דף ק”ב ע”א גמרא, כל שאתה מצווה על דמן אתה מצווה על אבריו, והני טמאין נמי וכו’: הרא”י ז”ל העיר כאן דלר”א, דאיצריך קרא לאסור אבמה”ח של טמאים, מנ”ל דאמה”ח נוהג עתה בב”נ? דהא נשנית בשביל דבר שנתחדש בו, דלולי קרא לא היה אבמה”ח בטמאים משום דאאחע”א, ולא מצינן תנא שיאמר דב”נ מותר באבמה”ח, עיי”ש. והנה לפי סברתו גם לר”י קשה קושיא זו, דהא התוספות ד”ה ור”י הקשו: מה פריך לר”י ל”ל קרא, דלמא ר”י מהכא יליף דאיסור חמור חל? ותירצו דמהכא א”א למילף, דהא מוסיף הוה, דנוהג גם עתה בב”נ משא”כ גה”נ. ועתה אם נאמר דגם אבמה”ח אינו נוהג עתה בב”נ, לא הוה מוסיף רק חמור, ושפיר מצי יליף מהכא על גה”נ דחל על הטמאה. ולא עוד, אלא גם לרבנן דס”ל דאינו נוהג אלא בטהורים בלבד, דלמא אתא קרא (ללמוד) [ללמד] דאין אחע”א ולא מקרי נשנית בסיני, משום דנשנית בשביל דבר שנתחדש בו. אבל קושית חדא מתורצת בחברתה, דהא דאאחע”א סברא חיצונה היא, דכמו שאמרו בע”ז דף ס”ח ע”ב, דשרצים חידוש הוא, דבלא”ה בדילי אינשי מניה, ולמה אסרה התורה, ה”נ בדבר דבדילי מיניה מחמת איסור שאסרה התורה, לא בעי לאסרה עוד הפעם. וכן אמרו בלאוי יתירא, דכל היכי דאיכא למידרש לא מוקמינן בלאוי יתירא. וכיון שכן, מהיכי תיתי נימא דאבמה”ח אינו נוהג בב”נ ונשנית כדי לחייב על הטמאים, שהוא (חידש) [חידוש], אם מצינן למידרש קרא כרבנן דלהתיר אתא בטמאים, ודו”ק

שוב נתיישבתי דקושית הרא”י ז”ל במחכ”ת בדותא הוא, דהנה בסנהדרין שם פריך למה נאמר שנאמרה ולא נשנית לישראל נאמרה, ולא לב”נ, ולא נאמר אדרבה, לב”נ נאמרה ולא לישראל? ותירץ הש”ס משום דליכא מידי דלישראל שרי ולב”נ אסור. והנה התוספות, לעיל דף ל”ג ע”א, כתבו דלר”מ דהכא, דאין אבמה”ח נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד ולא בחיה ועוף, אע”ג דליכא מידי דלישראל שרי ולב”נ אסור, הכא בלא”ה אסור לישראל, משום דלא נשחטה, ואע”ג דליכא כזית בשר באבר (וה”ה דהוול”ל משום במה”ח לר”י, דאתא מקרא ד”בשר בשדה”, דבלא”ה רק לר”י קאי תירץ זה, ודו”ק) דח”ש אסור מה”ת. ולר”ל, דח”ש מותר מה”ת, אולי באמת לית ליה כללא דמי איכא מידי, עיי”ש. ומעתה קושית הרא”י לית ליה מקום, דאבמה”ח, אפילו לא היה נשנית בסיני, נמי נאמרה לב”נ ולא לישראל, דהא ליכא להקשות מי איכא מידי, דהא אסור לישראל מצד (א”ז) [אינו זבוח] או במה”ח, עכ”פ בח”ש. ואי לר”ל, הלא ל”ל מי איכא מידי. וא”כ, הכלל דנאמרה ולא נשנית, לישראל נאמרה ולא לב”נ ליתא לדידיה. וזה ברור כשמש. וממילא דנדחו כל דברי הרא”י דלקמן בד”ה רישא בישראל וסיפא בב”נ, שנתקשה ליה כעין זה בבמה”ח, מנ”ל דנוהג בב”נ, עיי”ש, ודו”ק

ע”ש גמרא, אמר רב אבמה”ח צריך כזית, מ”ט, אכילה כתיב ביה: פרש”י ז”ל אע”ג דתרי קראי כתיבי, חד לאבמה”ח וחד לבמה”ח, לא תימא דאתרבי אבר אע”ג דאין בו שיעור וכו’. והעיר הרא”י ז”ל דלמה לא כתב רש”י דמשום דאבמה”ח בריה הוה לא נבעי שיעור, וכמו שבאמת הקשו התוספות לעיל צ”ו ע”ב ד”ה ור”י. ויותר היה לו להקשות, דרש”י טעמא לסתור קאמר, דנהפוך הוא, דמשום דחלקן הכתוב לשני לאווין, אבמה”ח ובמה”ח, ידעינן דבעינן באבמה”ח כזית, ולא מחייבין אכל שהוא מטעם בריה, כי על קושית התוספות תירצו שם דא”א לחייב באבמה”ח בכ”ש משום בריה, דכיון דאינו חייב רק באכלו כולו, אפילו איכא ד’ וה’ זתים, לכן אכילה דכתיב ביה, ע”כ על זית אתא, עיי”ש. והדבר צריך ביאור, דסכ”ס למה באמת לא נאמר כן, דכמו בשרצים, אם אכלו כולו אף בכ”ש הוא חייב משום בריה, ובדאיכא כמה זתים, חייב אכל כזית, מדבתיב ביה אכילה? אבל הטעם מבואר דבשרצים אתא אכילה לחייב אכזית בשר ממנו, דדוקא בכולו בעינן גם עצמות וגידין כדי שיהיה שמו עליו, דבחסר (עצים) [עצם] או גיד, תו לאו בריה הוה, אבל באבמה”ח, אם נאמר דמצד בריה חייב אפחות מכזית בין הכל, אכילה דכתיב ביה למה אתא? ע”כ אכזית בשר, דבמקצתו לא מצינן לצרף (עצים) [עצמות] וגידין, דהא לאו בריה הוא, ולכזית בשר לא צריך קרא, דהא חייב משום במה”ח אף דלא תלש אבר, רק בשר לחוד. וכל זאת, א איכא קרא לחוד אבשר מה”ח, אבל אי לא היה קרא רק אאבר מה”ח, ודאי הוה אמרינן דחייב אאבר בכ”ש בין הכל, ואכילה דכתיב ביה אתא אכזית בשר ממנו

ולפי האמור האי מימרא דרב לאו ד”ה הוא, אלא תלי בפלוגתא דר”י ור”ל דלקמן, דדוקא לר”י דבמה”ח אתא מקרא ד”בשר בשדה טרפה” מצינן למימר דאבמה”ח בעי כזית מפני דכתיב ביה אכילה, משא”כ לר”ל, דבין אבמה”ח ובין בשר מה”ח, אתיא מקרא ד”לא תאכל הנפש עם הבשר”, (ואיצטרך) [ואיצטריך] אכילה דקרא משום במה”ח דבעי כזית. א”כ, באבמה”ח חייב אכ”ש משום בריה, אפילו בלא כזית, כשאר בריה דלא בעי כזית, דניהו דהאי “לא תאכל” אשניהם קאי, מ”מ לא גרע מאכילה דכתיב בשרץ עצמו, דמחלקינן לומר דעל שרץ שלמה חייב בכ”ש. ולא קאי לשון אכילה אשרץ, אלא אתא לאסור באוכל מקצתו, מה דלא כתיב בקרא, מכש”כ הכא דמפורש בקרא גם בשר מה”ח, דשפיר מצינן למימר דלשון אכילה דכתיב משום במה”ח, אבל אאבמה”ח חייב בכ”ש משום בריה. ומיושב בזה מה שתמה התויו”ט מובא ברא”י על הרמב”ם והרעב”ט ז”ל שכבתו למ”ד אבמה”ח צריך כזית, דהא ד”ה הוא, דלא מצינן מאן דפליג אהאי מימרא דרב, ולפי האמור תלי זה בפלוגתא דר”י ור”ל. ועיין עוד לקמן בסוף פרקן מה שאכתוב בזה, אלא דלרמב”ם דעת אחרת איכא בהאי דינא, וכאשר אבאר שם, ודו”ק

אחרי כתבי כ”ז ראיתי ברא”י לעיל דף צ”ו ע”א בסוף העמוד ד”ה ועוד אפשר לפרש, שכתב דמדברי רש”י דהכא משמע דחולק על התוספות, וס”ל דאבמה”ח לאו בריה מקרי, כי הרבה יש לחלק בין גה”נ לאבמה”ח, עיי”ש. ולא ידעתי מה הועיל בזה ליישב דברי רש”י דהכא, דעדיין קשה, דעכ”פ הוה ליה לרש”י לפרש דרב אתא לאפוקי דלא תימא דבריה הוה כמו גה”נ. אבל באמת ניחא, דא”כ, מה קאמר רב משום דאכילה כתיב ביה בעי כזית, דהא בגה”נ נמי כתיב אכילה ולא בעי כזית, וכמו שאמרו חכמים לר”י לעיל דאכילה כתיב כדי לחייבו על כזית בדאיכא בו הרבה כזיתים. מה תאמר, דהכא באבמה”ח ליכא למימר כן, כמש”כ התוספות שם, וכמו שהסברנו לעיל, א”כ, מצינן למימר דבאמת בריה הוא, ומ”מ בעינן כזית כמו בגה”נ לר”י מדכתיב אכילה. אלא ודאי ס”ל לרש”י דלאו בריה הוא, ולא אתא לאשמעינן דלאו בריה, דזה פשיטא לן. ומ”מ הוו”א לחייב בכ”ש, משום דחלקן הכתוב לשני לאווין, בשר מה”ח ואבמה”ח, והוו”א דבזה חלוקין דבבשר בעינן כזית ובשאר סגי בכ”ש. לכן קאמר רב דזה ליתא, דאיך יתחייב בכ”ש, כיון דכתיב ביה אכילה? אלא החילוק הוא דבאבר מצרפינן גידין ועצמות, משא”כ בבשר. ואי לא דכתיב ביה אכילה, הוה מחייבינן אכ”ש, ולא מטעם בריה, אלא מטעם דחלק הכתוב, כמש”כ רש”י ז”ל. וכן תראה דדייק רש”י ז”ל לקמן בריש ע”ב בד”ה במיתתה בכזית, וז”ל: “בנבלה אכילה כתיב ביה, וכל אכילה בכזית, בר מאבמה”ח דרביה קרא וקפיד אאבר לחודיה” עכ”ל. הרי דרש”י ז”ל מדייק לומר דאפילו נחייב אבמה”ח בכ”ש, לא מטעם בריה נחייבהו, אלא מטעם דרביה קרא, דקפיד אאבר בגידין ועמצות, כברייתא הוה אמינא לחייב בכ”ש, ודו”ק היטב

ע”ב גמרא, ת”ש נטל צפור שאין בו כזית ואכלו, רבי פוטר: פרש”י ז”ל “רבי פוטר מפרש ואזיל דקסבר אין אבמה”ח בשלמה, דלאו אבר מקריא, ומיהו אי איכא כזית הוה מחייב דלא גרע מבשר מה”ח דמיחייב עלה כבזית, דהא נמי בשר הוא”, עכ”ל. וכתב המהרש”א ז”ל וז”ל: “ולא ידעתי מי הכריחו לזה, דהא אי איכא כזית בשר הוה חייב משום נבלה, כמש”כ רש”י בפרק אלו הן הלוקין, בהאי דט’ נמלים ואחד חי, דחייב אף משום נבלה, דכשבלעו הוא מת וכו'”, עכ”ל. ואני תמה על תמיהתו, דאיך אפשר לומר הכא דבכזית בשר היה חייב משום נבלה משום דמת בבליעתו? דא”כ, איך מחייב רשב”א משום אבמה”ח? דכיון שמת בבליעה, והוה נבלה, הרי אינו אבמה”ח, אלא ודאי דדוקא בנמלים כתב רש”י דבבליעתו מת, משום דזוטר חיותא טובא, וגוסס נמי כמת יחשב, וכמו דקמבעי לעיל דף ע”ה ע”א, בנולדו בדגים סימני טרפה, אי חשוב כמת מחמת דזוטר חיותייהו. אבל בעוף, דבעי שחיטה, ומסוכנת בו שריא, לא נאמר דבבליעתו (הו) [הוא] מת ממש. אבל לעומת זה, שיטת רש”י ז”ל, דחייב משום במה”ח גם לרבי, דס”ל לאו לאברים עומדת, חוץ ממה שהקשו עליו התוספות, קשה להולמו. דמה שכתב דלא גרע מבמה”ח, דהא נמי בשר הוא, תמוה מאד. לא מבעי לר”י דיליף במה”ח מ”בשר בשדה”, דיצא חוץ למחיצתו טרפה קרי ליה, הרי כ”ז שלא נתלש מן החי, איך יקרא “בשר בשדה”, וכטרפה? אלא אפילו לר”ל, דיליף מ”לא תאכל הנפש עם הבשר”, דבשר לחודא ונפש לחודא, לחייב על אבמה”ח ועל במה”ח, אלא בשר לא מקרי עד שמת, וכמו דדרשינן בב”ק ובפסחים על “ולא יאכל את בשרו”, אפילו עבדיה כעין בשר, דהיינו שחטו לאחר שנגמר דינו, הרי דבשר לא נקרא מחיים, ואיך מצינן לחייבו בבלע צפור חי משום בשה מה”ח?

והנה כדי לבאר לך שיטת רש”י ז”ל בזה, צריך אני להאריך קצת. ודע דעפ”י מה שסובר רש”י כאן דבמה”ח לכ”ע איכא מחיים מובן שיטת רש”י ז”ל הידוע דחזקת איסור בבהמה דקאמרינן הוא איסור אבמה”ח. ולכן גם בנתנבלה ביוה”כ פוטר ר”ש משום דלא מצי חייל יוה”כ אאיסור זה הקודם. והתוספות שבועות כ”ה ע”א, וביצה כ”ו ע”א, הקשו עליו, והא אבמה”ח חלף הלך לו ע”י המיתה, ולמה לא יחול יוה”כ ונבלה בהדדי? ולכן כתבו דחזקת איסור היינו אינה זבוחה, משום דכתיב וזבחת, וסיימו שם בביצה דבזה ניחא גם למ”ד בהמה בחייה לאו לאברים עומדת, דלרש”י יקשה מה נעשה להאי מ”ד, דהלכתא כוותיה, דאיזה חזקת איסור איכא לדידיה? אבל אין ספק אצלי דרש”י ז”ל בשגירא דלישנא נקט אבמה”ח, וכוונתו במה”ח. וכן הוא רגילות לקרוא גם במה”ח בשם אבמה”ח. וכן הוא בירושלמי ריש פ”ב פסחים, דקאמר אבמה”ח מותר בהנאה מקרא ד”בשר בשדה טרפה לכלב תשליכון אותו”. וכוונתו ודאי לבמה”ח. ובמה”ח, הלא לדעת רש”י דהכא, ליכא מ”ד דלא חל מחיים. וכיון שכן מיושב ג”כ קושית התוספות העיקרית שהקשו, דהא כיון שמת הלך לו האי איסור, ואתא תמורתו איסור נבלה. ולפ”ז, לא קשה דהא במה”ח וטרפה, אליבא דר”י דהלכתא כוותיה, חדא לאו הוי, דאתיא מקרא ד”בשר בשדה טרפה”. וכבר כתב הרמב”ם ז”ל בפ”ד הלכה י”ז דנבלה וטרפה מצטרפין לכזית, משום דכחדא איסור קחשוב, דטרפה תחלת נבלות. וא”כ, ה”ה במה”ח עם נבלה נמי מצטרף, משום דחד לאו הוה על טרפה. וכן מבואר ברמב”ם שם בהלכה הנ”ל דנבלה ובמה”ח מצטרפין. וא”כ, לענין איסור חע”א נמי כחדא יחשב, וכן לענין חזקת איסור. ולא שייך לומר דהאי איסור במה”ח הלך לו, ואתא תחתו נבלה או טרפה, דכיון דמצטרפין לכזית, הרי דהיינו הך. והוא ברור כשמש דכך ס”ל לרש”י ז”ל

ולא נשאר לן לבאר אלא איך אפשר דמחיים, בלי שום תלישה, תהיה עליה איסור במה”ח דאתא מקרא דטרפה, דהיינו בשר בשדה שיצא חוץ למחיצתו. וזו לא נקראת בשר ולא יצאה חוץ למחיצת

אבל דע דלכאורה כמו כן תוכל להקשות על המ”ד בהמה לאברים עומדת, הלא האיסור הוא אבר שנתלש מה”ח, ואמרינן לקמן דף קכ”ח ע”ב דאבמה”ח מטמא כנבלה, ויליף ליה מדכתיב “וכי (ימית) [ימות] מן הבהמה”, אפילו מקצת בהמה. הרי דאמה”ח הוא אבר המת מן הבהמה החיה. ואיך נאמר דאיכא איסור זה עליה כל זמן שהאבר חי? אבל צ”ל דהלא כל בעל חי עומד ג”כ לאכילה, ואם לא היה לנו תיקון שחיטה של אחר כניסתו לארץ, או נחירה של מדבר, לא היה מציאות לאכול בשר, רק או מה”ח או מנבלה. וכיון שכן, הרי בלי ציווי התורה, עומדת כל בהמה לאכילה או חיה או מתה, ושניהם נאסרו לנו, והוא חדא איסורא, ומצטרפת לכזית כמו שביארנו. אלא דלמ”ד אינו לאברים עומדת סובר דעצמות וגידין אינם (אומדים) [עומדים] לאכילה בלי חתיכת אבר. ולפ”ז אני אומר דהא פלוגתא אי לאברים, ואי לאו לאברים, עומדת תלי באידך פלוגתא אי אבמה”ח ובמה”ח מחד קרא אתא, או מתרי קראי והוי לאווין נפרדים. והלכו ר”י ור”ל לשיטתם, דלר”י, דאית ליה תרי קראי, אבמה”ח ואאבמה”ח, ס”ל שפיר לאו לאברים עומדת, דניהו דעומדת לאכילה, או חיה או מתה, מ”מ לאו לחתוך ממנה אבר עם עצם וגידין. ור”ל סובר לאברים עומדת, כיון דעכ”פ לאכול חי עומדת כמו לאכול מת, ובמה”ח ואבמה”ח מחד קרא אתא, מה לי בשר ומה לי אבר. ומעתה דברי רש”י ז”ל מזוקקים, שכתב דבאכלו ואית ביה כזית לא גרע מבמה”ח, ר”ל דזאת א”א לומר דלא תהיה על הבע”ח לא איסור אבמה”ח ולא במה”ח, דהרי עומד לאכילה עכ”פ, ומה לי מת ומה לי חי, דהרי לר”י מצטרפין וחדא איסור הוה. ומה תאמר, דכיון דאמרה תורה תיקון ע”י שחיטה או נחירה, תו אינו עומדת לאכילה, לא חי ולא מת? זה ליתא, דכל שמחוסר תיקון מחוסר מעשה הוה. והרי רביעה עלה איסור כל זמן שלא נתקנה. ויש לי כמה הרהורי דברים בזה, וכעת אין להאריך יותר. ועיין עוד לקמן, ודו”ק היטב

הטור בסימן ס”ב כתב דאבמה”ח נוהג בטהורים ולא בטמאים, ובין אית ביה כזית ובין לית ביה אסור. ותמה הב”י ז”ל למה (לי) [ליה] להשמיענו דגם פחות מכזית אסור, ומ”ש משאר איסורי תורה דח”ש אסור מה”ת? וגם מה שכתב דאינו נוהג בטמאים ליכא נפקותא לנו בזה”ז, דאין דנין דיני מלקיות, דבכוב”כ אסור. ועל קושיא הראשונה הביא הלב אריה בשם פרמ”ג, דאדרבה יש להקשות למה באבמה”ח יהיה ח”ש אסור, כיון דלא שייך בו חזי לאצטרופי, דהא חלקו בחוץ פטור? ואני תמה, דהא עכ”פ איכא גם בהאי ח”ש קצת בשר, דפשיטא דגיד (ועצים) [ועצם] לחוד לא מקרי ח”ש. וא”כ, איכא משום ח”ש במה”ח. אבל חוץ מזה נראה לפע”ד דהטור כאן דבר גדול אתא לאשמעינן: דכיון דכתב דאינו נוהג בטמאים, הרי דנחות כאן לדיני מלקות, וכמש”כ הפרמ”ג דפקותא גם לדידן לענין פסולי עדות. וחוץ מזה, יש כן נפקותא גדולה לענין להאכיל לחולה שיב”ס, דמאכילין אותו הקל הקל, דאם יש אבמה”ח מן הטמאים ומן הטהורים שאין בו כזית בשר רק בצירוף גידין ועצמות, וצריך לאכול כולו למילוי כרס, דמאכילין אותו אבר טמא דלית ביה איסור מלקות, ולכן  קאמר נמי דאבר שאין בו כזית אסור, ר”ל שאם תלש אבר שאין בו כזית, יש עליו איסור אבמה”ח, כיון שהוא עכ”פ אבר שלם. ואם אכל שני אברים כאלו ודאי חייב מלקות, דניהו דבחלק אבר בחוץ פטור, היינו טעמא דבטל מניה שם אבר, והתורה הקפידה דוקא על אבר שלם, כמש”כ התוספות לעיל צ”ו ע”ב, אבל בשני אברים שלמים, דאית בהו כזית בין שניהם, ודאי מצטרפין, דהא איכא כאן אבר ואיכא כאן אכילה, ושפיר חייב מלקות עליהם, אפילו אכלו בזא”ז. וזה נכון מאד בס”ד. ומה שיש להעיר עפ”י מה שכתב רש”י ז”ל לקמן ק”ח ע”ב בסוגיא דט”ח, דבח”ש א”א מכלל היתרן להקרא שם איסור. ואיך יחול מתחלה איסור אבר אח”ש? עיין מה שכתבתי בזה שם בסוגיא וירוה צמאונך, ודו”ק

תוספות ד”ה שאין בו כזית באמצע הדיבור, ועוד דא”כ אמאי לא חייל עליה איסור אבמה”ח כיון דליכא מטרפה אלא ח”ש, דבפרק בתרא דיומא וכו’, מ”מ חייל אחצי כזית”, עכ”ל. הנה רש”י ז”ל ביומא פירש דדוקא באכל ח”ש, אבל אם אכל שיעור שלם לא לקי משום השבועה, כיון דחייב משום טרפה. וכן הוא ברמב”ם ובשו”ע יו”ד רל”ח ס”ד. ועיין שם בהגהות אמרי ברוך שתמה על דין זה, ועיין בספרי שביבי אש בלקוטים שבררתי כי הדין דין אמת ומוכרח. ותמצית הדבר הוא כי הא דחל אח”ש הוא דוקא שלא היה בדעתו לאכול רק ח”ש, באופן דאפילו השלים אח”כ אינו חייב מלקות. וח”ש כזה אין בו איסור רק מכח ריבוי ד”כל חלב”, ושפיר חל עליו איסור מלקות מצד השבועה. אבל  באוכל ח”ש, ודעתו להשלים תוך כא”פ, גם לר”ל הוא אסור מה”ת, ובלא ריבוי ד”כל”. וכן הוא בירושלמי תרומות פ”ו, דמודה ר”ל בדעתו להשלים, דכיון דמצטרף תכדא”פ, ע”כ לומר דאיסור אית ביה בח”ש, דאל”כ, הרי היתר באיסור לא מצטרפין, אפילו במקום דאמרינן היתר מצל”א, אלא באוכל בב”א, ולא בזא”ז, כמבואר בגמרא פסחים מ”ה ע”א. ולכן כל שאכל כזית מן טו”נ, אפילו אכלו בזא”ז תכדא”פ, פטור על השבועה, כי ניהו דחל אח”ש, דוקא ח”ש שאכל בלי כוונה להשלים לכשיעור, עיי”ש באריכות דברים קילורין לעינים. ועכ”פ הדין דין אמת. ולכן ל”ק קושית התוספות על רש”י כאן, דכל שצירוף עוד ח”ש מטרפה אחרת ואכל שיעור שלם בשר טרפה, תו לא מצי מחייב משום אבמה”ח גם על הא ח”ש של אבמה”ח, והבן

ד”ה ובשר בשדה טרפה זה במה”ח, “מדכתיב ‘בשדה’ דריש דמשמע (שפרש) [שפירש] ממקומו, ואע”ג דאיצטרך לבשר שיצא חוץ למחיצתו, כדאמר בפרק בהמה המקשה ס”ח ע”ב, כולהו דריש מיניה”, עכ”ל. המשך דבריהם דלא תימא דבמה”ח הוא ענין טרפה, וכמו שסובר הרמב”ם ז”ל בפ”ד הלכה יוד, דמסביר לן מה לי טרפה כולה ומה לי מקצתה, ומה לי טרפה חיה או חתכה בסכין, דהתוספות, וכן רש”י ז”ל, (מיאן) [מיאנו] בזה, דענין טרפה הוא חולי רע הממית את הבע”ח אח”ז, וכמש”כ הרמב”ם ז”ל בעצמו דטרפה תחלת נבלות, ובמה”ח נהפוך הוא, דהא אמרינן לעיל ל”ג ע”א דהרוצה שיבריא חותך כזית בשר מבית טביחתה. ואיך נדמה זאת באיכות לבשר מן הטרפה, לומר דחד ענין הוא? ובחפזי עלה בדעתי לומר דבאמת ר”י לשיטתיה אזיל בזה, דהוא ס”ל ט”ח כידועה, וא”כ, (שפור) [שפיר] מדמה במה”ח לטרפה. והתוספות לא מצי סברו כן מפני שבסנהדרין ע”ח ע”א כתבו דגם למ”ד ט”ח סופו שימות מחבלה זו, אבל הרמב”ם ז”ל לא ס”ל בזה כתוספות, עיין בזה באריכות בפתיחה להלכות טרפות ובריש אלו טרפות. אלא דאם נאמר כן, איך פסק הרמב”ם כאן כר”י ולענין טרפה פסק דא”ח כר”ל, ומזכי שטרי לביה תרי? ונתתי אל לבי לברר דעת הרמב”ם בזה, אולם טרם אענה חלקי אברר שהרמב”ם יפה עשה למאן בפירוש רש”י ותוספות מפני תרי קושיות. חדא, מה שהקשו התוספות בדיבור שאח”ז דלמה לקי על במה”ח לר”י, דהא הוה לאו שבכללות, ותירוצם אינו מספיק. דניהו דבשר בשדה הוה כלאו בפ”ע נגד טרפה, מ”מ כיון דבשר בשדה כולל כל מיני יוצא ממחיצתו — במה”ח ובשר קדשים שיצא ממחיצתו ועובר שהוציא את ידו בשעת שחיטה, דהכל נכלל בהאי לאו דבשר בשדה — איך ילקה, הא הוה לאו שבכללות? ב’, קשה קושית התוספות לאח”ז, דלמה לא ילקה על במה”ח ובשר מן הטרפה שתים (המו) [כמו] בנא ומבושל? וחילוקם, דשם כתיב “ויו” וכאן בלא “ויו”, דחוק. והרי תראה דהרמב”ם באמת באבר היוצא פסק דאינו לוקה, כמבואר בפ”ה הלכה י”א. והטעם, כתב ה”ה, דס”ל דחד דינא עם אבר ובשר המדולדל, דנפקא ליה נמי מריבוי דבשר בשדה, והכל אסור מה”ת ואין בו מלקות. ולפע”ד דאין בכל אלו מלקות, משום דהוה לאו שבכללות, דאין לוקין עליו. וכן תראה שהרמב”ם לא הזכיר נמי האי לאו דבשר קדשים שיצא חוץ למחיצתו, עיין במכות דף י”ח ע”א. ומסתמא ס”ל דהא דקאמר שם דלילקי נמי משום בשר בשדה טרפה אתיא כמ”ד לאו שבכללות לוקה עליו. ולכן כאן דבין ר”י ובין ר”ל ס”ל דלוקין אלאו דבמה”ח, ע”כ דהאי לאו לאו מעליא הוא, לר”ל מ”ל”ת הנפש עם הבשר” ולר”י מ”בשר בשדה טרפה”, ואינו דומה להני דמרבינן מבשר בשדה דלית בהו מלקות, אלא דהאי במה”ח ממש בכלל טרפה הוה, מכח מה לי וכו’ שכתב הרמב”ם. וכדי להבין הדמיון איך עולה יפה נאמר, דהנה כשתדקדק בלשון הרמב”ם תעמוד (משתומים) [משתומם] בלי לידע כוונתו, כי ז”ל שם “וכן החותך במה”ח וכו’, שהרי בשר זה מבהמה שלא נשחטה, ולא מתה, מה לי וכו'”, עכ”ל. הנה איזה טעם קאמר כאן למלקות על במה”ח? שהאי בשר מבהמה בלק נשחטה, זה אינו מספיק אלא לאסרו מכח עשה דא”ז. ומה שאמר “ולא מתה”, בודאי אינו טעם לאסור, אדרבה הוא טעם להתיר, כי הבהמה בריאה ושלמה ולא חסר לה כלום, כי עושה חליפין. ולמה יהיה בשר זה אסור בלאו משום טרפה? ואי משום דבשר זה בעצמו נטרף, ויש עליו שם טרפה, הלא זה מה שאמר אח”כ מה לי טרפה כולה ומה לי מקצתו. אבל דע כי באמת האי בשר בשר מת הוא, ומן הראויה להקרא נבלה, דהיינו נבלה במקצת, דמה לי מתה כולה ומה לי מתה מקצתו, כמש”כ הרמב”ם לענין טרפה. והש”ס לקמן (דד) [דף] קכ”ח ע”א יליף דאבמה”ח מטמא כנבלה, מקרא ד”כי ימות מן הבהמה”, אפילו מקצת בהמה. ופריך, א”כ, במה”ח נמי, ומשני דדומיא דבהמה בעינן, שאינו עושה חליפין. הרי דלולי זאת הוה קרי ליה לבמה”ח נבלה, דהרי עתה מתה. אלא הן אבר והן בשר מה”ח, א”א להכניס תחת סוג נבלה, כי סתם נבלה הוא דמתה מאליה מחמת מסוכנת, וכמו שאמר לעיל דף ל”ח ע”ב. אבל כל שממית בעפ”ח לצורך אכילה ע”י מיתה הנהוגה שאין זה בכלל נבלה, עיין מזה באריכות בפתיחה להלכות שחיטה דברים קילורין לעינים. אלא דלאו ד”ל”ת כל נבלה” אתא לגלות לן דכל שלא נשחטה כראויה בשם נבלה תקרא, ולכן כתיב “כל נבלה”. ורק משם אנו למדין דבשר נחירה, דאישתרי להם במדבר, אחר כניסתן לארץ שנצטוו על הזביחה, דינו כנבלה. וממילא מזה מצינן ללמוד דכל בשר שלא נזבח דינו כנבלה, עכ”פ לענין איסור אכילה. ובזה מצאתי פירוש הגון לדרשת הספרי, דדרש “כל נבלה”, אין לי אלא נבלה, טרפה מנין? ת”ל כל נבלה. והרבה פירושים נאמרו בדרשה זו, ואני הארכתי בזה בקונטרסי הלכה למשה, והעלתי דהריבוי ד”כל” אתא על שחיטה פסולה, דהיינו במקצת הסימן, דאין בזה אלא מעשה טרפות. מ”מ אמרה תורה דבשם נבלה תקרא, ומשם אנו יכולים ללמוד נמי במה”ח דתהיה בכלל נבלה. אלא דא”א לומר כן, דזאת אסור גם לב”נ, ואיך אמרה תורה לגר ולנכרי תתננה ואכלה? ולכן הוכרחו חז”ל לחדש דבמה”ח אינו מטמא כנבלה, ומשום דעושה חליפין, ולהכניס אותו בלאו דטרפה, דנמי אינו מטמא. ועיקר ההכרח לחז”ל היה משום דמקרא דנבלה ידעו דכל בשר שלא נזבח אית ביה לאו דנבלה. וא”כ, לא מסתבר לומר דהאי בשר מה”ח שלא נזבח לא (תהיה) [יהיה] בלאו. ולכן הכניסוהו בכלל טרפה, וכעין שאמר ר”ע קודם חזרתו לעיל במשנה ל”ב ע”א, בשוחט סימן אחד דטרפה, משום דס”ל ניהו דמהני לטהרה מידי נבלה, אבל כל שלא נשחטה כראויה, עכ”פ בלאו הוה כמו טרפה. וזה שכתב הרמב”ם ז”ל דהאי בשר מבהמה שלא נשחטה, ומן הדין היה לו דין נבלה, דכל נבלה, אפילו מקצת נבלה, דמה לי מתה כולה או מתה מקצתה. אבל כיון דהבהמה גופה לא מתה, וממעטינן אותו מטומאה, דדוקא אבמה”ח מטמא , דהוה דומיא דבהמה דאינה עושה חליפין, לכן האי מה לי וכו’ דהוה שייך לומר על נבלה, אנו אומרים על טרפה. אבל עיקר סמיכת דרש זה הוא משום דכל שלא נזבחה, ע”כ בלאו הוא, כמו נחירה ושחיטה פסולה, דלא היה בכלל נבלה קודם כניסתן לארץ, ואח”כ כנבלה תחשב, ה”ה במה”ח. ודו”ק היטב בכל הדבירם שכתבתי. הוכרחו חז”ל לחדש דבמה”ח אינו ולנכרי