דף ק”ז

דף ק”ז ע”א גמרא א”ד בשעת הדחק אין שלא בשעה”ד לא, ופליגו אדרב, וא”ד אפילו שלא בשעה”ד נמי, והיינו דרב. קשיא לי לפי דעת הרמב”ם ז”ל שם הלכה י”ח דע”י כריכת מפה מצי אכל בלא נט”י, איך שייך שעה”ד? דהרי לכל אדם מסתמא יש לו מפה, אם לא שנאמר דקשה לאכול במפה. וא”כ, שעה”ד דקאמר הכא שעה”ד כל דהו קאמר. ולפ”ז יש לומר דרמב”ם ושאר פוסקים לשיטתייהו אזלו בזה, דלשיטת התוספות ושאר פוסקים דנתקשו על הא דרב מע”פ כדלעיל, והוכרחו לתרץ דרב נמי רק באין לו מים בסמוך קאמר כמש”כ התוספות. וא”כ, האי שעה”ד דקאמר הכא שעה”ד גמור קאמר, וע”כ דלא הותר לאכול במפה רק לתרומה ולא לחולין. אבל הרמב”ם ז”ל, כפי שביארנו למעלה דרב בנט”י לסעודת שחרית קמיירי, ובזה לא שייך הפסק בין סעודה לסעודה, ואפילו בלא שעה”ד כלל מצי מתנה על כל (סעודת) [סעודות] היום בחד נטילה, לכן האי שעה”ד דקאמר כאן שעה”ד כל דהו קאמר, ולא הוצרכו לכרוך ידיו במפה, שקשה לאכול בידים כרוכות במפה כידוע, ודו”ק

תוספות ד”ה מאי לאו, עיין ברא”י על דיבור זה, ובסוף דבריו קמתמה על הרמב”ם ז”ל שכתב דלט אדם ידיו במפה ואוכל תרומה אבל, לא חולין עט”ת או עט”ק, והא הרמב”ם ז”ל סובר דחולין עט”ק כחולין גמורין הן, ולא כקודש דמי, דכן כתב בפי”א ה”ט מאה”ט, “חולין עט”ת משלישי פוסל בהן, ועט”ק הרי הן כחולין גמורין”. ובחולין גרידא הרי סובר הרמב”ם דמותר לכרוך ידיו במפה, והניח הדבר בצ”ע. ואני אומר, במחכ”ת של הרא”י ז”ל, דכאן לא חש לקמחיה, דכל עצמיות הפלוגתא אי חשנעטה”ק כק”ד או לאו כק”ד, הוא אם אנן נדון ביה דין קודש שהשלישי שלו יעשה רביעי בקודש, או אפילו הוא עצמו אם צריך ליזהר שלא יטמאוה. ומה”ט בריש מכילתן מוקי רבה ב”ע מתניתין דהכל שוחטין בחשנעטה”ק ובטמא ששחט דוקא למ”ד כקודש דמי, דרק אז אסור לו ליתן לטמא לשחוט בסכין קצרה שמע יגע בבשר ויגרום טומאה לחולין שדינם כקודש מחמת הבעלים שנוהגים בו דין קודש. אבל למ”ד לאו כקודש דמי, גם בעליו אינם מצווין לשמור את חולעו שלא יטמאו, אבל אם באמת נטמאו, ודאי דאסורים לו לאכלן מפני נדרו שקיבל ע”י לאכול חולין עטה”ק. ולכן כאן, דיש לחוש דגם במפה לא יהיה נשמר יפה מנגיעת ידו ויבא לידי אכילת חולין טמאים אשר אסור לדידיה מחמת נדרו לאכול חולין בטהרה, לגבי הא מלתא ודאי לכ”ע כקודש דמי. וזה ברור כשמש בעזהי”ת, ודו”ק היטב

ע”ש גמרא אמר שמואל התירו מפה לאוכלי תרומה ולא התירו מפה לאוכלי טהרות. כבר הזכרתי לעיל שיטת הרמב”ם ז”ל דלחולין גרידא התירו מפה, אבל יתר הראשונים ס”ל דחולין גרידא ודאי לא זהיר, כן כתב הרא”ש ז”ל, ועיין ברא”י, לעיל ע”ד תוספות ד”ה מאי לאו כביצה, שכתב דלדעת התוספות אפילו לכהנים, דהתירו להם מפה, דוקא לתרומה, אבל לחולין לא. ובאמת שיטה זו קשה להולמה, דזה מקרי יציבי בארעא וגיורי בשמי שמיא, דכל עצמיות נט”י לחולין תקנו אטו סרך תרומה, ואיך תהיה חולין עוד חמור מתרומה, ואף לכהן? ועיין בלב אריה ז”ל שהביא ראיה לשיטת הרמב”ם ז”ל מהא דבעי אח”כ באוכל מחמת מאכיל אי בעי נט”י לאוכל, ופשט לחומרא. ומסתמא דגם לכהן בתרומה בעינן נט”י לאוכל, והרי הוא חמור ממפה, ואיך קמבעי תחלה להתיר לאוכל בלי נט”י בחולין דאסור במפה? עיי”ש. אולם לפע”ד נראה דלשיטת התוספות, דבחולין גרידא אסור אף לכהנים, אין הטעם מפני שבחולין לא יהיה זהיר, כמש”כ הרא”ש ז”ל, אלא דלפי מה שאמרו לעיל בדף הקדום דנט”י לחולין מפני סרך תרומה, ועוד משום מצוה, דמצוה לשמוע דברי חכמים, הרי איכא בחולין יתר על תרומה מצות חכמים בלי טעם, והיינו בפת, דקובע סעודתו עליו, תקנו נט”י גם בלא סרך תרומה. ולכן לא התירו לא מפה ולא באוכל מחמת מאכיל. וה”ה בפת של תרומה לכהן נמי דינא הכי. והא דהתירו מפה לאוכלי תרומה, היינו תרומה דאינו פת, וכמעשה דרבי צדוק, דאכל כותבת. כנלפע”ד, ודו”ק

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s