דף ק”ה ע”א גמרא בעיא מיניה ר”א מר”י, כמה ישהה בין בשר לגבינה? א”ל ולא כלום, אינו והא אר”ח וכו’ אלא כמה ישהה בין גבינה לבשר? א”ל ולא כלום עכ”ל הש”ס. וכל השקיל וטריא הלזה כולה מוקשה, דהאי ר’ אסי דקבעי כמה ישהה, הכי לא ידע מברייתא דב”ש וב”ה דבעי קילוח והדחה? וממילא דבהכא סגי, דקשה מאד לומר דלא ידעה מאחר דהיא מלתא דנוהג בכל יום ובכל אדם, ופוק חזי מה עמא דבר. וע”כ דקבעי ליה כמה ישהה כדי שלא יצטרך קינוח והדחה, דהא ודאי פשיטא דע”י שהייה זמן מה נפטר מקינוח והדחה. וא”כ, מה השיב לו ר”י ולא כלום? דהא ודאי ליתא, דבלא קינוח והדחה ודאי בעינן שהייה. ובזה ודאי אין חילוק בין בשר תחלה לגבינה תחלה. ופלא בעיני שגם הפוסקים השמיטו דין זה דכמה ישהה בין גבינה לבשר כדי שלא יצטרך קינוח והדחה, דלפי מה דפסקו דבין בשר לגבינה בעינן שהייה שש שעות או עכ”פ סעודה אחריתא, משום טעם המשוך מן הבשר בתוך פיו כדעת רש”י, או משום בשר שבין השינים כדעת הרמב”ם, עדיין לא נדע שיעור שהייה שבין גבינה לבשר כדי שלא יצטרך קינוח והדחה, דכיון דבגבינה אין כאן מושך טעם, ולא גבינה שבין שיניים, אבל מ”מ מיד אסור לאכול בשר אחריו עד שיקנח וידיח. וכמה ישהה שלא יצטרך קינוח והדחה? גם מה דקאמר הש”ס דעל גבינה ואח”כ בשר שאל, קשה טובא למה לא שאל גם על בשר ואח”כ גבינה? הכי האי מימרא דר”ח כבר היתה מפורסמת וידועה? ולא עוד, פלא ר”ח לא אמר שיעורא, אלא אסור, ורק ממעשה דמר עוקבא ידעינן דאביו המתין מעל”ע, והוא הקיל עד סועדתא אחריתא. הרי דלא היה להם שיעור מבורר על האי המתנה. וא”כ, רב אסי, דבעיא מרבי (יחנן) [יוחנן] כמה ישהה בין גבינה לבשר, והשיב לו ולא כלום, והיינו בקינוח והדחה כדעת רוב הפוסקים, איך לא שאל לו כמה ישהה בין בשר לגבינה, דלא סגי בקינוח והדחה? ומתוך חומר הני קושיות, אני אומר דלאו מר”ח אר”י קפריך “אינו”, דר”י באמת עדיין לא החמיר חומרא זו דר”ח, להמתין אחר אכילת בשר, רק היה די לו בקינוח והדחה, וכברייתא דב”ש וב”ה, דקאמרו סתם על בשר וגבינה באכל, אכל אחת ורוצה לאכול אחריו השניה, וכפרש”י ז”ל לעיל, אלא דעל מאן דקאמר מימרא זו דר”י בביהמ”ד להלכה קפריך “אינו והא אר”ח”. הרי דכבר קבלו על עצמם שלא לאכול גבינה אחר בשר, ובתורת איסור כמ”ש ר”ח. ואיך נקבע תשובת ר”י לרב אסי בגמרא? וע”ז השיב לו דעכ”פ תני בין גבינה לבשר, דבזה לא החמירו להמתין. והרי תראה דבדורות הפוסקים הוסיפו חומרא גם על גבינה קשה להמתין, כמובא ברמ”א בהגה ס’ פ”ט, וכאשר הראתיך בכמה מקומות בש”ס שנדחק ליישב במאמרות הראשונים להשוותם עם חומרות שנתהוו אח”כ כדי שלא יהיה מפורש היפך חומרתם. וכעין שכתב הט”ז דמלתא דמפורש בקרא להתיר אין כח לחכמים לאסרו, כן הדבר הזה, דלא רצו להיות מפורש במימרא דר”י היפך חומרות ר”ח, אבל באמת ר”י אמר סתם ולא כלום על שניהם, דעדיין לא היה חילוק ביניהם. וכל מי שאינו מתעקש, אלא מבקש, את האמת, יודה שהדבר כך הוא, ודו”ק

ע”ש גמרא א”ל רב אחא בר’ יוסף לר”ח בשר שבין השניים מה קרי עליה הבשר עודנו בין שניהם: לפרש”י ז”ל השאלה היתה על בשר שבין שניים, אפילו לאחר שש שעות, שלא לאכול גבינה עד שיטלנו מפני שעדיין חשוב בשר, וע”ז קרי עליה האי קרא, דאלמא מקרי בשר, עיין בפוסקים. ופירוש זה לפלא בעיני, דע”כ שאל אם לא (חשב) [חשיב] אחר שש כנתעכל, דמיד ודאי (חשוב) [חשיב] בשר, דהרי אמרינן לעיל סוף פרק גה”נ דאפילו חזר והקיאו מתחייב על אכילתו, דלא הוה עיכול, מכש”כ מה שנתחב בין השיניים דלא הוי כמעוכל. ולכן, ע”כ לפרש דשאל אלאחר שש שעות. וא”כ, מה השיב לו מן הקרא דבשר (עדינו) [עודנו] בין שניהם, דלא מוכח מידי אלאחר שש. ולא עוד, אלא דהקרא בפשיטתו לא מיירי כלל בבשר שנתחב בין שן לשן, אלא פירושו דהבשר עדיין בפיהם, דהיינו בין השיניים שלמעלה ושלמטה, עיין ברש”י בחומש, טרם יכרת כתרגומו עד לא פסק, ד”א, אינו מספיק לפוסקו בשיניו עד שנשמתו יצאה עכ”ל. ולד”א, דהיינו שלא הספיקו ללעוס הבשר, ודאי אין מקום לדרש זה שבגמרא, אלא דגם לפי התרגום (שפירוש) [שפירש] דלא פסקו מלאכול, ג”כ אין המדובר מבשר שבין שן לשן כמובן. ועוד קשה לי, דמ”ש דקמסופק אבשר ולא אגבינה, אם נמצא שנתחב ממנו בין שיניו, ועדיין הוא שם לאחר שעות, אי שרי לאכול בשר בלי ליטול הגבינה שבין שיניו, דמהיכי תיתי (נימא) [לימא] דגבינה (חשוב) [חשיב] כמעוכל בין שיניו, ואפילו מיד? דהרי אחר גבינה מותר לאכול בשר מיד אחר קינוח והדחה. ודוחק לומר דע”י קינוח והדחה א”א שתשאר בין שיניו רק בשר ולא גבינה. ולכן יותר מסתבר שיטת הרמב”ם ז”ל דס”ל דטעמא דר”ח דאמר אכל בשר אסור לאכול גבינה הוא מטעם בשר שבין השיניים, שאינו סר בקנוח כמו גבינה. אלא דמהרממ”ל ויתר המפרשים נתקשו להו, דא”כ, מה שאל ליה רב אחא בשר שבין השינייים מהו, כיון דעיקר חיוב השהייה שבין בשר לגבינה הוא מטעם בשר שבין השיניים שאינו סר בקינוח? ואני תמהני לכאורה עוד יותר, דלפי שיטת הרמב”ם, דלאחר שש באמת (חשוב) [חשיב] כמעוכל, ואין צריך להסירו, וקשאל רק אמיד, ומה קמבעי ליה? דמהיכי תיתי לא יהיה חשוב בשר וכנ”ל? דאפילו בלעו והקיאו לא הוה עיכול. אבל לפע”ד נראה דהפירוש בגמרא לפי שיטת הרמב”ם כך הוא: דרב אחא בר”י הקשה לר”ח בשר שבין השיניים מהו, כלומר אולי אינו חשוב, ואין זה אלא כ”ש, ואינו כדאי לחוש עליו ולאסור בשביל זה לאכול גבינה אחר קינוח. וע”ז השיב לו, דרך מליצה, והבשר עודנו בין שיניהם, דחשוב, וכדאי לאסור בשביל האי כ”ש שבין שיניו. ולא דרך ראיה הביא האי קרא, אלא דרך מליצה. וזה נראה לי ברור ונכון לפי שיטת הרמב”ם ז”ל, ודו”ק

ע”ש גמרא א”ל הני להיכא וכו’: וכתב המהרש”א בח”א אפשר שהרגיש בו שרצה לגנבן עכ”ל. וכתב בהגהות מהרש”ש וז”ל: ול”י מה (חידוש) [חידש] על פרש”י שהיה גנבן עכ”ל. ולפע”ד כוונתו של המהרש”א להקשות למה לא (קיבול) [קיבל] אביי תשובת אריסיה, דאמר ליה לבי מר? וע”ז כתב דאפשר דהיה לאביי איזה הוכחה דלאו אמת קאמר. שוב עיינתי בעין יעקב, ושם הגירסא בדברי המהרש”א “אפשר שהרגיש בו שאינו אומר אמת אלא שגנבן”, ונהנאתי, ודו”ק

תוספות ד”ה לסעודתא אחריתא אכילנא לאו בסעודה שרגילין לעשות, אחת שחרית ואחת ערבית, אלא אפילו לאלתר אם סילוק השולחן ובירך, מותר, דלא פלוג רבנן, עכ”ל. מה שהכריחו לזה, דלכאורה קשה, דהרי אביו היה שוהה מעל”ע, ולמה נימא שבנו מר עוקבא הקיל נגד אביו לאכול ע”י סילוק שולחן ובה”מ? אבל לפע”ד נראה דהתוספות לא פירשו עד למחר כי השתא, כמו שפרש”י ז”ל, דהיינו מעל”ע, אלא דסתם סעודת בשר היה בערב, וכדכתיב בערב תאכלו בשר, ובבוקר תשבעו לחם, ושהה מן הערב עד הבוקר, כי השתא, ר”ל עונה אחת חצי היום, דהיינו י”ב שעות. וא”כ, איך נפרש דמר עוקבא הקל בסעודתא אחריתא, דהיינו הך מן הערב עד הבוקר? ואם דלא (דוקדוק) [דקדק] על צימצום השעות שיהיה עונה שלמה, יב”ש, ע”ז לא הוה קאמר דהוא כחלא בר חמרא. ולא עוד, אלא דאם בשביל שעה קלה לא היה משנה ממנהג אביו. אלא ודאי דהוא הקיל לאכול עוד בערב גבינה אחר בשר ע”י סילוק שולחן ובה”מ

אלא דהת”ח הקשה על שיטת התוספות דא”כ הוא, הרי אין זה אלא להכירא בעלמא, שלא לאכול בשר וגבינה יחד בלא קינוח והדחה. וא”כ, גם בגבינה תחלה ואח”כ בשר היה לו להחמיר עד סעודתא אחריתא, ועיין בלב אריה מה שכתב בזה. ואני תמה על הני גאונים איך עלה על דעתם לתלות בוקי סריקא בתוספות שהמציאו טעם סעודה אחריתא להכירא? הלא כבר עשו חכמים הכירא טובא שלא להעלות על השולחן בשר וגבינה יחד, ושלא לאכול זה אחר זה רק אחר קינוח והדחה, ולמה לי עוד היכרא דסילוק שולחן? ואדרבה, אם יעשה סילוק שולחן ישכח בקינוח והדחה, הכי סילוק השולחן יזכרהו? ולא עוד, אלא דלשון התוספות מוכח דלא כוותייהו, דהרי כתבו דמשום דלא (פליג) [פלוג] רבנן סגי בסילוק שולחן, ואי כדעת הת”ח, הלא משום היכרא עבדו כדי שלא יאכל בלא קינוח, אבל המתנה לא צריך כלל. אבל לפע”ד נראה ברור דכוונת התוספות דאע”ג דאסרו רבנן לאכול באותו סעודה גבינה אחר בשר אפ אחר קינוח והדחה עד סעודה אחריתא, משום מושך טעם כרש”י, או משום בשר שבין שיניים כרמב”ם, מ”מ לא גזרו רק עד סעודה אחריתא, דעפ”י רוב ישהה בין סעודה לסעודה עכ”פ שש שעות. אבל מ”מ, אם לפעמים יתאוה לאכול גבינה מיד, די לו בסילוק שולחן ובה”מ לצאת ידי תקנת חכמים שאסרו רק בחדא סעודתא. ויש להם סמך גדול ממימרא דר”ח גופא, דאמר סתם אכל גבינה, אסור לאכול בשר, ולא יהיב שיעורא למלתא. וע”כ בחדא סעודתא קאמר, וכל שלא אכל בחדא סעודתא לא עבר אתקנת חכמים. וחז”ל, עפ”י הרוב עשו תקנתם, וכאשר מצינן הרבה, הן בתורה והן בש”ס, (ועיין) [ואין] להאריך כאן בזה

ודע דלפי שיטת התוספות דסעודה אחריתא, אפילו מיד ע”י סילוק שולחן ובה”מ סגי. אני מסתפק ושואל אי גם בלא קינוח (והדקה) [והדחה] מהני, כמו שהייה דשש שעות לרמב”ם, דודאי לא בעי קינוח והדחה, או נאמר דרק לחומרא א”ר חסדא דגבינה אחר בשר אסור עד סעודה אחריתא, אבל לא להקל דלא נצטרך קינוח והדחה ע”י שסילק שולחן וברכה. ובשו”ע כתב דצריך קינוח והדחה, והדבר צריך אצלי תלמוד. ועיין ברא”י ז”ל מה שכתב בזה, ודו”ק

תוספות ד”ה מים ראשונים מצוה ואחרונים חובה: בברכות דרש תרווייהו מ”והתקשדתם”, אלו מים ראשונים, “והייתם קדושים” אלו מים אחרונים וכו'” עכ”ל. לפי מה שכתבו דמה שאמרו כשם שהמזוהם פסול לעבודה, (קך) [כך] ידים מזוהמות פסולים לברכה, היינו להם כיון דהדבר היה עליהם חובה ליטול אחר הסעודה, לפיכך נחשבות כמזוהמות, י”ל להיפך כיון דמים ראשונים מצוה דאין לאכול בסתם ידים דהוו מזוהמות, א”כ מכש”כ דלאחר אכילה נחשבות מזוהמות לענין ברכת המזון. ומדוקדק הדבר בקרא, ד”והתקדשתם” הוא הציווי למים ראשונים, וממילא “והייתם קדושים” מפונקים שידים שלאחר אכילה נחשבות אצלכם כמזוהמות. ולכן ראשונים קרי מצוה והשנים חובה, דהחיוב נצמח ונתהווה ממילא מן הראשונים, שהם מצוה, ודו”ק

בא”ד ובה”ג (פירוש) [פירש] דראשונים שהם מצוה משום סרך תרומה טעונין ברכה, אבל אחרונים שהם לצורך אדם אינם טעונים ברכה. ומכאן כתב ר”י שאין לברך על ק”ש שלפני מטתו וכו’ עכ”ל. ולכאורה תמוה עשיית מעקה וקביעת מזוזה למה מברכינן עליהם. ובכלל הלא כל המצות נצטוו לטובת האדם כמפורש בתורה כמה פעמים. ואולי לא קאמר הבה”ג כלל זה אלא במצות דרבנן ולא בדאורייתא מפני שבדרבנן אנו יודעים הטעם בבירור, אבל בדאורייתא, הלא חוץ מן הטעם הנגלה, יש בהן סוד כמוס. ועיין מה שכתבתי בזה לעיל פ”ז ע”א לענין מצות כיסוי הדם, ודו”ק

ע”ב גמרא, אר”נ לא שנו אלא בין (תבשול לתבשול) [תבשיל לתבשיל], אבל בין (תבשול) [תבשיל] לגבינה חובה: הנה לדעת ר”ש שבתוספות, וכן הוא דעת הרי”ף והרמב”ם ז”ל, אין חילוק בין (תבשול) [תבשיל] לבשר ממש, (דתבשול) [דתבשיל] נמי מבושל של בשר קאמר. אלא דלפ”ז צריכין לדחוק דבין (תבשול) [תבשיל] לגבינה, היינו גבינה תחלה (דבתשול) [דבתבשיל] הלא בעינן שהייה עד סעודתא אחריתא. והנה אם נאמר דלדעת התוספות דלעיל, דסעודה אחריתא אפילו מיד, וע”י סילוק שולחן ובה”מ, ומ”מ צריך קינוח ונט”י וכדעת השו”ע שהבאתי לעיל, לא היו  צריכין התוספות לדחוק כאן דבגבינה תחלה דוקא קמיירי, דהא גם (בתבשול) [בתבשיל] תחלה מצי מיירי ובסילוק השולחן כנ”ל. אלא דזה ליתא, דכיון דעכ”פ בעינן ברכת המזון, הרי בעי נט”י מצד מים אחרונים, ולמה לי נטילה ב”פ, ודו”ק. עוד זאת יש להעיר על שיטה זו, (דתבשול) [דתבשיל] היינו בשר מה קמ”ל ר”נ, דבין גבינה לבשר צריך נט”י? הלא כבר נשמע זרת מברייתא דאגרא ובפלוגתא דב”ש וב”ה דלעיל, לפי דעת הסוברים דהדחה היינו הדחת ידים. ואולי לאפוקי מהא דרב יצחק דלעיל, דמחלק בין לילה ליממא, ואז לא היה קורא אותו חובה. ואולי מה”ט השמיט הרמב”ם ז”ל הא דרב יצחק, דקאמר דסגי בעיונא בעלמא. ועיין בסימן פ”ט בש”ך סק”י, עיי”ש ודו”ק