דף ק”ג [ע”א] גמרא, רבא אמר כגון שתלש אבר ממנה וטרפה בו, מר סבר לאו לאברים עומדת, איסור אבר וטרפה בהדדי קאתו, ומר סבר לאברים עומדת, ולא אתא איסור טרפה וחייל אאיסור אבר. תימה רבתא יש לי כאן, דאיך אפשר לומר האבר הנתלש, אשר על ידו נטרפה הבהמה, יהיה בכלל טרפה? הלא אין טרפה לאחר מיתה, ומה להאי אבר הנתלש עם הבהמה? ובשלמא לר”י שפיר מחייב משום טרפה, דהא עכ”פ טרפה הוה משום במה”ח, ולוקה על האי אבר תרתי. ואי קשיא לך למה נקט מן הטרפה? הלא בלא”ה חייב, אפילו לא נטרפה הבהמה, משום אבר ומשום במה”ח. קושיא זו בכוב”כ קשה, וע”כ לומר דלרבותא דר”ל נקט מן הטרפה. אבל לר”ל למה ליה לרבא למימר דמש”ה אינו חייב אלא אחת משום דלאברים עומדת ולא חל טרפה אאבר? תפ”ל דעל האבר הנתלש לא מתפשט האיסור טרפה שהוא דוקא על בע”ח מחיים, ולא על האבר המת שנפרד ממנה בשעה שנטרפה. וכעת אינני יודע פשר הדבר. ולפע”ד לית נגר ובר נגר דיפרקנהו

תוספות ד”ה סבר ר”י וכו’, משמע דאי לאו לאברים עומדת דאיסור טרפה קדים, לא אתא איסור אבר חייל עלה, אע”ג דאיסור מוסיף הוא ותימא וכו’. ולפע”ד נראה ליישב קושית התוספות דהנה תראה דלעיל בדף הקדים, דפריך הש”ס לר”י למה לו קרא, ליתי איסור אבר וליחול אאיסור טומאה שכן איסורו נוהג בב”נ. ולמה לא קאמר הש”ס שכן מוסיף הוא לב”נ, וכמו שכתבו שם התוספות? לכן אני אומר דהא דס”ל לר”י דבהמה בחייה לאו לאברים עומדת, וליכא איסור אבמה”ח אבהמה בעודה בחייה, היינו דוקא לישראל דנתקדשנו במצות זביחה, עד שאפילו בלא לאו דל”ת הנפש עם הבשר לא היתה הבהמה עומדת לחתוך ממנה אבר ולאכול משום דאנו זביחה בעינן. לכן מחיים ליכא לאו על אכילת אברים, כיון דבלא”ה אינה עומדת לכך. אבל בב”נ, אי לאו דאסרה תורה אך בשר בנפשו דמו ל”ת, היתה עומדת לחתוך אברים ולאכול ממנה. לכן לכ”ע לאברים עומדת. ומעתה ניחא דאיסור אינו אלא חמור ולא מוסיף למ”ד לאו לאברים עומדת, משום דלב”נ חל קודם תלישה ולישראל רק בשעת תלישה, ודו”ק

תוספות ד”ה דאיסור חלב באמצע הדיבור, “ונראה לפרש דדוקא נקט תלש והוציאו וכו’, אוירא דבהמה הוא דלא בעי אבל אוירא דחלב בעי”, עכ”ל. כל המעיין בסוגיא לעיל דף ע”ה ע”א יראה דאין לסברא זו שום קיום, לומר דלא מקרי חלב עד שיצא החלב לאויר עולם. וכי בשביל שהוציא החלב חלב שור מקרי? אתמהה! דהא הולד עדיין לאו שור הוה, וגם השקיל וטריא של ר”י ור”ל מחלב ושתי כליות האמורות באשם לא מתיישב. אלא לפי דעת הרשב”א, דמש”ה בעינן אוירא דחלב, דכ”ז שהוא במעי אמו יש לו היתר בשחיטה, ולא איקבע איסורא לענין אחע”א, אתא שפיר. ורא”י רצה להכניס זאת בדעת התוספות, והלשון אינו סובל זאת. אבל גם שיטת הרשב”א ז”ל בזה מוקשה. ועיין לעיל ריש פרקן מה שכתבתי בזה, ודו”ק

ע”ב גמרא, בעי מניה רשב”ל מר”י, חלקו מבחוץ, מהו? ופרש”י ז”ל דהאיבעי הוא מצד שאבמה”ח חידוש הוא, לכן בעינן דוקא בב”א. והנה כבר כתבנו לעיל דלדעת התוספות דאבמה”ח בריה הוה, אין כאן שום חידוש דמצרפינן גידין ועצמות, דהא בכל בריה דעלמא נמי הדין כן, דאם יחסר ממנו עצם, שהחיות תלי בו, תו לאו בריה מקרי להתחייב עליו. אלא הא חלוק משאר בריה, דבכל שאר בריה חייב אכ”ש, וכאן בעינן דוקא כזית, משום דכתיב ביה אכילה. ושאר בריה, דכתיב ביה נמי אכילה, אתא שאם יש הרבה זיתים שחייב אכזית ממנו. אבל כאן א”א לומר כן, דלכזית ממנו, איך נצטרף גידין ועצמות? ואי דאיכא מבשר לחודא כזית, לא בעי קרא, דהרי הוא במה”ח. וכתבתי לפ”ז, לר”ל, דאבמה”ח ובמה”ח מחד קרא נפקא, תו באמת קאי אכילה דכתיב ביה אבשר מה”ח, ולכן חייב אאבר שלם גם פחות מכזית, ודלא כרב דלעיל. א”כ קשה, מה חידוש קאתא עליה? אלא דבכל בריה ס”ל כן, דחלקו מבחוץ בטל מניה שם בריה. ומה דקבעי דוקא באבמה”ח, אולי לר”י קבעי, דלידיה אבמה”ח בעי כזית גם בחלקו מבחוץ, חייב כמו בכל האיסורים, ודו”ק

אבל מה שנלפע”ד דסברת ר”י הוא, מאחר דהללממ”ס אתא דשיעור אכילה בכזית, ואמרינן ביומא דף ע”ט ע”ב דשיעור שביעה בכביצה ושיעור יתובא דעתיה בככותבת, ששני שיעורים אלו הם יותר מכזית, הרי דבאכילת כזית לית ביה לא כדי שביעה ואף לא כדי יתובא דעתיה. וא”כ, אכילה במעיו למאי בעי, כיון דלא פעל מאומה? אלא ודאי דסגי בהנאת גרון לחוד לחייב מלקות על איסורין. ואולי ר”ל סובר כמ”ד התם ביומא כמוה בלא גרעינתא, דהוא פחות מכזית. וא”כ, איכא יתובא דעתא בכזית. לכן בעי אכילה במעיו דוקא להיות מייתבא דעתיה. ולפ”ז נדחים דברי הכת”ס ז”ל מה שהחליט דבנשבע גם לר”י בעינן אכילה במעיו כלשון ב”א. דאם נאמר דבלשון ב”א אכילה במעיו, אז ממילא גם שיעור יתובא דעתא משמע להו, ונבעי עכ”פ שיעור ככותבת. אלא ודאי דלגבי שבועה אנו אומרים דכוונת הריב”ש ז”ל, מובא במל”מ הלכות שבועות ריש פרק ד’, דח”ש בשבועה אסור, ואין לוקין עליו, שנתקשה לו ממ”נ אי כוונתו היה גם אח”ש, ללקות עליו כמו במפרש, ואי דלא כיוון רק אכזית, הרי אין כאן איסור כלל. ותירץ דאמדינן כוונתו לעשות איסור זה כשאר איסור תורה, עיי”ש. וא”כ, לענין זה נמי, כיון דבכל איסורי תורה הנאת גרונו אכילה יקרא, ה”נ לענין שבועה. וזה אמת ונכון בס”ד, ודו”ק

ארשום פה ע”ד מה שכתבו התוספות שבועות דף כ”ד ע”ב ד”ה דמוקי לה כד”ה, דעל ח”ש חל שפיר השבועה גם לר”י, אף דח”ש אסור מה”ת. ומכש”כ לר”ל דס”ל דאין בו אלא איסור דרבנן. והרשב”א חולק עליהם והביא ראיה מהא דאמרו, ריש פרק יוה”כ, לר”ל כיון דאסור מדברנן, איך חל השבועה? ופרש”י משום דאיכא לא תסור, ומסיק דמ”מ חייל, משמע דלר”י פשיטא ליה דלא חל משום דאיכא איסור תורה. ואני תמה בין לר”ל ובין לר”י, איך חל? דלרמב”ם על כל תושבע”פ וגם על תקנות וגזרות דרבנן קאי בלאו דלא תסור, ואיך חל על לאו מפורש איסור שבואה? ועיין באבני מלואים בתשובותיו סוף חברו סימן י”ד שנתקשה בזה בספר זוהר הרקיע, ולא העלה כלום ליישב, עיי”ש. ולפע”ד נראה דהא ידוע דהן לצאת והן לעבור עכ”פ כוונת מעשה בעינן, אבל בלא כוונת מעשה הוה מתעסק, ולא יצא ולא עבר, דכל שאין כאן כוונת מעשה כמאן דלא עבד דמי. והנה בכל לאוין כמו לא תאכל נבלה וטרפה, אם אכל נו”ט בלי שום כוונה, הרי איכא כאן כוונת מעשה, ובחלב שמביא חטאת. ואפילו במתעסק חייב בחלבים ועריות, שכן נהנה, והנאת אכילתו משוה ליה כמעשה. אולם בלאו דלא תסור, מטבע הלאו זה, דאין כאן כוונת מעשה אלא במתכוון לסור, דהיינו לעבור על מה שאמרה תורה “לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך”, ואפילו ידע דעובר אאיסור דרבנן, כל שאינו מתכוון לעבור על לא תסור, אין כאן כוונת מעשה דלא תסור, דלגבי לאו זה הוה מתעסק, ולא מהני בזה גם אם נהנה וגם לא פסיק רישא. ואסביר לך הדבר יותר בדברי תוספות שבת ע”ג ע”ב ד”ה וצריך לעצים שכבתו וז”ל: י

נראה דאפילו לר”י דמחייב אמלאכה שאצל”ג, בעינן צריך לעצים, דלא מקרי בעצים קוצר אלא בענין זה, מידי דהוה אקורע ע”מ לתפור, ומוחק ע”מ לכתוב וכו, עכ”ל: י

ועיין בהגהות ק”ז רעק”א זצ”ל במשניות שם, שהתפלא על ראייות התוספות שאינם מובנות. וכתבתי אני בחדושי פירוש לדבריהם, כי סברתם הוא דיש מלאכה שרק הכוונה עושה אותה  למלאכה זו, ולכן הזומר אינו חייב נמי משום קוצר אלא כשצריך לעצים, כי לולי שמתכוון לעצים המעשה  בעצמה מורה על נוטע,  ולא על קוצר, ואינו דומה לקוצר עשב השדה, (אפיל) [אפילו] אינו צריך לעשבים. מ”מ קצירת עשב מקרי קוצר, בין צריך לעשבים שכיוון לכך ובין לא צריך להם ולא כיוון לכך. אבל זומר עצים לא מקרי קוצר רק ע”י הכוונה שצריך לעצים. ולסברא זו הביאו התוספות ראיה נפלאה ממה דלא מצאו לחייב אמלאכת קורע אלא בעושה אותה ע”מ לתפור ובמוחק רק אם עשאה ע”מ לכתוב. והלא יש קורע (שהקריאה) [שהקריעה] בעצמה הוא לצורך, כגון פותח בית הצואר בחלוק, ובמוחק אות יתר כדי לתקן התיבה. ולמה דוקא ע”מ לתפור וע”מ לכתוב? אלא היינו טעמא, משום דפותח בית הצואר אין על המעשה הלזו שם קריעה, כי שם קריעה אינו נופל אלא על קלקול ולא על תיקון. וכן מוחק אינו נופל על מחיקת אות יתר, כי זאת בשם כתיבה יקרא, כי שם מחיקה הוא דוקא על קלקול שייך. הרי אע”ג דהמעשה שוה כאן וכאן, מ”מ תלוי שמה בכוונה ותכלית המעשה. וה”ה בזומר עצים, לא מקרי קוצר אלא ע”י (מחשבותו) [מחשבתו] שצריך לעצים. כך מתפרשים דברי התוספות. ובחדושי להלכות שבת יישבתי בזה (חומרת) [חומרות] רבות. ולענינו כאן נמי הכי הוה לגבי לאו דלא תסור, דלא מצי עבר אלא ע”י מחשבתו וכוונתו לעבור על לא תסור, כי לולי זאת המעשה בעצמה, אינה מורה על לא תסור כמובן

ובזה מיושב ג”כ מה שהקשו על הרמב”ם דס”ל דבכל דרבנן איכא משום לא תסור, למה ספקו להקל? ומה שתירצו דכך תקנו דספקן יהיה להקל כבר העיד ע”ז המרב”ן ז”ל שהוא דרך עקש לומר כן. ויפה כיוון שהשכל הפשוט מתנגד לזה. אבל מ”מ שיטת הרמב”ם ז”ל לא נפרכת, כי מה שכתב הרמב”ם דבכל דרבנן אית ביה משום לא תסור, היינן דכוחם לגזור ולאסור הוא נצמח מלאו דלא תסור, וכל העובר על דבריהם בכוונה זו לעבור על לא תסור, עבר על האי לאו. אבל מאן דעבר סתם, ולא כדי לעבור על לא תסור, עבר אאיסור דרבנן ולא על לא תסור דאורייתא, שלגבי לאו זה מתעסק הוא, כי כל שחסר הכוונה אין במעשה עצמה יותר מעבירת איסור דרבנן. ותדע שכן הוא דלדעת הרמב”ן ז”ל דלאו דלא תסור על דרשות חז”ל קא שדרשו הכתובים ופירשו התורה, א”כ בח”ש שאסור מה”ת מכח ריבוי דכל חלב עובר עליו על לא תסור, גם לדעת הרמב”ן ז”ל קשה איך חל על ח”ש איסור שבועה, כיון דאית ביה תרתי, איסור בעלמא מכח ריבוי הכתובים וגם לאו מפורש דלא תסור. אלא ודאי דלכ”ע בלאו זה אינו עובר אלא במתכווין לסור מדבריהם ולא בסתם עובר. וזה אמת לאמתו בס”ד

הדרן עלך פרק גיד הנשה

משנה כל הבשר אסור לבשל בחלב וכו’ בפרק יוה”כ קתני יוה”כ אסור באכילה ושתייה וכו’ בפרק יוה”כ קתני יוה”כ אסור באכילה ושתייה וכו’. ופריך שם בגמרא, אסור, והא ענוש כרת הוא? עיי”ש. וכאן לא פריך, אסור, והא ענוש מלקות עליו, משום דהתם דכתיב “ועניתם את נפשותיכם” ואתא התנא לפרש מה הוא האי עינוי דכיוונה עליה התורה. ושפיר פריך אסור והא ענוש כרת הוא, אבל כאן דמפורש בקרא לא תבשל, והתנא לא אתא כאן אלא לפרש דלאו דוקא גדי בחלב אם, אלא כל בשר בכלל האי לא תבשל, כי לא נחית כאן לומר דאסור אלא דכל בשר בכלל האיסור המפורש. ושהאי איסור המפורש יש בו מלקות, פשיטא. דמ”ש האי לאו משאר לאוי התורה? אבל אין לומר משום דכולל כאן גם חיה ועוף. ואם כר”ע אתיא מתניתין, אז אינם אסורים אלא מד”ס. ולכן קתני רק אסור ולא קתני מוזהר, דהא שם בפרק יוה”כ נמי מונה והולך כל החמשה ענויים, ומ”מ פריך אסור והא ענוש כרת, ולא ניחא ליה לומר דאטו אינך קתני אסור. (וה”ט) [והטעם?] משום דכל דאיצטריך לאשמעינן דהם בכלל העינוי דקרא, אינו רשאי לכלול מה דחייב עליו עם הני דאין בהם אלא איסורא בעלמא מד”ס, ולכתוב על כולם לשון אסור. וזה ברור

והא דקתני אסור לבשל והשמיט אכילה והנאה כתב הרשב”א ז”ל דלישנא דקרא נקט ולבשל ולאכול קאמר, ואני תמה ע”ז. הלא ג”פ לא תבשל כתיב, ומניה ילפינן, מכח אם אין ענין, חד לאכילה וחד להנאה וחד לבישול. אבל לישנא דלא תבשל לא משמע אכילה, ואיך סגי ליה לתנא לשנות לבשל לחוד, והשמיט אכילה והנאה? ולא עוד, אלא דלקמן דף קי”ג ע”א תנן בשר בהמה טהורה בחלב, בהמה טהורה אסור לבשל ואסור בהנאה, ולמה כפל שם דאסור לבשל מה שכבר תנא בריש פרקן? ואי דאגר הנאה קתני, א”כ גם אכילה היה לו לשנותו. אבל הפירוש האמיתי הוא, דכאן רק מאיסור אכילה דיבר, וקתני אסור לבשל, משום דרק אחר הבישול אסור לאכול, והכוונה דאסור, לבשל ולאכול. ומאיסור בישול לא דיבר כאן כמו דלא דיבר מאיסור הנאה. ושניהם, בישול והנאה, דאסורים, קתני במנשה דלקמן הנ”ל. וכן הוא דעת הרמב”ם ז”ל, שפסק דבשר חיה ועוף מותר לבשל ומותר בהנאה, ורק באכילה אסור מדרבנן, וכמשמעות דמתניתין דלקמן, דרק בשר בהמה טהורה אסור (לבשר) [לבשל] ואסור בהנאה. וע”כ מפרש הא דקתני כאן כל הבשר אסור לבשל ולאכול קאמר, אבל מאיסור בישול לא דיבר כאן. וכן כתב ה”ה בפירוש שיטת הרמב”ם ז”ל

והנה מדברי (תרבר”י) [תדבר”י] דלקמן נמי משמע דקרא קמא מוקמינן אאיסור אכילה ורק קרא בתרא אבישול כמשמעו וכסידורו של תנא דידן, דכאן מאיסור אכילה דיבר וכולל חיה ועוף שהמה מדברנן, ואח”כ לקמן קי”ג ע”א תנא איסור בישול והנאה. והא דתנא הנאה לבסוף, משום דבאמת רק הני תרתי לא תבשל, שבפרשת משפטים ופרשת כי תשא, אתא חד לאכילה וחד לבישול, ולוקין על שניהם. אבל איסור הנאה, דילפינן מקרא דלא תבשל הנאמר במ”ת בפרשת ראה, באמת אין לוקין עליו כאשר פסק הרמב”ם. והטעם דמה שנשנה במ”ת, לאו שכבר נאמר בד’ ספרים, לא נוכל לדרוש באם אין ענין לדבר חדש. כי איך נאמר דכל ארבעים שנה במדבר היה בב”ח שרי בהנאה, ונתחדש להם עתה כשנכנסו לארץ איסור הנאה? ולכן סבר הרמב”ם ז”ל דאין זה אלא דרך אסמכתא לדרוש האי השנות הלאו במ”ת על איסור הנאה. ובספר המצוות שלו באמת לא הביא הרמב”ם אלא הני תרי לא תבשל, חד לבישול וחד לאכילה, כמו שהביא דבריו הלח”מ כאן בריש פ”ט. ולכן גם תנא דמשנתינו הניח הנאה לבסוף ונשמע מזה דאין כאן מלקות, דאל”כ הוול”ל תחלה אסור בהנאה, ואח”כ ואסור לבשל מקרא שלישי שבפרשת ראה. והתדבר”י, דבאמת מנה הנאה אחר אכילה ובישול לבסוף, אין הכרע לומר דס”ל דמקרא השני ילפינן הנאה, ולוקין עליה, כי י”ל מאחר שמנה כל שלשה איסורים דאית בב”ח (בהדר) [בהדי] הדדי, והראשון (היא) [הוא] אכילת בב”ח כנ”ל, לא רצה להפסיק בין אכילה להנאה דמישך שייכי, אע”פ שהנאה אתיא רק מקרא השלישי, ואינו אלא מדרבנן כנ”ל. וכן מסתבר לומר, דהרי בגמרא לקמן יש כמה וכמה ילפותות דמנין לאכילת בב”ח שאסור, ולכל הני ילפותות ודאי דלא לקי על איסור הנאה דבב”ח, דוק ותשכח. ואיך נשוה בזה פלוגתא בין תדר”י לשאר התנאים והאמוראים, דבר שלא נזכר בגמרא ? י

אבל מה דיש מן העיון הוא על הרמב”ם שסידר תחלה איסור בישול ואח”כ איסור אכילה, וכן בסה”מ שלו שכתב מצוה קפ”ו, שלא לבשל בב”ח, מצוה קפ”ז, שלא לאכול בב”ח, והוא נגד סידור דתדבר”י ומשנתו. אבל האמת יורה דרכו, כי לדעת הרמב”ם הן דרשה דתדבר”י והן שאר הדרשות שבגמרא לקמן אינם דרשות גמורות לחייב עליהם מלקות. ולכן בחר בדרש ממד”ר שלא נזכר כלל בגמרא כאשר תראה שכתב בהלכה ב’, וז”ל: י

לא שתק הכתוב מלאסור האכילה אלא מפני שאסור הבישול, כלומר ואפילו בשולו אסור, ואצ”ל אכילתו כמו ששתק מלאסור הבת אמחר שאסר בת הבת

עכ”ל. הרי דהרמב”ם מיאן בכל הני ילפותות שבגמרא משום דאסמכתות נינהו, ולמד איסור אכילה מאיסור בישול שנאסר מפני שהוא אחד מצורכי אכילה מכש”כ אכילה עצמה. וא”כ מוכרח היה להקדים איסור בישול, שהוא המפורש בקרא והוא האב, ואיסור אכילה, שהוא התולדה, אחריו

אבל מה שיש להעיר הוא דאיך פסק הרמב”ם בהלכה ו’ שם כמ”ד דהמבשל חֵלֶב נבלה בחלב דלוקה על בישולו ואינו לוקה על אכילתו? דהוא לכאורה סתירה להאי דמד”ר, דאיסור אכילה נלמד ממה דאסרה התורה אפילו הבישול. וא”כ, בחלב או נבלה בחלב, דליכא איסור אכלית בב”ח, איך לוקה על בישולו? אבל ניחא בשנאמר דהרי רק מטעם דאין אכחע”א אין לקוין על אכילתו, אבל לעולם איכא כאן איסור אכילת בב”ח לענין לקברו בין רשעים גמורים. אלא דלפי מה שכתבנו בריש פגה”נ, דהאי לקברו לא נאמר אלא במקום דרק דרך מקרה לא מצי חייל, אבל יש במציאות שיחיל אם הוא יהיה קודם כמו דאחות אשה ואשת אח, דלפעמים זה קודם ולפעמים להיפך. אבל במקום שא”א בשום אופן שיחיל בב”ח על חלב או נבלה, הרי אינו נאמר איסור זה כלל בבשר נבלה או חלב, ולא שייך לומר דחל לקברו וכו’, כיון דעצמיות האיסור לא נאמר בזה, עיין לעיל בריש הסוגיא דנוהג בטמאה, שכתבתי שם דלכן קתני אין גה”נ נוהג בטמאה, דהאי לשון משמע דגם לקברו אין כאן איסור גיד כלל. וא”כ, גם בב”ח, דלא אסרה התורה כלל בחלב ונבלה, הרי אין כאו איסור כלל, וא”כ, איך אפשר שאסרה התורה הבישול, שהוא נאסר רק כדי להרחיק את האדם מלאכלו? אולם י”ל דשאני בב”ח, דסכ”ס איסור המפורש הוא הבישול, ולגבי בישול גם חלב ונבלה בכלל גדי הוא, אלא דאנן מוציאין את החלב והנבלה מכלל איסור אכילת בב”ח מצד אאחע”א, וכיון דמכלל בישול א”א להוציאם, תו גם מכלל איסור אכילה אינו יוצא אלא מכלל מלקות, אבל איסורא איכא, דהרי בכלל בישול המה, והבן. ולפנינו נדבר עוד מענין זה. ודו”ק

תוספות ד”ה כל הבשר “תימא דלא תני וכו’ בחולין ובמוקדשין, ובתוספתא תני להו וכו'” עכ”ל. ועיין באחרונים מה שכתבו בזה. ולפע”ד נראה דבקדשים הנאכלים, פשיטא דחל, כיון דלאחר זריקת דמים נאכל לכהנים ולבעלים, וממילא חל מכח מוסיף לשאר בני אדם. ואי בבשר עולה, פשיטא דאינו חל כמו דלא חל אחלב ונבלה. ואי דס”ל לתוספתא דאחע”א או כמ”ד לקמן מדלקי אבישול אאכילה נמי לקי, יותר היה לשנות דין זה בחלב, שהוא בכל בהמה דנוהג, וכן בנו”ט דשכיח יותר. ודוחק לומר דמשום אינך פרקא דקתני חוליו ומוקדשין תני נמי הכא. אבל יותר נראה בכוונת התוספתא דקתני דנוהג במוקדשין עפ”י מה דמבואר ברמב”ם ספ”ט (אהלכות) [דהלכות] כלאים, וז”ל: י

דבהמת (פסה”ם) [פסולי המוקדשין] עשאה הכתוב כשני גופין, כבהמה טמאה וטהורה, דהכי הוא אומר ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריב ממנה קרבן לד’ מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא מפסה”מ וכו

עכ”ל. וא”כ, הוו”א דלגבי בב”ח נמי נחשב בהמה קדושה כמין בפ”ע, שאינו בכלל גדי וכאשר כתבתי לעיל בריש פרק גה”נ, עיי”ש, ודו”ק