דף ק”א

דף ק”א ע”א גמרא, מאן תנא דאיסור כולל באחע”א לית ליה ואיסור כולל באיסור חמיר אית ליה. הנה רש”י ז”ל מפרש דאה”נ מקרי מוסיף, דכמו דאם האיסור מוסיף גברא מקרי מוסיף, ה”ה דאם  מוסיף איזה חומר, כמו הנאה, מוסיף מקרי. והתוספות הקשו עליו מלקמן קי”ז ע”ב דפריך לשמואל וסבר שמואל אחע”א, והא התם בב”ח אחלב הוה איסור מוסיף משום דאסור בהנאה, אלא ודאי דחומרא זו לא משוה ליה להיות איסור מוסיף. אלא דהרמב”ם ז”ל בפיה”מ בכריתות, בנקודה נפלאה שלו, מיישב קושיא זו ע”י שמכריע בין שתי שטות הללו באמרו דלעולם איסור הנאה מקרי מוסיף, אבל דוקא אם האי איסור הנאה אינו נצמח מן איסור אכילה, רק הוה איסור בפ”ע, כמו בהקדש דאיסור מעילה אינו תלוי באיסור אכילה, דהא מועלין גם בעור וקרן העולה. ולכן אמרינן כיון דאיסור הנאה חל על כרחו, דאין כאן מי שיעכבנו מלחול, לכן מושך עמו גם איסור אכילה לחייב תרתי. אבל בב”ח וןשאר איסורין (הדומה) [הדומים] לו, דכל עצמיות אה”נ נמשך מאיסור אכילה, ואם אין כאן איסור אכילה אין כאן אה”נ, איך נאמר מגו דאיתוסף הנאה וכו’, אדרבה מיגו דלא חל איסור אכילה גם איסור הנאה ליכא, ואין זה אלא איסור חמור בעלמא ולא מוסיף. והנה הסברא הלזו באמת נקודה לפלאה, וראויה למי שאמרה, וכן מוסבר ענין מוסיף ברש”י כאן דוק ותשכח. ומה”ט איסור כרת לא מקרי מוסיף כמו שנראה מדברי התוספות שהקשו על רש”י ז”ל, דמה פריך הש”ס לקמן לר”י ניהו דאיסור כולל ל”ל, יבא טומאת הגוף, שהוא בכרת, ויחול על טומאת בשר, שהוא בלאו, דלמא ר”י לענין לקברו בין רשעים גמורים דחל. וא”כ, גם בב”ח נימא דהא לענין לקברו וה”ה לענין להאכיל לחולה שיב”ס, הרי חל, וממילא דאסור בהנאה, שוב הוה מוסיף, דמיגו דאיתוסף הנאה איתוסף גם אכילה ולמלקות. הן אמת דלפי מה שכתב הלח”מ בפ”ט ממ”א הלכה ויו, דכל שאין מלקות על הנאה לא מקרי מוסיף, לא קשה מידי אלא דדברי הלח”מ תמוהין, דהוא ז”ל רצה לתרץ בזה דעת הרמב”ם שפסק בסוף פ”ד דהקדש הוה מוסיף מצד א”ה, ובב”ח פסק דלא חל אחלב ואנבלה, ולכן מחלק כנ”ל. והוא פלא, כי לא היה באותו שעה נגד עיני הגאון דברי הרמב”ם בנקודה נפלאה שמתרץ קושיא זו באופן הנ”ל, הרי דלא מחלק הרמב”ם בין איכא מלקות על הנאה או לא. וא”כ, קושיתי במקומה עומדת, דכיון דחל לקברו, הרי איכא איסור הנאה נמי, ושוב איכא מוסיף. אבל כבר כתבנו בריש דברנו דלא שייך הא דלקברו דחל אלא באיסורין דבאי דרך הזדמנות זה אח”ז והיה אפשר לבוא להיפך, אבל כגון בב”ח אחלב ואנבלה דלעולם חלב ונבלה קדים ואשר מה”ט אין במציאות לעולם שיהיה בב”ח תחלה ואח”כ חלב ונבלה בזה אין כאן שום איסור גם לקברו, לא. וזה ברור

ואם כנים אנחנו בדברנו נצמח לן יישב נכון על שיטת רש”י ז”ל לקמן דפריך בגמרא וריוסה”ג איסור כולל ל”ל, והא תניא שבת ויוכ”כ וכו’, ופרש”י ז”ל דאע”ג דאיסור ב”א הוא, מאן דלית ליה איסור כולל גם איסור ב”א ל”ל. והקשו בתוספות דהא מבואר בגמרא יבמות ל”ג ע”ב, דיותר מסתבר איסור ב”א מאיסור כולל. ולפי הצעתנו דלעיל י”ל דהש”ס מוכיח דריוסה”ג ע”כ ל”ל ב”א, כמו דל”ל כולל. דהנה התוספות יבמות ל”ג ע”ב ד”ה אר”י כתבו דנבלה מקרי חמור שכן מטמאה, והנה התוספות לשיטתייהו דגם א”ה רק חמור מקרי ולא מוסיף, אולם לדעת רש”י ורמב”ם, דא”ה מוסיף מקרי, למה לא נימא גם טומאה מקרי מוסיף מיגו דמוסיף טומאה חל נמי לגבי אכילה. ואיך אמרו חכמים, שהמה ריוה”ג, דנבלה אגיד לא חל, והקדש ושוה”נ חל אגיד. וידעתי מה שכתב הנו”ב בזה, וכן הטעם המלך, אבל [קל”ג] אין סברתם דתרי מילי ננהו מתקיימת לדעת הרמב”ם, אדרבה הנאה גבי הקדש מש”ה מוסיף מקרי, משום דלא תלי באכילה. אבל הנכון בזה הוא דלסברת הרמב”ם לכן לא מקרי טומאה מוסיף אגיד, משום דבאמת אי נבלה לא חייל אגיד, גם טומאה ליכא, דגה”נ של נבלה (אינה) [אינו] מטמא. ובאמת סובר כן ריוסה”ג בפסחים בסוגיא דחזקיה ור”א, ומשום דאין איסור נבלה חל אגיד עיי”ש בגמרא ובאחרונים. וא”כ,  שפיר לא מקרי מוסיף. אמנם כם יש במציאות דיחול נבלה אגיד באיזה אופן, שוב לעולם איכא טומאה עכ”פ, דהרי אז חל לקברו בכל אגפין כמש”כ לעיל, וממילא דהוה מוסיף. אמור מעתה בנבלה שנתנבלה עם יציאת רובא של הולד דאתא גיד ונבלה בהדי הדדי אם נאמר דבב”א חל, איכא מציאורת איסור נבלה אגיד, ושוב גם בשאר נבלות חל עכ”פ אגיד לקברו, וממילא דמטמא כנבלה. וכיון דמטמא הוה מוסיף, ואיך קאמרו חכמים דנבלה אגיד לא חל כיון דמוסיף אית להו, הרי גם ב”א לית להו ולא חל נבלה אגיד אפילו בנתנבלה בשעת יציאת רובו. וכיון דלעולם גיד קדים ממילא דגם טומאה ליכא אגיד, ולא מקרי מוסיף ולכן שפיר פריך משבת ויוה”כ דריוסה”ג ע”כ כי היכי דל”ל כולל ל”ל איסור ב”א, והבן

אלא מה דקשה לי על הרמב”ם ז”ל הוא איך פסק במבשל חלב או נבלה בחלב דלוקה על בישולו ולא על אכילתו, דלמה לא מקרי מוסיף כיון דחל איסור בב”ח לגבי בישול, הרי חל נמי לגבי אכילה וכחד לישנא בגמרא לקמן דף קי”ד ע”ב? אבל דעת הרמב”ם ז”ל בלא”ה בעיני תמוה טובא, דהוא ז”ל מביא שם בהלכה ב’ איסור אכילת בב”ח מק”ו מבישול, דשתק הכתוב מאכילה מפני שאוסר הבישול, שהוא אחת מצורכי אכילה, וק”ו אכילה עצמה. והוה כמו ששתק מבת מאחר שאסר בת הבת. ולפ”ז היה לו לפסוק כאן כהאי לישנא וכהאי מ”ד דקאמר מדלא לקי אאכילה גם אבישול לא לקי, דאיך אפשר ללקות אבישול אם כל עצמיות הבישול לא נאסר אלא מפני האכילה? והוא פלא והפלא, לית נגר ובר נגר ליפרקינהו, ודו”ק

ע”ב גמרא והתניא שבת ויוה”כ וכו’: הנה שיטת התוספות הוא דהש”ס ידע מיד דשבת קדים משום דקביעא וקיימא, ולכן פריך וכי ל”ל לריוסה”ג כולל, דהא מחייב איוה”כ משום כולל. וקשיא לי דאפילו אם נימא כן, מ”מ קשה: מה פריך הש”ס דהנה לקטנים שנתגדלו בהאי יוה”כ, ליכא למימר דשבת קדים, דהא עליהם לא חל שבת, רק בעשרה בתשרי, כיון דלולי שהוא עשרה בתשרי עדיין לאל באו לכלל גדלות. וכיון דלהני ע”כ בא שבת ויוה”כ בב”א, שוב הוה מוסיף לכ”ע מיגו דחל אהני שנתגדלו היום. וזה הערה נפלאה

ע”ש אלא א”ר, שמדא הוה ושלחו מתם דיומא דכפורי דהאי שתא שבתא הוא: והקשה הריטב”א בשם התוספות, איך אפשר שבטלו יוה”כ משום גזרה? והא בשעת גזרה אפילו אערקתא דמסאניה יהרג ועל יעבור וכו’. ותירץ דקידוש החודש בבי”ד עשה הוה, ועל זה יעבור (ועל) [ואל] יהרג, והאוה”ע גזרו שלא לקדש חדשים, עיי”ש. כוונתו דכל שלא קדשו בי”ד חדשים, ליכא מועדים כלל. והא דהוצרך לומר דהגזרה היתה שלא לקדש חדשים, ולא ניחא ליה דלעולם הגזרה היתה על יוה”כ לבטלו, אלא דהמה עשו עצות בנפשם שלא לקדש חדשים כדי שלא יצטרכו למסור נפשם על יוה”כ, נראה מזה דכל שהיתה הגזרה על יוה”כ, לא היה רשאי להם להנצל ממסירת נפש ע”י ביטול מ”ע של קידוש החדשים. אלא דקשה, אם לא גזרו על יוה”כ, למה קבעוהו על שבת דוקא להתעות בו ולבטל עונג שבת, ולא קבעוהו באחד מימי החול? וצ”ל דכוונת הריטב”א ז”ל דלעולם כוונת הגזרה היתה לבטל המועדים, וגזרו על הבי”ד שלא לקדש החדשים עדי שיבוטלו המועדים ממילא, ומ”מ לא היו צריכין למסור נפשם ע”ז, כיון דעיקר הגזרה היה על העשה דקה”ח, והמועדים ממילא יתבטלו. או אולי י”ל דאע”פ שלא קדשו החדשים מ”מ לפי החשבון נפל יוה”כ על שבת, ולכן ציוו לשמרו בתורת יוה”כ שלפי החשבון, אף שלא נתקדשו החדשים. ובזה היה ניחא מה דקשי לי דמה אתא רב יצחק לאשמעינן דביוה”כ כזה, דלא חייב חטאת עליו? פשיטא, דדוחק לומר דקאתא לאשמעינן לאפוקי מקושית התוספות ד”ה יוה”כ, דתירוצם פשוט כ”כ עד דלא אירך רב יצחק למימר דשגג בו שפטור. אבל אם נאמר דבאמת לפי החשבון נפל יוה”כ דהאי שתא אשבת, רבותא גדולה קמ”ל, דכל שלא קשו הבי”ד חדשים נתבטלו המועדים, ולא מהני החשבון לקבוע מועד, ודו”ק

ע”ש תניא אמרו לו לר”י וכי נאמר ע”כ לא יאכלו בני יעקב וכו’, ולא נקראו בני ישראל עד סיני, אלא בסיני נאמר אלא (שככתב) [שנכתב] במקומו לידע מאיזה טעם נאסר להם עכ”ל הגמרא. כבר כתבתי לעיל דלפיה”מ לרמב”ם דגם לרבנן נאסר גה”נ לבני יעקב, ע”כ האי ברייתא משובשתא היא. והוכלת הרמב”ם ז”ל הוא ממה דכתיב “עד היום הזה”, דא”א להיות ציווי. ועתה אני מוסיף בתימא על האי ברייתא, דהנה הש”ס פריך מתיב רבא, “וישאו בני ישראל את יעקב אביהם”, ובהגהות ש”ס ווילנא הקשו דהיה ליה להביא עוד פסוקים קודמים כמו “ויבאו בני ישראל לשבור אוכל”, ועוד שם. וכל זאת אינו אלא דקדק בעלמא, דבמה שנדחק הש”ס לתרץ ולחלק בין קודם מעשה ולאחר מעשה מתיישב הכל. אבל אני תמה הקרא מה יענו למקרא מלא במעשה דדינה שהיה קודם המעשה, והתם כתיב כי נבלה עשו בישראל, הרי דגם קודם המעשה נקראו ישראל

עוד אני תמה דלעיל דף נ”א ע”א איתי: אמר ריב”ח מאי דכתיב דבר שלא ביעקב נפל בישראל, דבר שלא ביעקב זה גה”נ, ונפל בישראל שפשט איסורו בכל ישראל. ועיין במהרש”א שמפרש דבר שלא ביעקב קאי על המעשה שאירע ביעקב עם המלאך, ופשט בישראל כי סיבה זו גורמת שנאסר גה”נ לישראל. והוא פלא והפלא דמה זה שקאמר “זה גה”נ”, והוול”ל  “זה תקיעת כף הירך”. וכן קאמר “בכל ישראל”, ולא די לו לישנא דקרא שנפל בישראל. ורש”י ז”ל בפירוש כתב דעיקר הדרש הוא דדבר הנשלח ביעקב, דהיינו איסור גה”נ בנתפשט “בכל ישראל” מדייק האי בכל ישראל לומר, דניהו דרק יעקב הנהג כן, נתפשט איסורו לא רק על בניו לחוד, אלא שנשאר חק עולם בכל ישראל. והמהרש”א ז”ל, נראה דרצה לפרש האי מימרא אליבא דרבנן דסברו בסיני נאמר. אבל זה ליתא, וצ”ל דמה דקאמר בש”ס על אידך מימרא דריב”ח דדרש “טבוח טבח והכן”, טול גה”נ בפניהם דאתא כמ”ד גה”נ נאסר לב”נ, קאי נמי אמימרא הקודמת. והש”ס קאמר לה הא “כמ”ד גה”נ נאסר לב”נ”, ולא ריב”ח. אלא דלפ”ז מה השיבו כאן רבנן לר”י? והא לא נקרא בני ישראל עד סיני. והא גם לר”י הפירוש בקרא “על כן לא יאכלו בני ישראל את גה”נ עד היום הזה”, ר”ל מאז שאירע המעשה ועד היום הזה, אינם אוכלים. ועתהכבר נקראו ישראל כאשר כתב משה את התורה, וכיון שהוא מספר שמאז ועד עתה אינם אוכלין, יפה קרא אותם בני ישראל כשמם של עתה, כמו דכתיב ונפל בישראל, והענין צע”ג לפע”ד

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s