דף צ”ה

דף צ”ה ע”א, גמרא, אמר רבי בשביל שוטה זה שלא כהוגן נאסר את כל המקולין עכ”ל הגמרא. כפי הנראה מפירוש רש”י ותוספות ז”ל, האי נכרי, דזבין ליה טבח מן שור הטרפה, בעל מקולין היה ולקחו כדי למכרו, והמקום ההוא היה מקום שאין מכריזין, או מקום שמכריזין ולא הכריזו היום באופן שלא היה רשאי למכור לנכרי מן הטרפה באותו היום, והוא עבר ועשה שלא כהוגן. אלא דמ”מ קאמר דלא נאסר שאר המקולין נכרים מחמת חשש שמא גם לשאר בעלי מקולין מכר כמו שמכר לזה. אבל מאותו הנכרי שמכר לו, פשיטא דאסור ליקח אפילו יש לו גם בשר כשר במקולין שלו, כיון דאיתחזק אצלו טרפה. וללישנא בתרא, אי לא דאמרינן דלצעורי, (דמש”ה) [דמשום הכי] מותר נמי ליקח מאותו הנכרי, הוה אסרינן את כל המקולין, דהוה חיישינן כי היכי דמכר לזה מכר נמי לאחרינא. והנה יש לראות דסכ”ס למה נאסר כל המקולין בשביל בהמה אחת שנטרפה, דהא דאסרינן למכור אפילו טרפה אחת בעיר במקום שאין מכריזין, או דבשביל טרפה אחת מכריזין בעיר כדי שלא יקחו בכל המקולי נכרים, היינו משום תקנה להטבחים, דלולי זאת שאסרו ליקח, לא היה רשאי למכור טרפה לנכרי משום דלא אמרה תורה שלח לתקלה, והוא (מה”ת)[מן התורה] דאסור לבטל איסור לכתחלה, עיין ברשב”א, בסוגיא דמכריזין לעיל, ובפתיחה שלי. אבל כאן, (דהאי) [האי] דמכר טרפה בלא הכרזה כבר עשה מה שעשה, ולמה נאסר מליקח בשאר מקולין אחר שכבר נתבטל? ואולי מאחר דזה שמכר הוה מבטל איסור לכתחלה, ולמי שנתבטל בשבילו אסרו חז”ל כמבואר ביו”ד סימן צ”ח, וא”כ הכא, דהני מקולי נכרים שלוקחים כדי למכור לישראל כדרכן בכל יום תמיד, מקרי האי ביטול כמבטל בשביל הישראלים שרגילים ליקח אצל מהקולין. אבל היותר נראה המקולין נמי (קבוע) [קועים] הם, וכמש”כ התוספות בד”ה ובנמצא וכמש”כ המהרש”א ז”ל, וא”כ מדינא אסור ליקח מכולן. ואע”פ דקבוע שאינו ניכר הוא, עכ”פ מדרבנן הוה ליה קבוע גם בכהג”וו

אולם הרשב”א ז”ל הביא בשם תוספות שיטה אחרת בזה, והוא דודאי לכתחלה ליקח אסור, כיון דמהימן לן דמכר את הטרפה הוה ליה במקום שמכריזין והכריזו, אלא על מה שלקחו קודם שנודע קאמר דלא נאסר, דכל שלא נודע בשעת לקיחה, אע”פ שנודע אח”כ, לא מקרי קבוע למפרע, עיי”ש. והנה מה דמדמה זאת למקום שמכריזין והכריזו הוא פלא (כמש”כ) [כמו שכתבתי] למעלה, דהתם תקנתא הוה כדי להתיר המכירה, אבל לא להציל את הלוקחין מאיסורא שכבר נתבטל. ואי משום קבוע קאמר הרשב”א הוו”ל לפרש כן. וגם דינו שהמציא, דבלא נודע ליכא קבוע, אפילו אם נניח לו שכן הוא (הרא”ה מפלפל עליו), לא הבנתי למה דן זה ללא נודע, דהרי נודע למוכר הטבח שמכר דמה שלא נודע להלוקחים. אי גם זה לא נודע מקרי, אז גם בט’ חניות איך קאמר דבלקח מאחת מהן דמקרי קבוע, דהרי (ע”כ) [על כרחך] הא לוקח לא ידע בשעת לקיחה דבאחת מהנה מוכרים טרפות, דאטו ברשיעי עסקינן דידע והלך ליקח באחת בלי לשאול אי כשרה אי טרפה? ולכן דינו של הרשב”א לא שייך אלא בנודע איזה טרפות בסתר שלא היה ניכר ונודע לשום אדם, עיין בפסחים פ”א ע”ב, איזה טומאת התהום? כל שלא הכיר בה אחד בסוף העולם. הכיר בה אחד בסוף העולם, אין זה טומאת התהום. ומסתבר דהכא נמי דכוותיה הוא. וזה לפע”ד ברור עד שאני תמה שלא ראיתי מי שהרגיש בזה, ודו”ק היטב

ע”ש גמרא אמר רב בשר כיון שנתעלם מן העין אסור. וכתבו התוספות דחומרא בעלמא הוא, ומשום עובדא דלקמן, אלא שכתבו האחרונים ז”ל דבס”ד דבעל השקיל וטריא ע”כ סבר דמדינא קאמר רב ולא שגזר הוא ע”י מעשה שאירע, דאל”כ מה פריך מכל הני משניות וברייתא שנשנו קודם גזירת רב. ועיין (בח’) [בחידושי] ק”ז בעהחת”ס ז”ל שרצה לתרץ בזה פסק הרמב”ם ז”ל. ואני תמה מאד איך ס”ד דרב מדינא קאמר דחיישינן על בשר שהניח ומצאו אח”כ במקומו על החלפה של עורבים. וכי לא ידע מכל הני ברייתות מובאות בפסחים דף יוד ע”א דפליגי בהניח תשע ומצא עשר או עשר ומצא תשע, אבל מצא המספר כמו שהניח לית מאן דחש להחלפה? וגם בחסר ויתר כתבו שם התוספות דדוקא בקשורים יחד פליגו, אבל בלא”ה מה שחסר אחת אין זה מעוררח אצלנו הספק שמא הני אחרינא ננהו. וכן פליגו התם רבי ורשב”ג בשדה שנאבד בה קבר אם מצא כח”כ קבר אם חיישינן שזה קבר אחר והוא משום דלא ידעינן המקום כי נאבד מקומו, אבל כאן שמצא הבשר במקום שהניחו שניחוש להחלפה, מהיכי תיתי? (וע”כ) [ועל כרחך? ועל כן?] חומרא בעלמא היא שחידש רב, ומה פריך (מ”ט) [מט’] חניות ומיתר משניות? ולעומת זה קשה גם להיפך, דאם רב רק מצד חומרא גזר לאסור (בשנמה”ע) [בשר שנתעלם מן העין], איך קאמר בשם רב סתם: בשר כיון שנתעלם מה”ע אסור, דלשון זה משמע דדינא קאמר ולא גזרה גזר רב? וכמו דלעיל דף ה’ ע”ב דקאמר (ר”ג ובי”ד) [רבן גמליאל ובית דינו] נמנו על שחיטת כותי ואסרוהו. ומסתמא גם רב לא עדיף מר”ג הנשיא ולא היה יכול לגזור מעצמו דבר גדול כזה, לאסור (בשנמנ”ע) [בשנמה”ע] בלי למנות עליו חכמי דורו. ואיך לא הזכיר זאת בכל התלמוד? ומה שנראה לפע”ד בזה הוא דהרי מצינן הרבה פעמים בש”ס שדרכם היו לתלתות גזירתם וחידושי דינם באילן גדול מדורות הראשונים, וכמו שסמכו דבריהם אל איזה מקרא שיהיה נראה כדאורייתא, כן עשו לתלות דברי אמוראין במשניות וברייתות הקודמין להם הרבה כדי שיקובל הדבר בעם. ולכן שנה רבי דברי יחיד בלשון חכמים, וכן מצינן בפסחים דף כ”ז ע”א דשמואל החליפ רבי בחכמים כדי לקיים ההלכתא כיחיד נגד רבים, וכאשר הארכתי בזה בכמה מקומות במכילתן. ועיין לעיל בריש המסכתא בסוף מאקומתות מה שכתבנו בזה. וא”כ ה”נ חשו חכמי התלמוד, אמוראי בתראי, דלא יקבלו גזירת רב ובית דינו על בשנמה”ע, לכן אמרוה משמי בדרך החלטה דאסור (כאלו) [כאילו] הוא גזרה ישנה מתנאי קמאי שעל זה שייך שפיר לומר אסור סתם, דהרי כבר איתרש איסור זה מזמן כביר, וע”ז פריך מט’ חניות וממשנה דמכשירין דמצא בה בשר חי דמהן נשמע דאין זה איסור קדום עכ”פ. ולא פריך מהני ברייתות דפסחים שהבאתי לעיל, דזאת פשיטא ליה דבשנמנ”ע חומרא וגזירה דרבנן הוא, דמדינא פשיטא דלית כאן מקום לחוש אפילו בכולא טבחי נכרים דכל שמצאי במקום שהניחו בל דום שינוי ודאי האי שנמצא היא שהניחו, אלא דרבנן גזרו. אבל מאחר דאמרו משמיה דרב דבשנמה”ע אסור, ע”כ גזרה קדומה היא, ואיך אפשר לפרנס הני (ברייתא) [ברייתות] ומשניות? וע”ז קמדחי דאפשר לאוקמי בנמצא ביד עכו”ם ובעומד וראהו. ולא דכן האמת, אלא דאין כאן הוכחה מוכרחת דגזירת בשנמע”ע ישנה היואי. שפיר קאמר בשם רב סתם אסור כדי לקבלו מניה (כאלו) [כאילו] הוא גזרה ישנה. אבל לעולם רב הוא דגזר על בשבמנה”ע ואמוראי בתראי אמרי משמו בלשון דמישתמע שנאסר מכבר. ולפי”ז יש לקיים הא דמתרץ החת”ס ז”ל דס”ל לפי האמת דרב גזר על בשנמה”ע, אין אנו צריכין לחלק בין נתעלם מה”ע לנמצא ביד עכו”ם, ועיין עוד לקמן, ודו”ק

תוספות ד”ה ובנמצא הלך אחר הרוב, וא”ת דבמקום שמכריזין והכריזו משים טרפה אחת אסרינן כל המקולין וכו’, עד שמסיק לבסוף דתקנתא בעלמצא הוא שעשו חכמים במקום שא”מ שלא לקנות מיד עוו”ם לכתחלה אע”פ שרוב טבחי ישראל וכו’ עכ”ל. וכוונתם (בל”ס) [בלי ספק?) למה שכתב הרשבא”א ז”ל בסוגיא דמכריזין לעיל דכדי שנוכל למכור טרפות ונבלות לנכרי שהוא אסור מעיקר הדין מדום דלא אמרה תורה שלח לאתקלה, שהוצרכו לתקן שלא לקנות בשר מן הנכרי, ומשמע להו דהאי תקנתא רק אלכתחלה היתה, אבל מי שכבר קנה ומכש”כ בנתערב לו ואפילו חד בחד, כיון שרוב טבחי ישראל מיקמינן אעיקרא דדינא. ובאמת תמוה לומר כן, דהרי לא נקל במקום שא”מ או במקום שמכריזין והכריזו יותר מבשנמה”ע אחר גזירת רב, דאסרי אפילבדיעבד. ואפילו בתערובות חד בחד כדמוכח (מעיבדת) [מעובדות] דלקמן, וכאשר אבאר שם בתוספות ד”ה אסיק תרין. ואולי גם התוספות לא כיוונו להתיר כשלקח אלא לומר דעיקר התקנה (היתה) [היה] שלא לקנות, וממילא מי שעבר ולקח אסרינן ליה, דאם לא קיימי הא לא קיימי הא כמובן. ואיצטריך לכתוב כן כדי שנדע למה בט’ חניות מותר בנמצא אע”פ דאחת מוכרת בשר טרפה. וא”כ או במקום שא”מ או במקום שמכריזין והוכרז היום מיירי, ואיך מותר בשר הנמצא? וע”כ לומר דלא גזרו כך שלא לקנות מן הנכרי אבל בשר מושלך הנמצא, הניחו על עיקר הדין דסמכינן ארובא. אלא דמה שיש לתמוה הוא דא”כ איך שרי זאת במקום שמוכרין טרפות במקולין? הרי דשם איכא תקנה ע”כ שלא לקנות מיד עכו”ם. ודוחק גדול לומר דגם זאת בעומד ורואהו קמוקי ליה, דהרי הש”ס (חידוש) [חידש] זאת לקמן, משמע דברייתא דט’ חניות מיירי בנמצא ביד עכו”ם ממש, ועיין בפלתי שהרגיש בזה. ולפע”ד אין לנו מנוס אחר אלא לאמר דהאי ברייתא דט’ חניות, לפי מה דמוקי ליה בנמצא ביד עכו”ם, מיירי בסתם מקום דליכא שום תקנה, ומדינא אסור למכור טרפה, ומותר ליקח מן הנכרי. והאי אחת המוכרת בשר טרפה הוא טבח נכרי שטובח ומוכר לנכרים. ומ”מ מותר ליקח מיד נכרי משום דרוב טבחי ישראל, ודו”ק. ועיין בלב אריה שמפרש דברי התוספות כפשוטן, דאם לקח מותר בידעבד, ולפע”ד נראה (כמש”כ) [כמו שכתבתי]

תוספות ד”ה הכא נמי כשנמצא ביד עכו”ם, וא”ת דאמר בפ”ק דפסחים ט’ צבורים של מצה וא’ של חצץ, ואתא עכבר ושקל וכו’, דמה לי נמצא בפי עכבר ומה לי נמצא ביד עכו”ם עכ”ל: התוספות לשיטתייהו בפסחים שם הקשו כן דס”ל דלאכילה קבעי, וא”כ לא נולד לק הספק רק כשמוציאם מפי העכבר או שנפל מפיו, ואז היינו הך דנמצא בשר ביד נכרי. אבל לרש”י ז”ל (שפירוש) [שפירש] דם כפשוטו דלענין להצריך בדיקה קמיירי, א”כ שאני עכבר בחמץ מנכרי בבשר, דמיד כשלקח העכבר מן הציבורין נולד הספק לענין בדיקה וכדאמר דם לעיל שמא תטול חולדה בפנינו צריך בדיקה אחריו, ועיי”ש בתוספות ותמצא שסידרו התוספות קושיא זו רק אחר שהביאו דעת הר”י החולק על רש”י, ומפרש דלענין אכילה קבעי, ודו”ק

ועתה בא וראה עד כמה נכנסו התוספות בדחוקים ודחוקי דחוקים מכח שיטה זו בדט’ ציבורין לענין אכילה מיירי דע”י שיטה זו הוכרחו לומר דראה שלקח הנכרי מן החנות באמת אסור דמקרי נולד הספק במקום הקביעות כמו התם בעכבר. ומזה נצמח להם קושיא (מפ’) [מפרק] התרעובות: דאיך מהני ניכבשינהו דניניידו? דהרי ראה כשניניידו מן הקבוע. ונכנסו בדוחק גדול דמיירי באופן שלא ראה. וע”ז קשי להו עוד (ע”ס) [עד סוף] הדיבור. ועיין בלב אריה מה שתמה עליהם. אבל כל זאת לשיטת רש”י ז”ל בפסחים, דלענין בדיקה אחריו מיירי, לא צריכינן כלל, כי הכל יבא בשלום על מקומו בלי שום דוחק. והוא דאפילו ראה ישראל כשלקח הנכרי מן החנות, כל שאין לו נפקותא בזה אין לומר דנולד הספק במקום הקביעות, דנולד הספק לא מקרי אלא כשצריכין לדון עליו, ולכן ניהו דבעכבר מקרי נולד הספק במקום התערובות, משום דיש להישראל (נפ”מ) [נפקא מינה] אי חמץ אי מצה שקול כדי לידע אם צריך בדיקה אחריו. אבל בנכרי שלקח בשר באחת מן המקולין, אע”פ שראהו ישראל, אבל כל זמן שלא לקחו ממנו, אין לא נפ”מ. ובזמן שלקחו ויש לו נפ”מ כבר פירוש דינו כנמצא ולא ראהו, כי לא בראייה תליא מלתא, אלש אם בשעת לקיחה היה נפקותא. ותדע דהרי בלקח הישראל מן הקבוע, פשיטא דלא ידע בשעת לקיחה שיש טרפה באחד מן המקולין. דאטו ברשיעי עסקינן שילך ויקח בשר בסתם מקולין בידעו שיש באחת מהן טרפות? דע”כ במקולין (שנוכרים) [שנכרים] עוסקים בה מיירי. דאי בישראל לא היו חשודים למכור טרפות לישראל חברו. וא”כ איך מקרי נולד הספק בשעת לקיחה? דלמי נולד הספק? הלא לא ידע אז כלל שיש טרפות במקולין. וע”כ לא נולד לו הספק עד שנודע לו שיש באחת מן הקולין טרפה, והוא שכח באיזה מהם לקח. ומ”מ מקרי זאת נולד הספק למפרע על הלקיחה, מפני שאז כבר אית לן נפ”מ לידע אם כשר או טרפה לקח. וא”כ הוא (לק”מ מ”פ) [לא קשיא מידי מפרק] התרעובות, דשפיר פריך נכבשינהו דניניידי דע”י דנכבשינהו לא עשה מידי אלא דביטל הקביעות. אבל עדיין כולן אסורים, דהרי (בע”ח) [  ] לא בטלו מדרבנן מפני חשיבתן. ותדע דלא עשה מידי בזה, דהרי לבטל איסור לכתחלה ביבש איסור תורה היא כמו בשיארנו בפתיחה. ואיך פריך דנכבשינהו בידים? אלא ודאי משום דבזה לא ביטול האיסור אלא הקביעות. וכיון דלא ביטל האיסור מה בכך שראה ביטול הקביעות? דהרי לא היה לו נפ”מ על שום אחד מהם עד שאחר דכבר ניידו ניטל אחד מהם ואומר דמרובא פריש. וזאת שפרי דמי, דלא שייך לומר נולד הספק בשעת הקביות, דהרי אז כולן אסורות היו, ואיך שייך לומר דנולד הספק אז? דהאי ספק, אי האי שור דפריש מן הרוב פריש או מן המיעוט, לא נולד רק עתה כשלקחו להקרישו מן הנייד. ולכן לא מקרי נולד הספק במקום הקביעות. כך מתפרש הכל היטב לשיטת רש”י ז”ל בפסחים, ודו”ק בכל זאת

אחרי כתבי מצאתי לי ראיה נפלאה וברורה בירושלמי שקלים (פ”ז) [פרק ז’] הלכה בי המובא ג”כ בפוסקים. והוא דאחר שהביא הברייתא דט’ חניות דבלקח מן הקבוע חושש לטרפה ובנמצאת הולכין אחר הרוב, וא”ר יוחנן שם הנמצא ביד גוי כנמצא בפלטיא, פירוש ומותר, דהולכין אחר רוב הטבחים. ופריך ממעשה שאירע דחד ארמאי היה חותך מן סוסים ונפיקן לברא למכר, וא”ר יוסי דרבי יוחנן רביה ג”כ בראה אותו יוצא ממקולין של ישראל, עיי”ש

והנה ע”כ מיירי דלא ידע ישראל אם מחנות שמוכרין טרפה או משאר חניות יצא, דאי בידע דמחנות של כשרות יצא מאי למימרא? ולא עוד, אלא דר”י, הלא כנמצא בפלטיא קאמר. וע”כ דאשמעינן דכמו דבנמצא בפלטיא סמכינן אכל דפריש מרובא פריש, כמו כן בנמצא ביד נכרי כן. וכיוון דמיירי בראה יוצא מחד מן המקולין, הרי ראה שלקח מן הקבוע. ואיך נאמר כאן כל דפריש מרובא פריד כמו בנמצא בפלטיא? אלא ודאי דכל זמן שלא היה נפקותא לישראל במה שלקח הנכרי, אע”פ שראהו יוצא מן המקולין, דין בשר שנמצא יש לו. וזאת אתא ר”י לאשמעינן ולאפוקי משיטת התוספות דראה לחוד גורם לעשותו ספק נולד במקום הקביעות. והוא ראיה שאין עליה תשובה, ודו”ק היטב.

מהדורא בתרא בסוגיא דבשנמה”ע

בעברי עוד הפעם בעין עיוני על סוגיא העמוקה הלזו האיר ד’ עיני וראיתי אור בהיר אור מצחצח ורק ע”פ פירושי זה אנו הולכים ברחבה בכל שקיל וטריא בלי דוחק כאשר אבאר. ואסדר תחלה מה שיש מן החומר בסוגיא זו עפ”י (פירש) [פירוש] רש”י ותוספות והוא:

א’) אמר רב בשר כיון שנתעלם מן העין אסור. דבר פשוט הוא דרב החמיר חומרא יתירה נחוש להחלפה במקום דליכא שום ריעותא דמצא במקום שהניח. ועד כאן לא פליגי תנאי בפסחים דף יו”ד אלא בהניח מנה ומצא מאתים או בהיפך, ורק בקשורים יחד וכמש”כ התוספות שם. אבל מצא כמו שהניח, מאן דכר שמיה שיהיה חשש אהחלפה? והרי בתרומה וקדשים, דפוסל היסח הדעת, חיישינן על נגיעת טומאה, ומשום דכתיב ומשמרת תרומתי, אבל על ההחלפה לא חיישינן, אע”ג דבעי שימור. וע”כ דרב חומרא יתירה החמיר לאסור בשר בהיסח הדעת, שמא הוחלפ בנבלה. וא”כ קשה מאד: מה פריך ליה ממשניות וברייתות שנשנו מכבר? ובמה שכתבתי למעלה דמלשונו דקאמר אסור משמע ליה עכ”פ דהוא גזרה קדומה לא נתקררה דעתי, דעדיין אין מקום להקשות דאפשר דהני נשנתו קודם האי גזרה ומשנה לא זזה ממקומה. ואין זה כמו בשאר מקומות שמתרץ תחלה בשאר אופנים ורק מצד הדוכק מסיק דמשנה נשנית קודם ולא זזה ממקומה (עיין לעיל דף נ”ב ע”ב ובמה שכתבתי שם בזה) דבכל הני מקומות חזרה הוה, וממילא בטעות נשנו והיה מן הראוי לתקן הטעות, אבל כיון שכבר היה שגור כן בפי התמידים, לא היה יכול רבנו הקדוש לשכחה. אבל כאן, בגזרה, לא בעו המשניות הקודמים שום תיקון דבלא”ה כל גזרה דלא נתקבלה ולא נתפשטה בתוך העם לאו גזרה היא. וכל שנתקבלה ונתפשטה לא תתבטלה בשביל שבמשנה שנשנית קודם הגזרה שנויה היתר. ולכן כאן אין שום מקום קושית ממשנה או ברייתא השנויה קןדם האי גזרה, שלא זזה ממקומה גם אחר הגזרה

בי) תירץ הש”ס נמצא ביד עכו”ם שאני אין לו מובן. ניהו דביד עכו”ם שפיר משתמר מן העורבים שלא יחליפוהו, אבל האי עכו”ם שמא מן העורבים דשדו קיבל. וכמו מעשה דלקמן דשדו עורבים כבדי וכוליתא במעלי יומא דכפורי. וק”ו הוא: אם חיישינן להחלפת העורבים על בשר שהניח והעלים עינו ממנו, מכש”כ דבנמצא ביד גוי ניחוש שמא ממה שהביאו העורבים בא לידו. וממה שכתב רש”י ז”ל שהיתה בחזקת משתמר, נראה דהגיש בקושיא זו, ורצה לתרץ זאת ולומר דמוקמינן האי בשר שהיתה בחזקת משתמר כמו שהוא עתה ביש אדם כך היה מלפנים, ובא לא מיד אדם המשמרו ולא מן השוק. אלא דאם מכח הזקה זו לא ניחוש שהגוי מצאו בשוק, מכש”כ דמצא במקום שהניחו דאיכא חזקה טובא, דכאן נמצא וכאן היה. ומהיכי תיתי הוחלפה ע”י עורבים שלא ראינו. (וזה) [וזו] תימה רבתא

 ג’) על קושיא האחרונה ממשנה דשקלים דנמצא בגבולין אברים נבלות חתיכות מותרות, קמצרץ מידי הוא טעמא אלא לרב הא איתמר עלה רב אמר מותרות משום נבלה ולוי אמר מותרות באכילה. וכאן הקשו האחרונים ז”ל: הרי דרב בפירוש אוסר בשר הנמצא במקום טבחי ישראל משום חשש עורבים שהביאו מרובא דעלמא, ואיך מסיק מיד דרב לאו בפירוש איתמר אלא מכללא? וק”ז בעהחת”ס ז”ל כתב דבאמת כאשר מסיק דמכללא איתמר גם זאת דמפרש רב האי חתיכות מותרות משום נבלה ג”כ לאו בפירוש אמרו, אלא מכללא. ודבר גדול דיבר הנביא בזה. אלא בלא”ה קשה לשון הש”ס דקאמר דמידי הוא טעמא אלא לרב וכו’, דכל מקום שמצינן כן הוא על אופן דדין חדש מיישב הושיא. אבל כאן הלא רב כדי לתרץ דינו דבשנמה”ע הוכרח לפרש האי מותרות דלענין טומאה קאמר. וא”כ האי מידי הוא טעמא אלא לרב אינו מדוקדק, והכי הוול”ל רב מתרץ לך דמותרות משום נבלה קאמר ואיתמר נמי הכי וכו’

ד’) הקשו ג”כ האחרונים ז”ל הלא לקמן קאמר רב דאל תהי שוטה בחרוזים, הרי בפירוש אוסר בשנמעה”ע דחרוזים ודאי לאו סימן הוא במקום דבעי הוכר הדינא, וכמו שהביאו התוספות לקמן מגמרא ארוכה באלו מציאות, ורק לגבי חומרת בשנמה”ע המני סימן כ”ד כמו חרוזים. ואיך קאמר דרב לאו בפירוש אתמר ודברי (הרא”י) [ראש יוסף] ז”ל בזה אינם מובנים לי

ה’) ממה דאמר רב, עבדי נמי הכי ואסרינהו (ניהלי), איך נשמע דאוסר בשנמה”ע וחייש להחלפה, דשאני התם דמצי תרי במקום חד? וכפי הנראה הרגישו התוספות בזה, אלא דקשיא להו יותר דממה דקאמר עבדי נמי הכי, אדרבה מוכח (דאלו) [דאילו] עלה רק חדא לא הוה אסור ליה. ומתצים בדוחק גדול, דהרי ראה שלא היה שם עורב ולמיחש שמא קודם לכן שדא כורב ראש במים אין כאן חשש. דא”כ הוה ליה לעלות שניהם דמהיכי תיתי שלו נאבד במים ואידך עלה? כך מתפרש תירוצם. ומי לא יודה שזה דוחק גדול? דאם חיישינן להחלפה במקום דליכא שום ריעותא למה לא ניחוש גם כאן שהיה במים ראש אחר? ואדרבה דדרך המים להולך מה שנזרק בתוכו להלאה. ולכן עד שהביא הסל, שט ראש שנפל ממנו להלאה וראש אחר שבא ממקום רחוק אירע עתה לכאן ועלה  אחד ולא ראה אם לאו עורב היה כאן דהוה אוסר, דדילמא דוקא משום דעלו תרין, ואיכא כאן בטח ראש חדש שלא ידע מאין בא, אי מכאן ואי מעלמא, אין כאן אפילו מכללא דרב חייש להחלפה במקום דליכא שום ריעותא והיא קושיא עצומה שאין למעלה הימנה. ולא עוד אלא דקשה לי דע”כ כאן בהאי עובדא, איך חש לבשנמה”ע כלל? דהרי בחרוזים קאמר ר בעצמו דהוה סימן לגבי חומרא דבשנמה”ע. וא”כ ה”ה חתיכה מסויימת כמו ראש ורגל דהוה סימן, דעיין דם בב”מ דף כ”ג ע”ב דכמו דפריך אחרוזים דלהוי סימן להחזיר אבדה, כמו כן פריך אחתיכות דיפוי סימן או דדפקא או דאטמא, הרי דשווין הן חרוזים או חתיכות מסויימת, דשניהם לגבי אבדה דבעינן סימן גמור לאו סימנים ננהו אבל לגבי חומרת בשנמה”ע גם שניהם סימניא הוה, דמ”ש הא מהא? והא דבעי ר”ה מרב בחרוזים ולא בעי בחתיכות שמום דשם במתניתין חרוזים קתני ברישא, נקט הוא נמי חרוזים אבל אה”נ דבעי נמי בחתיכות. ותדע דע”כ חרוזים וחתיכות שוות הן, דאם תאמר דחרוזים הוה עדיף מחתיכות, למה סידר התנא דם דקתני הרי אלו שלו חרוזים תחלה ואח”כ חתיכות, דהוה זו ואצ”ל זו והוו”ל להקדים חתיכות ואח”כ חרוזים אלא ודאי דשווין הן ורב לא גזר רק אחתיכות בשר בעלמא דלא ידע מאיזה רלק הבהמה הוא, אבל בידע דראש או רגל או מאטמא הוה סימן וכאשר  פקריך רב איך אכל בשרא? ומשני בסימנא כי הא דרבה בר”ה דמחתך ליה אתלת  קרנא לכתחלה ודאי עשה סימן גמור. אבל לאסור בדיעבד ודאי דסגי בסימנא דחתיכה מסויימת כמו דסגי בחרוזים ויותר נראה לומר דהש”ס טרם שמסיק דרב פשט ליה לר”ה דחרוזים הוה סימן לרווכא דמלתא קאמר דעבד סימניה מעליה אתלת קרנא, אבל לעולם בהיכר חתיכה מאיזה חלק הבהמה הוא ג”כ שפיר דמי. ועיין באות שאח”ז ודו”ק

ו’) ממעשה דרב דקאזיל לביה רב חנן חתניה וכו’, ולא עלים רב עיניה מיניה דהאי חיותא דתליא. הקושיא בתוספות דמכאן מוכח דרב אסור בשנמה”ע, ותירצו דדלמא רוב טבחי עכו”ם היו שם, ושפיר קמתמה הרא”י ז”ל דמה בכך דרוב טבחי עכו”ם, וכי חיישינן להחלפה דעכו”ם? דהא יהיה נתפס שגנב, ורב רק לעורבים חושש. אבל הביא בשם (הת”ח) [התורת חיים?] דהיה מתירא דבהדי דאתיא כ”ע לאפילו שלא יחליפוהו הנכרים, או דמתירא שיצאו כולם ויהיו טרודים ולא יהא העכו”ם נתפס כגנב עכ”ל. סוף הדברים לא מצאתי בת”ח שלפני, אבל לפע”ד לא הועיל בזה כלום, דחשש החלפה בנכרי לא שייך אלא בנמסר לו דבר בלא סימן ולא יכול להחזיקו לעצמו, או קאתינן עלה בחשש החלפה טוב ברע. אבל במקום דלא מסרנו לו מידי, אם אינו נתפס כגנב ונכנס לבית, למה יניח אחרת תחתיה? ואם יש לו מצי מחזיק בשניהם. ואולי ילי”ש זאת בשנאמר דמחליף כדי שלא יתעוררו בעליו לחזור אחרי הגנבה, ויהיה נתפס אח”כ בגנבה שבידו. אבל סכ”ס גם בלא נתפס כגנב לחוש להחלפה בלי שום ריעותא ודאי דאינו מדינו אלא משום חומרא דרב דחש בבשא שנמה”ע להחלפת עורבים. וה”ה ברוב טבחי עכו”ם להחלפת עכו”ם במקום דאינו נתפס כגנב, אבל בלא חומרא דרב, ודאי אין מקום לחוש שעכו”ם היה לו בהמה בידו גרועה מזו והחליפה. דחשש זה ממש רחוק כ”כ כמו חשש דהחלפת עורבים. ולכן עדיין קושית התוספות במ”ע: למה לא מדקדק המאי מעשה דרב אוסר בבשנמה”ע מחשש החלפה? וזאת בפירוש נשמע ולא מכללא. ולתרץ כל זאת נראה לפע”ד לפרש הסוגיא לולי חפרש”י ותוספות ז”ל באופן אחר, והוא

דבעל מסדר הש”ס ידע שפיר מיד דרב דאוסר בשנמה”ע מצד חומרא שהחמיר הוא אוסר כן, וכמבואר בפירוש בירושלמי דשקלים דרב ראה דמקילין בענין לקיחת בשר מן הנכרים, והחמיר עליהון, אלא דירושלמי וגמרא דילן פליגו בטעמא דרב, דבירושלמי מוקי להא דאר”י שם דבשר הנמצא ביד גוי כנמצא בפלטיא, והוא שראו אותו יוצא ממקולין של ישראל, ומשום דמקשה ליה התם ממעשה שהיה, דחד ארמאי מקטע מן סוסיה ומפיק לברא. ויש להעיר, וכי משום דאירע שנכרי מכר נבלה שבביתו, תו לו נסמך ארוב בשר כשר שבעיר? ומה חידוש מצא בהאי מעשה כדי לאסור בשר הנמצא ביד עכו”ם? ושנית קשה, דאם חושש למיעוט נבלות שבבית נכרי, למה בנמצא בפלטיא מותר? ולא עוד אלא דהא דקאמר ר”י דנמצא ביד נכרי כנמצא בפלטיא מותר נפרש כמו שאמר דם ר’ יוסי תלמודיה דראו אותו יוצא ממקולין של ישראל, ע”כ הפירוש דלא ידעינן אם מרו כשרים או ממיעוט טרפות, ובדאיכא אחת (מוכרות) [מוכרת] נו”ט. דאל”כ מאי קמ”ל? וכמש”כ למעלה בתוספות ד”ה ה”נ בנמצא. ואם כן הוא, מ”ש ראה ומ”ש לא ראה? דהכא והכא איכא מיעוט נבלות. ופלא בעיני שכל הפוסקים הביאו דברי הירושלמי וכדי ליישב שיטת הרמב”ם ז”ל, ולא נתעוררו לפרשם. אבל לפע”ד נראה עפ”י מה שכתבנו לעיל דף ס”ג ע”ב בתוספות ד”ה ודלמא דעוף טמא ננהו, דמש”ה לא סמכנו ארוב עופות טהורים משום דאיכא עשה דוהבדלתם ובעינן דוקא הבדלה ע”י סימנים ולא מהני כל דפריש מרובא פריש. וא”כ ס”ל לירושלמי דבמקום דאיכא חשש בשר טמא לא אזלינן (בת”ר) [בתר רוב] משום עשה דוהבדלתם ולא הביא האי מעשה דנכרי אחר מכר בשר סוסיה אלא משום שלא תאמר דגם העכו”ם נזהרים מבשר סוס וחמור דמאיס להם וגם למיעוט לא יחשב. לכן לרווחא דמלתא הביא מעשה שהיה, ולכן מסיק דר”י לא התיר בשר הנמצא ביד גוי אלא בראו שלקחו מן המקולין באופן דליכא רק חשש שמא מנו”ט לקח, ועל זה מהני הרוב, וכמש”כ למעלה דלא שייך בנכרי לקח מן הקבוע. והא דמתיר בנמצא בפלטיא אע”פ דבזה שוב איכא חשש בשר טמא שנפל מן הנכרי שיש לו נבלות הטמאים בביתו, וכמעשה שהיה, י”ל כיון דבעיר שרובא ישראל דרים בה הוה נמצא בפלטיא תרי רובא, דמסתמא מישראל נפל שהמה רובים בעיר. ואת”ל שממיעוט הנכרים נפל, הלא גם המה רוב בשר שבידם מן המקולין הוא. ובתרי רובא המיעוט כמאן דליתא, וכמבואר בכתובות דף ט”ו ע”א דמעלה עשו ביוחסין שלא לסמך ארוב כשרים אצלה, אבל ברוב העיר ורוב סייעת רחוקים מעלין ליוחסין. וע”ז קאמר בירושלמי דרב, כי אתא לבבל וראה שמקילין בבשר שביד עכו”ם שאסור מדינא משום מיעוט בשר טמא, החמיר עליהם לאזור גם מה שנמה”ע ולחוש להחלפה במקום דליכא שום ריעותא. וממילא אין צריך לומר דעל עורבים שהביאו מעלמא חש, אלא החלפה שבכאן ע”י נכרי שיש בידו בשר טמא. ואולי משום לא פלוג גזר נמי בניכר שאין זה מן הטמאים, כל שאין לו סימן ואפשר דהוחלף אסרו. וממילא אוסר גם בשר הנמצא בשוק, אע”פ שיש תרי רובא, ומשום לא פלוג. אבל מן הברייתא דט’ חניות וממשנה דשקלים דקתני חתיכות מותרות לא קשה, דהרי חומרא דרב הוא שלא היה בזמן הקדום

אולם הגמרא דילן דעת אחרת עמה, דגם היא ידעה דמה (דאסור) [דאוסר] רב בשנמה”ע הוא חומרת עצמו שהחמיר, (ובס”ד) [ובסלקא דעתך] שהקשה עליו מהא דרבי, דמקולין וטבחי ישראל דבשר הנמצא ביד עכו”ם מותר, אולי באמת סבר דטעמיה דרב כירושלמי דהחמיר משום דראה מקילין בבשר שביד עכו”ם, וע”כ דבשר ביד עכו”ם אסור מדינא. אבל המתרץ, דקאמר נמצא ביד עכו”ם שאני, מגלה לך טעמיה דרב דלעולם בשר שביד עכו”ם המשתמר מותר, דלמיעוט טמא לא חיישינן כמו למיעוט טרפות, אבל בבשר הנמצא איכא איסור מדינא. והוא להיפך מסברת הירושלמי, ומטעם דחושש לרוב בשר דעלמא שהוא נו”ט וע”י עורבים המביאים. ואע”ג דאין זה מצויה, עיין (בפ”י) [בפני יהושע] כתובות הנ”ל ד”ה שם ומדאורייתא, שכתב דאע”ג דלא אזלינן בתר רובא דעלמא נגד רוב שבעיר, אבל עכ”פ מיעוט עושה. ואם הוה פלגא בעיר, מצטרף האי מיעוטא לפלגא. וא”כ, ה”ה אם איכא רובא בעיר דעושה האי מיעוט בצירוף מיעוט שבעיר פלגא. וכן כתב הר”ן ז”ל לעיל בסוגיא דביצים, דף ס”ע ע”ב, דמיעוט טמאות ומיעוט טרפות מצטרפין להחליש הרוב. וכן היה סברת רב, דבשר הנמצא בשוק, אע”פ שרוב בשר שבעיר כשר, אבל חשש הבאת העורבים מרובא דעלמא, שהוא טרפות ונבלות, מגרע הרוב, ועושה ספק, ואסור. וכדי לחזק האי דינא דבשר הנמצא אסור מדינא, ומשום חשש עורבים המביאים מרובא דעלמא, אוסר רב כל בשר שאינו ביד המשומר. וראה זה בפירוש רש”י ז”ל דעל דינא דרב בד”ה אסור מפרש סתם “שמא נתחלף בנבלה” ולא הזכיר עורבים, ואח”כ על המתרץ “נמצא ביד עכו”ם שאני” כתב “אבל בשר המונח שמא עורבים חלפוהו,” ולא כמש”כ התוספות מיד על רב דטעמיה שמא עורבים חלפוהו, דהמקשן ודאי לא ידע מה”ט דעורבים, מדפריך מבשר הנמצא ביד עכו”ם, דאין כאן חשש עורבים כיון דהוא ביד המשתמר. וחזקה אלימתא הוא: דכמו שהוא עתה ביד המשתמר, כן בא לידו מיד המשתמר. אלא דלפי דרכנו לא היה ליה לרש”י ז”ל לכתוב “אבל בשר המונח וכו'” אלא “אבל בשר הנמצא וכו'”, כי עתה, מאחר שגזר רב לאסור אפילו בשר המונח על שלחנו משום שהעלים עיניו ממנו, פשיטא דגם בשר ביד עכו”ם כמוהו, דמסתמא איכא נעלמת עין במקולין וגם ברשות הגוי, דהרי תראה דהש”ס לא מצא מציאות על רב, דהיכי אכל בשרא, אלא בשעתיה, ופרש”י מיד כשנשחט, או בצריר וחתום או בסימנא. וא”כ, בנמצא בשר ביד עכו”ם, ליכא חד מכל הני הרי, דהוא בכלל איסור בשנמה”ע, ועיין בלב אריה שנתעורר ע”ז. אלא דלפי דרכנו ניחא, דכמו לדעת הירושלמי חומרא דרב היה משום שמקילין בבשר שביד נכרי, אבל כיון דרב גזר על בשנמה”ע, ממילא גזר גם על בשר הנמצא אע”ג דזאת מדינא (היה) [היתה] שרי. כן נמי לתמודא דידן דרב גזר על נתעלם מה”ע משום בשר הנמצא בשוק. אבל גזירתו כולל ודאי גם בשר הנמצא ביד עכו”ם. ולכן הוו”ל לרש”י ז”ל לפרש, אבל בשר הנמצא אסור מדינא מחשש עורבים הנוסף על מיעוט טרפות שבעיר, דמה”ט גזר רב גם על בשר המונח, אלא דאחר שגזר גם בשר הנמצא ביד עכו”ם אסור דגרע מבשר המונח על שולחנו כמובן, וכמש”כ הפוסקים, ובזה יצא כנוגה צדקו של הרמב”ם ז”ל דפסק בין בשר הנמצא בשוק ובין הנמצא ביד גוי, ואפילו נצעלם מא העין אסרו חכמים, דבין לירושלמי ובין לש”ס דידן, אחר גזירת רב, הכל אסור. אלא דשני התלמודים פליגו בטעמא דרב, אי משום דס”ל דבשר הנמצא בשוק אסור מדינא, ולכן גזר, אבל לדעת שניהם אחר גזירתו אסור הכל כנ”ל. (וזה) [וזאת] תורת הרמב”ם תורת אמת ומוסכם עם השכל. ועתה נשוב לפירוש הסוגיא. ואחר שזכה דטעמא דרב משום דחשש לרובא דעלמא שמגרע הרוב שבעיר, והוא מדינא, א”כ  בשר הנמצא בשוק שאינו ביד המשתמר מדינא אסור, פריך ליה מט’ חניות דקתני דבנמצא הלך אחר הרוב ומשני ליה דבנמצא ביד גוי קמיירי, דהאי מדינא קודם גזירת רב שרי, ואח”כ פריך ליה ממשנה דמכשירין הבשר מבושל, ומתרץ ליה בעימד ורואהו, ואח”כ פריך ליה ממשנה דשקלים, דשם תנן בהדיא דחתיכות הנמצאות מותרות. וא”כ מדינא בשר הנמצא מותר, ומה ראה רב לאסור גם בשר המונח על שולחנו מצד גזרה? ע”ז קמשני מידי הוא טעמא אלא לרב. רב באמתמפרש האי מותרות, דרק משום נבלה מותרות, אבל באכילה אסורות מדינא, ומשום חשש רובא דעלמא שעשאו פלגא. ובטומאה על פלגא לא החמירו לצרף תרי מיעוטא לגרע הרוב, אבל באיסור אכילה חששו מדינא. וא”כ שפיר אתא רב לשיטתיה וגזר גם על נתעלם מה”ע כנ”ל. וע”ז קאמר והא דרב, ר”ל הא דאתמר דרב מפרש המשנה דחתיכות מותרות משום נבלה ולא באכילה, לאו בפירוש אתמר, ולא כמו שפירש רש”י ז”ל דהא דרב אנתעלם מן העין קאי, והרי תראה דרש”י ז”ל הרגיש דהא דרב משמע דקאי אמאי דסליק מיניה, ולא אדרב דלעיל. אבל לפי דרכנו, שהוא דעת הרמב”ם ז”ל, האמת כן הוא דקאי על האי דרב דמפרש המשנה דחתיכות מותרות וקאמר דלאו בפירוש אתמר, אלא מכללא, משום דבהאי עובדא אסר להני תרי רישי, אבל אי היה עולה חדא לא היה אוסר. וע”כ או דהיה קודם גזירתו שגזר על בשנמה”ע, או דלפי שיטת התוספות בד”ה בחרוזים דסימן (כ”ד) [כל דהוא] מהני, ה”ה חתיכה מסוימת לגבי בשנמה”ע במצאו במקום שהניחו מהני, אבל אסרו משום דעלה עוד אחד עמו, והוא מדינא משום דחושש ארובא דעלמא. הרי דמפרש ע”כ האי חתיכות מותרות, רב לענין טומאה ולא לאכילה אמרו, אבל מימרא דבשר כיון שנמה”ע אסור, ודאי בפירוש אמרו. ולכן לא קשה מעובדא דקאזיל לבי רב חנן חתניה ולא ממה דקבעי ליה ר”ה בחרוזים מאי. דע”ז לא עלה על דעת הש”ס דלאו בפירוש אתמר, דרב גזר על בשנמה”ע.  ותמה תמה אקרא על רבותינו גדולי האחרונים ז”ל שסברו לתרץ הסוגיא באמרם דלמסקנא דהאי דרב דבשנמה”ע מכללא אתמר, הדר ביה מכל הני קושיות דלעיל, דהרי רב גזר על בשנמה”ע מכח האי עובדא דלקמן, אם הגירסא הלזו נכונה בתוספות. דמי שמע גזרה חדשה וקשה כגזירת בשנמה”ע נלמד מכללא מעובדא דהאי בדרא, ואשר הש”ס מסיק דמסתבר דפרוותא דעכו”ם היה מדהשיב רב דאיסורא שכיחו טפי. והרי גזירת שחיטת כותים אמרינן לעיל דפ ה’ ע”ב דר”ג ובית דינו נמנו עליהם ולא קבלו הגזרה עד שבאו ר”א ור”א ועשאום כגוים גמורים. וכן שאר גזירות היו נמנים עליהם חכמי הדור, ונשאו ונתנו בדבר עד שיצא איסור חדש לעלמא. והיתכן דגזירת בשנמה”ע, שהוא גזרה כבדה עד דפריך הש”ס ורב היכי אכל בשרא, רק כלאחר יד נתהווה מעיובדא שהיה ומכללא דלא ברירא לן כלל דגזר רב? והוא מן הנמנע. ואדרבה לפי פירוש רש”י ותוספות ז”ל, דדינא דבשנמה”ע שאסר רב נשמע מכללא דהאי עובדא, ודאי דרב דינא קאמר ולא חומרא. וגזירה שגזר הוא, דאם נאמר דרב גזירה ולא דינא קאמר, אז פשיטא דרק בפירוש מצי אומר כן ולא מכללא. ולכן לרש”י ותוספות ע”כ רב דינא קאמר. ולכן תמהני מאוד על (הב”י) [הבית יוסף] ויתר הפוסקים שתמהו על הרמב”ם ז”ל דאיך הניח סוגית הש”ס דילן ופסק כירושלמי, דאפילו לפי שיטתם דהסוגיא דילן ס”ל דרב דינא קאמר, ולכן פריך ליה מכל הני משניות וברייתות, כיון דבירושלמי מבואר דרב גזירה קאמר, שהחמיר מעצמו, הלא הירושלמי נסרד בדורו או קרוב לדורו של רב כמה מאות לפני הבבלי, וא”כ פשיטא דהוה יותר דסמכא לידע מה דקאמר רב, אי דינא וא גזרה קאמר. ואין זה דומה לשאר פלוגתות נגד הירושלמי, אבל במה שהעיד הירושלמי דרב אתא לבבל וראה מקילין והחמיר עליהן, אע”פ שהגמרא דילן לא ידע מזה וסבר דדינא קאמר רב, לא נדחה עדות ברורה של הירושלמי שנסדר אז בזמנו של רב מפני השערת תמודא דידן דדינא קאמר רב. וזה ברור ואמת, אלא דלפי פירושינו גם הבבלי לא עלה על דעתו דרב מדינא קאמר לחוש להחלפת בשר המונח על שולחנו לפר שהעלים עיניו ממנו, דזה דבר שאין הדעת סבלתו, דבעלי התלמוד טעט בהכא, אלא הפירוש האמיתי הוא כמו שביארנו. ומקום הניחו לי מן השמים להתגדר בו תלי”ת ודו”ק

ע”ב גמרא אמר רב עבדי נמי הכי אסרינהו ניהליה. תמיה לי, הלא באברים קתני במתניתין דשקלים דנבלית, דכל בשר המושלך איתרע הרבה כמש”כ רש”י ז”ל, דכן דרך הנבלות לחתכה לאברים ולהשליכם לאשפה. ופשיטא דה”ה לנהר, וא”כ האי ראש הנמצא במים, אפילו נהלה הוה, דראש ודאי כחתיכה נידון כמובן. והיא תימא רבתא בעיני אם לא שנאמר דדרכם היתה לילך לנהר ברישא ומעיין לחללם ולהדיחם. וכן נראה מירוששלמי שקלים הנ”ל שהביא האי עובדא באופן זה חד בר נש אזיל בעי משיזגה אסקןפתיה בגו נהרא, ומפרש דם הפני משה אסקופתא הוא הראש והרגל ובני מעיים, עיי”ש. וא”כ, אין במה שנמצא ראש בנהר ריעותא כנמצא בשוק, כי עלול הוא בשעת רחיצא בנהר שיפול מידו לתוך המים, ואין זה דומה לנמצא בשוק, דשם ע”כ אבידה הוא, ואין דרך לאבד מה דבעי שמירה וכמש”כ למעלה. אבל ברוחץ האברים בנהר שפיר דרכו לאבד. ואולי לזה כיון רש”י ז”ל במה שכתב וכי עבדי נמי הכי כלומר אחרים הוו נמי התם ברישא עכ”ל, דדברים אלו, לפום רהיטא, אין להם פירוש, דהלא יפה מפרש, וכי דרך הוא כן שמאבד חפץ אחד מוצא שנים? ומה בעי בהאי כלומר? ועוד, דהלא על עורבים דהשליכו מעלמא אנו חוששים כאן, ולא על אנשים אחרים שהיו כאן בתחלה, וכמש”כ התוספות בד”ה אסיק תרין, דעל עורב דאתא מעלמא חשש, דעל אחרים, אין כאן מקום לאסור, כיון דברוב טבחי ישראל איירינן. אבל אם רצה רש”י ז”ל לתרץ קושיתי, ניחא, דכדי שלא תקשה דבלא”ה אברים נבלות, ע”ז כתב דאם לא ניחוש לעורב כרב,תלינן דאחרים היו כאן ברישא, ר”ל בראש כדי לחללו, ונפל במים, כמו שאירע לזה. ולא ניחוש להשלכה בנהר מחמת שהוא נבלה. ודו”ק היטב, כי נכון הוא מאד בס”ד

ע”ש גמרא בעי מניה ר”ה מרב בחרוזין מאי? א”ל אל תהי שוטה בחרוזין. מאי א”ל אל תהי שוטה בחרוזין? הנה דעת התוספות דהאי חרוזין לענין אבדה לאו סימן, וכדקתני במשנה בב”מ דחרוזות של דגים הרי אלו שלו, ובתוספתא קתני דשל גדים ושל בשר, הרי דחד דינא אית להו, אבל לגבי בשנמה”ע, דהוא חומרא בעלמא סגי בסימן כ”ד. אבל (בהג”א?) כתב דדוקא בשל דגים דדרך לחרוז אותם לאו סימן הוא, אבל בבשר, דאין דרך בחוזים, הוה סימן כשאר סימן דעלמא, והאי דתוספתא, שהוא נגד המשנה דב”מ, לאו דסמכא הוא. והלב אריה (זול) [ז”ל] מוסיף לדחות שיטת התוספות, דאם האי הרוזים לאו סימן הוא לענין אבדה, מה זה שהשיב לו בחרי אף אל תהי שוטה בחרוזין, ואני תמה עליו דנהפך הוא דאם לענין ממון הוה סימן באמת מה עלה על דעת ר”ה לשאול כאן באיסור דרבנן בעלמא   דלא להוי סימן, ובפרט דלאידך לישנא בניחתא אר”ה אמר רב דבחרוזין הרי זה סימן, ומה שכתב דממתניתין דבב”מ דקתני חרוזות של דגים (וחיתוכות) [וחתיכות] של בשר דדוקא דגים ולא בשר, י”ל דאה”נ דאין דרך לחרוז רק דגים קטנים אלא דגם בצפרים כן הוא, עיין לעיל ריש דף ד’ דקתני וכן מצא בידו דקוריא של צפרים ופירש רש”י חרוזות עופות, וא”כ י”ל דתוספתא ג”כ האי בשר דקתני צפרים קטנים קאמר דדרך לחרוז כמו דגים קטנים

ע”ש ר”ח בר אבין איתבד ליה כרכשא ביה דנא וכו’: בכל הני עובדא דבעי סימנא או (טב”ע) [טביעת עין], ודאי סימנא מעליא, ולא כמו סימני בחרוזים. ותדע דהרי דומיא דתכלתא קאמר, ובתכלת ודאי מדינא צריך סימן, דלא שייך רוב טבחי ישראל בזה. וע”כ או דברוב טבחי עכו”ם מיירו, או אליבא דרב בבשר הנמצא אסור מדינא וכמש”כ לעיל ודו”ק

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s