דף צ”ט ע”א גמרא, רבינא אמר לא נצרכה אלא למקום חתך ופרש”י ז”ל דבעלמא בכל איסור והיתר המחוברים כגון הוציא העובר את ידו וכגון אבר המדולדל כולן איסורין כדאמרינן בפרק בהמה המקשה ס”ח ע”ב עכ”ל. ואני עומד ומשתומם דלעיל דם ליכא שום זכר מאבר המדולדל לאסור מקום החתך, רק באבר היוצא ומשום דמא שעומד על שפת הרחם אע”פ דאינו בכלל יוצא להיות נאסר מצד בשר בשדה טרפה, אבל גם כלל כל בבהמה תאכלו אינו להיות ניתר בשחיטת האם וכמש”כ דם רש”י ז”ל בפירוש. וא”כ באר המדולדל מאן דכר שמיה שיהיה מקום חתך שלו אסור? שוב ראיתי שהראש יוסף ז”ל נתעורר בזה וציין דברי הרשב”א ז”ל לעיל נ”ז ע”א, ובשו”ע יו”ד סימן ס”ב. והנה הרשב”א באמת כתב כן ולומד דבר זה המא דרבינא דהכא דבכל איסורין מקום חתך אסור, אבל בגמרא דלעיל אין זכר לדבר זה, גם מה שציין סימן ס”ב אני לא מצאתי דין זה לא בטור ולא בשו”ע והדבר צע”ג, ודו”ק

ע”ב גמרא כיצד משערין אר”ה כבשר בראשי לפתות הן לפירוש רש”י ז”ל והן לפירוש הרמב”ם ז”ל בפיה”מ, ר”ה לקולא קאמר דרש”י כתב דבעינן בראשי לפתות בשר הרבה כדי לטעום טעם בשר, ממה דבעינן בזנבות הלפת וכן הרמב”ם ז”ל מפרש דהטעם נרגש בלפת דהיינו בראשי הלפת יותר מבשאר צמחים ואנן בעינן הרגשת טעם הגיד בחיך. ולכן בעינן ביד הרבה כדי שירגיש טעמו בירך. ועכ”פ לדעת שניהם ע”כ זאת השיעור פחות מס’ דכיון דאנן לפי הסכמת אמוראי בתראי סמכינן אששים במקום דליכא קפילא בכל האיסורים, ע”כ דבסימן לא נרגש שום איסור חוץ מדברים החריפים שאינם נאכלין לבדן, אלא מתחלה עומדים לתבל ולהטעים המאכלים, וא”כ א”א לומר דשיעורא דכשר בלפת יהיה מכוון עם ס’, וממילא א”א לפרש גם בנ”ט דסיפא בגיד בין הגידין ובחתיכה בין החתיכות בס’, כמו שפירש רש”י ז”ל דסימן לעולם בעינן, וכאשר הארכתי בזה לעיל אבל לדעת הרמב”ם ז”ל ודאי כן הוא דחכמי המשנה לא ידעו מחומרא זא דס’ בשאר איסורין רק מחומרא דק’ בתרומה וק”ק בערלה וכ”כ וכמש”כ למעלה, ודו”ק

תוספות ד”ה אבגבנ”ט למאי דקימ”ל גה”נ אסור בהנאה וכו’, עיין בזה מה שכתבנו לעיל בריש פרקן, ודו”ק