דף צ”ח ע”א גמרא, (האי) [ההוא] כזיתא תרבא דנפל בדיקולא דבשרא, סבר ר”א לשעוריה במאי דבלע דיקולא וכו’, האי פלגא דזיתא דתרבא וכו’ סבר מר בר”א לשעוריה בתלתין פלגא דזיתא וכו’: נ”ל דהני תרתי עובדי מישך שייכי אהדדי, דמר בר”א, כאשר ראה דאביו היה משער ההיתר במה דבלעה קדרה, והאיסור לפי מה שנצטמק כמו שפירש רש”י ז”ל, היה סובר דטעמו בזה משום דהאי זיתא דתרבא שנצטמק ונעשה ח”ש, לכן יש להקל בשיעוריה אע”פ דבשעת נפילה היה זית שלם. ולכן כשנפל רק ח”ז דתרבא היה (רצה) [רוצה] לשער בתלתין. אבל לא היה טעם אביו כן, עיין בהגהות מלא הרועים מה שכתב בזה, ודו”ק

ע”ש גמרא, א”ל אבוה לאו אמינא לך אל תזלזל בשיעורין דרבנן: הפירוש הפשוט הוא דלא תזלזל בשיעורין שהן דרבנן במקום שיש להקל כמו כאן דלא נפל אלא ח”ש שבאיסור ג”כ רק דרבנן, ולא היה צריך להזכיר האי קולא דח”ש, דפשיטא דלא רצה לשער כל האיסורים בתלתין, דאז לא היה קורא זלזל, אלא חולק ממש על שיעור שקבעו חכמים. וכיון דקרא ליה זלזל, נדע דמשום שיש מקום להקל רצה למעט בשיעוריה. אבל רש”י ז”ל לא ניחא ליה בהאי פירושא, דהרי הוא ז”ל סובר דכבשר בלפת, שהוא שיעור ששים, הוא הללממ”ס, ומפני שטע”כ עד ס’ הוא דאורייתא, וכמו שכתב רש”י ז”ל לעיל בדף הקדום בד”ה במאי דבלעה קדרה “וכיון דאיפלגו לישנא ואיסורא דאורייתא הוא אזלינן לחומרא” עכ”ל. ולכן קשיא ליה איך קאמר כאן דשיעורין דרבנן ולא יזלזל בהן? הלא שיעור זה דאורייתא כמו שאר שיעורין שבתורה. ולפיכך כתב רש”י ז”ל “כלומר אפילו במידי דלא מיתסר מדאורייתא לא תזלזל בשיעוריה” עכ”ל. ולפי פירושו צריכין להפסיק בין תיבת “בשיעורין” לתיבת “דרבנן”. ועוד זאת קשה לפרש”י כמו דמר בר ר”א רצה להקל בשיעור דאורייתא משום דנידון בעצמו רק איסור דרבנן, ה”ה דהקל בנדה דרבנן כמו כתמים דלא בעינן מ”ס של מקוה וכדומה. והוא דבר קשה לשמוע. אבל אם נפרש דהאי שיעור ששים באמת רק שיעור דרבנן הוא, והוא כמו מאה בתרומה ומאתים בערלה (וכ”כ) [וכלאי כרם], אז ניחא דרק בהני שיעורים רצה להקל במקום שהאיסור אינו אלא דרבנן. וע”ז קאמר ליה אבוה דגם בשיעורין שהן דרבנן אין לזלזל בהן במקום איסור דרבנן, ודו”ק

ודע דכאן יש לי מקום עיון רב, ובער אני ולא אדע מה לי בין נפל כזית תרבא לדיקולא דבשרא לנפל חצי זית? דכל שאין בתערובות כל כך איסור שיהיה כזית מן האיסור בתוך כדא”פ לעולם רק ח”ש הוה, דהרי לא מצי אכל מן האי תערובות כזית מן האיסור בתכדא”פ. ועיין בשו”ת מהר”ם שיק ז”ל יו”ד סימן קי”ח, שהשואל חקר בטע”כ ע”י ח”ש אם הוא ג”כ דאורייתא ולוקין עליו. והשיב לו הגאון דמסתימת לשון הפוסקים משמע דאין חילוק. וכן נראה מרש”י פסחים בסוגיא דמשרת, וכן ס”ל לר”ת דעל כל כזית של התערובות מבשא”מ לוקין. והוא ז”ל הסביר זאת בטוב טעם עיי”ש. וא”כ ה”ה בתרבא בבשרא, שהוא מב”מ, כיון דרבנן אצריכו גם במב”מ בלח בלח ששים, וכאשר קתני בפירוש במשנתינו דגיד בין הגידין וחתיכה בין החתיכות בנ”ט. והוא בס’ כבשר בלפת דלעיל, וע”ז ודאי דלא פליג מר בר ר”א. וא”כ גם שם ליכא רק ח”ש מן האיסור. ולמה בעינן “סמך”, ולא די בתלתין? והדבר צריך אצלי עיון גדול. וד’ יאיר עיני, ודו”ק

ע”ש גמרא, דבי נשיאה אמרו ביצה ב”סמך” אסורה, בס’ ואחת מותרת: הא דפסקינן מדיני ביצה דלעיל בעובדא דנפל כזיתא דתרבא, וכחצי זיתא דתרבא – ובלב אריה הרגיש בזה – נראה לפע”ד דהאי חומרא דביצה נצמחת  מהא דאמר למעלה דאל תזלזל (בשיעורא) [בשיעורין] דרבנן ובעינן “סמך” דוקא, ולא פחות, דאז יש מקום להחמיר בביצה, או מטעמא דרמב”ן ודעמיה משום גודל וקוטן או מטעמא דרמב”ם משום הכירא דבריה. אבל אי הוה אמרינן דהאי שיעורא ד”סמך” לאו דוקא, ומצומצם קאמר, דהרי ר”א רצה לשער האיסור כמו שנצתמק וההיתר כמות שהיה קודם, ובח”ש רצה בריה להקל עוד הרבה יותר, אז אין מקום לחומרא זו של ששים ואחת בביצה, ומכש”כ אם נאמר דביצת אפרוח רק איסור דרבנן, כמש”כ הרא”י ז”ל, דודאי ניחא שהביא האי דינא בתר דמסיק דלא תזלזל בשיעורין דרבנן

ובטעמא דהא מלתא דהחמירו להוסיף אחת על “סמך” בביצה, כתב הרשב”א והרא”ש ז”ל בשם הרמב”ן ז”ל דמשום שהביצים אינם שוות בגודל וקוטן, וטאם זה בעיני לפלא יחשב. חדא, דהאי תוספת לקולא יתהפך. הלא אם הביצה האסורה היא מן הגדולות, מה תת כחה של תוספת חד ביצה? (ופשיטה) [ופשיטא] דלולי האי חומרת חכמים לא היה עולה על דעת שום אדם לשער ששים בביצים עפ”י המנין כסומא בארובה אם האיסור גדולה. וכן להיפך, אם הביצה האסורה קטנה, למה החמירו כולא האי להצריך ס”א במקום, דלפי המדה, היה די בארבעים למשל? ומה תאמר דכל חומרא זו באמת לא נאמרה אלא במקום שלפי אמוד שוות הנה האסורה עם המותרות, וכאשר כן משמע קצת מלשון הרשב”א ז”ל עיי”ש. ואם נאמר כן היה מיושב שלא יסתרו המימרא דר”נ דלעיל דביצה ב”סמך” והברייתא דקתני סתם בנ”ט, להא דריב”ל דבעי ס”א מן הכשרות, משום דלעיל מיירי בסתם תערובות דמסתמא אין הביצים שוות. ואז משערין במדידה במים כידוע, והוה ב”סמך” כשאר איסורין. אבל כאן מיירי בתערובות שנראות לפי האומדנא שוות, ואז צריך ס”א, דאין לסמוך בזה על האימוד. אבל דבר זה קשה מאד לקבל מכמה טעמים. חדא, דעכ”פ הוו”ל לפרש דבהכי קמיירי. ושנית, הלא אין זה דין אלא עצה טובה אם לא ירצה לטרוח ולמדוד, דלא מסתבר כלל לומר דיאסר ללחלוטין התערובות שיש בו ששים, ולא יהנה מדידה כמו שמהני בביצים שאינם שוות. ועוד בו (שלישיה) [שלישית], דאם באמת לפי האימוד שוות הביצים, למה לא סמכו על זה? הלא מב”מ דבלא”ה כל עצמיות הששים אינו אלא חומרא בעלמא אטו אינו מינו. וגם רק לעומת הפליטה אנו דנין דבלא”ה רק מחומרא דלא ידעינן קמא נפיק בעינן ס’ כנגד כל הביצה. וכל זאת אינו שוה להם עד שהוסיפו עוד ביצה אחת. והוא דבר שאין הדעת הבריא סבלתו. הא חדא. ועוד אני תמה תמה אקרא על רבותינו הראשונים ז”ל. הלא א”א לבשל ביצים שלמות בלא מים. וא”כ גם המים מצטרף לבטל האסורה. ולא עוד אלא שגם (הקלופות) [הקליפות] בין של היתר ובין של איסור מצטרפים לבטל, כמו שכתב הש”ך ז”ל בסימן פ”ו סקט”ו ומפרש בזה דהני אמוראי דרצי לשער במ”ז ומ”ה אביצים קאי, ומשום דחשבו הקליפות בהדי היתר. וא”כ, בלא”ה צריכין אנו למדידה, כיון דאיכא כאן מים וקליפות. וכיון שאנו מודדים, אין כאן שום מקום למדוד על שיעור ביצים (ביננות) [בינוניות], רק למדוד את כל הקדרה נגד שיעור הביצה האסורה, אם יש בה “סמך”, והוא היותר קשה על שיטת הראשונים ז”ל. ואין לי מקום לישב עד שיאיר ד’ עיני למצוא דעת קדושים

ועתה נבוא לבאר דעת הרמב”ם ז”ל ושיטתו. וצריך אני להעתיק כל פסקי הרמב”ם ז”ל אות באות בהאי ענינא ולדקדק בלשונו הזהב כדי להבין דעת קדשו. (וזה) [וזאת] לשונו (בפט”ו ממ”א) [בפרק ט”ו ממאכלות אסורות] הלכה י”ז:

הלכה י”ז: וכן שומן של גה”נ שנפל לקדרה של בשר, משערין אותו בס’, ואין שומן הגיד מן המנין. ואע”פ ששומן הגיד מדבריהם, הואיל וגה”נ בריה בפ”ע, החמירו בו כאיסורי תורה וכו’.

הלכה י”ח: אבל כחל שנתבשלה עם הבשר בששים וכחל מן המנין, הואיל והכחל מדבריהם הקלו בשיעורו.

הלכה י”ט: ביצה שנמצא בה אפרוח שנשלקה עם ביצים המותרות, אם היתה שם ששים ואחת והיא, הרי הן הותרות, היתה שם ס’ בלבד נאסרו הכל, מפני שהיא בריה בפ”ע עשו היכר בה והוסיפו בשיעורה.

הלכה כף: אבל ביצת עוף טמא שנשקלה עם ביצי עוף טהור לא אסרה אותם, וכו’, עכ”ל. והנני לבאר פסקים אלו שהוציא הרמב”ם ז”ל מתוך האי סוגיא. הנה דעת הרמב”ם ז”ל דר”נ ע”כ ס”ל כהלכתא דאבגבנ”ט, ומה שאמר גיד בששים ע”כ אשמנו קאי, וכן הוא דעת הרי”ף ז”ל. ולא עוד אלא אי אגיד עצמו קאי, ולפרש שיעורו לפ התנא דמתניתין, מה לי גיד ומה לי שאר איסורים? דאין לומר דגיד (איצטרכי) [איצטרכא] ליה שלא תאמר דעכ”פ קליש טעמו, וסגי ליה בפחות, הלא משנה שלמה (הוא) [היא] דמשערינן אותו כבשר בלפת. ובלא”ה הלא מפשטות לשון האי מימרא דר”נ משמע דעיקר חידושו הוא אי האיסור מן המנין של ס’ או חוץ לאיסור בעי ס’. ופשיטא דבשביל קלישת טעם הגיד, אם רצו חז”ל להקל עליו לא בחדא מול “סמך” מקלינן אלא בעשרים או שלשים, וכדלקמן. וכן בכחל נמי מה”ט לא ניחא ליה לרמב”ם ז”ל במה שכתבו התוספות, ובהשגות הראב”ד מתכווין על דבריהם, דמשום דאין הכחל גופא האיסור רק משום החלב הכנום בתוכה, לכן בצרו חדא מן שיעור ס’. דאי מה”ט בצרו, היה להם להקל עכ”פ על שלשים. וכן בביצה לא ניחא ליה לומר דמשום גודל וקוטן הוסיפו חדא, וכמש”כ למעלה דהאי חדא פחות אם יותר לא משוה החילוק הגדול שבין גודל וקוטן בששים ביצים. ולכן ס”ל הרמב”ם דהאי תוספת וגרעון של אחת בששים אינו אלא משום הכירא, דבבריה, שאינה בטלה בעצמה, מפני חשיבתה עשו היכר להוסיף חדא על הששים. ובאיסור דרבנן, שלא יחליפו באיסור תורה, גרעו אחת מששים, להכירא בעלמא. ואע”ג דהאי טעמא דהכירא לא הזכיר הרמב”ם ז”ל רק בהאי תוספת חדא בבריה, אבל בגרעון חדא בכחל כתב סתם דהואיל וכחל מדבריהם הקילו בשיעורה, נלמד סתום מן המפורש, דכוונת קולא זו הוא לעשות הפרש בין דאורייתא לדרבנן, דלולי זאת אין להאי פחת מששים על נ”ט דאין בו תועלת אלא במציאות רחוקה שום טעם, ואשר מה”ט כתב עליו הראב”ד ז”ל “ויש נותן טעם טוב מזה”. אבל אם נאמר דלהכירא כדי להבדיל בין איסורי תורה יש בו משום בל (תוסף) [תוסיף], וכאשר כתב הרמב”ם ז”ל סוף פ”ב ממרים, באומר בשר עוף בחלב מה”ת. ועיין בש”ך בסוף סימן רמ”ב בהגהת הוראות או”ה אות ט’ דצריך המורה להודיע להשואל אם אוסר מצד ספק או מצד חומרא שאין האיסור ברור, עיי”ש בטעמא. ומה שלא נהגו כן כדאי בזיון, ואכ”מ להאריך בזה. ועכ”פ דעת הרמב”ם בהאי תוספת וגרעון כן הוא. ועפ”י הקדמה זו מפרש מימרא דר”נ הכי: גיד, ר”ל שמנו של גיד, שהוא דרבנן מצד מנהג של קדושים, היה ראוי להתבטל בנ”ט של היתר כמו כחל, אלא דכיון דגיד בריה הוא, וה”ה שמנו הדבוק בו, לכן הוסיפו עליו חדא להכירא, שלא נבטל הגיד חד בתרי ביבש ביבש, ולכן בעינן ס’ לבד מן הגיד כאיסורי תורה. ובדקדוק גדול כתב רבינו ז”ל שמנו של גיד הנשה שנפל לתוך קדרה של בשר, דהאי ”של בשר” הוא לכאורה שפת יתר, דכן הדין גם בנפל לקדרה של ירקות או שאר תבשילין מבשא”מ. ומדנקט קדרה של בשר, הרי מוכח דרק במב”מ הדין כן, כי שמנו של גיד עם בשר מב”מ הוא, וכמבואר בפירוש המשנה לרמב”ם ז”ל על משנתינו. ומזה נסתר מה שכתב הש”ך ז”ל בסימן פ”ו סקי”ז דלדעת הרמב”ם בביצה דמשום בריה בעינן ס”ב, הוא בנתבשל הביצה בשאר (תבשול) [תבשיל]. והפרמ”ג ז”ל  כתב ע”ז דהוא פשוט, ובמחכ”ת של הני שני עמודי ההוראה, זה ליתא. ופלא והפלא שלא חשו על דברי הרמב”ם ז”ל שכתב בפירוש ביצה שנמצא בה אפרוח שנשלקה עם ביצים המותרות. ומסתמא סברו דלאו דוקא נקט שנשלקה עם ביצים, ודיבר בהווה דאין דרך ביצה שלמה לבשלה בתוך התבשיל. אבל מה יענו על הא דשמנו של גיד? דודאי דרכו יותר לתתו בתוך ירקות להטעימם מלתנו לתוך קדרה של בשר. ולמה הוסיף הני תיבות “של בשר”, ולא כתב עכ”פ סתם “שמנו של גה”נ שנפל לתוך הקדרה”, יהיה מה שיהיה? אלא ודאי דהאי תוספת אחת משום בריה לא שייך אלא בתערובות מב”מ, ולא במשא”מ. והטעם פשוט ומבואר, דהרמב”ם ז”ל ס”ל דעיקר שיעור ששים על מב”מ נאמר, וסמכוהו אקרא דזרוע בשלה, וכאשר אבאר דעתו ז”ל לפנינו בסוגיא בדרוע בשלה. אבל מבשא”מ הוא תמיד בנ”ט, דהיינו בקפילא. ורק במקום דליכא קפילא סמכינן אששים עפ”י הסכמת אמוראי בתראי. אבל המשניות והברייתות לא ידעו משיעור זה במבשא”מ כלל, וכאשר מבואר דעתו ז”ל בפט”ו שם. וא”כ, האי תוספת אחת להכירא, אין לו מקום אלא בתערובות מב”מ, דשם תמיד בעינן ס’, והוסיפו על בריה עוד אחת בתערובות אינו מינו, דעיקר בקפילא. ואם אין בו טעם, מתירין גם בארבעים, ועוד פחות מזה. ורק במקום דאירע דליכא מי שיטעום, משערין בס’, מפני שאז בטח לית ביה טעם. ומה מקום יש כאו להוסיף חד להכירא? ולא עוד אלא דבאינו מינו לא נבוא לעולם לבטל בריה שלמה, דהרי ניכר האיסור. ולכן כל עצמות טעמו של הרמב”ם ז”ל לא שייך אלא במב”מ, ולכן דוקא נקט “קדרה של בשר” אצל שמנו דגיד, ודוקא נקט ביצים אצל ביצת אפרוח, משום דדוקא במב”מ איכא האי (תוספס) [תוספת] חד להכירא. ואל (תשיבנו) [תשיבני] דביצה שיש בה אפרוח בביצי מבשא”מ הוה, דלא שוה בטעמא, דהנה לדעת הרמב”ם ז”ל דעיקר שיעור ששים על מב”מ נאמר, וכאשר (ביאור) [ביאר] (בתחלת) [בתחלה] ובהלכה כ”א, הרי במב”מ אזלינן בתר שמא כרבא, וכל ששוה בשמא בעי ששים, אע”פ דבטעמא אינו שוה, וטעם קפילא ולא הרגיש, דלדעת הרמב”ם סגי בזה מבשא”מ. אבל אם שוה בשמא, לא סגי בקפילא לחוד, ובעי ששים. והענין מובן היטב עפ”י ביאורנו בפתיחה דכל תערובות מבשא”מ ע”י התערובות לח שנבלל ונעשה גוף אחד, הרי הוא עתה מב”מ, אלא כיון דשמא של האיסור נשתנה וקיבל עתה שמא של ההיתר, שהוא העיקר בהאי תערובות, (פקע) [פקעו] איסורים שהיו עליו. ואי דיאסר מכח יוצא מן הטמא ודלא כרבנו יונה, הרי זה איסור חדש, ולא מצא חייל בתערובות כדברי המרדכי, עיי”ש ותמצא נחת. ולפי הקדמה זו, כל ששוה בשמא ולא בטעמא, כמו חמרא עתיקא בחדתא, לא סגי לן בטעמת קפילא עד דאיכא ששים, גם לדעת הרמב”ם ז”ל, דהרי ע”י התערובות נעשה מב”מ, ושמא לא נשתנה כי היכי דנימא דפקע איסורו הראשון. וזה אמת וברור. ולכן כאן, דכוותיה כיון דגם האי אפרוח בשם ביצה יקרא כל זמן שלא יצא האפרוח לאויר העולם, לכן לענין ששים דין מב”מ אית ליה. ומה עמקו בזה דברי חז”ל דקמפרשו הא דקתני בתוספתא ביצי טהורות ששלקן עם ביצים טמאות בביצא שיש בה אפרוח. ואמאי קרי ליה טמאה? כיון דאית ביה אפרוח קרי ליה טמאה. ולא על חנם קרי ליה ביצים טמאות, אלא להודיעך דהאי בנ”ט דקתני, היינו ששים ככל תערובות מב”מ, דבעי “סמך” דוקא, ולא סגי בקפילא, משום דבשמא שוות הנה, דביצים קרי להו. ועיין ברא”י ז”ל ד”ה “ע”ש גמרא” שכתב וז”ל: “ודע דנו”ט דקתני, היינו שיערוא דס’, דומיא דרישא ביצים טמאים ששלק עם ביצים טהורים, דהוה מב”מ, פירושו נ”ט בס’, ה”ה נ”ט דסיפא אית לן למימר כן, ובדליכא קפילא, דאל”כ בטעמא ממש דהוה אינו מינו” עכ”ל. ומה יענה הוא ז”ל לרמב”ם דבעי בביצת אפרוח ס”א והיא? הכי הוא ז”ל נמי בדליכא קפילא איירי, אבל בדאיכא קפילא, ולא הרגיש טעם האפרוח, מותרות הביצים שנשלקו עמה גם בפחות מס’? והיתכן דהרמב”ם ז”ל יסתום דבריו לכתוב דבדאיכא רק ס’ בלבד נאסרו הכל, ולא יזכיר דאם איכא קפילא ויאמר דאין בהם טעם האפרוח, דמותרות, אם לא שיאמר דע”י האי תוספת חד על הששים עקרו דין  קפילא בביצת אפרוח מכל וכל. וזה דבר זר ולא ניתן להאמר. ולא עוד אלא דא”כ, לא היה הרמב”ם ז”ל כותב בשמנו של גיד שנפל לקדרה של בשר כמש”כ לעיל. אם דגם באינו מינו גזרו להצריך ס”א משום בריה, אלא ודאי כמש”כ דגם ביצת אפרוח שוה בשמא עם שאר ביצים. לכן בעי ס’, והחמירו עוד להצריך ס”א, וממילא בנשלקה בתבשיל אחר אינו מינו, הדין בנ”ט ע”י קפילא, ככל שאר איסורי התורה, ודלא כש”ך ופרמ”ג ז”ל, אם לא שיאמרו מאחר דאנו עפ”י הסכמת הרמ”א ז”ל בריש סימן צ”ח אין סומכין על קפילא וצריכין תמיד ס’ גם באינו מינו, ממילא בביצת אפרוח בעינן ס”א משום חומרא דבריה, אבל לאחוז חומרת הרמב”ם בביצת אפרוח משום בריה וחומרת רש”י ז”ל להצריך ס’ גם באינו מינו, ע”ז אמרו חכז”ל כסיל בחושך הולך

ועדיין נשאר לן לבאר בשיטת הרמב”ם ז”ל, דאיך יפרנס הרמב”ם ז”ל הסוגיא דמימרא דר”נ והתוספתא דביצה שיש בו אפרוח דינו כשאר מב”מ דבעי ס’ חוץ מן האיסור, ותו לא? דהרי ר”נ בפירוש אמר כן, דביצה בס’, ואין ביצה מן המנין, והתוספתא נמי דקתני בה בנו”ט, דהוא ששים ותו לא. דבשלמא לאינך הראשונים מר”נ לא קשה, דמצי מיירי בביצה בשאר תבשיל, ולא עם בצים, והתוספתא דקאמר בנ”ט, היינו נמי ס”א, דבבצים ס”א הוה כס’ בשאר איסורין, דהאי יתר ביצה משלים הקוטן וגודל, משא”כ לרמב”ם ז”ל ר”נ לא מצי מיירי בשאר תבשיל, דהרי אינו מינו בקפילא, ולא בס’, והתוספתא, דקאמר בנ”ט, ע”כ דלא בעינן יותר משיעור ששים, שהוא בנ”ט, דלרמב”ם ודאי מודדין הביצה האסורה ומצרפין להיתר המים והקליפות לבטל, אלא דמשום בריה בעינן, תמורת ששים בדקדוק, ששים ואחד בדקדוק. וא”כ, במקום דקתני בנ”ט, א”א להכניס האי תוספת אחת על “סמך”. הא חדא. שנית, הלא הרמב”ם ז”ל בשמנו של גיד נמי בעי תוספת אחת משום בריה, אלא דכיון דהוא רק מדרבנן, ובדרבנן בעלמא כמו בכחל וכדומה סגי בנו”ן טי”ת לפי פירושו, לכן סגי בשמנו של גיד בס’ והוא. וא”כ, בביצת אפרוח, לפי מה שפסק הרמב”ם ז”ל בפרק ג’ ה”ח לחלק בין ביצת טמא לביצת טהור, דביצת עוף טמא דהתחיל האפרוח להתרקם בה, לוקה עליה משום שרץ העוף, אבל ביצת עוף טהור, אין בו אלא מכת מרדות מדרבנן, עיי”ש. וכאן כתב סתם ביצת אפרוח דבעי ס”ב, והיה לו לחלק בין ביצת עוף טמא לטהור, דבביצת אפרוח טהור סגי בס’ והיא. ולא עוד אלא דלפי שכתב רש”י ז”ל דמשום נבלה קאתינן עלה, אז גם בריה אינה, וכיון דאין זה אלא נבלה דרבנן, הוה ליה בנו”ן טי”ת ככחל. ועיין ברא”י מה שהאריך בהני ענינים, אבל ליישב דעת הרמב”ם ז”ל לא העלה כלום, כאשר יראה כל רואה

אבל מה שנראה לפע”ד בזה הוא דלהרמב”ם ז”ל האי ביצת אפרוח טהור לענין זה כדאורייתא, דהרי דומיא דח”ש הוא, דנלמד מריבוי הכתובים מ”כל השרץ השורץ על הארץ” לרבות אפרוחים שלא נפתחו עיניהם, כדתניא בברייתא לעיל ס”ד ע”א. והא דקאמר שם דהוא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא משום דאפילו ביצא לאויר העולם אוסר, כ”ז שלא נפתחו, וזאת ודאי רק דרבנן בעלמא, ופליגו בה ראב”י ורבנן בביצה דף ו’ ע”ב. אבל ביצה שריקמה, שכתב עליו הרמב”ם ז”ל דין דנמצא עליה קורט דם, אם על החלמון, אסורה כולה ביצה, ולא כתב דמכין עליו מכת מרדות כמו שכתב תחלה בביצה שריקמה. וכן דרכו (ככל) [בכל] מקום לכתוב מכת מרדות רק על דרבנן שנדרש (ונסמוך) [ונסמך] על הכתוב, שהוא כדאורייתא, וכמו ח”ש, ואז לוקין מכת מרדות, כעין שלוקין על לאו גמור מלקות ארבעים. וכן תראה שכתב בפ”ז הט”ז וז”ל: “יראה לי שכל אלו החוטין והקרומות איסורן מדברי סופרים. ואם תאמר שהן אסורין מה”ת בכלל כל חלב וכל דם, אין לוקין עליהן אלא מכת מרדות, ויהיו כחצי שיעור מה”ת, ואין לוקין עליו” עכ”ל. הרי משמע מדבריו דעל דברי סופרים ממש גם מכת מרדות ליכא אלא במקום שדרשו כן מריבוי הכתובים. וגם משקיל וטריא שבגמרא מוכח כן, דפריך התם על הא דמפרש רבא על ביצת השרץ על הארץ, שאם ריקמה ואכלה לוקה עליה משום שרץ השורץ על הארץ. אי הכי מאי אריא דטמאה, אפילו טהורה נמי, דתניא כל השרץ השורץ על הארץ, לרבות אפרוחים שלא נפתחו עיניהם. ומתרץ מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. ויל”ד הלא לדעת הרמב”ם ז”ל, דכל דאתא מריבוי הכתובים אין בו מלקות, מה פריך טהורה נמי, דהא עכ”פ אין לוקין אטהורה כיון דאתיא רק “מכל”? וע”כ לומר דהכי פריך, כיון דאתיא מריבויא ד”כל”, אפרוח שיצא לאויר העולם, לראב”י ע”כ דריקמה אית ביה מלקות, דעל ריקמה לא בעינן ריבויא כלל, דאם בעינן הריבויא על ריקמה, באפרוחים (שיצא) [שיצאו] מנ”ל? וע”ז מתרץ דבאמת גם לראב”י לאו מריבוי ד”כל” אוסר באפרוח, אלא מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא, וריבויא ד”כל” אריקמה אתא, ולא לקי רק מכת מרדות כמו בח”ש. ועכ”פ יצא לן מכל הנאמר דלדעת הרמב”ם ז”ל בריקמה, דאתי מריבוי ד”כל” ולוקין מכת מרדות עליה, הוה דאורייתא כח”ש, וצריך ס’ כשאר איסורי תורה, וכמו שאמר ר”א לקמן. ועוד דח”ש אסור מה”ת, וממילא דהאי תוספת חד משום בריה שייך נמי בביצת אפרוח טהור. וזה דלא כרש”י ז”ל, שכתב דמשום נבלה נגעה בה, ואז לא היהי בו משום בריה, כמש”כ הרא”י ז”ל, אלא משום שרץ נגעה בה, דמרבינן (“מכל”) [מ”כל”]. ודע דבלא”ה נמי לא הבנתי דברי הרא”י ז”ל במה שכתב דאם משום נבלה אין כאן בריה, הלא לרמב”ם קאי, ולרמב”ם ז”ל הלא גם בנבלה איכא בריה כמו שפסק בפ”ד ה”ג, עיי”ש

והשתא דאתינו להכא נאמר דר”נ דקאמר ביצה בס’, ולא בעי ס”א, מיירי בביצת אפרוח עוף טהור, דמסתמא כך הוא כמובן, דהרי ביצת טמא ניכרת אין דרכו לשלקו, אפילו אינו אוסרת בטעמא, דמיא בעלמא היא. אבל כיון דטמאה, למה יבשלנה? וגם איסור יש בדבר לבשל טמאות ונו”ט, דשמא יבא לאכלן. וס”ל לר”נ דגם מה שאסור מריבוי הכתובים כמו ח”ש כדרבנן יחשב, וכמו שכתבנו לעיל דף מ”ט ע”ב בתוספות ד”ה רב ואיסורא דאורייתא, ליישב דעת רבא, דרצה להקל בחי”ט כמו בשאר דברי סופרים, משום דמהלכה אתו, עיי”ש. וכן מר בר ר”א לקמן, דרצה להקל בח”ש, אף דודאי ידע וסבר כר”י דח”ש אסור מריבוי הכתובים. ולכן סגי ליה בס’ כמו בשמנו של גיד. ותחלה קאמר דין דשמנו של גיד וכחל, שנדע דבאיסור דרבנן הקלו לפחות חדא, וסגי בנו”ן טי”ת, והוסיפו חדא בגיד משום בריה, ואח”כ קאמר דבביצת אפרוח טהור נמי כדרבנן דנין ליה, ולכן בס’ והוא סגי, כמו בשמנו של גיד. אבל אנן, דלא פסקינן לא כרבא דלעיל ומחמירינן (בס’) [בספק] חי”ט כמו בשאר איסורי תורה, וכן בח”ש חשבינן כדאורייתא לענין שיעור ס’ כרב אשי, לכן שפיר פסק הרמב”ם כרב חלבו אמר רב הונא, דביצה בס’ והיא אסורה, בין בטמאה ובין בטהורה, דשניהם אסורים מה”ת. אולם בתוספתא דקתני דביצה בנ”ט ודאי דנשנית קודם האי גזרה שגזרו להוסיף חדא על הביצה משום בריה, דלדעת הרמב”ם ז”ל בלא”ה מוכרח לומר כן, דהרי לדעתו גם בגיד צריך להוסיף חד משום בריה. ואיך יפרנס משנתינו דקתני בגיד בין הגידין בנ”ט, דהיינו ששים? והרי התנא דמשנתינו סובר יבגבנ”ט והוה ליה דאורייתא, ולמה לא בעי ס”א כמו בביצה להכירה דבריה? אלא ודאי דהמשנה נשנית קודם האי תקנה. ובזה נתבאר שיטת הרמב”ם ז”ל על נכון, וגם הסוגיא מתיישבת שפיר בס”ד. ועוד זאת ארשום כאן: דמה שהקשה הפלתי ז”ל ואחריו (יותר) [יתר] האחרונים על התוספות ד”ה ביצה בס’, למה לא כתבו דר”נ אתא לאשמעינן לאפוקי מדרב חלבו אר”ה, דסגי בס’ והיא ולא בעינן ס”א והיא, קושיא בדותא היא. דאי לאפוקי מדרב חלבו הוול”ל ביצה בס’ והיא מותרת, וכלשון רב חלבו. אבל מדקאמר ביצה בס’, ואין ביצה מן המנין, הרי הרבותא דאין ביצה מן המנין של ס’, ולא דלא בעי ס”א. וזה פשוט

ע”ש גמרא ארחב”א אריב”ל משום בר קפרא כל איסורין שבתורה בס’ וכו’ כל איסורין שבתורה במאה, ושניהם לא למדוה אלא מזרוע בשלה וכו’: הנה סוגיא זו מרישא לסיפא עמוקה וסתומה. ויש בראשונים ז”ל ומכש”כ באחרונים ז”ל מבוכה גדולה, ואני העני בדעת אתנהלה לאטי לבאר שיטת רש”י ותוספות והרמב”ם ז”ל, כל או”א לפי דרכו, ואראך כי שיטת הרמב”ם ז”ל היא השיטה המחוורת שאפשר להעמידה, וקרובה לה שיטת רש”י ז”ל, והרחוקה ממנה שיטת התוספות, שאין להעמידה כלל, וכאשר כן הוא ברוב המקומות כאשר ביארתי בחבור זה

ואתחיל בביאור שיטת רש”י ז”ל, וזו היא: האי דרשה דזרוע בשלה דרשה גמורה היא, ולהצריך בכל תערובות לח בלח ששים או מאה לכל מר כדאית ליה, משום דדוקא שלמה ציותה התורה לבשל האיל עם הזרוע ולא חלוק בשתי קדרות, משום דאז אוסר הזרוע את המתבשל עמה פחות מששים, כי כן (כתוב) [כתב] רש”י ז”ל בפירוש לקמן בד”ה הא חומרא, וז”ל: “דלא תימא ליבטל ברובא וכו’ ומה איל נזיר דאקיל גביה, לא אקיל אלא במאה או בששים, כ”ש באיסורי אחריני”, עכ”ל. ועיקר הילפותא הוא על מב”מ, אלא דלרבנן אפילו שוה בשמא, ולר”י דמב”מ שוה בשמא לא בטיל, במב”מ השוה בטעמא כמו חמרא חדתא בעינבא, ועיין ברשב”א ז”ל דזרוע בשלה באיל נמ הכי הוה דמוהיל הזרוע לגבי איל כחמרא חדתא בעינבא. וממילא במבשא”מ נמי בעינן ששים, דמ”ש? ואפילו אי גם בפחות, כבר בטל הטעם, מ”מ לא גרע משוה בטעמא, דבעינן ס’. אלא באם נרגש הטעם גם אחר ס’, תלוי בפלוגתא דטע”כ. דלמ”ד טעכ”ע דאורייתא, אסור, ולמ”ד טע”כ לאו דאורייתא, מותר מה”ת, אבל מדרבנן עכ”פ אסור מצד טכ”ע. ולפ”ז, הא דקאמר דכל איסורין בתורה בס’, לא דבטלין בס’ קאמר, אלא דעד “סמך” (איסורין) [אסורין] מה”ת, ולא בטלין ברובא. ולפיכך פרש”י ז”ל בד”ה בס’ דהיכי דבדיקנא ולא יהיב טעמא, או במב”מ דליכא (למקום) [למיקם] אטעמא, בעינן “סמך”, וממילא שמעינן דבדאיכא “סמך” בטל מה”ת, אפילו כי יהיב טעמא למ”ד טכ”ע לאו דאורייתא. וזה שכתב רש”י ז”ל בד”ה ושניהם לא למדוהו, דמהאי ילפותא שמעינן גם ביהיב טעמא, אבל רבנן אחמור ואמור טעמא לא בטל, ולכן בעינן נמי קפילא. ולא תקשה מהא דרבא לעיל, דאמר בדליכא קפילא נמי סגי בדס’, וכן מר”י לעיל, דאמר ליטעמיה קפילא ארמאי, וקאמר רבא דשמעינן מניה דסמכינן אקפילא, הרי משמע דבדליכא “סמך” ולקולא סמכינן, דאי בדאיכא “סמך” וליכא קפילא נמי מותר, (כדרמר) [כדאמר] רבא, מה רבותא דסמכינן אקפילא, וכאשר נתקשו בכל זאת על רש”י ז”ל בכל (המפורשים) [המפרשים] הבאים אחריו? אבל לפי ביאורנו לק”מ, דהאי “סמך” דריב”ל, שלמד מזרוע בשלה, אינו האי “סמך” דקאמר רבא לעיל, דאמר רבנן ב”סמך”, דהאי דריב”ל הוא דבעינן ס’ מה”ת, ומילפותא דזרוע בשלה. אבל עדיין לא סגי בס’ מדרבנן במבשא”מ דטעמא לא בטל. והיינו נמי דר”י דכילכית באילפיס, דאע”פ דהיה ס’ הצריך מה”ת, אמר דלטעמיה קפילא ארמאי. וכן בברייתא דקדרה שבישל בה בשר וכו’, דאפילו איכא ס’, בעינן קפילא, ואשמעינן דסמכינן אחשש דרבנן אקפילא ולקולא. אבל הא ס’ דקאמר רבא אינו דבעינן ס’, אלא דסמכינן אששים ולקולא בדליכא קפילא. והוא נתחדש בזמן אמוראי בתראי, כמו שפרש”י ז”ל לעיל על הא דרבא דאמר רבנן בששים, וז”ל: “בפ”ב דע”ז ס”ט ע”א פסקינן הלכתא בכל איסורין שבתורה בס’ וכו'”, עכ”ל. הרי דלא הזכיר רש”י ז”ל הא דריב”ל דהכא, אלא הא דאר”י כל איסורין שבתורה משערינן בבצל וקפלוט, היינו קודם דאיפסק הלכתא בששים, הרי דסובר רש”י ז”ל דהאי פסק ההלכה מאמוראי בתראי בע”ז שם, הוא לקולא ולחומרא, אבל בימי רבי יוחנן וריב”ל אכתי לא איפסק האי הלכתא, ועכ”פ לקולא לא, והיה צריך קפילא גם בדאיכא ס’, ובדליכא קפילא היה צריך לפי האומד כבצל וקפלוט, חוץ מגה”נ דסגי בס’, כפרש”י ז”ל על הא דר”י, משום דמתניתין הוא דכבשר בלפת משערינן. אבל רבא, דקאמר אמור רבנן בס’, היינו דסגי בס’ בדליכא קפילא בכל איסורין, ולא בעינן יותר. וקולא זו נתהווה ע”י האי קביעת הלכתא מאמוראי בתראי

ודע כי האי כבשר בלפת דלפירוש רש”י ז”ל הללממ”ס הוה, הן אם נאמר דרק על גיד בירך אתא, (וכפשטת) [וכפשטות] דברי רש”י ז”ל, והן כפי ביאורנו לעיל דעל כל איסורין אתא, אפילו אם נאמר דהיינו שיעור ששים, לא יתיישב שפיר עם האי מימרא דריב”ל משום בר קפרא, לפי מה שמפרש הש”ס דשניהם ילפו מזרוע בשלה ילפותא גמורה על ס’ או מאה, למאי הלכתא אתא שיעור דכבשר בלפת? ולא עוד, אלא דאם נאמר דשיעור כבשר בלפת על כל איסורין אתא, ע”כ דהני תרי לישנא דריב”ל גם בשיעור בשר בלפת פליגו, אי בס’ אי בק’. וא”כ, מנ”ל להש”ס לתלות פלוגתתם בזרוע בשלה ולומר דמשם למדוה שניהם דמה”ת לא סגי ברוב, אלא בעינן כשיעור הזרוע נגד האיל, כיון דאיכא הללממ”ס לשיעור ביטול האיסורים כבשר בלפת? אולם בזה י”ל דלא מצינן הלכה כזו שתחדש לן איסור נגד מקרא מלא (דארל”ה) [דאחרי רבים להטות], שמזה נשמע ביטול איסורים חד בתרי, וכמו שאמרינן בגמרא דמדאורייתא חד בתרי בטל, ופירש”י ז”ל מקרא דארל”ה, לולי הילפותא דזרוע בשלה. ולכן בעינן הילפותא דזרוע בשלה להוציא ביטול איסורים מקרא דארל”ה. ולצמצם השיעור בכמה, אתא ההלכה דכבשר בלפת. אלא דעדיין קשה כיון דמזרוע בשלה גם השיעור נלמד, למר בס’ ולמר במאה, מה מוסיף תת לנו שיעור אחר כבשר בלפת, שאינו מבאר יותר אלא אדרבה סותם יותר כמובן? ולא עוד, אלא כיון דלפי ביאורנו לשיטת רש”י ז”ל האי ילפותא דזרוע בשלה עיקרה על תערובות מב”מ אתא, דלמ”ד טכ”ע דאורייתא רק על מב”מ אתא, ולמ”ד דטכ”ע דרבנן ילפינן מבשא”מ ממב”מ דלא בטל ברוב, ובעי נמי ס’ כמו מב”מ, דמ”ש. א”כ, האי שיעורא דכבשר בלפת אין לו מקום כלל, דהרי הא דבעינן יותר מרוב בביטול האיסורים אינו כדי לבטל טעם הנרגש במבשא”מ, אלא גם במינו בעינן יותר מרוב. ולא אטו אינו מינו, רק אדרבה, אינו מינו נשמע ממינו כנ”ל, ומה זה דקאמר התנא לישנא דבנ”ט כלל ותולה אותו בשיעור בשר בלפת כיון דעיקר ביטול האיסורים דבעינן יותר מרוב מזרוע בשלה נלמד שהוא מב”מ, ושם נתינת טעם ליכא. והוא חומר עצום על שיטת רש”י ז”ל, והרבה יגעתי ליישבו, ולא עלתה בידי. אבל מ”מ ברור אצלי דשיטת רש”י ז”ל כן הוא, דעיקר ילפותא מזרוע בשלה על מב”מ הוא דבעי ס’ או ק’, אלא דלר”י, דס”ל מב”מ לא בטל כלל, וכאשר כן ההלכתא לדעת רש”י ז”ל, פליגו ביה אביי ורבא לקמן איך ילפינן מזרוע בשלה, דלאביי קתני בברייתא זה היתר הבא מכלל איסור למיעוטי שאר איסורים מב”מ, כמו זרוע בשלה, דלא בטלו כלל. מ”מ ילפינן לרבנן דר”י )דבמ”ב) [דמב”מ] לא סגי ברוב, אלא בעינן ס’ או ק’ בלח בלח. ואז באמת האי ילפותא מזרוע דלא כהלכתא הוא. אולם רבא מפרש האי ברייתא דזה היתר הבא מכלל איסור ג”כ לר”י דמב”מ לא בטל, אלא דמחלק לר”י בין נתערב הממש לנתערב רק הטעם, דר”י, דיליף מב”מ לא בטל מדם הפר ודם השעיר, אין לו אלא בתערובות הממש, אבל תערובות הטעם בלא ממש לא שמעינן. וכן כתב רש”י ז”ל בפירוש לקמן דף הסמוך בד”ה אין בהן בנ”ט, דכי בעינן אחד ומאה (בתרומה) היכא דאיסורא בעינא, כגון חטין בחיטין, אבל היכא דליתא בעינא, לא בעינן ק”א. וכתבו שם התוספות דלפירושו צ”ל דהסירו הגירסין מתוך העדשים, הרי דלרש”י ז”ל אין חילוק בין תערובות מב”מ לשא”מ לענין ק”א תרומה, אלא בשניהם ביבש ביבש שלא נתבשלו בעינן ק”א. ובק”א די אפילו במב”מ, כיון דלא נתבשלו יחד, אבל בנתבשלו איכא חילוק דבמב”מ באלף לא בטל כר”י, ובמבשא”מ סגי בק”א. אבל כל זאת אם נימוח הממש, אבל בטעמא בלא ממשא סגי ב”סמך”, הן במינו והן בשא”מ. כן הוא שיטת רש”י ז”ל, ומשום דס”ל דטעמא אינו כעיקר גם לענין מב”מ. אולם בקדשים, דאית קרא דחטאת יקדש להיות כמוה כל הנוגע בהם, הרי דטעם כעיקר בקדשים, ממילא במב”מ, דלא בטל כלל, אין חילוק בין טעם לעיקר. וזה הוא דקאמר הברייתא זה היתר הבא מכלל איסור בקדשים דטכ”ע, והוה ליה זרוע עם האיל מב”מ אע”ג דמסלק הזרוע אחר הבישול, ולא נשאר רק הטעם שיצא ממנה, מ”מ בקדשים דטכ”ע הוה ליה לאסור ומ”מ התירה התורה ודן אותו כחולין דטעם אינו כעיקר. אבל חולין שפיר גמרינן מניה, דהרי מ”מ הקפידה התורה לבשלה שלמה עם האיל, ולא לחלקה לשתי קדרות, משום דעכ”פ ס’ או ק’ בעינן גם בטעם ומכש”כ בעיקר, אפילו אינו שוה בשמא דיש לו ביטול, לא סגי ברוב אלא בעינן ס’ או ק’, ולא מצד שנרגש הטעם בחיך, דהרי בשוה בטעמא עסקינן, אלא דממילא נדע דגם באינו שוה בטעמא כך הוא, דמ”ש? כך מתפרש הסוגיא לדעת רש”י ז”ל, וסרו מהר קושיות התוספות עליו בד”ה רבא אמר, דודאי מטעם כל דהו היה לו לאסור הכא משום דמב”מ הוה, ואליבא דר”י, דהלכתא כוותיה, וכאשר רבא בעצמו ס”ל כן לדעת רש”י ז”ל. ורש”י ז”ל לא חילק מעולם בין טעם כ”ש לטעם ממש וגמור, דהיינו בין פחות מס’ ליתר מס’, אלא בין ממשא לטעמא במב”מ, וממילא נצמח דגם בשאינו מינו טעמא בלא ממשא אינו אסור רק מדרבנן. וקראי דמשרת וגע”כ אסמכתות ננהו, ורק בקדשים הוה טע”כ ואוסר במינו בכ”ש. אבל בשאינו מינו שפיר גם בקדשים בטל בס’, משום דבאינו מינו גם העיקר והממש שנימוח בטל. וא”כ, אין חילוק בין קדשים לחולין במבשא”מ

שיטת התוספות: (מיקר) [עיקר?] מימרא דריב”ל, דכל איסורין שבתורה בס’ או במאה, על תערובות אינו מינו ולבטל טעם הנרגש בחיך קאי, ובמקום דליכא קפילא ארמאי, ורק באיסורין שאסורים גם לזרים, ולא בתרומה ולא ביין לנזיר, דכל דליכא טעם הנרגש אין צריך יותר ושרי. והא דאצריכו גם במב”מ בלח בלח ס’, הוא רק משום דלא פלוג רבנן. כן כתבו הראשונים ז”ל, ולכן כתבו התוספות בד”ה ומ”ד בס’ דלענין (מבשא”ב) [מבשא”מ] דטע”כ דאורייתא לאו דרשה גמורה היא, דהרי זרוע עם האיל מב”מ הוה דבטל מה”ת ברוב, אלא ס’ או מאה קבלה היתה בידם, ואסמכוהו (אהי) [אהאי] קרא. ואם באמת טועמין ואין בו טעם, גם בפחות סגי. ואם אירע דיש בו טעם אחר ס’, ודאי אסור מה”ת. אלא שכתבו בד”ה לחומרא דקים להו דביותר מס’ למר וק’ למר פוסק הטעם — ואין כוונתם כמו שנראה מלשונם, דלענין מב”מ דרשה גמורה הוא דלבעי ס’ או ק’, דהרי כתבו דמדאורייתא בטל ברוב, ולא כמו שפירש רש”י לולי ילפותא דזרוע בשלה, אלא דרך החלטה כתבו דמה”ת בטל ברוב – ומי חכם ויבין את זאת? חדא דסכ”ס עיקר הדין דריב”ל הוא לקולא, דסמכינן אס’ או ק’ במבשא”מ וליכא קפילא, דמסתמא ליכא טעם הנרגש. וזאת אסמכוהו אקרא דזרוע בשלה, שהוא מב”מ, ואין לו ענין כלל למה דצריכין לידע, דהיינו דבס’ או ק’ אין הטעם נרגש בחיך

ומה שכתבו בד”ה ולחומרא, וז”ל: “ועוד דזימנין פוסק בפחות מס’ או ק’, וא”כ, הא דילפינן לאסור עד ס’ וק’ חומרא בעלמא הוא”, עכ”ל, אינו מובן כלל, דלפי שיטתם, אם באמת פסק הטעם קודם, לא בעינן ס’ או ק’, דהיינו בטעם קפילא ואומר דלא מרגיש. שנית קשה טובא דבמב”מ שכתבו הראשונים ז”ל דמשום לא פלוג אצריכו כן, איך חמור מב”מ דבטל מה”ת ברוב יותר ממבשא”מ דסגי בקפילא? גם לא שייך לא פלוג כלל, כיון דבדאיכא קפילא לא בעינן ס’, הרי מב”מ כמו איכא קפילא דמי. אלא דבזה אני רואה שהתןפות לא סברו דמב”מ אטו אינו מינו גזרו להציך ס’ או ק’, אלא מעיקר הדין הצריכו ס’ או ק’ במב”מ, וכאשר כן הוא ג”כ דעת הרמב”ם ז”ל כמו שאבאר לפנינו. אבל חוץ מכל הנ”ל שיטת התוספות כעשן לעינים וכחומץ לשנים בפירוש הסוגיא בהא דתניא בברייתא זה היתר הבא מכלל איסור ודברי רבא דקאמר לא נצרכה אלא לטכ”ע דקדשים אסור, דנדחקו בדחוקים לא פשוטים, אלא נפלאים ורחוקים הן בלשון הש”ס והן בסברא, וכאשר יראה כל רואה. ואין מן הצורך לבאר כל זאת

וזו שיטת הרמב”ם ז”ל: דמה”ת חד בתרי בטל במב”מ: וכן מבשא”מ, אי לית ביה כזית בכדא”פ, דהיינו טעמא ולא ממשו, מותר מה”ת, דטכ”ע לאו דאורייתא, אלא מדרבנן אסרו במב”מ עד ס’, ותרומה עד מאה, ובערלה וכ”כ עד מאתים, ובאינו מינו, כל זמן שיש בו טעם האיסור, דהיינו שנרגש בחיך. כי כן כתב בריש פט”ו ממ”א, וז”ל:  “דבר אסור שנתערב בדבר מותר מבשא”מ בנ”ט, ומב”מ, שא”א לעמוד על טעמו יבטל ברוב.” ואח”כ מפרש תערובות מבשא”מ כיצד? אם יש טעמא וממשא, דהיינו כזית בכדא”פ אסור מה”ת, אבל פחות מזה, אע”פ שנרגש הטעם, אינו אלא מד”ס, ולוקה רק מכת מרדות, ואח”כ מפרש דין תערובות מב”מ בהלכה ד’, וז”ל:

נפל חלב כליות לחלב האליה ונמוח הכל, אם היה חלב האליה כשנים בחלב הכליות, הרי הכל מותר מה”ת, אבל מד”ס הכל אסור על שיאבד דבר האסור בעוצם מיעוטו, ולא יהיה דבר חשוב שעינו עומדת כמו שיתבאר.

הלכה ה’: ובכמה יתערב דבר האסור ויאבד בעוצם מיעוטו? כשיעור שנתנו בו חכמים, יש דבר ששיעורו בששים, ויש ששיעורו במאה, ויש ששיעורו במאתים.

הלכה ו’: נמצאת אתה (למוד) [לומד], כל איסורין שבתורה וכו’ מבשא”מ בנ”ט, מב”מ שא”א לעמוד על הטעם, שיעורו בס’ בק’ או במאתים וכו’. עכ”ל. העתקתי לשונו הזהב בענין זה כדי שתהיה לפניך, כי ממנו ניקח לדעת שיטתו בתוך הסוגיא

והיא דשיעור ס’, ק’, וק”ק לא נזכר רק על תערובות מב”מ. והטעם של ס’ הוא כדי שיאבד בעוצם מיעוטו, כי הא דחד בתרי בטל מארל”ה מה”ת הוא מצד הדוחק, וכמו טומאה דחויה בציבור. ולכן לבטל לכתחלה חד בתרי אסור לעשות כן מה”ת, וכאשר ביארנו כל זאת בפתיחה הכללית, ולכן אסרו חז”ל לסמוך בביטול איסורים על חד בתרי, והצריכו ששים כדי שיאבד בעוצם מיעוטו, שאין עינו עומדת. ור”ל דאע”פ דבמב”מ אין חילוק, דלעולם לא בטל בשמא ובטעמא, כיון דשוה למבטל, וצריכין ההיתר של ארל”ה גם בס’ וק’ כמו בחד בתרי, מ”מ, לפי מראית העין, יש חילוק גדול, דבחד בתרי ניכר הריבוי של האיסור בתערובות, אבל בנפל לס’, בין ס’ לס”א, אין העין עומדת לומר שנתרבה התערובות. ובתרומה החמירו יותר, ובערלה וכ”כ עוד יותר, מטעם המבואר, ומצאו סמך נאה על עניו זה בזרוע בשלה, דציותה התורה לבשל הזרוע עם האיל, כאשר הזכיר זאת הרמב”ם ז”ל בהלכה כ”א. וזאת דרך סמך בעלמא אמרו, דהרי מה”ת גם חד בתרי סגי. וכל זאת בתערובות מב”מ, אבל באינו מינו הכל תלוי בטעמא, וכל שלא נרגש הטעם שרי גם בלא ס’, וכל שנרגש אסור גם בדאיכא “סמך”, ומדרבנן, (דטכ”ט) [דטכ”ע] דרבנן. וכאן באינו מינו לא הוצרכו לבטל בעוצם מיעוטו כמו במב”מ, וסגי להו בביטול הטעם בלחוד, משום דבאינו מינו, שנשתנה האיסור בשמא ובטעמא, ונהפך לגוש אחר חלף הלך לו האיסור, וכדעת רבנו יונה ז”ל, וכאשר ביארנו זאת בפתיחה, דכן הוא לכ”ע, אפילו לדעת החולקין על רבנו יונה, עיי”ש. ולא הזכיר הרמב”ם ז”ל ביטול ס’ במבשא”מ עד אחר ביאור כל דיני ביטול מב”מ בהלכה כ”ח, חוזר לאינו מינו וכתב “וכבר ביארנו שאם נתן דבר האסור טעמו בדבר המותר נאסר הכל וכו'”, ומסיים “ואם אין שם עכו”ם לטעום, משערין אותו בשיעורו בששים, במאה, או במאתים”, עכ”ל. הרי לך מבואר דעיקר ס’ או ק’ על מב”מ נקבע, ונסמך אקרא דזרוע בשלה. אבל מבשא”מ בטעימת קפילא, ורק במקום דליכא קפילא סמכינן אששים. והוא ממימרא דרבא, אבל לא ממימרא דריב”ל. ותדע עוד, דהרי הרמב”ם מצריך בתרומה ק’, ובערלה וכ”כ מאתים, כמו במב”מ. וע”כ משום דאינו מינו נלמד ממינו, לשער בחד שיעורא משום לא פלוג

והא דקתני במתניתין כיצד משערין כבשר בלפת, הרמב”ם ז”ל בפיה”מ מפרשו דעל אינו מינו קאי, כי הגיד נרגש בירך, אלא דהתנא נותן לן שיעור על הרגשת הטעם, שיהיה נרגש בחיך (כ”כ) [כל כך] כמו שנרגש הבשר שנותן בלפת. אלא מה דקשה טובא לרמב”ם האיך מפרש מה דקתני אח”כ במשנה, בגיד בין הגידין ובחתיכה בין החתיכות בנ”ט, דאין זה שיעור, דהרי באינו מינו בטעימה תלוי, ושיעור ששים לא נזכר כלל. ולא עוד, אלא דלשינא דבנ”ט לשיטת הרמב”ם ז”ל אינו מובן כלל, כיון דעיקר שיעור ס’ או ק’ אמב”מ נקבע, ומשום דאינו ניכר בכמות התערובות מחמת עוצם מיעוטו, ולא משום דהטעם של אינו מינו נאבד בס’. ועוד זאת, דבפ”ב דערלה תנא שיעור ק’ בתרומה ומאתים ערלה וכ”כ, ולמה השמיט שיעור ס’ בשאר איסורין? וזאת גם לשיטת רש”י ז”ל קשה, דסובר דהאי ק’ ומאתים, הן במינו והן באינו מינו, משום דגם רש”י ז”ל סובר דשיעור ס’ עיקרו אמב”מ איקבע. א”כ, מה ראה התנא להשמיט שיעור ס’ בשאר איסורין, הן במב”מ והן באינו מינו? ולדעת רש”י ז”ל, אין לקושיא זו שום יישוב לפע”ד. אלא דבלא”ה יש לתמוה על הרמב”ם, לפי פירושו בהאי כבשר בלפת, דקאי על חוזק הטעם דבעינן שיטעום, למה השמיט דין זה בחיבורו יד חזקה? ניהו דהתנא על ירך שנתבשלה בה גה”נ קאמר, ואנן אית לן אבגבנ”ט, מ”מ במה דקאמר דבעינן שיטעום טעם האיסור כבשר בלפת על כל תערובות מבשא”מ קאי, ולאו דוקא אגיד כמובן. והרמב”ם בחיבורו אדרבה סתם וקאמר בהלכה כ”ט דתרומה טעם ליה כהן, ושאר איסורין סמכינן אטעימת קפילא עכו”ם, ולא הזכיר כלל דצריך שיטעום טעם גמור כמו שדרך ליתן בשר בלפת להטעימו, משמע דכל טעם שנרגש אסור, ודלא כמתניתין דדוקא כבשר בלפת בעינן

ולכן קרוב בעיני לדעת הרמב”ם (ולא לרש”י) דבזמן חיבור המשנה, דהיינו תנאים הראשונים, באמת לא ידעו משיעור ששים, הן במב”מ ומכש”כ במבשא”מ. ובאינו מינו היה בטעימה וכבשר בלפת, ולא כל טעם כ”ד אוסר. והדבר מסתבר, דהרי למאן דיליף טכ”ע ממשרת, ודאי נמי לאו כל דהו קאמר, דהרי התורה דיברה בהווה ממשרת צמוקים במים כדי לעשות ממנו מין לשתות. וכן אם מבב”ח ילפינון טכ”ע, הרי אמרינן לקמן ק”ח ע”א דלאו כל שהוא קאמר, משום דדרך בישול אסרה תורה. והכוונה בזה דדיבר הכתוב בהווה, כדרך שאדם מבשל בשר בחלב. וא”כ, כמו דממועט כ”ש, דאין טעמו נרגש כלל, ה”ה ממועט טעם קלוש, דהרי דרך בישול אינו כן, אלא כדי להרגיש טעם גמור. ורק אי מגע”כ כיליף, אז אפילו בפליטת כלים, שהוא ודאי רק טעם כ”ד, ולא כדרך המשבלין או השורין אסור. אבל תנא דמתניתין, דכבשר בלפת קאמר, דהיינו כדרך שמבשלים בשר כדי להטעים הלפת, ע”כ טעם גמור, (הנותן) [הניתן] בכוונה לתוך המאכל, אוסר. ובב”ח פשיטא דכן הוא, אפילו למאן דיליף מגע”כ, ואפילו הוא דאורייתא כדעת הר”ת, מ”מ בב”ח, דדרך בישול דוקא אסרה תורה, פשיטא דפליטת כלים רק מדרבנן בעלמא הוא, וכאשר הארכנו בזה לעיל בהא דקדרה שבישל בה בשר, עיי”ש. וא”כ הוא, במבשא”מ,(דלא) [לא] מקרי תערובות האוסר רק אם נתערב איסור כפי דרך המבשלים להטעים המאכל בכוונה. וגם זאת לדעת הרמב”ם ז”ל רק מדרבנן, דכן מבואר בריש דבריו בפרק זה, דכל שהאיסור פחות מאחד ששה, שהוא פחות מכדי אכ”פ, אין לוקין עליו, אפילו אכל כל הקדרה. וא”כ, במב”מ, דמה”ת בטל ברובא חד בתרי, ודאי די היה אם אסרו לפי ערך אינו מינו, שהוא כדרך המבשלין ליתן טעם ולא יותר. ולכן קתני שפיר במתניתין גם בגיד בין הגידין וחתיכה בין החתיכות בנ”ט, ור”ל כערך בשר בלפת הנזכר למעלה. ולדעת הרמב”ם ז”ל, דמפרש כבשר בלפת על חוזק טעם הנרגש בחיך, דבעינן להרגיש כבשר בלפת, פשיטא דאין זה ס’ ולא קרוב לו, וממילא דהאי בנ”ט דסיפא, שהוא במב”מ נמי, ע”כ לאו ס’ קאמר, אלא לפי ערך בשר בלפת. ולכן לא קתני במשנה דערלה שיעור שאר איסורין במב”מ, משום דאז לא היה שיעור קבוע אשאר איסורין רק כבשר בלפת באינו מינו, ובמב”מ היה נגרר אחר אינו מינו. אבל בזמן שאחר יסוד המשנה, החמירו יותר לאסור אינו מינו כל טעם הנרגש, וסמכו על גע”כ, דאפילו פליטת כלים אסור, ואז נתחדש ג”כ האי אסמכתא דזרוע בשלה, ולשער תערובות מב”מ בס’. ולכן האי משנה דכבשר בלפת במבשא”מ ובנ”ט במב”מ, לאו הלכתא (הוא) [היא], אלא במבשא”מ אוסר כל טעם הנרגש, אפילו כ”ד. ובמב”מ בעינן ס’ כדי שיבוטל בעוצם מיעוטו. ומזה סמכו אח”כ אמוראי בתראי להתיר גם תערובות אינו מינו בדליכא קפילא בביטול ס’ או ק’ או מאתים, להשוות שיעור הביטול באינו מינו כמו במינו, כי מסתמא הטעם כבר בטל עוד קודם שיעורין אלו. כך הוא דעת הרמב”ם ז”ל. ומי שלבו רחב ויוכל לסלק החומרות מרש”י ורמב”ם ז”ל על אופן אחר כדי (שלו) [שלא] נצטרך לכל מה (שכתבו) [שכתבנו], אחזיק לה טבותא רבתא, ודו”ק

ע”ב גמרא ומי ילפינן מינה והתניא זה היתר הבא מכלל איסור, זה למעוטי מאי וכו’: והתוספות הקשו דהרי שפיר קאמר זה (למיעוטי) [למעוטי] שאר איסורי תורה דאין מבטלין לכתחלה. ועיין ברא”י ז”ל שכתב דהתוספות סברו דביטול איסור לכתחלה אסור מה”ת, וכדעת הראב”ד ז”ל. והוא אמת וצדק דארל”ה בקושי התירו התורה, ומהיכי תיתי נתיר לכתחלה לבטל? ועיין בפתיחה מה שהארכנו בזה, אלא דלפ”ז יש (לישב) [ליישב] קושית התוספות, דהכי פריך דאי נימא דילפינן מהכא ביטול ס’ או ק’ דעדיף מרובא, וכאשר הסביר הרמב”ם ז”ל דנאבד בעוצם מיעוטו, והוה כמאן דליכא, א”כ, נימא דלבטל בס’ שרי גם לכתחלה עכ”פ מה”ת, דניהו דביטול חד בתרי לא, אבל בס’ שפיר דמי אף לכתחלה. וזה נכון מאד, אולם בלא”ה נראה לפע”ד ליישב קושית התוספות, דהרי ביטול איסור לכתחלה אפילו הוא דאורייתא, ע”כ אינו אלא (דעבד) [דאבד] איסורו בביטולו, אבל לא שיהיה התערובות אסור אחר שביטל. וא”כ, כל זאת לא שייך אלא בכוונותו לבטל, אבל הכא דמצוותיה בכך, לבשלה בהדי האיל וליתנה אח”כ לכהן, לא שייך כלל לומר “דעבד איסור בביטולו”, ואין זה דומה לשאר איסורין כמו איסורי מלאכת שבת, דאף שלא בלא כוונה חייב במקום דאיכא פס”ר, דהכא עיקר האיסור כוונת הביטול כדי לאכול האיסור ע”י תערובות. והמעשה של הביטול בלי כוונה זו אין בו איסור של כלום. (ותדע, דאל”כ, איך מצינן למילף טכ”ע מגע”כ, דאפילו אי טכ”ע לאו דאורייתא, שפיר ציותה התורה להגעיל כלי ב”י כדי שלא יתן הבלועה טעם במתבשיל, דהרי הוא כמבטל איסור לכתחלה. ומנ”ל דאם בישל בלא הגעלה דהתבשיל נאסר? וניהו דאינו כוונתו לבטל, מ”מ הוה פס”ר וכמבטל בכוונה. ולכן אמרה תורה להגעיל, אבל לא לאסור בדיעבד כשבישל בלא הגעלתן). ומ”מ קאמר בגמרא דזרוע בשלה חידוש הוא, ופרש”י ז”ל דלכתחלה היתר לבטל איסור, דניהו כיון דציוה כן לבשלה יחד, ודאי דלא עבד איסורא כלל כנ”ל, אבל מ”מ על האי מצוה לבשל יחד שפיר קאמר חידוש הוא דציותה תורה לבשל איסור עם היתר, ודו”ק היטב