגו המשנה עם הברייתא.  ולפע”ד נראה ליישב דלית לרש”י ז”ל דדוקא לר”א מוכרחין לומר דפליגו ולא לאביי ורבא, דלכאורה קשה דניהו דרישא במקום שאין מכריזין ולכן קאמר דאסור לישראל ומותא לנכרי מ”מ ליפלול בדידיה ר”ל בנכרי גופא דבמקום שמכריזין גם לנכרי אסור חתוכה, ומדמפליג רק בין ישראל לנכרי ש”מ דלנכרי לעולם מותר, אלא דשי לתרץ דהרי זאת (ממצעיתא) [ממציעתא] שמעינן דמיירי לאביי ורבא במקום שמכריזין אלש שאיכע להם טרפות וקאמר דאסור למכור לנכרי נו”ט. ממילא נדע דבאןץן צקןפ גפ חרך חתוכה אסור לשלוח, דשמא ימכרנה ליראל, דהרי המאי סיפא שמעינן דחיישינן אלפני דלפני, וכמש”כ הרשב”א וכאשר הסברנו לעיל בטעמא של דבר. ולכן לדידהו לא קשה ליפלוג וליתני בנכרי גופא, דפעמים אסור לשלוח ירך חתוכה דזאת שמעינן מסיפא ולכן יותר קמ”ל  גהצרןפ שא”מ מותר, ולא חיישינן שמאיתננה לו בפני ישראל. אולם לר”א, דכולה ברייתא במקום שא”מ (ומצעיתא) [ומציעתא] קאמר דאפ”ה אסור למכור בסתם לנכרי נו”ט דזמא הרואה העומד שם (באיטלו’) [באיטליז], דשם מתאסים הרבה לוקחי בשר, יטעה לומר דכשר הוא, דאל”כ היה הטבח מטעהו כמש”כ רש”י ז”ל, וברישא, דליכא רואין, לא חייש. וא”כ לדידיה קשה ליפלוג וליתני בנכרי גופא, דבמקום שמכריזין אסור דגם בלא רואין איכא (ליחוש) [למיחש] שמא יזדמן לו לוקח ישראל. וזאת לא נשמע ממציעתא דשאני דם באיליז דשם איכא הרבה לוקחי בשר, משע”כ (בשלוח) [בשולח] מביתו לבית עכו”ם אולי לא חיישינן שהעכו”ם ילך ויבקש לו קונה, אלש ודאי דלית ליה לר”א דחתוכה דעכו”ם מידע ידיע, ולכן גם במקום שמכריזין באמת מותר לשלוח כי הישראל לא יקח ממנו כל זמן שלא ידע מי חתכו, וכאשר כתב הרשב”א ז”ל דבמסקנא אם ס”ל חתוכה דעכו”ם לא ידיע, אז לא חיישינן שיקחו ממנו. ולכן יפה קאמר התנא (דככ”מ) מותר לשלוח לנכרי. וא”כ פליג אתנא דמתניתין דחייש לזמא יתננה בפני ישראל אחר, והוא לא חייש במקום שאין לוקחי בשר מצוין כמש”כ רש”י ז”ל.ויש לדברנו אלו סמך גדול בלשון הברייתא, במה דקתני במציעתא ומפני ב’ דברים וכו’ ומלשון זה משמע דקאי לפרש הרישא דלולי זאת למה לא קתני ולא ימכור אדם טרפות לנכרי מפני שני דברים וכו’ כמ”ש בסיפא ולא יאמר אדם לעכו”ם קח לי בדינר זה בשר מפני ב’ דברים וכו’. אבל לפי (אקומתא) דר”א רצה לפרש הרישא, דהא דהתרתי לך לשלוח חתוכה לנכרי ולא חששתי לא מפני גנ”ד ולא לשמא ימכרנה לישראל אחר, משום דהני שני חששות אינם אלא במוכר בשר טו”נ במקולין, דנו”ט במקום כשרות אפילו בסתם איכא משום גנ”ד משא”כ בירך במקום (שא”מ) [שאין מכריזין] ושלא במקולין דלא שכיח שהנכרי ימכרנה לישראל מה איכפת ליה במה שהיא מנוקרת? וכן משום שמא יחזור וימכרנה, אינו אלא במקולין. ואם תקשה למה לא דקתני דינו בירך חתוכה ובמקולין, דאז אסור פני הני ב’ טעמים, (לק”מ) [לא קשה מידי) דהרי התנא מביא מה שאמרו חכמים, והים אמרו דבר זה במה שמצויה ונו”ט מצוין. אבל ירך פרועה שלא ניקור אותה לא שכיח, דסתמא דמילתא כל שפרעה, כדי לנקרא פרעה, דהרי מה”ט רשאי לסמוך לאכלה בתורת מנוקרת כמש”כ הראב”ד ז”ל שהבאתי לעיל. ולאביי ורבא קאמר תחלה ומפני ב’ דברים ולא ואל ימכור וכו’ משום דלא מיירי כדלעיל במקום שא”מ או שמכריזין והכריזו, אלא במקום שמכריזין ולא הכריזו. אלא שאירע להם טרפה. ורצה לרמז זאת דהאי מציעתא לא מיירי כמו הרישא והסיפא, לכן הקדים הטעם לדין לומר דהאי דין מיירי רק במקום דשייך גנ”ד, דהיינו שנעשה דבר בקו”ע או בשוא”ת שמביא לידי גנ”ד. והוא דוקא במקום שמכריזין ולא הכריזו, וכן שמא יחזור וימכרנה לישראל, ודו”ק היטב

תוס’ ד”ה אינהו דקמטעו אנפשייהו (פי’) בקו וכו’ לכך נראה דהתם בסתם יאסור משום דאין לאורה לאסוקי אדעתיה דמכורות לחנוני אבל הכא וכו’ עכ”ל. ועל הא דמוכר לו בחזקת שחוטה לא השיבו התוספות כלום. והיינו טעמא משום דזה תלוי בהני אוקימתות דלעיל, דלאביי ורבא דמוקי האי דלא ימכור לו נו”ט במקום שמכריזין ולא הכריזו ודאי גם בסתם איכא גנ”ד דלא הוה ליה לאסוקי לנכרי שהוים אירע להם טרפות ולא אכריזו. אבל לר”א דמוקי גם האי דינא במקום שא”מ ודאי מודו התוספות דצריך לאוקמי כשאומר לו בפירוש שהיא כשרה, וכמש”כ לעיל בשם ר”ת, אלא דרש”י ז”ל, שכתב דהתם במוכר לו בחזקת שהיא כשרה שלא אליבא דר”א, כתב כן, דלדידיה אפילו בסתם נמי איכא גנ”ד, ודו”ק

ודע דלאביי ורבא, דמציעתא מיירי במקום שמכריזין ולא הכריזו, אלש שאירע להם טרפה, הא דקאמר שמא יחזור ימכרנה לישראל ולא קאמר שמא שלח ישראל את הנכרי ליקח לו בשר משום דלהא לא צריך לחוש, דהרי אסור לשלוח נכרי לאיטליז גם במקום שמכריזין ולא הכריזו מפני טעם אנסיו, ודו”ק

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s