דף ק”ו ע”א גמרא כי אתא רב דימי אמר מים הראשונים האכילו בשר חזיר, וכתב רש”י ז”ל שחנוני ישראל היה מבשל ומוכר בשר שחוטה לישראל ונבלות לנכרים, ולזה שלא נטל ידיו האכילו בשר חזיר. והמהרש”א ז”ל נתעורר על דברת רש”י ז”ל שמתחיל בנבלות ומסיים בחזיר, וכתב דרש”י ז”ל רצה לתרץ איך נשא ונתן בדברים אסורים, לכן כתב דמכר נו”ט שנזדמן לו מתוך בהמותיו, ועתה אירע שנזדמן לו בחובו וכדומה בשר חזיר, עיי”ש. ולפענ”ד נראה ברור לדינא, דאפילו בנזדמן לו, דרשאי למכרו לנכרי. מ”מ, לבשלו ולהאכילו לנכרי, כדרך אכסניא, פשיטא דאסור, דזה לבשל ולמכרו מבושל הוא מסחר חדש, ולא הותר לו בשביל שנזדמן, ובפרט דבבישול קרוב החשש שמא יבא לאכלו. שוב ראיתי בפת”ש (ססי’) [סוף סימן] קי”ז, וז”ל: “ונראה קצת דה”ה דאסור לבשל בשר טרפה שנזדמן כדי למכור לכותי, מפני שקשה למכור בשר חי, דחיישינן לתקלה” עכ”ל. ולפע”ד, מה שנראה לו קצת, הוא אצלי ברור כשמש, דאסור כנ”ל, ולא מטעם דקרוב להכשל באכילתו לחוד, אלא משום דלבשל ולמכור מבושל הוא מסחר חדש שלא הותר לו בנזדמן לו טו”נ בתוך בהמותיו, ודו”ק. אבל מה שנראה לפע”ד בכוונת רש”י ז”ל הוא, דרצה לומר דהאי גברא שהיה מזלזל במים הראשונים חטא כאן בכפלים, דהיה לו לחוש שלא יכירוהו שהוא ישראל ויאכילהו נו”ט, דשכיח אצל האי חנוני שמאכיל ישראלים ונכרים, וכמש”כ המהרש”א ז”ל דנו”ט שכיחים אצלו. אבל על בשר חזיר לא היה לו לחוש, דהוא לא שכיח. ובמה שבישל ומכר, באמת איסורא עבד, עיין בהגהות מהר”ב מרנשבורג ז”ל, ודו”ק

ע”ש כי אתא רבין אמר ראשונים האכילו בשר נבלה, עיין ברא”י ז”ל שכתב דמסתמא לחומרא קאמר, ונבלה חמורה דאית בה גם עשה דאינה זבוחה. ולא ידעתי הכרחתו לזה. והא אדרבה, הש”ס קאמר אח”כ דר’ אבא מתני חדא מהני וחדא מהני לחומרא. הרי דחזיר חמור מנבלה. שנית, נעלמו מעיני קדשו לפי שעה דברי הרמב”ם ז”ל בפ”ב ממ”א דבכל הטמאים, הן בהמות והן עופות, איכא חוץ מן הלאו גם לאו הבא מכלל עשה דאותה תאכלו, (ויי”ל) [ויל”י] בדוחק, ודו”ק

ע”ש חמי טבריא וכו’: וכתב רש”י ז”ל דבחמי טבריא כ”ע מודים דאין נוטלין משום דלא היו להם שעת לו הכושר. ובעיני יפלא דבמלתא דרבנן דידעינן טעם תקנתם שנחלק בין היה לו שעה”כ או לא, ובפרט לפי מה שנבאר בדיבור הסמוך דעיקר נטילת ידים לתרומה היה משום נקיות לדעת רש”י ז”ל. ולכן מים ראשונים ואחרונים גם שניהם חד טעמא אית להו. וא”כ, כמו דבמים אחרונים בחמין לא מפני שמבליעין את הזוהמא כמש”כ רש”י ז”ל לעיל, או מפני שאינו יכול לשפשף בהן כמש”כ הרמב”ם ז”ל בפ”ימברכות, כמו כן מים ראשונים. ומה לי שעת הכושר הכא? ולטעם שכתב הרמב”ם ז מפני שאינם ראוין לשתיית בהמה, ואינם בכלל מים, ניחא, ודו”ק

ע”ש א”ר אידי וכו’ נטילת ידים לחולין מפני סרך תרומה ועוד משום מצוה אמר אביי משום מצוה לשמוע דברי חכמים: ופירש רש”י ז”ל משום סרך תרומה שהידים שניות הן לפסול את התרומה, אבל חולין לא מהני להו שני להו שני לפסלן, וכדי שירגילו אוכלי תרומה ליטול ידיהם הנהיגוה בחולין. ועל מצוה לשמוע דברי חכמים פירש שתקנוה עכ”ל. והתוספות הקשו והלא משום סרך תרומה תקנוה. וא”כ, מאי ועוד? וי”ל דתקנו מפני נקיות עכ”ל. והנה רש”י ז”ל כתב בשבת דף י”ד ע”א ע הא דאמרו שם דגזרו טומאה על הידים מפני שעסקניות הם דנוגעין במקום טנופות וגנאי לתרומה שנמאסת בכך, ודלא כמו מ”ד דמשום טומאה ממש נגעה בה, דהרי אם נגע באב הטומאה, הרי גם אחר נטילה מטמא את התרומה מה”ת. וגם מ”ש ידים מכל הגוף, עיי”ש? הרי דלדעת רש”י ז”ל עיקר גזירת טומאה על הידים לגבי תרומה משום נקיות היתה שלא יאכל מאכל מסואב, והרחיבו דבר זה גם על חולין דודאי גנאי לאדם השלם לאכול מאכל מסואב אפילו הוא חולין, אלא דממה שגזרו טומאה על הידים להיות שניות מוכח דעיקר תקנתם היה על אוכלי תרומה שהמה הכהנים. ומפני שטומאות וטהרות חמורה להם, כמו שאמרו ביומא גזרו טומאה על הידים, וממילא בחולין דלא מהני להו טומאה שניה, ובפרט לאוכל בימי טומאתו ע”כ לומר דמשום סרך תרומה שיהיה רגיל בנט”י אמרו גם בחולין ליטול ידיו לסעודה שהוא עיקר אכילת אדם. אבל באמת עיקר טעם חז”ל היה משום נקיות, שלא יתלכלך המאכל ע”י ידים העסקניות, הן בתרומה והן בחולין והן בכהן והן בישראל, אלא שלבשו דבר זה בטומאה מפני שירדו לסוף דעתו של המון העם, שאם יגלה להם עיקר הטעם שמפני נקיות תקנו ליטול ידים לא יהיו נזהרים בה כאשר גזרו טומאה על הספר כדי שלא יניח אצל האוכלין ומשום עכברים שיקלקלו הספרים כמו שאמר שם בשבת. ומה דלא סגי ליה לומר דמשום סרך תרומה לחודא נתקנה, ותרומה משום גנאי לקדשים וכדמשמע נמי שם  מלשון רש”י ז”ל משום דא”כ די היה לתקן נט”י לכהנים לחוד ולא לכל העם, ודו”ק

ע”ב אמר רב נוטל אדם את שתי ידיו שחרית ומתנה עליהן כל היום כולו: עיין בתוספות ובשאר פוסקים ומדברי כולן נלמד דס”ל דרב קאי אנטילת ידים של שחר לתפלה. ועיין בב”י או”ח סימן ד’ בשם תשובת רשב”א ז”ל שלומד מהאי מימרא דרב דנטילת שחרית בעי כלי וכל דיני נטילה לסעודה. ועפר אני תחת כפות רגלי הראשונים ז”ל, אלא דלפע”ד (אדרבה) [אדרבא] מדלא אמר מתנה אדם על נטילת שחרית, רק אמר נוטל אדם וכו’, משמע דלא דיבר מנט”י לתפלה דלא בעי דיני נט”י כבסעודה, וסגי גם במידי דמנקי כמו צרור באין לו מים. ונלמד מקרא ד”ארחץ בנקיון כפי,” וכמבואר שם בב”י לדעת הרא”ש והר”ן והמרדכי ז”ל, אלא דנוטל אדם שתי ידיו שחרית לסעודת שחרית ומתנה עליהם על כל (סעודת) [סעודות] היום. וממילא מיושב קושית התוספות מהא (דע”פ) [דערבי פסחים] דקאמר שם דקידוש הוה הפסק בין נט”י לסעודה, דשאני הכא דהרי לא הפסיק בין נט”י לסעודת שחרית, אלא בין סעודה לסעודה, וע”ז קאמר רב דמהני תנאי, דהרי הוא כיושב בסעודה כל היום מבוקר עד ערב. ולפי פירושנו, כל הדינים היוצאים להפוסקים מכח שסברו דאנטילת הנקיון של קימה בבוקר קאי נופלים בבירא. וחיילי מלשון הרמב”ם ז”ל, דס”ל בפ”ו מברכות הי”ז “נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהן כל היום ואינו צריך ליטול את ידיו לכל אכילה ואכילה וכו'” עכ”ל. בהאי תוספת דברים “ואין צריך ליטול בכל אכילה ואכילה” אתא לאשמעינן דמנט”י לאכילה דיבר ולא מנטילת שחרית לתפלה. וזה ברור לפע”ד, ודו”ק. שוב ראיתי בהגהות מהרש”ש ז”ל שגם הוא ז”ל הרגיש במה שכתבתי, ונהנאתי