דף ק”ח

דף ק”ח ע”א משנה (טפות) [טיפת] חלב שנפלה על החתיכה וכו’: הנה פליגו בפירוש משנה זו רש”י ותוספות אי בחתיכה שבתוך הרוטב מיירי או בחתיכה שכולה חוץ לרוטב. ומזה יוצאים דינים מדינים שונים, גם נמשך פלוגתתם זו בכל השקיל וטריא. לכן ארחיב בזה הדיבור ואבאר את שיטתם וגם הסוגיא לפי שיטת כאו”א כיד ד’ הטובה עלי

דעת רש”י דבחתיכה כולה חוץ לרוטב מיירי לא בפירוש אתמר, אלא שתוספות כתבו כן לעיל דף צ”ו בשם רש”י, והאחרונים דקדקו מדברי רש”י ז”ל אנה ואנה להוציא ממשמעות דבריו שכן הוא. גם בפירוש שיטת רש”י יש פלוגתא בין הרמ”א והט”ז ז”ל בריש סימן צ”ב, דהרמ”א סובר דלדעת רש”י במקצת חתיכה ברוטב הוה הדין כמו לדעת התוספות בכולה חוץ לרוטב, דחתיכה עצמה נאסרת, אבל אינה אוסרת את השאר, משום דהחלב מפעפע רק עד סמוך להחלק שברוטב, אבל לא בכולה כדי שתצא ממנה לשאר חתיכות שבקדרה. אבל הט”ז חולק וסובר דלרש”י במקצתה ברוטב איכא תרי חומרות, דהחתיכה עצמה נעשה נבלה ואוסרת גם השאר בלי ניעור, משום דחלק התחתון שבחתיכה אוסר את השאר שבקדרה. והכוונה דודאי כשמגיע החלב לחלק התחתון שבחתיכה, שהוא בתוך הרוטב, מוליך הרוטב את החלב גם לחוץ. ולכן מן החלב לא נאסר חלק התחתון שבחתיכה דכבלעה כך פלטה החלב לחוץ בשוה לשאר החתיכות שבקדרה, אבל החלק התחתון נאסר מחלק העליון מכח איסור דבוק, וחלק העליון נעשה נבלה אע”ג דסופה החלב להתפשט לחלק התחתון ומשם לכל הקדרה, משום דבהאי כח המתפשט בחלק העליון לא מצי יוצא לחוץ לשאר החתיכות כיון דליכא רוטב. וניהו דהחלב המגיע לחלק התחתון שבחתיכה התפשט ע”י הרוטב גם לחוץ, מ”מ חלק העליון נשאר באיסורו, כי לא מקרי מתפשט דרך הילוכו אלא אם מיד בכח הראשון מצי להתפשט בכל הקדרה, ועיין

והנה אני רואה ברש”י ד”ה אם יש בה בנ”ט מבואר דרש”י סובר שמקצת החתיכה ברוטב מיירי, וכהבנת הט”ז דאוסרת שאר החתיכות בלי ניעור משום דפולטת החלב מחלק התחתון שבה לחוץ, דז”ל רש”י ז”ל “אם יש בה בנ”ט באותה חתיכה, כלומר שאין באותו חתיכה לבדה ס’ לבטל הטיפה, מיד נאסרת החתיכה וכו'” עכ”ל. האי “כלומר” שכתב רש”י ז”ל הוא לפלא לכאורה, דלמה מפרש האי “בנ”ט” דמתניתין דר”ל שאין בה ששים? והא לעיל צ”ז ע”א מבואר דבנ”ט בכל מקום בקפילא, ורק היכי דליכא קפילא או ליכא למקום, אטעמא משערינן בס’. וכי רוצה רש”י ז”ל לאוקמא מתניתין בדליכא קפילא, אתמהה? ועיין לעיל בתוספות ד”ה אבל, שהקשו אמאי לא פריך אמתניתין דטפת חלב מאן טעים ליה? והנה קושיא זו הקשו רק לשיטתם דמשנתינו מיירי בחתיכה כולה חוץ לרוטב, אבל לדעת רש”י ז”ל, דמיירי במקצתה ברוטב וכהבנת הט”ז, לק”מ, דהאי בנ”ט דמתניתין ע”כ ליכא לפרש בטעימת קפילא, דהא אפשר דלא יטעום טעם חלב, ומ”מ אסורה החתיכה, דהא כשמגיע החלב לחלק התחתון שבתוך הרוטב יוצא ויוצא, ומ”מ החתיכה כבר נאסרת חלק התחתון מן העליון כמש”כ הט”ז. ולכן צריך ע”כ לפרש האי בנ”ט בס’, משא”כ בסיפה דמתניתין מניח רש”י ז”ל בנ”ט כמשמעו דבניעור בתחלה מיירי, ואז שפיר מצי טעים ליה קפילא. ולשיטת התוספות, דבכולה חוץ לרוטב מיירי וניעור דסיפא הוא לבסוף, הוא להיפך, דנ”ט דרישא הוא בקפילא ונ”ט דסיפא הוא בס’ דייקו, דהא מב”מ הוא ובעי ס’ כנגד כל החתיכה, ודו”ק. וכן נראה מתוספות כאן שסברו כן בשיטת רש”י ז”ל מהא דהביאו ראיה לשיטתם והקשו על שיטתו של רש”י מלקמן דאמרינן אי לא ניעור ולא כיסה כלל, מבלע בלע מפליט לא פליט. ואי כפירוש הרמ”א ז”ל, דלרש”י מקצתה ברוטב אינה אוסרת השאר בלי ניעור, כמו לדעת התוספות בכולה חוץ לרוטב, לא הביאו מידי מלקמן, דודאי הכי הוא דלא פלט החלב לחוץ גם במקצתה ברוטב. אלא ודאי דגם התוספות הבינו כן דעת רש”י דמופלט החלב ואוסר השאר בלי ניעור. ומ”מ נעשה החתיכה נבלה תחלה כנ”ל. ולכן שפיר הקשו מלקמן דאמרו מבלע בלע מיפלט לא פליט, ואינה אוסרת השאר בלי ניעור. וזה ברור ונכון. ועיין היטב במה שכתבתי לקמן ד”ה גמרא אמר רב

והנה אני רואה ברש”י ד”ה אם יש בה בנ”ט מבואר דרש”י סובר שמקצת החתיכה ברוטב מיירי, וכהבנת הט”ז דאוסרת שאר החתיכות בלי ניעור משום דפולטת החלב מחלק התחתון שבה לחוץ, דז”ל רש”י ז”ל “אם יש בה בנ”ט באותה חתיכה, כלומר שאין באותו חתיכה לבדה ס’ לבטל הטיפה, מיד נאסרת החתיכה וכו'” עכ”ל. האי “כלומר” שכתב רש”י ז”ל הוא לפלא לכאורה, דלמה מפרש האי “בנ”ט” דמתניתין דר”ל שאין בה ששים? והא לעיל צ”ז ע”א מבואר דבנ”ט בכל מקום בקפילא, ורק היכי דליכא קפילא או ליכא למקום, אטעמא משערינן בס’. וכי רוצה רש”י ז”ל לאוקמא מתניתין בדליכא קפילא, אתמהה? ועיין לעיל בתוספות ד”ה אבל, שהקשו אמאי לא פריך אמתניתין דטפת חלב מאן טעים ליה? והנה קושיא זו הקשו רק לשיטתם דמשנתינו מיירי בחתיכה כולה חוץ לרוטב, אבל לדעת רש”י ז”ל, דמיירי במקצתה ברוטב וכהבנת הט”ז, לק”מ, דהאי בנ”ט דמתניתין ע”כ ליכא לפרש בטעימת קפילא, דהא אפשר דלא יטעום טעם חלב, ומ”מ אסורה החתיכה, דהא כשמגיע החלב לחלק התחתון שבתוך הרוטב יוצא ויוצא, ומ”מ החתיכה כבר נאסרת חלק התחתון מן העליון כמש”כ הט”ז. ולכן צריך ע”כ לפרש האי בנ”ט בס’, משא”כ בסיפה דמתניתין מניח רש”י ז”ל בנ”ט כמשמעו דבניעור בתחלה מיירי, ואז שפיר מצי טעים ליה קפילא. ולשיטת התוספות, דבכולה חוץ לרוטב מיירי וניעור דסיפא הוא לבסוף, הוא להיפך, דנ”ט דרישא הוא בקפילא ונ”ט דסיפא הוא בס’ דייקו, דהא מב”מ הוא ובעי ס’ כנגד כל החתיכה, ודו”ק. וכן נראה מתוספות כאן שסברו כן בשיטת רש”י ז”ל מהא דהביאו ראיה לשיטתם והקשו על שיטתו של רש”י מלקמן דאמרינן אי לא ניעור ולא כיסה כלל, מבלע בלע מפליט לא פליט. ואי כפירוש הרמ”א ז”ל, דלרש”י מקצתה ברוטב אינה אוסרת השאר בלי ניעור, כמו לדעת התוספות בכולה חוץ לרוטב, לא הביאו מידי מלקמן, דודאי הכי הוא דלא פלט החלב לחוץ גם במקצתה ברוטב. אלא ודאי דגם התוספות הבינו כן דעת רש”י דמופלט החלב ואוסר השאר בלי ניעור. ומ”מ נעשה החתיכה נבלה תחלה כנ”ל. ולכן שפיר הקשו מלקמן דאמרו מבלע בלע מיפלט לא פליט, ואינה אוסרת השאר בלי ניעור. וזה ברור ונכון. ועיין היטב במה שכתבתי לקמן ד”ה גמרא אמר רב

אבל הר”ן ז”ל דעת אחרת לו בשיטת רש”י ז”ל, דהוא לא הזכיר כלל בשיטת רש”י שהחתיכה מקצתה ברוטב ומ”מ אוסרת כל שאר החתיכות ע”י פליטת טעם בשר לחוד, דכיון דחנ”נ, הרי הבשר בעצמו גוף האיסור ומצי אוסר בפליטת טעם בשר לחוד,  ולית ליה סברת התוספות דאין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שאיסור עצמו יוכל לילך שם. והא דאין הקליפה אוסרת את השניה, הטעם דלא הוה דרך בישול דומיא דבב”ח, ומה דאמרינן לקמן אי דלא ניעור מבלע בלע מפלט לא פליט, היינו בס”ד דאפשר לסחטו מותר, עיי”ש באריכות. והנה מובן דלפי דרכו הא כלומר דכתב רש”י ז”ל אשר הארכתי בו לעיל מוקשה ועומד הוא

אלא דלעומת זה ניחא טובא מה שכתב רש”י ז”ל, ובשאר חתיכות פליגו אמוראי בגמרא אי אסרתן או לא, והוא פלוגתת רב ושמואל באפשר לסחטו, והקשו כל האחרונים ז”ל דהא למ”ד אפשר לזחטו מותר גם האי חתיכה הנאסרת חזרה להיתרה וכמש”כ רש”י ז”ל בעצמו בפירוש פלוגתת אפשר לסחטו, וכן בסוף הסוגיא. ולפי דעת הר”ן דלרש”י ג”כ מיירי בחתיכה שכולה חוץ לרוטב ניחא, דהאי לכ”ע באיסורא עומדת דלא נפלט החלב כלל, ופליגו אם פליטת עצמה של מוהל בשר אוסרת השאר. אבל לקמן ובסוף הסוגיא מיירי בניעור לבסוף, דאז יוצא החלב, לכן מותרת. וכן נראה שהוא דעת הרמב”ם ז”ל בפ”ט ממ”א לפ מה דמפרשים דבריו שאוסר בל ניעור כל הקדרה עד ס’. ומ”מ תולה האיסור בטעימת החתיכה אי יש בה טעם חלב או לא. הרי ע”כ דחתיכה כולה חוץ לרוטב דמהני טעימה, ואפ”ה אוסרת השאר בלי ניעור. אבל כפי אשר הוכחתי מדברי רש”י ז”ל אין דעתו כדעת הר”ן, אלא דבכולה חוץ לרוטב אינה אוסרת, וכן איקבע הלכתא בשו”ע סימן צ”ב דבלא ניעור אינה אוסרת את השאר אלא דבסימן ק”ה סתרו בעלי השו”ע את טעמם, דשם סעיף ז’ פסק הטור והמחבר דחתיכת בב”ח מקרי גוף האיסור ואוסרת את חברתא בתצלי כדי נטילה כמו חתיכת נבלה. וכל מפרשי השו”ע נלאו למצוא פשר איך זכו שטרי לביה תרי, ומקום הניחו לי העני להתגדר בו, כי לפע”ד שני פוסקים אלו שרירין וקיימין זה אצל זה, וליכא שום סתירה ביניהם

דהנה יפה דיבר הר”ן ז”ל לכאורא להשיב על סברת התוספות דאין הנאסר יוכל לאסור וכו’ כיון דהוה כגוף הנבלה מה תת כח  בהלוך עמו טעם האוסר ובפרט בב”ח? הלא ליכא אוסר לחוד ונאסר לחוד, כי שניהם נעשים איסור מכלל היתר ע”י מעשה הבישול ונשארים באיסורים גם אחר שנסחטו זה  מזה. ולמה לא יהיה בכח האחד לאסור בלי הלווית השני? ובפרט שמכח מב”מ קאתינן עלה. וא”כ, טעם הבשר לחוד הוא האוסר ולא טעם החלב שעמו. ואם נאמר דבעינן גם טעם החלב עמו, הרי אין כאן מב”מ בטעמא ולא בשמא

אבל הנראה לפע”ד הסבר חדש בהא דאין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שהאוסר יכול לילך שם. והוא דכלל מונח אצלנו בסופו להתפשט לא נעשה נבלה, כי כל דרך הילוכו אינו אוסר כמש”כ התוספות לעיל דף ק’ בד”ה שקדם. והסברא מבוארת דאנו דנין כל דבר על שם סוף תכליתו והנחתו, וכיון דהאי טפה שנפלה על גג החתיכה לא תוח עד שתתפשט בכל החתיכה, אינו דנין עליה רק אחר הניחתה. ועפ”י סברה זו אני אומר גם לאידך גיסא אם הטפה אוסרת החתיכה מפני שיש בה כדי ליתן טעם בכל החתיכה, אותו המוהל של בשר שעומד להתפשט חוץ לחתיכה מאליו לא נידון עם החתיכה להיות נבלה עמה כיון דעומד להפרד מן החתיכה ולילך לדרכו החוצה. לכן אע”פ שהחתיכה נעשה נבלה, אבל האי מוהל שעומד לצאת ממנה לא נאסר עמה. ולכן שפיר אין החתיכה שכולה חוץ לרוטב אוסרת את השאר, כי מה שנפלט ממנה בעוד שמונחת שם בקדרה בלי שום סיוע. הרי היה עומד להתפשט ולא נאסר מעולם, ושפיר פסקו כן בסימן צ”ב, דשם מיירי מהאי דינא דחתיכה שבתוך הקדרה שנפל עליה טפת חלב, אבל אם לקח החתיכה משם ומקרבה אצל חתיכה כשרה על הגחלים, ודאי דגוף האיסור הוה ואוסר המוהל היוצא גם בלי חלב, כי האי מוהל לא היה עומד להתפשט מאליו, רק ע”י מעשה שלו, שמקריב החתיכה אל הגחלים. ומזה מיירי שם בסימן ק”ה, ולכן שפיר פסקו לאוסרת כנבלה. דמ”ש חתיכת בב”ח משאר איסור עיקרי? ודו”ק היטב כי הדברים אמיתים בס”ד

גמרא אמר אביי טעמא ולא ממשא בעלמא דאורייתא דאי ס”ד דרבנן מב”מ מ”ט לא גמרינן וכו’: ופרש”י ז”ל טעמא ולא ממשא מקרי היכי דסליק האיסור ולא נשאר רק  הטעם, וכמו טעם כעיקר בפסחים מ”ד ע”ב דשרה ענבים במים, שהים לא קיבלו רק הטעם. ולפ”ז הילפותא מבב”ח לאו מבשר אתיא, דבו נכנס ממשא של חלב, אלא מחלב שנאסרו ע”י שקבלה רק טעם הבשר. אבל ע”ז קשה תרתי: חדא דעל אביי העמיד דבריו על משנתינו, דאוסר החתיכה מחמת הטפה שנבלע בה. הרי דסובר דזה ג”כ טעמא ולא ממשא מקרי, ולא עוד אלא דמחלב לא מצינן למילף, דחלב שנאסרה לא נזכר בתורה עד שבגמרא רצו לומר דרב באמ אית ליה גדי אסרה תורה ולא חלב, משום דכתיב “ל”ת גדי ב’חלב'” ולא “עם חלב”. אלא דלא קיימא הכי במסקנא משום דלא מסתבר לומר דגדי אסור וחלב מותר, כיון דשניהם היתר ותערובותן אסרן. ואיך יאסר האחד והשני בשריותא קיימא? לכן אמרינן דלעולם שניהם אסורין. והא דנקרא האיסור בתורה על שם הגדי לשיעורא אתא, דגם החלב נשאר בכזית כגדי, ולא כמשקה ברביעית. אמנם כל זאת ניחא אי ליכא חילוק בין בשר לחלב מצד אחר, אבל אם נאמר דבבששר איכא חלב ממש, אבל בחלב ליכא רק טעמא ולא ממש. שפיר נאמר דטעם  כעיקר. הא מנין לנו? ובשלמא אי ילפינן  טע”כ ממ”א ניחא, אלא מבב”ח עצמו, איך נילוף? דלמא באמת החלב אינה נאסרת מחמת דלית בה רק טעמא בעלמא ולא ממשא. והנה רש”י ז”ל בפסחים שם באמת כתב דהילפותא הוא מבשר, שהבשר בעינא, אלא שטעם החלב נבלע בו, עיי”ש. והרא”י ז”ל כתב דבאמת ליכא חילוק בין בשר לחלב ובשניהם רק טעמא ולא ממשא איכא, דהא רש”י ז”ל בסוגיא דזרוע בשלה כתב דלולי ילפותא על טע”כ הוה בטל חד בתרי מקרא דאחרי רבים להטות. והנה לעולם החתיכה לא תקבל חלב כמות שהיא רק פחות  ממנה, וא”כ מצד העצם הרי בטלה החלב ברוב בשר, ורק מצד שנרגש הטעם אסורה.  והנה במק”א כתבתי דדבר זה אינו מוסכם, כי לפי מה שכתב הרשב”א ז”ל בסוגיא שם דע”י שנרגש הטעם הוה כניכר האיסור, ובניכר האיסור לא שייך ביטול. א”כ ליתא הא מלתא דחלב בבשר רק טעם מקרי ולא ממש. ולא עוד אלא מה שכתבו התוספות והראשונים דבב”ח היתר בהיתר הוה ולא בטיל,  והא דכ”ש אינו אינו אוסר, משום דדרך בישול אסרה תורה, ובעינן טעם,  וא”כ במקום דאיכא טעמא תו לא מצינן למימר דעצם החלב בטלה, דהא היתר בהיתר לא בטל, ותו קשיא לי טובא על הא דכתב רש”י ז”ל דהילפותא הוה דכי מסלק זה מתוך זה לאחר בישולו, אין כאן אלא הטעם עכ”ל. והוא פלאי, דהא אנן כרב ור”י ס”ל, דאפשר לסחטו אסור. וא”כ, אפילו מסלק גם הטעם ע”י שמבשל החתיכה אח”כ במים, נמי נשארה באיסורה הראשון ואיך נילוף מכאן טע”כ בכל איסורין

ואחר העיון נראה לפע”ד דאנן הכי גמרינן טע”כ מבב”ח דחזינן דאיסור בב”ח נתהווה ע”י נתינת טעם זה בזה דדוקא דרך בישול אסרה תורה, ואם היו מתבשלים זה אצל זה בלי נתינת טעם לית לן בה. וא”כ בשר שנתבשל בחלב לא נאסר הבשר מחלב שחוצה לו בתוך הקדרה רק מלב שנכנסה לתוך החתיכה והלת בבקדרה לא נאסר מן החתיכה עצמה (שנתבשל) [שנתבשלה] מתוך הקדרה רק ממוהל שיצא מן החתיכה לתוך החלב ונתבשל בה. וא”כ לא תבשל גדי בחלב אמו ע”כ הכוונה על טעם הגדי שנתבשל בחלב אמו, כי הגדי עצמו אינו אסור מחמת שנתבשל בחלב רק מחמת שהחלב נתבשל בתוך הגדי. ולכן מה שכתב רש”י, דאם הדרינן זה מזה אין כאן אלא הטעם הכוונה להסביר דפעולת הבישול אינה ניכרת רק בהא דבכל אחד נשאר טעם. ועל זה הקפידה תורה, וקרי ליה גדי בחלב אמו, היינו טעם הגדי בתוך החלב. וממילא ליכא להקשות ג”כ דילמא משום היתר בהיתר דלא בטל. והא כאן על הטעם אנו דנין אם הוא כעיקר, דאי טעם לאו כעיקר, לא איכפת לן דלא בטל, דסוף כל סוף ליכא כאן ממש רק טעם. ושוב גם מבשר שנכנס בו חלב ממש איכא למילף דהא דאסרה תורה לאכול הבשר לאו משום דניכר בו החלב ואינה בטלה, דהא אדרבה אי מחשב החלב כעומדת בפ”ע שריא, דהא שניהם היתר, וכל האיסור לא נתהווה רק ממה שנכנס טעם החלב בבשר. ומה שהזכיר רש”י ז”ל איסור אכילה ומג’ פעמים “לא תבשל”, ולא די לו באיסור לחוד אי מניה ילפינן, זה לק”מ, דאי לאו דילפינן איסור אכילה ומג’ פעמים ל”ת, לא הוה ידעינן כלל דדרך בישול אסרה תורה, ומשום טעם שנכנס מאחד לחבירו, כי אם פעולת הבישול נאסרה בלא   אכילה, טע”כ מאי בעי הכא? כי כל בבישל נ עצמיות טע”כ לענין איסורי אכילה מל”ת כל תועבה נמי לא מצינן למילף טע”כ מבב”ח כי איסור אכילה בב”ח אין לו שייכות עם הבישול, רק ע”י שנעשה תועבה בבישל נאסר האכילה. אבל אי מג’ פעמים ל”ת ילפינן איסור אכילה הרי דעיקר האיסור האכילה, וכמש”כ הרמב”ם דהבישול נאסר משום דהוא מצרכי האכילה. וא”כ, שפיר אמרינן דאנתינת טעם זה בזה קפיד רחמנא, כי זה הנתינת טעם משוויה ליה לאיסור. וניהו דאח”כ אסור לעולם אפילו נסחט גם הטעם, אבל האיסור נתהווה ע”י נתינת טעם. ועיין היטב במה שכתבתי כי הדברים עמוקים ואמיתים בס”ד

רש״י ד”ה אי חדוש הוא וכו׳, ואפילו כל דהוא בב”ח הוא וכו׳ עכ״ל. והנה תימא רבתא בעיני איך נאמר דחלב
כל דהוא בבשר הרבה בב”ח מקרי, דהא כל עצמיות ביטול מין בשאינו מינו נבנה על דכל שנשתנה שמא וטעמא בטל שם העצם, וממילא פקע שם האיסור, וכאשר אבאר

דהנה מעולם תמהתי לסבין מס בין תערובות מ ט מ כשאיני מינו בלח בלח ביותר מששים׳ עד שלר׳־י מ ט מ לא
בטל ואינו מינו כטל׳ וכן לדידן לערן דשיל״מ דמחלקין בי מיצו לאינו מינו אחר ס׳׳ דהא כיון מתערב ונבלל זה בזה למשל יין במים הרי הכל נתהפך למים ונעשה האוסר והנאסר הכל מים׳ והרי כאן מ ט מ איסור והיתר, ולמה יבטל
לר״י׳ וגם לדידן בדשיל״מ. ולמה לא נאמר גס בזה עד שתאכלנה באיסור תאכלנה בהיתר׳ או עפ״י סברת הד ן ז״ל משום מ ט מ הרי עתה הכל מן אהד הוא כי הכל מים ועל מדוכה זו ייפבתי הרכס שנים עד שהאיר ד׳ את עיני, כי הענין נכון מאד, ראם נתערב יין במים ונתהפך היין למים פקע ממנו האיסור שהי׳ בו מתחלה, כי ע״י שינה העצם פקע האיסור, ואע״ג דזה הוא סברת^רבינו יונה המובא באו״ח שי׳ ר״ו במ״א שם׳ משתנה לדבר” המותר שד׳ ואנן לא פהקינן כהא כדי הנ״ל, כאשר האריכו י בזה האחרונים להרבות עליו קושיות. סטפס דלא פשקינן כוותי׳ אינו משום דל״ל שכרתו, רק ה״ט דלא ס״ל כוותי׳׳ משום דאמרינן ניסו דפנים חדשות בא לכאן ופקע אישורא מינט׳אבל
נאסר מצד היוצא מן הטמא טמא כמו דילפינן זאת במס 7 ככורות דף ו׳ מקרא׳ וזה איסור חדש שחל מל סאי פנים חדשות אחר שפקע מני׳ האיסור הישן׳ ולכן יין נסך שנעשה חומן מדיין לא הותר׳ אפ״פ דפקע ננני׳ האיסור נדי שנשתנה לד״א אבל נאסר מצד יוצא מיין נסך שאסור ככל היוצא מן הטמא׳ וכל זאת באיסור שהוא בעין אבל בתמרובות שפיר נשאר בהיתרו ולאחל עליו איסור של יוצא מן הטמא כסברת המרדבי הידוע דבתערובות לא מצי חייל איסור חדש וכבר כתבתי דכר זה כפ׳ גה״נ ובפתיחה כוללת עיי״ש והסכרא נפלאה ומושכלת הוא׳ רהא התורה אמרה אחרי רל״ס ובטל איסור בסיתר חד בתרי, וטון דאם יחול האיסור יתבטל מר׳ ובי׳ אין יחול כלצ כיון דאין כאן רגע אחת שיקרא שס איסור עליו להוא בתוך התערובות לח בלח׳ וא״כ הוא אין אנו באיס לסתיר תערובות אינו מינו מכח ביטול חד בתרי׳ דהא מעיקרא ליכא כאן איסור הצריך כיטול׳ כי איסור הראשון חלף הלך לו מחמת שנשתנה בשמא ובטעמא לד״א והאיסור החדש של יוצא מן הטמא לא הי׳ מקום להול׳ לכן שפיר בגיל לר׳ יהודי וגם לית בי׳ הומר דדשיל״מ לימן/ משא״ט בתערובות מב״מ דלעולם קאתינן פלי׳ רק מצד קרא דאחרי רבים להטות, וזאת בקושי התירה התורה וכמו בפומאה אי דחוי׳ היא בציכור “אמרינן רכל כמה דמצי להדר אטהרה מהדרינן ה״נ בביטול הד בתרי צריכין להמתין פב״פ מדרבנן מד למחר והן הן הדברים שנאמרו למשה מסיני בס״ד

ומעתה נשוב לדברי רש״י ז״ל דלפ״ז איך נאמר דמשהו תלב בהרבה בשר, בב”ח מקרי, כיון דעצם החלב נשתנה ונעשה בשר, חלכ מאן דכר שמי׳ה? ומה״ט ג״כ אין לומר דהיתר בהיתר לא בטל, וכמש׳׳כ העט״ז, מובא בש״ך ריש סי׳ רצ”ח, דכל שנתערב ואינו עומד בפ״ע שפיר בטל. ולא שייך כאן היתר בהיתר לא בטל, דהא לאו מכח ביטול חד בתרי קאתינן עליה, רק מכה שנשתנה עצם לעצם אחר בשמא ובטעמא, ואנן בשר בחלב בעינן, וליכא. ואיך קאמר אביי דאפילו ליכא נ”ט נמי? והוא תימא רבתא (ודברי הש״ך שם נפלאים ממני, לא הבנתים) ודו״ק

אבל הנראה לפע״ד דאביי, דלא דייק דדרך בישול אסרה תורה, היה סובר, דמיד בתחלת הבישול, קודם שנותנים  טעם זה בזה, נאסרים, ובתחלת הבישול, הלא עומדים בפני עצמם, וכמו טפת חלב שעל החתיכה קודם שנבלע ונתפשט בחתיכה, ואז בב״ח מקרי, ויהיה אסור אע”פ דאחר שנבלע בתוך החתיכה תתבטל שם חלב, מ״מ באיסורה עומדת, כמו בנסחט אח״כ דאמרינן אסור, כמו כן בנאסר קודם שנבלע. וע״ז השיב לו רבא דדרך בישול אסרה תורה, ר״ל דלא נתהווה איסור בב”ח עד שנתבשל זה בזה כל צרכו, ואז אי אפשר שלא יהיה נבלע אחד בתוך חבירו. וממילא בכ״ש חלב ליכא כאן בב”ח. ועיין בפלתי ריש הלכות בב”ח שמפרש דברי רש״י ז”ל בד״ה אמר ליה רבא, דכוונתם מדלא אסרה תורת כבוש רק בישול, הרי דהקפידה דוקא שתתן טעם זו בזה, כי רש״י ז״ל
לשיטתיה דכבוש דוקא בציר וחומץ הוה כמבושל עיי״ש. ודברי רש״י ז״ל מטין כדבריו, דו״ק ותשכח. ולפ”ז צריך לפרש מה דקאמר מ”ט לא גמרינן דחדוש, אי חדוש כי ליכא נ״ט נמי האי חידוש ע״כ האי לחודא והאי לחודא שרי, ולאו מטעם חדוש קאתא עלה, רק דשאני היתר בהיתר דלא כטל, ונאמר דע”י הטעם הנה ניכר הממש. ובאמת רק בשר אסרה תורה ולא חלב. וע״ז פריך א״כ כי ליכא נ״ט נמי כנ״ל. ומה מאד מיושב בזה קושית התוספות מהא דפסחים דלא קיימא בהאי חדושא, משום דהתס כבר ידע דדרך בישול אסרה תורה, ורק מכח חידוש לא רצה למילף מניה. וע״ז שפיר מדחה כלאים נמי הכי הוה, אבל כאן לאו מצד חרוש קאתא עלה, רק כיון דהיתר בהיתר הוא לא בטל, ודו”ק היטב כי הדברים (אמתים) [אמתיים] בס”ד

גמרא אמר אביי טעמא ולא ממשא בעלמא דאורייתא, דאי ס״ד דרבנן, מב״מ מ״ט לא גמרינן וכו׳. ופרש״י ז״ל
טעמא ולא ממשא מקרי היכי דסליק האיסור ולא נשאר רק הטעם, וכמו טעם כעיקר בפסחים מ״ב ע׳׳ב דשרה ענבים במים שהמים לא קיבלו רק הטעם. ולפ׳׳ז הילפותא מבב”ח לאו מבשר אתיא דבו נכנס ממשא של חלב אלא מחלב שנאסרו ע”י שקבלה רק טעם הכשר׳ אבל ע״ז קשה תרתי: חדא דאביי העמיד דבריו על משנתינו דאוסר החתיכה מחמת המפה שנבלע בה, הרי דסובר דזה ג”כ טעמא ולא ממשא מקרי, ולא עוד אלא דמחלב לא מצינן למילף, דחלב שנאסרה לא נזכר בתורה, עד שבגמרא רצו לומר דרב באמת אית ליה גדי אסרה תורה ולא חלב,  משום דכתיב ל״ת גדי ״בחלב״ ולא ״עם חלב״, אלא דלא קיימא הכי במסקנא, משום דלא מסתבר לומר דגדי אסור וחלב מותר, כיון דשניהם היתר ותערובתן אסרן, ואיך יאסר האחד והשני בשריוחא קיימא? לכן אמרינן דלעולם שניהם אסורין, והא דנקרא האיסור בתורה על שם הגדי (לשיעירא) [לשיעורא] אתא, דגם החלב נשער בכזית כגדי, ולא כמשקה ברביעית. אמנם כל זאח ניחא אי ליכא חילוק בין בשר לחלב מצד אחר, אבל אם נאמר דבבשר
איכא חלב ממש, אבל כחלב ליכא רק טעמא ולא ממש, שפיר נאמר דטעס כעיקר הא מנין לנו. ובשלמא אי ילפינן טע”כ ממ״א ניחא, אלא מבב״ח עצמו איך נילוף? דלמא באמת החלב אינה נאסרת מחמת דלית בה רק טעמא בעלמא ולא ממשא? והנה רש״י ז״ל בפסחים שם באמת כתב דהילפותא הוא מבשר שהבשר בעינא אלא שטעם החלב נבלע בו עיי״ש. והרא׳׳י ז״ל כתב דבאמת ליכא חילוק בין בשר לחלב, ובשניהם רק טעמא ולא ממשא איכא, דהא רש״י ז״ל בסוגיא דזרוע בשלה כתב דלולי ילפוחא על טע״כ, הוה בטל חד בתרי מקרא דאחרי רבים להטות. והנה לעולם החתיכה לא תקבל חלב במות שהיא רק פחות ממנה, וא״כ מצד העצם הרי בטלה החלב ברוב בשר,,
רק מצד שנרגש הטעם אסורה. והנה במ״א כחבתי דדבר זה אינו מוסכם, כי לפי מה שכתב הרשב״א ז״ל בסוגיא שם, דע”י שנרגש הטעם הוה כניכר האיסור. ובניכר האיסור לא שייך ביטול, א״כ ליתא הא מלתא דחלב בבשר רק טעם מקרי ולא ממש, ולא עוד אלא דלפי מה שכתבו התוספות והראשונים דבב”ח היתר בהיתר הוה, ולא בטיל והא דכ”ש אינו אוסר, משום דדרך בישול אסרה תורה ובעינן טעם, וא״כ במקום דאיכא טעמא תו לא מצינן למימר דעצם החלב בטלה דהא היתר בהיתר לא בטל. ותו קשיא לי טובא על הא דכתב רש״י ז״ל דהילפוחא הוה דכי אלא מסלק זה מתוך זה לאחר בישולו, אין כאן אלא הטעם עכ”ל. והוא פלאי דהא אנן כרב וכר”י ס״ל דאפשר לסחטו אסור, וא”כ אפילו מסלק גם הטעם ע”י שמכשל החתיכה אח״כ במים נמי נשארה באיסורה הראשון, ואיך נילוף מכאן טע”כ בכל איסורין? י

ואחר העיון נראה לפע״ד דאנן הכי גמרינן טע”כ מבב”ח דחזינן דאיסור בב”ח נתהווה ע״י נתינת טעם זה בזה דדוקא דרך בישול אסרה תורה, ואם היו מתבשלים זה אצל זה בלי נתינת טעם לית לן בה. וא״כ, בשר שנתבשל בחלב, לא נאסר הבשר מחלב שחוצה לו בתוך הקדרה, רק מחלב שנכנסה לתוך החתיכה, והחלב שבקדרה לא נאסרה מן החתיכה עצמה (שנתבשל) [שנתבשלה] מתוך הקדרה, רק ממוהל שיצא מן התתיכה לתוך החלב נתבשל בה. וא״כ, לא תבשל גדי בחלב אמו, ע״כ הכוונה על טעם הגדי שנתבשל בחלב אמו, כי הגדי עצמו אינו אסור מחמת שנתבשל בחלב, רק מחמת שהחלב נתבשל בתוך הגדי. ולכן מה שכתב רש׳׳י, דאם הדרינן זה מזה אלא הטעם. הכוונה להסביר דפעולת הבישול אינה ניכרת רק בהא דבכל אחד נשאר טעם, ועל זה הקפידה תורה וקרי ליה גדי בחלב אמו, היינו טעם הגדי בתוך החלב, וממילא ליכא להקשות ג”כ דילמא משום היתר בהיתר דלא בטל, והא כאן על הטעם אנו דנין, אם הוא כעיקר, דאי טעם לאו כעיקר, לא איכפת לן דלא בטל, דסוף כל סוף ליכא
כאן ממש, רק טעם. ושוב גם מבשר שנכנס בו חלב ממש איכא למילף, דהא דאסרה תורה לאכול הבשר לאו משום דניכר בו החלב ואינה בטלה, דהא אדרבה אי נחשב החלב כעומדת בפ״ע שריא, דהא שניהם היתר וכל האישור לא נתהווה רק ממה שנכנס טעם החלכ בבשר ומה שהזכיר רש״י ז״ל איסור אכילה ומג’ פעמים לא תבשל, ולא די לו באיסור בישול לחוד אי מניה ילפינן, זה לק”מ, דאי לאו דילפינן איסור אכילה ומג’ פעמים ל”ת, לא הוה ידעינן כלל דדרך בישול אסרה תורה, ומשום טעם שנכנס מאחד לחבירו. כי אם פעולת הבישול נאסרה בלא אכילה, טע”כ מאי בעי הכא? כי כל עצמיות טע”כ לענין איסורי אכילה אתמר, ואפילו ילפינן איסור אכילה מל”ת כל תועבה, נמי לא מצינן למילף טע”כ מבב”ח, כי איסור אכילה בטח אין לו שייכות עם הבישול, רק ע”י שנעשה תועבה (בבישל) [בבישול] נאסר האכילה. אבל אי מג’ פעמים ל”ת ילפינן איסור אכילה הרי דעיקר האיסור האכילה, וכמש”כ הרמב״ם דהבישול נאסר משום דהוא מצורכי אכילה, וא”כ, שפיר אמרינן דאנתינת טעם זה בזה קפיד רחמנא, כי זה הנתינת טעם משווי ליה לאיסור. וניהו דאח”כ אסור לעולם, אפילו נסחט גם הטעם, אבל האיסור נתהווה ע”י נתינת טעם. ועיין היטב במה שכתבתי כי הדברים עמוקים (ואמיתים) [ואמיתיים] בס״ד

רש״י ד”ה אי חדוש הוא וכו’, ואפילו כל דהוא בב”ח הוא וכו׳ עכ”ל. והנה תימא רבתא בעיני איך נאמר דחלב כל דהוא בבשר הרבה בב”ח מקרי, דהא כל עצמיות ביטול מין בשאינו מינו נבנה על דכל שנשתנה שמא וטעמא בטל שם העצם, וממילא פקע שם האיסור, וכאשר אבאר

דהנה מעולם תמהתי להבין מה בין תערובות מב”מ לשאינו מינו בלח בלח ביותר מששים עד שלר”י מב”מ לא בטל ואינו מינו בטל. וכן לדידן לענין דשיל”מ, דמחלקין בין מינו לאינו מינו אחר ס’, דהא כיון מתערב ונבלל זה בזה, למשל יין במים, הרי הכל נתהפך למים ונעשה האוסר והנאסר הכל מים. והרי כאן מב”מ איסור והיתר, ולמה יבטל
לר”י? וגם לדידן בדשיל״מ. ולמה לא נאמר גם בזה עד שתאכלנה באיסור תאכלנה בהיתר? או עפ״י סברת הר”ן ז״ל משום מב”מ הרי עתה הכל מן אהד הוא, כי הכל מים. ועל מדוכה זו יישבתי הרבה שנים עד שהאיר ד׳ את עיני, כי הענין נכון מאד, דאם נתערב יין במים ונתהפך היין למים, פקע ממנו האיסור שהיה בו שהיה בו מתחלה, כי ע”י שינה העצם פקע האיסור. ואע״ג דזה הוא סברת רבינו יונה המובא באו״ח סי׳ ר״ו במ״א שם, דנשתנה לדבר המותר שרי, ואנן לא פסקינן בהא כר”י הנ״ל, כאשר האריכו בזה האחרונים להרבות עליו קושיות. הטעם דלא פסקינן כוותיה אינו משום דל״ל סברתו, רק ה”ט דלא ס״ל כוותיה משום דאמרינן ניהו דפנים חדשות (בא) [באו] לכאן ופקע איסורא מיניה, אבל נאסר מצד היוצא מן הטמא טמא, כמו דילפינן זאת במסכת בכורות דף ו’ מקרא. וזה איסור חדש שחל על (האי) [הני] פנים חדשות אחר שפקע מניה האיסור הישן, ולכן יין נסך שנעשה חומץ עדיין   לא הותר אע”פ דפקע מניה האיסור ע”י שנשתנה לד״א, אבל נאסר מצד יוצא מיין נסך שאסור ככל היוצא מן הטמא. וכל זאת באיסור שהוא בעין, אבל בתערובות שפיר נשאר בהיתרו ולא חל עליו איסור של יוצא מן הטמא כסברת המרדכי הידוע, דבתערובות לא מצי חייל איסור חדש. וכבר כתבתי דבר זה בפירוש גה״נ ובפתיחה
כוללת, עיי”ש. והסברא נפלאה ומושכלת (הוא) [היא], דהא התורה אמרה אחרי רל״ה, ובטל איסור בהיתר חד בתרי, וכיון דאם יחול האיסור יתבטל מניה וביה, (אין) [איך] יחול כלל[?] כיון דאין כאן רגע אחת שיקרא שס איסור עליו, דהוא בתוך התערובות לח בלח. וא”כ הוא, (אין) [איך] אנו באים להתיר תערובות אינו מינו מכח ביטול חד
בתרי[?] דהא מעיקרא ליכא כאן איסור הצריך ביטול, כי איסור הראשון חלף הלך לו מת שנשתנה בשמא ובטעמא לד״א, והאיסור החדש של יוצא מן הטמא לא הי׳ מקום לחול. לכן שפיר בטל לרבי יהודה וגם לית ביה חומר דדשיל”מ לרבנן, משא”כ בתערובות מב”מ דלעולם קאתינן  עליה רק מצד קרא דאחרי רבים להטות. וזאת בקושי התירה התורה וכמו בטומאה אי דחויה היא בציבור אמרינן דכל כמה דמצי להדר אטהרה מהדרינן, ה”נ בביטול חד בתרי צריכין להמתין עכ”פ מדרבנן עד למחר. והן הן הדברים שאמרו למשה מסיני בס”ד

ומעתה נשוב לדברי רש״י ז״ל דלפ”ז איך נאמר דמשהו חלב בהרבה בשר בב”ח מקרי, כיון דעצם החלב   נשתנה ונעשה בשר, חלב מאן דכר שמיה? ומה”ט ג”כ אין לומר דהיתר בהיתר לא בטל, וכמש׳׳כ העט”ז מובא בש”ך ריש סי’ רצ”ח, דכל שנתערב ואינו עומד בפ”ע שפיר בטל. ולא שייך כאן היתר בהיתר לא בטל, דהא לאו מכח ביטול חד בתרי קאתינן עליה, רק מכח שנשתנה עצם לעצם אחר בשמא ובטעמא. ואנן בשר בחלב בעינן וליכא. ואיך קאמר אביי דאפילו ליכא נ”ט נמי? והוא תימא רבתא. (ודברי הש”ך שם נפלאים ממני. לא הבנתים, ודו”ק

אבל הנראה לפע״ד, דאביי, דלא דייק דדרך בישול אסרה תורה, היה סובר דמיד, בתחלת הבישול, קודם שנותנים טעם זה בזה, נאסרים, ובתחלת הבישול הלא עומדים בפני עצמם, וכמו טפת חלב שעל החתיכה קודם שנבלע ונתפשט כחתיכה, ואז בב״ח מקרי ויהיה אסור אע”פ דאחר שנבלע בתוך החתיכה תתבטל שם חלב. מ”מ באיסורה עומדת כמו בנסחט אח”כ, דאמרינן אסור, כמו כן בנאשר קודם שנכלע. וע”ז השיב לו רבא דדרך בישול אסרה תורה, ר”ל דלא נתהווה איסור בב”ח עד שנתבשל זה בזה כל צרכו, ואז אי אשפר שלא יהיה נבלע אחד בתוך חבירו, וממילא בכ”ש חלב ליכא כאן בב”ח, דהכל נשתנה לבשר. ועיין בפלתי ריש הלכות בב”ח שמפרש דברי רש”י ז”ל בד”ה אמר ליה רבא, דכוונתם מדלא אסרה תורה כבוש רק בישול, הרי הקפידה דוקא שתתן טעם זו בזה, כי רש”י ז”ל לשיטתיה דכבוש דוקא בציר וחומץ הוה כמבושל, עיי”ש. ודברי רש”י ז”ל מטין כדבריו, דו”ק ותשכח. ולפי”ז צריך לפרש מה דקאמר “מ”ט לא גמרינן דחדוש, אי חדוש כי ליכא נ”ט נמי” האי חידוש ע”כ האי לחודא והאי לחודא שרי, ולאו מטעם חדוש קאתא עלה, רק דשאני היתר בהיתר דלא בטל, ונאמר דע”י הטעם הנה ניכר הממש. ובאמת רק בשר אסרה תורה, ולא חלב, וע”ז פריך א”כ כי ליכא נ”ט נמי כנ”ל. ומה מאד מיושב בזה     קושית התוספות מהא דפסחים דלא קיימא בהאי חדושא משום דהתם כבר ידע דדרך בישול אסרה תורה, ורק מכח חידוש לא רצה למילפ מניה. וע”ז שפיר מדחה כלאים נמי הכי הוה. אבל כאן לאו מצד חדוש קאתא עלה, רק כיון דהיתר בהיתר הוא לא בטל, ודו״ק היטב

גמרא רב כיון שנתן טעם בחתיכה אע”ג וכו’, הנה כבר דברנו בריש דברנו מפלוגתת רש”יי ותוספות בפירוש המשנה וממילא דפליגו נמי בפירוש דברי רב. ואסדר כאן כמה דקדוקים קשים ואיך נתיישבו לכל מר כדאית ליה

א’) מלישנא דרב דפתח כיון שנתן טעם משמע דקאי אמתניתין, וכן כתב הר״ן ז”ל. ואיך יפרשו התוספות
דברי רב בזה? דלדידהו לא קאי אמתניתין, רק מימרא בפ”ע היא, כמו שכתב הרשב״א ז״ל. ב’) דלשיטת התוספות הלא ע”כ מיירי רק בניעור לבסוף, ולמה לא (דקדוק) [דקדק] הגמרא עליו “אלימא לא ניעור כלל וכו'” כמו שדקדו לקמן על הברייתא? ולא עוד אלא שאמורא צריך לפרש דבריו, ולמה קיצר בלשונו ולא הזכיר תנאי של ניעור לבסוף. גי) דפריך לימא פליגא אדרבה, ולית ליה סליק, ואח”כ נזכר לפרש דברי רב ופריך ומאי קסבר ולהיפך דרך הש”ס לפרש תחלה המימרא ואח”כ שקיל וטרי בה ממ”א. וגם לישנא ומאי קסבר בדין מורה דקאי אדלעיל מניה וחוזר על הנשכחות. ד’) מתרץ אי דנפל ברוטב רכה ה”נ, אלא דנפל ברוטב עבה. ופירש רש”י ז”ל רוטב עבה דק דק של בשר ושומן, דהכל מין בשר. וזה למה לי? דהא די בשיאמר דליכא ברוטב ששים, וכמש”כ התוספות באמת על הברייתא דלקמן דמשמע ליה דמיירי דלית ברוטב ששים. ה’) ברש”י ד”ה ומאי קסבר באיסור שנבלע בהיתר, והוא פלאי דהא מבב”ח המדובר כאן, וזה היתר בהיתר ולא איסור בהיתר. וכן לקמן בד”ה אלא קסבר פרש”י ז”ל ואשמעינן אף היתר שבה נעשה איסור להיות כאן שיעור גדול לאסור אחרים הרבה עכ”ל. וזה אינו דהא בב”ח קיימינן ואשמעינן דבשר נעשה עצם האיסור לאסור את הקדרה מצד מין במינ, אם רב אם הרבה, וזה תימה רבתא והאחרונים הרגישו בשני דקדוקים האחרונים, עיין בהם מה שנדחקו בזה. ואען אני את חלקי בעזהי”ת

הנה לדעת רש”י ז”ל דרב לפרש משנתינו אתא, וקאמר דאסור דרישא לאסור את כל הקדרה, ע”כ בלא ניעור קאמר, דהא בלא”ה קשה, איך יפרש משנתינו אליבא דר”י דמב”מ לא בטל, והתנא דידן סתם למעלה במשנה דירך כרבנן דמב”מ בטל, וכתב הר”ן ז”ל דרב, כיון דכר׳”י ס”ל, היה מדקדק בלישנא דמשנתנו דקאמר סתם אסור, ולא קאמר עד ששים, דסתם כאן כר”י. ועתה אם נאמר דבלא ניעור לא נאסר רק החתיכה לבדה, הרי יש לנו מקום לפרש שפיר המשנה דאסור אחתיכה לבדה קאי, ולמה ליה לאוקמי בניעור לבסוף אשר אין זכר למו במשנה
ויצטרך לדחוק דסותם כר”י נגד סתם שלפני זה? אלא ודאי לרב אוסר בלא ניעור, לכן מוכרח לפרש דאוסר את הקדרה קאמר. וכיון דקאמר סתם, ניחא ליה לתלות בהאי דקדוק כדי לאוקמי מתניתין כר”י דס”ל כוותיה. ולכן כאשר פריך “וכי לית ליה  לרב סליק”, קושיא עצומה (הוא) [היא] דלא מצינן לדחות, דמתניתין מיירי בליכא
ס’ ברוטב, דהא כל חיליה דרב דמתניתין כר”י אתיא משום דסתמא קתני, ומסתמא מיירי בכל גוונא, אפילו איכא הרבה חתיכות, ואם נוקמי מתניתין לענין חתיכות בכל גוונא, כמו כן מוכרחים לאוקמי לענין רוטב בכל גוונא. ועיין ברשב”א ז”ל ותמצא שם כי כיוון לזה במה שכתב והיינו דשמעינן מהא דרב דל”ל סלק, דהא בקדרה זו רוטב הרבה יש לבטל את החתיכה, (וברשב”א כתב “את הטפה׳׳ תמורת “את החתיכה”, והוא טעות סופר דמוכח) וכאשר הביא אח״כ שיטת התוספות כתב, וז”ל: “ולפי פירוש זה לא שמענו מדברי רב שיש לו לא אמרינן סלק אלא ממה שסתם דבריו וכו'”, עיי”ש. וע”כ כיון לדברנו אלו, והוא עפ”י דברי הר״ן ז״ל כנ”ל. ומעתה א״א לתרץ דמיירי דרוטב מועטת דלית בה כדי לבטל החתיכה, לכן קאמר אי ברוטב רכה ה״נ, ר״ל אם היינו מוכרחים לומר דאיכא בקדרה זו רוטב עכ”פ ע”כ היה נשמע דל”ל סלק, דכיון דמיירי בדאיכא רוטב, ע”כ אפילו רוטב הרבה יש כמו חתיכות דמוקמינן אפי׳לו דאיכא הרבה, משום דסתמא אסור קתני, ה”נ היינו מוכרחים לומר לענין הרוטב, אבל מאן לימא לן דאיכא רוטב כלל? דהא רוטב לא הזכיר במשנתנו, ואיכא למימר דליכא רוטב אינו מינה כלל, דהיינו מים רק רוטב עבה ופירש רש”י ז”ל דק דק של בשר ושומן דהכל מין בשר הוה. ואין זה דוחק כיון דלא הזכיר רוטב במתניתין משא”כ חתיכות שנזכרים אם נוקמי דיש מספר להם פחות מס’ זה יהיה דוחק כיון דסתמא קתני. כך הפירוש לדעת רש”י ז”ל דרב מפרש המשנה. ומה מאד מיושב לפ”ז גם הא דלקמן דקאמר מבלע בלע מפלט לא פלט אשר מזה הוכיחו תוספות לשיטתם, דהאי ברייתא ע”כ מיירי בכולה חוץ לרוטב גם לרש”י דהא רבי מוקי לה בניעור מתחלה וע”כ משום דבלא ניעור כלל אינו (אוסר) [אסור] אפילו החתיכה עצמה דבכולה חוץ לרוטב כן הדין לרש”י, דאינו אוסר אלא כדי נטילה ור”י דחייב שמא לא ניעור יפה דהיינו שלא נשתקע החתיכה כולה ברוטב, רק מקצתה. לכן שפיר אוסרת את כולן, ולכן שפיר קאמר הגמרא דבלא ניעור כלל מבלע בלע מפלט לא פלט, ר”ל מבלע בלע רק במקצת חתיכה (וכפרש”י) [וכפירוש רש”י] שם דהחלב עומד בגגה של חתיכה דאין לומר דרבי מוקי גם הברייתא במקצתה ברוטב כמו רב משנתנו, דא”כ מנ”ל דר”י גוזר שמא לא ניעור יפה, דהא לא נזכר בדבריו ניעור כלל. אלא ודאי דרבי מוקי הא דר״י בכולה חוץ לרוטב ובניעור בתחלה וגזר שמא לא ניעור יפה וחכמים מתירין אפילו ניעור בסוף דסברו אפשר לסחטו מותר. וע׳׳ז מכריע רבי בלא ניעור מתחלה אלא לבסוף כר”י, (ובניער) [ובניעור] מתוע”ס כחכמים, אבל מקצתה ברוטב לא מיירי הכא. אבל במשנתנו מיירי בהכי ולכן אוסר את כל הקדרה גם בלא ניעור לרב, ודו”ק היטב. אבל לדעת התוספות, רב קאמר דין לעצמו וחולק אמשנתינו, כי לדעת התוספות בעינן ניעור כדי שיאסר כל הקדרה. ולכן מפרשים הרישא דלא נזכר ניעור, דאינו אסור רק החתיכה, אבל אין לפרש המשנה דלאסור כל  הקדרה קאמר ומיירי בניעור, כמו שמפרשים ע”כ ר”י דברייתא, אע”ג דלא הזכיר ניעור, דאם נפרש משנתינו כך, דלאסור את כל הקדרה קאמר, הרי סותר האי סתמא, סתמא דירך שלמעלה, ואין לומר דרב סובל האי סתירה משום דכר”י ס”ל כמו שכתבנו כן לשיטת רש”י, דלדעת התוספות זה ליתא, דהא בעינן ניעור. ולמה לן לפרש
המשנה דמיירי בניעור בלי הכרח, ונבוא במבוכה שיסתרו תרי סתמי אהדדי. אלא ודאי דרישא דמשנתינו בלא ניעור מיירי, ואסור דקתני רק אחתיכה קאי. אבל לעומת זאת, הסיפא מיירי בניעור לבסוף, ועד שתתן טעם אחתיכה קאי, ובס’ משערינן דמב”מ הוא ולא בטעימה, וע”ז קאי רב וחולק אסיפא, וקאמר כיון שנתן טעם בחתיכה חענ”נ ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינו, ולא צריך ליה לפרש דבניעור מיירי. וגם הגמרא לא פלפול [פלפל] בזה כלל, משום דמלשונו דקאמר כיון שנתן וכו’ מוכח דקאי אמתניתין, וע״כ אסיפא קאי (ולחלוק) [ולחלק] אתא ובסיפא מבואר דמיירי בניעור. אלא אי לאו דרב, הוה מצינן לפרש דעד שתתן טעם הטפה דכן מפרש מאן דאמר אפשר לסחטו מותר. אבל רב, דסובר אפשר לסחטו אסור, האי עד שתתן טעם אחתיכה מוקי, ואומר דגם התנא דמשנתינו סוב חענ”נ, אלא דמב”מ בטל. אבל הוא אמר מלתיה לר”י דמב”מ לא בטל. ולכן קושיית הגמרא וכי לית ליה סלק לשיטת התוספות קושיא קלישתא היא, וקל לדחותה דמיירי בלית ס׳ ברוטב, ולא בעי למימר ברוטב עבה, וכפירש”י דליכא רוטב כלל רק הכל מין כשר. אבל לדעת התוספות הפירוש של רוטב עבה הוא דאיכא רוטב מועטת, ומה דקרי ליה רוטב עבה משום דרב קאמר דאוסרת כל החתיכות, אפילו יהיה הרבה כחול הים. ואם כן, אם הרוטב מועטת, ממילא עבה הוה ע”י ריבוי החתיכות. ולכן לדידהו הוה מצי להקשות כמו כן על הברייתא דלקמן כנ״ל, אלא דשם יש לו קצת הוכחה דמיירי ברוטב מועטת כמש”כ התוספות, אבל על רב מקשה קושיא קלישתא כמות שהיא ומתרץ דמיירי ברוטב מועטת וקרי ליה עבה כנ”ל

ועתה נבוא אל העיון מה רהיט להקשות מסלק על רב טרם שביאר דברי רב מאי קסבר באפשר לסחטו, ובפרט לשיטת התוספות דהקושיא בלא”ה קלישתא, דהנה הר”ן ז”ל נדחק מאד למצוא מה בין חענ”נ לאפשר לסחטו אסור, דהיא היא. לכן נראה דהאי אפשר לסחטו באמת אשאר איסורין קאי כמש”כ רש”י באיסור שנבלע בהיתר ומסתפק מאי קסבר רב בשאר איסורין באפשר לסחטו דאם בשאר איסורין סובר דמותר, אז לא היה מצי לאסור כל הקדרה בב”ח. והוא עפ”י מה שחידש לן הרשב”א ז”ל בסוגיא דזרוע בשלה, דלרבא, דאזלינן בתר שמא וכאשר פסקינן ג”כ כוותיה, לעולם חתיכה בחתיכות מין בשא״מ הוה, דהא המוהל היוצא מן חתיכת האיסור עם החתיכות אינו שוה בשמא, דזה מוהל בשר וזה בשר, וכמו חמרא חדתא בעינבא. אבל שאר החתיכות נאסרים ע”י שמוהל שיוצא מהם עם מוהל של החתיכות האיסור נפגשו יחד בתוך הרוטב, ונאסרו מצד מב”מ, וממילא יש כאן מוהל איסור הרבה שמצי אוסר את החתיכות. וכן כתב הרשב”א ז״ל כאן בסוגיא, דתחלה נאסר המוהל היוצא, ושוב נאסרו ממנו החתיכות. והוכיח זאת מתוך קושיא עצומה, עיי”ש. והנה ידוע מש”כ הש”ך ז”ל סימן נ”ב, דכל שנעשה
בב”ח ואוסר תערובות אחרת לאו בב”ח מקרי, רק כשאר איסורין יחשב, והוא פשוט וברור. והנה לפי הקדמתנו מבואר דרב סובר חענ״נ גם בשאר איסורין. דאלת”ה איך נאסרה כל החתיכות? דהא צריך ליתסר המוהל של החתיכות (המתרות) [המותרות] מן המוהל של חתיכת בב”ח. ואי בשאר איסורין לא אמרינן חענ”נ, המוהלים
נאסרים ולא נעשים נבלה, ושוב, כשנכנסו בתוך החתיכות לא צריכין רק ס’ נגד מוהל של חתיכת האיסור ומצי ליבטל, דמוהל עם בשר מבשא”מ הוה. א”כ, לעולם לא נצטרך יותר מס’ נגד החתיכה. וזה הוא שרוצה להוכיח כאן, דרב סבר גם בשאר איסוריו אפשר לסחטו אסור, ונכונים דברי רש”י ז”ל שפירש באיסור שנבלע בהיתר, וגם מה שכתב ואשמעינן דאיכא כאן שיעור גדול לאסור אחרים הרבה כנגדו, היינו דהאי מוהל של היתר ג”כ נעשה איסור ואיכא כאו שיעור גדול לאסור כל החתיכות מצד מבשא”מ, דאם לא נאמר בשאר איסורין אפשר לסחטו אסור, לא
נעשה המוהל נבלה, ואיך יאסרו החתיכות מן המוהל? (וידעתי שיש סתירה לדברי ברש”י ד”ה אמאי, אולם אולי תיבת חלב שברש”י ט”ס הוא, ודו״ק). אמנם כל זאת מוכרח, אי אית ליה לרב סלק, אבל אי לית ליה סלק, נסתר כל הבנין, דאז מצינן למימר דלית ליה לרב בשאר איסוריו אפשר לסחטו אסור, והמוהל המותר נעשה רק אסור ולא נבלה. ומ”מ אוסר כל החתיכות אם נכנס בתוכו משום דלא אמרינן סליק, ולעולם המוהל באיסורו עומד כבתחלה דהוה מב”מ מוהל היתר על מוהל איסור ולא מצי החתיכה לבטל מוהל האיסור, כיון דאיכא בהדי גם מוהל היתר שנאסר מצד מב”מ. ולכן צריך להקדים דרב אית ליה סלק ואח”כ פריך ומאי קסבר באפשר לסחטו

והא דפריך לקמן וסבר רב אפשר לסחטו אסור, מכזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב, דקאמר רב דחלב מותר, הרי דגם בב”ח לית ליה אפשר לסחטו אסור אה”נ דהוה מצי פריך ולטעמך, בב”ח עצמו ע”כ אית ליה אפשר לסחטו אסור אלא דמשני ליה האמת, ודו״ק

שם גמרא והאיתמר כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב אמר רב בשר אסור וחלב מותר, ואס”ד אפשר לסחטו
אסור חלב אמאי מותר? והנה האחרונים נבוכו הרבה דנתקשה להם הא האי חלב שבתוך הכזית בשר מקושר הוא עם החלב שביורה, וסופה להתפשט בתוכה, ואיך נעשה נבלה כלל, וכמו דלא אמרינן נעשה נבלה הבלוע שבקדרה? ונדחקו מאד לומר דהבלוע בקדרה מקושר יותר למה שבקדרה מבלוע שבחתיכה. והנראה לפע”ד בזה דהכא ע”כ החלב שבתוך הבשר נגרר אחר הבשר, דהא א”א שהבשר בלבד יאסר ולא החלב, כי האיסור בב”ח הכי (נתהוו) [נתהווה], ששניהם יחד נאסרו. וניהו דכל אחד נעשה איסור בפ”ע, כאשר נבאר לפנינו בס”ד, מ”מ צריך לחול האיסור על שניהם. וכיון דבליעת החלב פועלת על הבשר ליתסר, ממילא נאסרה היא עמו. ולא עוד אלא שיש לומר כיון דהחלב פועלת לחדש איסור, חשבינן אותה כנח אע”פ שהיא דרך הילוכה. וכעין שכתבו התוספות, שבת י”א ע”א ד”ה לא יעמוד, דבליעתו זו היא הנחתו, וכן כתיבתן כשהוא מהלך זו הנחתן. ובכל הני טעמא משום דכל שבשעת הילוכו נתהווה דבר חדש, מקרי שם הנחה לענין שבת, ה״נ כיון דהחלב פועלת לאסור הבשר מקרי שם
נח כדי שתאסר גם היא. ועפ”י אלה הדברים, נפרך ג”כ דינו של ר׳׳ש המובא בתוספות לקמן להצריך ביה ששים, ודו”ק

תוספות ד”ה אפשר לסחטו מותר בדיעבד פירוש בדיעבד וכו’ אבל לכתחלה אין מבטלין איסור כדפירוש בקונטרס עכ”ל. ואני נבוך בזה דכיון דבב”ח שניהם היתר, אי אין חענ”נ, איזה ביטול איסור איכא כאן? והדבר צריך תלמוד, ועיין מה שכתבתי לקמן ק”ט ע”ב בסה”ד של תוספות ד”ה אינו עובר, ודו״ק

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s