דף צ”ו

דף צ”ו ע”א תוספות ד”ה ולא מהדרינן בטב”א תימה דשאני התם דחשדינן ליה דלמא משקר דהא לצורבא מרבנן מהדרינן בטב”ע: והנראה לפע”ד בזה דהנה חד מן חברייא הקשה לי קושיא עצומה דהא שפיר מצינן להחזיר בטב”ע גם לעה”א דחשוד לשקר ע”י שמניחים לפנינו כמה מן כלים כאלו, ואנו מסמנים אותם, ואם הוא יכיר את האבדה בין כמה שאר כלים הדומים, ע”כ טב”ע אית ליה ביה. ולא מצאתי מענה לתרץ קושיא זו אלא בשנאמר דאפשר כסומא בארובה פגע בזה ואין לומר דאיכא רובא נגד האי ואיך מסתייע דפגע בזה דהרי הוא קבוע (וכמע”מ) [וכמחצה על מחצה] דמי, ואין כאן הוכחה. אלא דעדיין איכא הוכחה: דאיך לא חש לעצמו שמא לא יפגע באבדה, ונמצא הוחזק לרמאי? אלא דזה אינו, דהרי אפשר לטעות בטב”ע דהרי טב”ע כל דהו קאמר, דבהני כלים דמיירי התם שדומים ממש אחד לחבירו, א”א מסתמא אלא טב”ע כל דהו. (ופלא על התוספות שכתבו דהתם בטב”ע גמור דוקא מהדרינן דזה ליתא.) וכיון דבקל אפשר לטעות לא הוחזק לרמאי וזה שקאמר דמהא דלא מהדרינן לע”ה אבדה בטב”ע ועל אופן הנ”ל, מזה מוכח דבטב”ע כל דהו עכ”פ יש לטעות. וא”כ גרע מסימנים, דניהו דגם בסימנים בינונים איכא דמתרמי סימן בסימן, אבל הכא בטב”ע איכא עוד ריעותא דרצונו שיחרירו לו אבדתו אטעתיה להכירם בדמיון שוא. ולא משום שרוצה לשקר שאינו חשוד כיון הוא ת”ח אלא משום דהרצון מקור השכל כידוע ודו”ק

תוספות ד”ה פלניא דהאי סימנא והאי סימנא קטל נפשא לא קטלינן ליה: וא”ת והלא משיאן אשה עפ”י סימנים וכו’: ועיין באחרונים שמיישבים קושית התוספות דכל דבר שהוחזק ע”י סימנים או ע”י אחד, דפיר סוקלין ושורפין עליה. ועיין בזה באריכות ביריעת שלמה בבית יד שלו, וגם אני הארכתי במקומו בענין זה בתכלית האריכות

ועיקר החילוק הוא דבמקום דהמיעוט אומר דלא נעשה מעשה כלל, כמו הכא דסימנים אינם אלא כרוב, דהרי המיעוט מתרמי סימן כסימן, לא נהרוג על הרוב, משא”כ אם המעשה נעשה בטח אלא דמצד אחר אנו רצים לפטרו דילמא טרפה הרוג, או דלמא לאו א”א היא, כל שע”פ הרוב הוא כשר והיא א”א, הרי הוא נכנס לעבור על איסור שענשו מיתה, ולא מצי (טעון) [טוען] דילמא האי גברא או אתתא מן המיעוט, ודו”ק

משנה הנוטל גה”נ צריך שיטול את כולו, ר”י אומר כדי לקיים בו מצות נטילה. ופרש”י ז”ל דהוא פלוגתת ר”מ ור”י בברייתא דלעיל צ”ב ע”ב, דרמ”א גה”נ מחטט אחריו בכל מקום שהוא וחותך שמנו מעיקרו, ור”י אמר גממו עם השופי, וא”כ פליגו בעומק אם צריך לחטט או שדי במה דלמעלה, וכאשר משמע נמי מלשון הגמרא דאמר שמואל לבר פיולי דהוה גאים ליה, חות ביה טפי, אבל באורך הגיד לא פליגו. ושניהם מצי סברי דלא אסרה תורה אלא מה שעל הכף כשמואלבגמרא, או שניהם מצי סברי דבעינן כולו באורך הגיד. וניהו דבברייתא לקמן פליג ר”י עם ת”ק באכלו ואין בו כזית, ומפרש פלוגתתם בהא דשמואל דלרבנן ס”ל דלא אסר תורה אלא מה שעל הכף ולר”י אסרה תורה דכולה ירך. רבינו הקדוש כפי הנראה לא ידע מפלוגתא זו, דהרי לא הביא דברי ר”י שיחלוק על הא דאכלו ואין בו כזית, ואדרבה מסהביא בדאכל מזה כזית ומזה כזית דפליג ר”י ואומר אינו סופג אלא הארבעים, ובמציעתא באכלו ואין בו כזית סתם סתם דחייב. הרי מבואר דזאת (ד”ה) [דברי הכל] הוא. ולא עוד אלא דאיך נאמר דרבינו הקדוש מביא פלוגתת ר”מ ור”י בחטיטה דרבנן והשמיט פלוגתתם בעיקר דאורייתא אי דוקא מה שעל הכף או דכולה ירך, ועיין בפוסקים דאיכא מבוכה גדולה בזה. ולפי הפסק פסקינן כשמואל ופסקינן דבעי חטיטה כר”מ נגד הכלל דר”מ ור”י הלכה כר”י. ובאמת לשון ר”י כדי לקיים בו מצות נטילה קשה מאד להולמו, לא לבד מה שנתעוררו הר”ן והשב”א ז”ל דלא נתן לנו שיעור במה שאמר כדי מצות נטילה, אלא דהאי מצות נטילה מה היא? וכי יש מצוה בניקור גיד וחלב עד דקרא ליה מצוה? ומה שנראה לפע”ד בזה דר”י לשיטתיה דס”ל לבני יעקב נאסר, והיינו דיעקב ובניו נהגו בו איסור כדי לעשות זכר להמאורע. ומה”ט ס”ל נמי דאינו נוהג אלא באחת כמעשה שהיה, ועיין  לעיל בריש פרקן המ שכתבתי בזה והאתי דעת חכמי המדרש, וכן הוא בזוה”ק דלכ”ע לא נגע המלאך אלא באחת וכפשטת הקרא, דנגע בכף ירך יעקב ותקע כף ירכו. הרי לפי דעת ר”י אין בעצם הגיד שום איסור המזיק באכילתו. דמ”ש גיד ימין לשמאל? אלא דמשום זכר נאסר. וא”כ, עיקר הזכר הוא בנטילתו שהוא מעשה בפועל, כי רק הפעולה מעורר המחשבה, ולא המניעה, וכדרשינן זכור את יום השבת לקדשו ביין או עכ”פ (בפה) [בפת?], ולכן קרי ליה מצות נטילה, דעיקר הלאו נאמר רק כדי שינטל הגיד, וע”י מעשה הניקור נזכר אותו המאורע. וניהו דודאי לאו מקרי ללקות על אכילתו, מ”מ הלאו נאמר כדי לקיים בו מצות נטילה. ולכן כל המוסיף בנטילה גורע, דדומיא דמעשה בעינן גיד אחת, ולא שתים. וכן גם החטיטה עם שמנו, הרי הוא מגרע הזכר. וזאת שמעינן מהא דאמר כדי מצות נטילה. אבל ר”מ, דס”ל נוהג בשתי משום דלישראל נאמר, האי לאו ככל לאוין שבתורה. ואע”פ שנכתב במקומו לידע מאיזה טעם אסרה התורה גה”נ, אין בשביל זה עיקר טעם התורה לעשות זכר להאי מאורע, דהרי כמו כן כתיב בשבת כדי לזכור יצי”מ, וכן בתפילין ועוד. הכי נאמר דאין בכל אלו המצות שורש וטעם רק לעשות זכר ליצי”מ? ולכן סברו חכמים דנוהג בשני הירכות, ויש ג”כ מקום להחמיר בחטיטה, וישראל קדושים נהגו איסור בשמנו. וכל זאת רק למ”ד בסיני נאמר. לכן נדחה ר”י מהלכה, וגם בהא דאינו נוהג אלא באחת, וגם בפלוגתת חטיטה כנלפע”ד לפי חומר הענין. ואם שגיתי ד’ הטוב יכפר, ודו”ק

ודע דיש להעיר עוד דלמה השמיט רבינו הקדוש מכל וכל הא דשמנו של גיד דהוא מנהג ישראל קדושים? כי במה דקתני צריך שיטול את כולו ודאי דליכא להכניס גם שמנו. ואדרבה, בריש פרקן קתני בפירוש וחלבו מותר, ומפרש (ר”י א”ש) [רב יהודה אמר שמואל] לעיל דעל שמנו קאי, ומותר (לד”ה) [לדברי הכל]. ולעיל כתבנו לדעת הרשב”א ז”ל דשמנו של גיד משום (לתא) [ליתא] דחלב החמירו על עצמם, י”ל דמרומז מנהג זה בשמא שקראו חלב, אבל הלא הרשב”א ז”ל יחיד בדבר זה. ובתוספות וכן ברמב”ם מבואר דמשום לתא דגיד נאסר. והיתכן שישתוק מאיסור זה הנוהג בכל מקום ובכל יום? והתוספות לעיל צ”ב ע”ב ד”ה, גוממו עם השופי, כתבו דמה שנהגו לאסור שומן הגיד הוא כמו חומרא (דר”ז) [דרבי זירא?] דבנות ישראל דהחמירו על עצמן לישב (ז”נ) [ז’ נקיים] על טיפת דם כחרדל דאמרו, בנדה ס”ו ע”א, דהיכא דאחמור אחמור, לפע”ד נראה דמנהג של שמנו של גיד דקאמר עליו ישראל קדושים נהגו איסור, מנהג קדמון מאד היה, ונתפשט בכל האומה, דלולי זאת לא היה קורא עליו ישראל קדושים נהגו בו איסור. והרמב”ם ז”ל ריש פ”ח כולל חלבו וקנוקנות במה דקתני עליהם שהם מד”ס. ותנא דמשנתינו הזכיר הקנוקנות במה דקתני משום ר”מ דצריך ליטול את כולו והשמיט החלב שעל הגיד. ופלא על הרמב”ם ז”ל דגם הוא, הגם שהזכיר החלב בריש הפרק, אבל בהלכה ז’ שהביא הא דינא דמשנתינו, כתב וז”ל: הנוטל גה”נ צריך לחטט אחריו עד שלא ישאיר ממנו כלום עכ”ל, והשמיט דחותך שמנו מעיקרו דקתני בברייתא. ועל השמטת רבינו הקדוש נראה לפע”ד

דהנה ק”ז בעהחת”ס ז”ל ביו”ד תשובה ק”ז כתב ע”ד חלב שחלבו עכו”ם אם נניח דהלכה כרדב”ז דבאין דבר טמא מצוי אין איסור, הרי אנו קבלנו עלינו לאלסור בכל מקום, והרי הוא דאורייתא ככל קבלה של פרישות ומצד נדר עיי”ש

ואם כדבריו כן הוא, היה מקום לומר דהתנא דמשנתינו לא כללו עם הקנוקנות מה”ט גופא, דהני דרבנן בעלמא, אבל מנהג ישראל קדושים הוה כדאורייתא, והשאירו על המנהג. ולא עוד אלא דקתני בפירוש וחלבו מותר לידע דרק מצד מנהגא אית ביה, וממילא דחמור מן קנוקנות, דאינם אלש מדרבנן. אלא דבגוף דברי החת”ס אני נבוך מאד, כ הלא בעצמו כתב דם דניהו דלכל מילי קיל כשאר איסור דרבנן היינו משום דכך קבלו שיהיה אסור עליהם כקולי אסורי דרבנן, אבל לעבור ע”ז, הרי הוא עובר על נדר דאורייתא עכ”ל. ולדעת קדשו לחולה מאכילין גיד החיצון והקנוקנות טרם שמאכילין לו שמנו של גיד, דהוא חמור מאיסורי דרבנן. אולם במחכ”ת של ק”ז זצ”ל, דבר זה ליתא, כי כמו שאזיל ומודה דלכל מילי ודאי כדרבנן יחשב, כי כך קבלו על עצמם שלא יהיה חמור יותר מגסירת חכמים, ה”ה לענין לעבור נמי קבלו שלא יהיהי חמור העובר על מנהג קדושים מעובר אגזירת חכמים. ומנא אמינא לך דהכי הוא? דהנה הרמב”ם ז”ל בריש פ”ד מהלכות שבואות כתב דהנשבע שלא לאכול היום, ואכל פחות מכזית, הרי הוא כאוכל ח”ש מנבלות וטרפות וכיוצא בו. והמל”מ שם חקר ממ”נ אי כוונת הנשבע היה גם על ח”ש, הרי הוא לוקה, וכמפרש ח”ש, ואי כוונתו רק על סתם אכילה, שהוא בכזית, יהיה ח”ש היתר גמור, והביא שם דעת הר”ן ז”ל שבאמת היה סובר כן דבשבועה ונדר חש מותר לגמרי, אלא דחזר בו והסכים לדעת הרמב”ם ז”ל. וטאמא דהא מלתא, דדעת הנשבע והנודר, שיהיה לא פחות ולא יותר מאיסורי התורה, הרי לך דלענין לעבור על השבועה יש ג”כ מציאות שיהיה רק איסור בעלמא דרבנן, או איסור תורה בלא מלקות כשאר ח”ש באיסורי תורה. וא”כ ה”ה כל מנהג שקבלו העם על עצמם ג”כ לא רצו להיות חמור (מגזירת) [מגזרות] ותקנות חכמים גם לענין לעבור על המנה. וזה ברור. ומה”ט הקיל הרמב”ם ז”ל בשמנו של גה”נ לענין קרבן פסח, שפסק בפ”י הי”א מהלכות ק”פ שצולה הפסח כולו בלי להוציא גה”נ, וכתב שם הכ”מ דניהו דמודה דחוטין וקרומות האסורים אפילו מדרבנן צריך (להסירו) [להסירן] ושלא לאכלן, אבל שמנו של גיד, שאינו אלא מנהל (קדשים) [קדושים], בפסח לא נהגו, עיי”ש. ולפי דברי החת”ס ז”ל, אדרבה שמנו של גיד היה חמור משאר קרומות וגידין שאסורים רק מדרבנן אלא ודאי כמש”כ דהקבלה היתה שלא יהיה חמור משאר איסורי דרבנן, וזה ברור לפע”ד, ולכן הא דלא הזכיר התנא במשנתינו מנהג דשמנו של גיד לאסרו אין לנו מנוס אחר מלומר דניהו דפסק כר”מ לענין חטיטה שהוא מדרבנן אבל לענין שמנו, שאינו אלא לר”מ מנהג קדושים, ור”י חולק, וכדמשמע מלשון הגמרא דלעיל, דקאמר והא בשמנו של גיד מיפלג פליגו, ורק לר”מ אסור משום מנהג, ובזה לא רצה רבינו הקדוש לסתום כר”מ, והניח הדבר על המנהל בלי לקבוע הלכה במשנה בדבר זה, מה”ט גם הרמב”ם ז”ל לא כתב בפירוש שצריך להסר שמנו של גיד רק בריש הפרק כנ”ל, ודו”ק

תוספות ד”ה מ”ט דרבנן בריה היא, וא”ת ומ”ש וכו’, וי”ל דהיינו טעמא דהני דכי אמר רחמנא ל”ת גיד עוף טמא ואבמה”ח, כאלו פירש בין גדול ובין קטן וכו’: ויפה מפרש הרא”י ז”ל כוונת התוספות דגה”נ ועוף טמא דוקא שלם מקרי ולא חסרים וממילא דחייב גם אקטן כל שהוא שלם, ואם אינו שלם בעינן כזית דוקא משום דכתיב אכילה, ולדעת התוספות דלקמן בדיבור שאח”ז בכל הני לאווי דשרצים דלא כתיב אכילה באמת אינו לוקה אלא כשאבלן שלמים, אלא דבזה הרמב”ם ז”ל פליג עליהם שהרי כתב בפ”ב הי”ב ממ”א האוכל כזית משרץ המים לוקה מה”ת שנאמר אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ על הארץ וכו’. וכן בנבראים באשפות ובגופי הנבלות האוכל מהן כזית לוקה שנאמר ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ וכו’. הרי דמפורש אומר דלוקה על כזית מהם אע”ג דלא כתיב בהני לאווין לשון אכילה אלא דמ”מ לא פליג על טעם התוספות בבריה, דלוקה בשלם גם פחות מכזית, משום דשרץ ורומש על הארץ שלם משמע. אלא דסובר דלא מסתבר כלל לומר דבשביל דאתא רחמנא להחמיר לחייב על בריה שלמה גם בפחות מכזית דנצמח מזה קולא, דיפטור באוכל כזית מבשרם נגד הני טמאין דכתיבי ביה מבשרם ל”ת. והרמב”ם ותוספות אזלו בזה לשיטתם, דהתוספות סברו דאיכא בשרצים כמה מלקיות, לכן שפיר כתבו באוכל כזית מהם לוקה רק אלאוי דאכילה, ולא אלאוי דלא כתיב בהו אכילה, דהני לאוין הנוספות, אפשר דדוקא אשלמים קפיד רחמנא, אבל הרמב”ם ז”ל, דס”ל דליכא רק חד לאו וחד מלקות, ורק בהצטרפות הענינים לוקה ג’ ד’ ה’ וגם שש בסוף הפרק, לכן לא מתבר ליה לומר דבשרץ דאית ביה רק חד מלקות, דלא ילקה על כזית ממנו משום דאחמור רחמנא עליה באוכל שלם גם בפחות מכזית, הא חדא. ועוד דהרמב”ם, הלא פסק כר”ש, דדורש טעמא דקרא, סובר דטעם החיוב של בריה הוא מטעם חשיבות. וא”כ באוכל כזית דלא בעינן חשיבות למה יפטור וכאשר אבאר

דהנה לפי דעת התוספות, הא דחייב בברייתא אכ”ש, גזה” בלי טעם הוא, ולכן ס”ל דבין לחומאר ובין לקולא אמרינן דהתורה קפיד דוקא אבריה שלמה אם לא במקום דכתיב ביה נמי אכילה, דאתא לחייב נמי אכזית ממנו. ולפי שיטתם הביאו ראיה לדבריהם מגמרא שבועות כ”א ע”ב דקאמר מפרש כבריה דמי דסברו דמפרש כבריה, ובריה כמפרש ר”ל דמשום דמפורש בקרא שרץ שלם. לכן אפ באין בו כזית חייב, ה”ה במפרש בשבועה. ותמה תמה אקרא, הלא פירש רש”י ז”ל שם דמשום חשיבות קאמר דמפרש דומה לבריה דע”י שמפרש כ”ש אחשביה הוא פירוש מוכרח שם, דהלא תחלה פריך על הא דאמרו רבנן היך מצינן באוכל כ”ש שהוא חייב. והרי נמלה ומשני בריה שאני, ואח”כ פריך והרי מפרש, ומתרץ מפרש נמי כבריה דמי. ועתה לפי פירוש התוספות דבריה נמי כמפרש, הדרה קושיא ראשונה לדוכתיה, והרי נמלה. ומה מתרץ בריה שאני, היינו דמפורש בתורה לחייב, הרי אותה אתה מבקש לידע אם מצינן באיזה איסור שחייב בכ”ש. והרי מצא מפורש בתורה לחייב אנמלה דע”כ מה דמורש בתורה אין זה טעם לאסור. וא”כ ע”כ מה דהשיב בריה שאני הוא טעם על התורה, למה אסרהנמלה שהוא כ”ש משום דהוא בריה ואין לו דין כ”ש מחמת חשיבתו. וא”כ כי מתרץ על והרי מפרש, דמפרש נמי כבריה דמי, הפירוש כמו שפירש רש”י ז”ל דע”י שאוסר על עצמו כ”ש אחשביה לאכילה. ובלא”ה ע”כ לר”ע, דדורש טעמא דקרא (כתלמודי’) [כתלמידיה] ר”ש כמבואר בגיטין סוף פרק השולח, טעמא דנמלה הוא משום דבריה חשובה, וממילא דליתא מה שכתבו התוספות דשרץ וגיד בין קטן ובין גדול משמע, אשר מזה נצמח דאפילו גדול בעינן כולו מצד גזה”כ, וכאשר הראיתיך דהרמב”ם בפירוש פסק להיפך, אבל הילפותא דחייב אבריה כ”ש הוא מלאו דרמשים, דהמה כולם קטנים פחותים מכזית, וכאשר כתב רש”י ז”ל במכות ט”ז ע”ב דרומש על הארץ על הני הקטנים קאי. ולא מסתבר כלל דכשאמרה התורה דאל תשקצו כבל הרמש הרומש על הארץ, דכוונתה על הרבה רמשים ביחד. ומזה נדע דבריה שלמה חשובה ככזית אם הוא דומה לנמלה בכל פרטיה. וזאת אפילו למ”ד דלא דרש טעמא דקרא, דכאן חידוש הוה נגד כל איסורי תורה דבעינן כזית. ומהיכי תיתי נימא דרמשים יצאו בזה מכלל שאר איסורי התורה, אם יש טעם מספיק לפנינו דבריה חשובה גם בפחות מכשיעור? וכפי הנראה, גם התוספות לא נכנסו בכל האי דוחק אם לא משום האי שקיל וטריא דכאן דמשמע מניה דלשון אכילה מבטל חשיבות הבריה, וכדלקמן בדיבור שאח”ז אבל הרמב”ם ז”ל לא שת לבו להאי שקיל וטריא דלא אתמר אלא לרווחא דמלתא לפרש פלוגתת ר”י ורבנן על צד הרחוק דפליגו בדשמואל. והנה היה המקום אתי להשוות על דרך פלפל האי שקיל וטריא עם דעת הרמב”ם ז”ל, אלא דהוא טרחא דלא צריך, ומי שמכיר דרכו של רבינו הרמב”ם ז”ל, דפסק תמיד כפי עיקר הסוגיא שנשנית במקומה, ולא חייש על מה דאיתמר במ”א שלא במקומו נגד זה. וכאן אין עיקר עסקו שנה, ובפרט שהרמב”ם ז”ל בלא”ה פסק בפ”ד באכל צפור טהורה בחיה בכ”ש ממש, ומשום נבלה, עיי”ש. ועיין מה שכתבתי בזה לקמן בסוגיא שם, ודו”ק

בסה”ד וא”ת ור”ש, דחשיב חטה בריה, היאך תרומה עולה בק”א וכו’ אכתי ערלה וכ”כ לא לבטלו עכ”ל: הקשה לי תלמידי הרב הגדול הרב מהו”ר אברהם משה נ”י והא ערלה וכ”כ, דעומדים לשרפה וכתותי מיכתת שיעורייהו, לא שייך בהו חשיבות בריה, ומה קשיא להו? ואמרתי לו דלא קשה מידי דע”י ביטול תו לא עומד לשרוף, והוה שפיר חשיב וכמו שכתבו התוספות לקמן ק’ ע”א לענין חתיכה הראויה להתכבד, דכל שראויה להתכבד אחר הביטול, אע”פ שהיה אסורה בהנאה מתחלה, אינה בטלה, וה”ה לענין בריה, ודו”ק

ע”ב גמרא והאי כף מבעי ליה למעוטי עוף דלית ליה כף, תרי כף כתיבי: ועיין לעיל צ”ב ע”ב בבעי דר”י מה שכתבתי בזה, אבל עדיין לא נח דעתי כי איך נאמר דקרא דאשר על כף הירך למיעוטי עוף כתיב? דתמורת זאת היה מצי לכתוב בפירוש את גה”נ של בהמה. וא”כ, פשיטא דיותר מסתבר לדרשו דאתא לציין עד כמה לא נאכל הגיד וקאמר אשר על כף הירך והוא הפירוש הפשוט, וממילא שמעינן דקאי אבהמה וחיה ולא אעוף, שאין לו כף. צ”ל דלרווחא דמלתא מתרץ לו דתרי כף כתיבי, אבל אה”נ דבלא”ה לק”מ דנוקי כל הקרא למיעוטי עוף במקום שיש  פירוש מרווח בקרא, ודו”ק

תוספות ד”ה ור”י אכילה כתיבה ב”י באמצע הדיבור, וי”ל דודאי אלאו דשרצים דכתיב בלשון אכילה לקי משום כזית שרץ, אלא שיש לאו דשרץ דלא כתיב בהו אכילה כגון אל תשקצו, עכ”ל. כבר כתבנו לעיל דהרמב”ם ז”ל בפירוש כתב דמשום לאו דאל תשקצו לקי אכזית דשרץ המים, ורק חד לאו אית בהו, ומתרץ קושית התוספות לפי שיטתו דרק בהצטרפות ענינים שונים אפשר ללקות כמה פעמים, עיי”ש. וצ”ל אף דלא כתיב אכילה סתמא כמפרש דאל תשקצו באכילה קאמר, ואע”פ דפסחים דף כ”ה ע”א קאמר נפ”מ לענין (שלכדה”נ) [שאכל לא כדרך הנאתו] דאסור בלאו דלא כתיב בהו אכילה האי להחמיר הוא, אבל להקל ולומר דלא מחייב אכזית עד דאכל לכולי לא, וכמש”כ למעלה, ודו”ק

משנה  ירך (שינתבשלה) [שנתבשלה] בה גה”נ וכו’ כיצד משערין אותה כבשר בלפת: הנה הרמב”ם ז”ל בפיה”מ מפרש דר”ל שיטעום בחיך טעם הגיד בירך כמו שימצא אדם טעם הבשר בלפת. והוסיף עוד לפ שהבשר נותן טעם בלפת יותר מבשאר צמחים. והאי תוספת דברים הוא מפני מה שאמר ר”ה לקמן כבשר בראשי לפתות. הרי דיש חילוק ביןא הצמחים לענין קליטת טעם בשר שנתבשל בתוכם. אלא דלפ”ז עיקר פירושו פלא והפלא, דלפי פירושו דבעינן שירגיש ממש טעם הגיד, אז האי שיעור כבשר בלפת, היינו על חוזק הטעם קאי, והוא לקולא, דלא סגי בהרגשת טעם כ”ד, אלא כטעם הנרגש מן הבשר בלפת אשר זה בעךצמו כמעט מן הנמנע, מפני שהגיד עכ”פ לכ”ע בעצמו טעמא קלישתא. וכמה מן הגיד בעי כדי שיהיה האי טעמא קלישתא נרגש בבשר. ואע”פ דלפי סברת הרמב”ם טעמו חלוק מטעם הבשר, אבל מ”מ קרובים הטעמים כמו כבד ולב ובשר דמבואר בב”י סימן צ”ח, דנידונים כאינם מינים, דחלוקים בטעמם. אבל מ”מ טעמים קרובים הם, ואם יבושל בשר וכבד ולב, קשה להרגיש בבשר טעם הכבד והלב, ולהיפך טעם לב וכבד בבשר, כידוע לכל. ואיך אפשר שירגיש בירך טעם הגיד בחוזק טעם כמו בשר בלפת, אפילו אם לא נאמר דכולה ירך קאמר? ולא די לן בזה, אלא שמוסיף הרמב”ם ז”ל דנקט התנא לפת משום דבו נרגש טעם הבשר יותר מבשאר צמחים. וא”כ, הוא עוד תוספת קולא, דבעינן שיטעום בחיך את הגיד בירך חזק כ”כ כמו שמרגיש הבשר בלפת. וא”כ, הוא לא יאסר לעולם. ומנין לתנא קולא זו דלא סגי בטעם הנרגש סתם, בין אי טע”כ דאורייתא ובין דרבנן. ותדע דהרי בע”ז, שנשנית קודם חולין, קתני שם במשנה דף ס”ז ע”ב ג”כ בנותן טעם ביין שנפל על תאנים. ושם לא קתני האי כיצד משערין. הרי דלא בעינן ע”ז שום שיעור דכל שנרגש טעמו בחיך לידע ולהבחין שיש כאן תערובות יין, אסור משום טע”כ. ואם כן, ה”ה הכא אם ירגיש טעם הגיד בבשר, אסור. ואי דמאן טעם ליה, הלא ר”י אמר לן לקמן דטעם ליה קפילא ארמאי. עוד קשה לי לפירוש הרמב”ם ז”ל, מה יענה להני בנ”ט דקתני בסיפא, גבי גיד בין הגידין וחתיכה בין החתיכות? דהתם ע”כ ליכא לפרש שירגיש בחיך, דהרי מין במינו ממש הוא. ולפירושו א”א לפרש דבמ”מ שיערוהו בששים כמו שכתב רש”י ז”ל, דהאי גזרה תערובות מינו אטו אינו מינו, דלבעי ס’, כאשר אמר רבא לקמן, ע”כ לא היה בזמן המשנה לפירוש הרמב”ם ז”ל דכבשר בלפת היינו הרגשת הטעם ממש, דהרי כל תערובות היו נידון בפ”ע, ולא שיעור מסוים לכולם. וגיד בבשר, אולי אפילו עשר פעמים בשר היה סגי כדי שלא ירגיש טעם חזק של גיד כמו הבשר בלפת. וא”כ, במב”ב, שאינו נרגד גם בלד בתרי, אין כאן מקום לגזור. ואיזה שיעור יעשו למב”מ? לכן פירושו ז”ל בעיני בספר החתום, וד’ יאיר עיני

ועתה נחזה איך מתפרש האי משנה לדעת רש”י ז”ל. הנה רש”י ז”ל סובר דטעם הגיד והבשר שווין, ואפילו אין שווין ממש, מ”מ להרגיש טעם גיד בבשר, אפילו למ”ד יבגבנ”ט הוא דבר רחוק, וכמש”כ למעלה. ומי הוא זה שיבחין בבשר הירך אם נתבשל בגידה או בלא גידה? ומכש”כ בשמנו של גיד, דודאי חד טעמא אית ליה עם הבשר. וא”כ מעיקר דין תורה, הרי זורק את הגיד ואוכל את הירך, דחד בתרי בטל. וזאת אפילו למ”ד מב”מ לא בטל, דהרי שוה בשמא בעינן, וגיד עם בשר אינו שוה בשמא, וגם לא בטעמא. ומ”מ קתני בנ”ט, וע”כ מדרבנן הוא. וצריכין לחקור: חדא מפני מה גזרו להצריך יותר מרוב? ומה בין תערובות יבש ביבש דהניחו על דין תורה ליבטל ברובא, וכאשר פריך לקמן על גיד בין הגידין וחתיכה בין החתיכות דליבטל ברובא, ובלח בלח ניחא ליה דבעינן בנ”ט? ושנית, היאך משערין האי בנ”ט בגיד עם הירך, דא”א לעמוד על טעמו? אלא דע”ז קאמר התנא כיצד משערין אותה כבשר בלפת, ופרש”י ז”ל דרואין כאלו הירך לפת והגיד בשר, ושיעור זה הללמ”ס כשאר שיעורי התורה. וכאן הבן שואל: חדא, דהלא רש”י ז”ל פסק בסוגיא דזרוע בשלה לקמן דטע”כ לאו דאורייתא, וכל הדרשות בזה אינם אלא אסמכתא בעלמא, ואיך בא הללמ”ס לשער הטעם דבלא”ה אינו אסור מה”ת? ולא עוד, אלא דכל שלא נרגש הטעם בזה התערובות שאנו דנין עליה, מה איכפת לי שאלו היה בשר בלפת כעין זה היה נותן טעם? הלא אנן טעמא בעינן, וחיך אוכל יטעם

אבל דע כי כפי אשר תראה לפנינו בביאורנו ביטת רש”י ז”ל הוא, דטעם הנרגש עד איזה שיעור הוא אסור מה”ת, דילפותא דזרוע בשלה יךפותא גמורה הוה, ורק הטעם שלמעלה מאותו השיעור, והוא טעם קלוש, אינו מה”ת רק מדרבנן אסור. והילפותא ע”ז מנזיר או מגעולי כותים המה אסמכתות, וכן (ביאור) [ביאר] הגאון בעל כנפי יונה בספרו הנעים על יו”ד בסימן צ”ח, עיי”ש באריכות, ועיין עוד לקמן מזה. ועכ”פ גם לדעת רש”י ז”ל טעם גמור של איסור אסור מה”ת. וע”ז אתא ההלכה כדי להגביל איזה טעם אסור ואיזה מותר. והגבילה זאת באמרה בבשר בלפת, ולא כמו (שפירוש) [שפירש] הרמב”ם ז”ל שאם נרגש בחיך כמו שנרגש הבשר שדרכו ליתן כדי להטעם הלפת, אלא הוא שיעור על כמות האיסור וההיתר, ור”ל שיהיה האיסור בכמות נגד ההיתר כמו שדרך ליתן בשר בתוך הלפת. ואע”פ שבזה עדיין אין כאן שיעור מצומצם, כי לאו כל אדם שוה בזה, ויש חילוק בין עשיר לעני ובין בשר לבשר כידוע. ומה שכתבו התוספות דכבשר בלפת הוא שוה עם שיעור ששים קשה לשמוע מכמה טעמים, אולם כפי הנראה, האי שיעור ששים לא היה מוסכם אצלם עד סוף ההוראה שבתלמוד וכאשר תראה לקמן בביאורנו ולכן קתני עיקר השיעור של ההלכה שהוא כבשר בלפת. ומהא גופא דקתני כבשר בלפת, שיעור שאינו מצומצם, ידע רש”י ז”ל דע”כ הלכה היתה בידם, דשיעורי חכמים לעולם מצומצמות כפי האפשרי, דעל זה אמרו במנחות ק”ג ע”ב על מדת חכמים כך הוא (מ”ס) מ’ סעה חסר קורטב אינו טובל בו וכו’. ואי שיעור זה חכמים אמרוה, ומדרבנן בעינן כך, ודאי לא היו תולים זאת בכבשר בלפת, ועדיין צריכין  אנו לידע וכמה הוא. וזה שכתב רש”י ז”ל על גיד שנתבשלה בין הגידין, דלקמן מפרש דנ”ט במב”מ שיערוהו בששים, ולא כתב כן למעלה בכבשר בלפת, וגם כאן לא (פירוש) [פירש] כן על בנ”ט, אלא בד”ה כולן אסורות, משום דבאמת בזמן המשנה עדיין לא היה מוסכם אצלם דשיעור בשר בלפת כמה הוא, ולכן לא הזכיר התנא שיעור מצומצם, וממילא דבמב”מ, דמשום לא פלוג נמי בעינן ביטול כמו אינו מינו, נמי כל או”א היה משער כפי השערתו דבשר בלפת. ולכן במשנה, דקתני גיד בגידין בנ”ט, ודאי ג”כ אשיעורא דבשר בלפת קסמך, דאל”כ גם כאן הוול”ל כיצד משערין, ומ”מ כתב רש”י ז”ל דלקמן בגמרא מפרשינן דבמב”מ שיעורא בששים, לא שכוונת התנא בטח היה על ששים, דזה ע”כ אינו, דאי לרבינו הקדוש היה מוסכם שיעור זה דששים, לא היה קתני כבשר בלפת, כי לפרש אתא ולא לסתום. אלא דרש”י ז”ל כתב כי לפרש הסכמת אמוראי בתראי, דששים סגי בכל האיסורים. (אבלן) [אבל] בזמן המשנה, כי היכי דבאינו מינו היה משער כאו”א כבשר בלפת לפי השערתו, כן היה במב”מ, והטעם דהחמירו גם בתערובות מב”מ בלח, שלא סגי ברוב חד בתרי, עיין בזה לקמן. ועכ”פ לדעת רש”י ז”ל שיעור דכבשר בלפת הוא מהלכה על כל תערובות משא”מ, ואע”ג דאיכא איסור החזק מן הבשר ונותן טעם בפחות משיעור בשר בלפת, מ”מ לא הקפידה תורה על האי טעם דהוא למעלה מכשיעור בשר בלפת, אבל מדרבנן לא מהני שיעור כבשר בלפת, אלא להחמיר, דפחות משיעור זה לא נתיר שום תערובות. אבל תערובות דאפשר שנרגש האיסור בתוכו, גם אחר שיעור זה אסור מדרבנן. ולזה היה צריך עוד קפילא, אלא דבגיד בירך, דגיד בלא”ה טעם קליש הוא, אוקמי אשיעור של ההלכה ולא בעי קפילא. ועיין עוד לקמן

תוספות ד”ה אם יש בנ”ט הרי זו אסורה לאו בגיד לחודיה משערינן וכו’, ולפי ר”א שמפרש דלא אמרינן (חעו”נ) [חתיכה עצמה נעשה נבלה] אלא בב”ח אתי שפיר: ואח”כ כתבו דמשמע קצת דאין הרוטב ולא שאר חתיכות מסייע לבטל הגיד. והאי לפי הקונטרס ניחא וכו’ עכ”ל. הנה כפי שביארתי לקמן בסוגיא דט”ח להוכיח דדעת  רש”י ז”ל כפי פירוש הט”ז בסימן צ”ב, דלעולם יוצא הבלועה מחתיכה שמקצתה ברוטב גם לשאר הקדרה, ומ”מ נעשה האי חתיכה נבלה, משום דבכח הראשון שהוא רתיחה בלא רוטב לא מצי להתפשט רק בהאי חתיכה, ולא חוצה לה. ורק אחר שהבלועה נכנס בחלק התחתון שבחתיכה שברוטב מתחיל כו הרוטב להוציאה משם. וזה לא מקרי סופה להתפשט, עיי”ש. א”כ אי בשאר איסורין אין חעו”נ כדעת ר”א, אז לא שייך הכא לומר דרק בירך משערינן מטעמא דרש”י ז”ל דלקמן, דשם מבב”ח מיירי, דאית ביה משום חעו”נ, אבל הכא גיד בירך אינו עושה נבלה. וא”כ מה שכתבו התוספות, דלפי רש”י דלקמן ניחא, היינו אי ס”ל דלא כר”א, ואמרינן חעו”נ גם בשאר איסורין. וזאת היתה להם לפרש ולא לסתום, וצ”ע

אולם איכא מאן דגרס במתניתין אם יש בו בנ”ט, ולא בה, עיין במשניות. ואז אין כאן משמעות כלל דבירך לבדה משערינן, דהרי אם יש בו אגיד קאי, ודו”ק

ד”ה עד שמגיע לגיד לאו דוקא עד שמגיע לגיד ממש, דהא צריך שיניח כדי קליפה סמוד לגיד, ואפילו כדי נטילה וכו’: הא דלא קאמר דעד ולא עד בכלל, ובפרט (דיל”פ) [דיש לפרש] דקולף עד הגיד ממש, אבל אינו אוכל האי קליפה משום דאז היה מוכרח דסגי בקליפה. וזה ליתא, דהרי בעי נטילה כמש”כ התוספות, ודו”ק

בד”ה אפילו מראש אזנו באה”ד, “וכלא”ה נמי כיון דלא אפשר האיסור להתפשט חוץ לציר שרי, דלא אמרינן (חעו”נ) [חתיכה עצמה נעשה נבלה] ואוסרת את כל החתיכות אלא במקום שהאיסור מתפשט בכל החתיכה וכו’ עכ”ל: בטעמא דהא מלתא כתבתי דבר יקר לקמן בסוגיא דט”ח, ויישבתי בזה סתירת הטור והמחבר מסימן צ”ב לסימן ק”ה אשר נלאו האחרונים למצוא פשר הדבר, עיי”ש ותרוה צמאנך

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s