דף ק

דף ק’ ע”א גמרא וליבטול ברובא, בריה שאני, וכתבו התוספות בד”ה בריה שאני ודבר שאינו [לא] בריה ולא חתיכה ראויה להתכבד בטל ברוב, ואפילו איסור דרבנן ליכא. וכן הוקבע ההלכתא בשו”ע סימן ק”ט. אלא שיש פלוגתת הראשונים, הרשב”א והרא”ש ז”ל, אי שרי לחד גברא לאכול שלשתן. ולא חשו הטור ובעלי שו”ע לשיטת הראב”ד ז”ל המובאה ברשב”א ז”ל, דגם יבש ביבש בעי ס’, ולביטול ברובא דקאמר בגמרא הכוונה ברבייה ע”י ס’, ואע”פ שהב”י כתב דכן נראה דעת רש”י ורמב”ם ז”ל. והרא”י ז”ל כתב דלא מצא כן ברש”י. ואני אומר דאלו היה נחתו וירדו לסוף דעתם של רש”י ורמב”ם ז”ל, ודאי דהיו פוסקים כמותם, [ו]בפרט לחומרא, דהרי ביארנו למעלה (דשיטת) [דשיטות] רש”י ורמב”ם ז”ל לענין זה שווין, דעיקר קביעת שיעור ס’ הוא על תערובות מב”מ. וכמו תרומה במאה וערלה וכ”כ במאתים, כן כל שאר איסורי תורה בס’ במב”מ, (וסמכוכו) [וסמכוהו] על קרא דזרוע בשלה. וע”כ טעם חז”ל להצריך יותר מחד בתרי, משום דארל”ה רק בקושי התירה התורה, (והצרכו) [והצריכו] ס’ ק’ ומאתים כדי שיבוטל האיסור בעוצם מיעוטו, לא בטעמא, דהרי במב”מ בלא”ה ליכא טעמא, אלא שאין העין עומדת עליו כמש”כ הרמב”ם ז”ל, והוא בכמות שאין הריבוי ניכר, הכל כמו שביארנו למעלה. וא”כ, פשיטא דאין חילוק בין לח בלח ליבש ביבש, וכמו בתרומה וערלה, דלכ”ע גם ביבש ביבש בעינן ק’ וק’ ק’, ה”ה בשאר איסורין בס’, דאין חילוק. כי רק לשיטת התוספות, דעיקר שיעור ס’ על אינו מינו הקובע, ומשום דבס’ (שערו) [שיערו] דתו לא נרגש הטעם, ובמב”מ רק משום אינו מינו גזרו להצריך ג”כ ס’, אז שפיר מחלקים בין תערובות לח ליבש, אבל לשיטת רש”י ורמב”ם ז”ל, אין כאן מקום לחלק כלל. ומאחר שכפי שביארנו למעלה שיטת הרמב”ם ז”ל היא המחוורת, וגם רש”י ז”ל בפירוש הסוגיא נטה עליה, עכ”פ בזה דשיעור ס’ על מב”מ הוקבע, ונלמד מזרוע בשלה, לא ידעתי איך נוכל להקל נגדם. ולפי ביאורנו דלעיל, דלדעת הרמב”ם ז”ל משנתנו באמת לא סברה שיעור ס’ בשאר איסורין רק ק’ בתרומה (וק”ק) [וק’ ק’] בערלה, דהרי לא נזכר שיעור ס’ לא במשנה פ”ב דערלה ולא הכא, רק שיעור כבשר בלפת באינו מינו, והוא הרבה פחות מס’. ובגיד בגידין בנ”ט כשיעור בשר בלפת, והוא כדי שלא תחלוק בין השיעורין, ממש כשיטת התוספות. אלא דאנן ס”ל כברייתא דריב”ל משום בר קפרא דשאר איסורין מצאו חז”ל ג”כ סמך להצריך במב”מ ס’, כמו שמצאו בתרומה סמך על מאה, מקרא דאת מקדשו ממנו. וא”כ הוא, פריך שפיר על תנא דמשנתינו, ולביטול ברובא, וברובא ממש דביבש ביבש ליכא טעם להצריך שיעור של אינו מינו, וכדעת התוספות, וכן מתפרש מה שהביאו סוגיא (דב”מ) [דבבא מציעא] דף מ”ב דקאמר על מעשר דבטל ברובא, דהיינו לפי סברת תנא דמשנה. אבל אנן, דבעינן ס’ במב”מ מעיקר הדין, שוב ממילא גם ביבש בעינן שיעור זה. והראב”ד ז”ל, דנדחק לפרש דברובא דקאמר בגמרא ברבייה קאמר, הוא משום דמסתמא בשיטת רש”י ז”ל אזיל, דס”ל דבנ”ט דקתני במתניתין היינו ס’, ושיעור דכבשר בלפת הוא דוקא על גיד בירך נאמר. וא”כ, גם התנא דמשנה סובר דבעינן ס’ במב”מ. ולישנא דנ”ט מושאל ואינו מדוקדק, וכמש”כ למעלה בשיטת רש”י ז”ל. ולכן צריכין לדחוק דהא דפריך וליבטול ברובה ברבייה קאמר, אבל לרמב”ם ז”ל אין צורך לשום דוחק כנ”ל, ודו”ק היטב

תוספות ד”ה שאני חתיכה הואיל וראויה להתכבד, בסה”ד, וי”ל דהכי פריך וכו’ א”כ לא לתני חתיכת בב”ח, כיון דכבר אשמעינן הכא דחתיכת איסור לא בטלה משום (דהוה) [דהוי] דבר שבמנין, עכ”ל: התוספות לשיטתייהו, דסברו לעיל דגם (תחיכת) [חתיכת] חטאת טמאה הוה חהר”ל, שפיר כתבו דה”ה בב”ח נלמד מנבלה, אבל לפי דעת הרשב”א והריטב”א ז”ל, שכתבו דחטאת טמאה הוה כחתיכה שנאסרה מכח בלועה, וכוונתם לדעתי דחרל”ה לא מקרי אלא בשנאסרה מתחלית ברייתה, כמו בריה, דלא מקרי אלא מה שנאסר מתחלת ברייתו. ולכן גם בב”ח לא נלמד מנבלה, דהרי ע”י בישול ובליעת הטעם נאסר, ולולי איסור הנאה הוה שפיר בטלה. אבל גם לפי דעת התוספות י”ל דאיצטרך לאשמעינן חתיכת בב”ח למ”ד אפשר לסחטו מותר, דהרי פלוגתא דתנאי איכא בזה לקמן ק”ח, עיי”ש. ולהאי מ”ד ודאי דאית ליה דין כחתיכה שנאסרה רק ע”י בלועה. ומ”מ קאמר התנא דלא בטלה כיון דכמות שהיא עתה קודם שנסחטה אסורה בהנאה. ועיין ברא”י ז”ל שחקר לדידן דפסקינן בכל איסורין דחענ”נ, למה לא תהיה לחתיכה שנאסרה ע”י בלועה דין חהר”ל? ואע”פ דחענ”נ בשאר איסורין, חוץ מבב”ח אינו אלא מדרבנן, מ”מ הלא גם באיסורי דרבנן אסרינן התערובות משום חהר”ל. ולפע”ד, נראה משום דחתיכה שנאסרה ע”י בלועה, אע”פ דנעשה נבלה ובעינן ס’ נגד כולה, מ”מ לא מצי אוסר בפליטתה רק כשהאוסר דמעיקרא מצי הולך עמה, הרי דלא לכל מילי חשובה כגוף האיסור. ולכן גם לענין חהר”ל לא נחשביה כגוף האיסור, אבל בב”ח, אפילו למ”ד אפשר לסחטה מותר ולא מצי אוסרת בפליטתה, רק כשטעם החלב הולך עם פליטת הבשר, מ”מ כיון דאסורה בהנאה, כגוף האיסור תחשב לענין חהר”ל, ודו”ק”

בסוגיא (דחענ”נ) [דחתיכה עצמה נעשה נבלה] עיין מה שכתבנו לקמן בסוגיא (דט”ח) [דט’ חנויות] דף ק”ח ע”א

ע”ב משנה נוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה: הלשון דאינו נוהג משמע דלית ביה שום איסור גיד כלל, דלא נאמר איסור גיד על טמאה. והנה אם המשנה כר”ש, דדרש מי שגידו אסור ובשרו מותר, ניחא, אבל אי התנא דמשנתינו מטעם אין אחע”א סובר דאינו נוהג בטמאה, וכאשר באמת מסיק כן בגמרא, אז לכאורה יש לראות, והא דוקא לענין מלקות אמרינן דאינו חל אע”א, אבל לאיסורא חל, וכדאמרינן ביבמות דף ל”ב ע”ב דלקברו בין רשעים גמורים אחע”א. ואיך קאמר כאן דאינו נוהג, דמשמע דלא שייך כלל איסור גיד בטמאה? ולא עוד, אלא דקשה יותר לפי מה דאמרינן שם ביבמות דבקטן שנתגדל בשבת אתא איסור טומאה וזרות ושבת בהדדי, כמו כן נאמר דקטן שנתגדל הני בהמות טמאות דאיכא בעלמא עתה נאסרו עליו היום, וגם איסור גיד שלהם עמהם, דהא לגביה בהדי הדדי קאתו, ושוב הוה מוסיף, ומיגו דחל איסור גיד של טמאה אקטנים שנתגדלו בסיני כל איסורי תורה בהדי הדדי נאמרו. ואז לא היה טומאה קדים והיה אסור אהאי דור גם גיד של טמאה. ולמה לא היה כן לעולם? – כן יש להקשות לכאורה. – אבל דע דכל הני איסורים אשר בטבע הענין לעולם באים בזה אח”ז, כמו גיד אטמאה, דלעולם טומאה קדים קודם שנתקשרו אבריו בגידין, או נו”ט אגיד, דלעולם גיד קדים, או בב”ח אחלב, דלעולם חלב קדים וא”א בענין אחר, אשר מה”ט אנו אומרים דהתורה עצמה לא אמרה איסור גיד אטמאה, ולא נו”ט אגיד, ולא בב”ח אחלב, מפני שהתורה לא יאסר דבר ויחזור ויאסור אותו ע”י שינוי שיתהווה אח”כ, שוב אין כאן האי איסור שני לשום דבר, גם לקברו בין רשעים גמורים לא, דהרי האי לאו לא קאי כלל על אותו חלק שנאסר מקודם מצד טבע הענין, וממילא לא שייך לומר בקטן שנתגדל. וכן בשעת מ”ת, דאתו בהדי הדדי, כיון דאנן אגוף הלאו דנין, אי נאמר (איסור) [אסור] גיד הטמאה, כיון דבטבע הענין לעולם טומאה קדים, ולא אסרה תורה גיד שנאסר תמיד קודם שנעשה גיד. ושאני הני איסורים שדברו בהם ביבמות, כמו אחות אשה ואשת אחיו, או שבת טומאה וזרות, דאין בהם קדימה בטבע הענין, כי לפעמים האי קדים ופעמים האי קדים, ורק כשאירע ששניהם באים יחד בזה אח”ז, אנן אמרינן דאין אחע”א ללקות או להביא קרבן על שניהם. בזה שייך לומר אבל לאיסורא בעלמא שפיר חל. ומממילא בקטן שנתגדל חל נמי ללקות, כיון דבמקרה באים בהדי הדדי, משא”כ באיסורים שבטבע הענין באים בזה אח”ז, דלא אסרה התורה מעיקרא השני על הראשון שקדים לו בטבע. וזה ברור אמת וצדק, ולפנינו נדבר עוד מזה בס”ד

ומה”ט בהני איסורים שבטבעם באים בהדדי, כמו לאו דשרצים דאמרו ז”ל דלוקה חמש ושש ושבע במכות דף ט”ז, אין להקשות למה לוקה משום כל הני ולא נאמר דלאיסורא בעלמא נאמרו, ולא ללקות (תרתי) [חמש] ושש ושבע. ונפקא מינה לקברו בין רשעים גמורים, או בחולה שיב”ס, להאכיל אותו הקל הקל, דזה ליתא, דכל שאסרה התורה ממילא לוקה משום דעבר אמימרא דרחמנא, ולא שייך לחלק בין מלקות לאיסורא בעלמא רק בהזדמן במקרה שני איסורים כנ”ל, ודו”ק היטב

ע”ש אר”י והלא מבני יעקב נאסר ועדיין בהמה טמאה מותרת להם, עיין (בת”ח) [בתורת חיים] וברא”י דמוכרח מגמרא דמטעם חמור קאתינו עליה, אבל אין לומר כיון דמבני יעקב נאסר גם בטמאה תו לא תשתרי. זה אינו דכיון דבמ”ת נתחדשה ההלכה, דבהמה טמאה נאסרה, גם דאין אחע”א, ממילא דלא חייל גיד אטמאה. אלא דלפ”ז קשה טובא הפיה”מ להרמב”ם דמפרש דלעולם גם לרבנן נאסר גה”נ לבני יעקב, אלא דפליגו אר”י באמרם שאין אנו (מקיימן) [מקיימין] המצות שנצטוו קודם מ”ת לאבותנו, אלא מפני שנתחדשו בסיני, כמו אבמה”ח ומילה וכן גה”נ, ויש לתמוה סכ”ס מה השיבו רבנן לר”י, דשפיר מצי מודה להו בכלל זה? אבל מ”מ כל שנצטוו קודם הדיבור חמור מקרי, וכמו שמבואר ביבמות דף ה’ ע”ב דלא מצינן למילף (עדל”ת) [עשה דוחה לא תעשה] ממילה ותמיד, שכן ישנו קודם הדיבור, הרי דחמור מקרי מה שישנו קודם הדיבור. אלא דשם ביבמות ראיתי בהגהות הגאון ר”צ חיות ז”ל שהקשה והא גם יבום נהג קודם הדיבור ביהודה, והביא שם דברי הריטב”א שכתב דאע”ג דיהודה ואבות נוהגין ביבום, לאו מתורת חיוב אלא כמו שקיים א”א כל התורה, וכתב הגאון ז”ל דבזה ניחא דהרמב”ם פ”ט ה”א מהלכות מלכים דמונה והולך המצות של אה”ר ונח ואבות, השמיט יבום. ופלא על הגאון ז”ל דהעביר עיניו דהרמב”ם שם הזכיר מעשר ביצחק, ותפלות שתקנו האבות. והלא אלו ג”כ מצד עצמם עשאן, ולא ע”י ציווי השם, ולא עוד אלא דגה”נ כתב הרמב”ם ז”ל שם, דיעקב חדשו, ולא כמו מילה שנצטווה עליה א”א, עיי”ש בכ”מ שכתב ג”כ דמלשון הרמב”ם מוכח כן. וא”כ, קשה למה השמיט יבום. אלא דלענינו עכ”פ ניחא דלרבנן דר”י לא מקרי גה”נ חמור כמו מילה ותמיד, דהני ציווים הוו, משא”כ גה”נ, דאינו אלא מנהג יעקב ובניו, אלא דמלשון הפיה”מ משמע דמשוה גה”נ למילה, ואבמה”ח, ודו”ק

ודע דדעת הרמב”ם ז”ל הנ”ל הוא נגד הש”ס בהרבה מקומות: א’) לקמן בגמרא מביא ברייתא דאמרו לו לר”י וכי נאמר ע”כ לא יאכלו בני יעקב, הלא לא נאמר אלא בני ישראל, ולא (נקרא) [נקראו] ב”י עד סיני. ולדעת הרמב”ם תקשו לדנפשם, הלא גם המה מודים דנאסר עוד לבני יעקב, אלא שבסיני נתקיים האיסור מחדש. ב’) לעיל צ”א ע”א דרש ריב”ח טבוח טבח והכן, והכן טול גה”נ בפניהם כמ”ד גה”נ נאסר לב”נ, הרי מפורש אומר דלאידך מ”ד, דהיינו רבנן דר”י, גה”נ לא נאסר כלל לבני יעקב. ג’) בסנהדרין נ”ט ע”א אמר ריב”ח דכל (מצוה) [מצוות] שנאמרו לב”נ ולא נשנית בסיני לישראל נאמרו ולא לב”נ. ואנו אין לנו אלא גה”נ ואליבא דר”י, ולדעת הרמב”ם הלא גם לרבנן נאמרה לב”נ, דהיינו בני יעקב ולא נשנית, וממילא לישראל נאמרו. אלא דלפע”ד היה ליה לרמב”ם ז”ל הכרח גדול לשיטתיה מקרא גופא, דהנה בהאי קרא דלא יאכלו ב”י את גה”נ מסיים במלות “עד היום הזה”, ואיך אפשר לומר דהאי לא יאכלו דרך ציווי נאמר, ובסיני דהאי “עד היום הזה” ע”כ מורה דלא יאכלו דרך סיפור קאמר, דבני ישראל אינם אוכלים את גה”נ עד היום הזה. אלא דכל שלא אכלו הם ממילא אסירא גם לן בסיני, משום מי איכא מידי, דיצאו מקדושה חמורה לקדושה קלה. וע”כ נצטווינו על גה”נ בסיני. ופלא בעיני שכל חבל המפורשים, ראשונים ואחרונים, העבירו עיניהם ממקרא מלא הלזה, שהוא מסייע לדעת הרמב”ם ז”ל. ומה”ט היה סובר הרמב”ם דגם לבני יעקב לאו בתורת ציווי נאסר להם, רק שהתורה ספרה לנו שיעקב ובניו נהגו בו איסור שלא לאכלו, ואנו מסתמא נצטווינו בסיני על גה”נ מטעם מי איכא מידי, ונרמז בתורה משום דכתיב בני ישראל, ועיין עוד לקמן בדף שאח”ז, ודו”ק

גמרא וסבר ר”י אחע”א, והתניא ר”י אומר יכול תהיה נבלת עוף טמא מטמא בגדים בבית הבליעה, ת”ל נו”ט לא יאכל לטמאה בה, מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה, יצא זו שאין איסורו משום ב”ת נבלה אלא משום ב”ת טמאה

עיין במהרש”ל ומהרש”א ברש”י ד”ה ת”ל, וכפי המבואר במסכת מעילה דף ט”ו פליגו רב ולוי אי איסור נבלה חל אאיסור טמאה. והרמב”ם בפ”ד ממ”א הי”ז פסק כרב, דנבלות הטמאים עם הטהורים לא מצטפרין, וכן פסק בריש הפרק, דמינים הטמאים, שאין שחיטה מועלת בהן, אינו לוקה [עליהם] משום נו”ט אלא משום אוכל בשר טמאה. וע”כ משום דנו”ט לא כולל ולא מוסיף הוה כדי שיחול על איסור טמאה. אלא דהרמב”ם סותר א”ע בזה, דבפ”ב בסופו, הביא מימרא דר”ז בריסק נמלות, והביא אחת שלמה עד שנעשה כזית, לוקה שש, חמש משום נמלה ואחת משום כזית מנבלת הטמאים. (וה”ה) [והרב המגיד] הניח סתירה זו בצ”ע, והכ”מ כתב בכוונת הרמב”ם דלאו דבשני שרצים קאמר, ולא לאו דנבלה, והלח”מ תמה עליו מאחר דכבר חייב על כל שמות המפורשים בתורה, איה האי לאו מיוחד על בשר שרצים? ולפע”ד נראה לקיים דברי הכ”מ ז”ל, דבלא”ה יש לתמוה דאפילו נימא דאיסור חל על איסור, לאו דנבלה גם בשרצים המאוסים, כמו נמלה, מנ”ל? דהא אמרינן בע”ז דף ס”ח ע”ב, דלאו דשרצים חידוש הוא, משום דבדילא אינשא מניה מחמת מיאוס, ואיך נחייב עוד משום לאו דנבלה דלא כתיב בהוא בפירוש? בפרט בלאו דנבלה, דכתיב ביה לגר אשר בשעריך תתננו, הרי דבעינן ראויה לגר, והני שרצים הלא אינם ראוין לגר מקרי, מצד דבדילי אינשי מינייהו. ועיין ברמב”ם שם הלכה כ”א וז”ל: “זה שאמרנו בפרק זה שאוכל כזית, כשאכל כזית מבריה גדולה וכו’, אבל האוכל בריה טמאה בפ”ע, הרי זה לוקה אפילו היתה פחותה מן החרדל וכו’, ואפילו סרחה הבריה ונשתנית צורתה, הואיל ואכלה כולה (לוקם) [לוקה]” עכ”ל. וכתב (ה”ה) [הרב המגיד] דמה שכתב ואפילו סרחה הבריה וכו’ הוא בשלא סרחה והבאיש עד שלא תהיה ראויה לאדם, אבל אם סרחה כ”כ  כבר (ביאור) [ביאר] רבינו בפי”ד דכל שאכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש, שבטל ממאכל אדם, ה”ז פטור. וכן הוא, דהלכה כר”ש דאמר נבלה (שאינו) [שאינה] (ראוי) [ראויה] לגר (אינו קרוי) [אינה קרויה] נבלה, כמו שיתבאר שם עכ”ל. ואני תמה על דבריו ז”ל, דמה ראיה מנבלה? אדרבה משם ראיה להיפך, דהרי בשקצים המאוסים גם ר”ש מודה דנטלפ”ג אסור, כמבואר שם בגמרא ע”ז הנ”ל. וכן יש להוכיח מפסק המחבר ביו”ד סוף סימן ק”ד שכתב דדברים המאוסים כנמלים וזבובים ויתושים, שכל אדם בודל מהם למיאוסן, אפילו נתערבו בתבשיל ונימחו גופן לתוכן, אם ההיתר רבה עליו מותר, והוא מרשב”א שכתב דבהני אין לך בו אלא חידושן לאסרן בעין מגזה”כ, אבל לא לאסור תערובתן. וא”כ, ה”ה לחומרא נמי, דכל שהוא בעין, אפילו נסרח, אסור, דאין ללמוד מנבלה דבעינן ראויה לגר, כיון  דהרי בלא”ה אינם ראוין לאדם, ומ”מ התורה אסרתן. וכבר חולק הפר”ח בסימן ק”ג על האי ה”ה, וכתב דבהני שקצים, אפילו נסרחו, לוקין עליהן, (וכפשטת) [וכפשטות] דברי הרמב”ם ז”ל. ולפ”ז קשה טובא לאו דנבלה בהני נמלים שאינם ראויין לאדם בלא”ה ליתא, דהא בנבלה בעינן ראויה לגר, והני אינם ראויין לגר. ואל תשיבנו דהאי אינו ראויה לגר דוקא בנסרחה אח”כ קאי, ולא למעט שקצים הנימאוסים בטבעם, דזה ליתא, דהא שם בע”ז קאמר דלר”מ אתא קרא למעט סרוחה מעיקרא, ולר”ש סרוח מעיקרא לא צריך קרא, וא”כ, לכ”ע קשה (נמעט) [למעט?] מהאי קרא איסור נבלה משקצים המאוסים שאינם ראוין לגר, אלא ודאי למ”ד אאחע”א לא צריך למעט, ולמ”ד אחע”א באמת נמעט הן סרוח והן שקצים המאוסים, דשניהם אינם ראויין לגר. ומוכרחים אנו לומר דאיכא לאו מיוחד לבשר שרצים, ולפע”ד, נראה לבאר זאת עפ”י מה שכתבו התוספות מכות ט”ז ע”ב ד”ה ריסק ט’ נמלים, דמש”ה בעינן אחד חי, דהיינו שלם, ולא סגי בכזית, משום דאיכא כמה לאווין דלא כתיב בהוא אכילה, כמו ואל תשקצו את נפשותכם בכל השרץ וכו’, (ואל) [ועל] אלה לא לקי עד שאוכל שרץ שלם. וא”כ, י”ל בהני דכתיב לא יאכל, הוא לאו מוסיף על כזית בשר השרצים, אף דליכא שרץ שלם. וכל דאיכא תרתי, שלם וגם כזית, לוקה משום שרץ ומשום בשר מן השרץ, ומיושב שפיר דעת הרמב”ם ז”ל, וכפירוש הכ”מ ז”ל, ודו”ק

ודע עוד דלפי מה שהארכתי במ”א (עיין בפתיחה עיקר יוד וי”א) דנבלה שמתה מאליה גם ב”נ מצווה עליה, וכדדרש בפסיקתא מכל החי דכתיב בנח לאפוקי מתה מאליה, והוכחתי דעה זו מכמה ראייות מוכרחות כראי מוצקות, יש לעיין למה לא יחול נבלה אטמאה או גה”נ וכדומה מצד איסור מוסיף לב”נ. וצ”ל דבאמת לא דיברו אלא מנבלה שהוא בשר נחירה, או נשחטה בפיסול, דהני נתחדשו לקרוא נבלה כשנכנסו לארץ ונצטוו על השחיטה, כאשר ביארתי זאת בארוכה שם בפתיחה. וזאת רק לישראל נאמרה, אבל מתה מאליה באמת חל גם אטמאה, ודו”ק

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s