דף ו’ ע”א גמ’ אינהו גזרו ולא קבלו מינייהו אתא ר”א ור”א גזרו וקבלו מנייהו ופרש”י ז”ל דבדורו של ר”מ ור”ג לא רצו לקבל לפי שהי’ רגילים בהם בדורו של ר”א ור”א הי’ אפשר להם לפרוש עכ”ל. ולפע”ד קשה לומר דר”א גופא דאכל משחיטת כותי ור’ אבוהו דשלח לאתויי חמרא מבי’ כותאי לא חשו לגזירת ר”מ ור”ג מפני שההמון עם לא רצה לקבל הגזרה מפני שקשה לפרוש מהם. אבל לפע”ד נראה לולי דברי רש”י ז”ל לומר דלא קבלו הגזרה מר”מ ור”ג מפני שהם גזרו מטעם דחיישו למיעוט וכמו שמבואר כאן בגמ’ דר”מ לטעמי’ דחייש למיעוטא וגזר רובא אטו מיעוטא, אבל ר”א ור”א ודאי כרבנן ס”ל דלא חיישו למיעוטא ואפ”ה גזרו עליהם וכמו שגזרו על הדמאי אע”פ שרוב ע”ה מעשרין לפיכך קבלו מהם. ועיין תוס’ יבמות קי”ט ע”א ד”ה מחוורתא ודו”ק
שם גמר’ ר”ז ור”א איקלעו לפונדקי דיאי אייתי לקמייהו ביצים המצומקות ביין ר”ז לא אכל ור”א אכל א”ל ר”ז לר”א ולא חייש מר לתערובות דמאי א”ל לאו אדעתאי. כפי הנראה אכל ר”א כל צרכו ואח”כ שאלו ר”ז שהרי אח”כ קמתמה איך מסתייע מלתא וכו’ וקשה טובא איך המתין ר”ז עד שק”א מלא כרסו מהני ביצים ולא עכבו מיד בחחלת אכילה להצילו מאכילת איסור והוא לכאור’ פלא והפלא. אבל הנלפע”ד דכדי שלא לבייש את בעל הפונדקי שהביא להם ומסתמא עמד עליהם כל שעת אכילה שתק ולא חש למה שחבירו אוכל איסור דמאי דרבנן וכדאמרינן בברכות דלגבי איסור דרבנן אמרינן גדול כבוד הבריות ובמה שהוא לא אכל לא נתבייש כי לא גילה לו הטעם מפני מה שאינו אוכל. וזה נכון מאד בס”ד ודו”ק

ע״ש גמר’ אר”ז אפשר דגזרו על תערובות דמאי ומסתייע מלתא דר”א למיכל איסורא והקשה הרא”י הכא וכן לעיל גבי הא דר”י אכל משחיטת כותי דלמא קמי’ שמיא גליה דלא עבדו איסורא דאישתחט שפיר והדמאי מעושר ותירץ דמ”מ כיון דחכמים נזרו על שחיטת כותי וכן על דמאי הוה איסור דרבנן ודאי עד דהוה מכשול אפילו אם קמי’ שמיא גלי’ דשחט שפיר ונתעשר הטכל, והלב אריה לעיל על ר”י דאכל משחיטת כותי ג”כ מתרץ כנ”ל. אבל כאן בדמאי כתב דאחר שזכינו דלא גזרו על תערובות דמאי שוב ליכא מכשול אפילו בדמאי עצמה אם הוא מעושר. והוא עפ”י דברי הש”ך בכללי ס”ס שלו אות י”ז שכתכ דכל איסור דרבנן שלא אסרו אלא מצד חומרא בעלמא לא גזרו על התערובות ובטל ברוב וא”כ כיון דדמאי בטל ברוב הרי חומרא בעלמא ולא מקרא מכשול אם אירע  דאין איסורו שאכל וקמי’ שמיא גלי’ דמעושר עיי”ש. ודבר גדול דיבר הנביא, ויש לי שתי ראיות ברורות לרבריות א’) ממה שאמרו בגמ’ שבת כ”ג ע”א דגם מצוה דרבנן בעיב ברכה ופריך מדמאי דלא בעי ברכה ומשני אביי ודאי דדבריהם בעי ברכה ספק דדבריהם לא בעי ברכה, ורבא אמר רוב ע”ה מעשרין. ועתה אם נאמר דאפילו אי קמי’ שמי’ גלי’ דמעושר מ”מ רביע עליה איסור דרבנן וכל האכלו מקרי מכשול, למה קראו אביי ספק דדבריהם ומה הועיל רבא דאמרו רוב ע”ה מעשרין כיון דסכ”ס איכא איסור דרבנן ודאי על הרמאי שאין להסירו אלא ע”י הפרשה? — ראי’ שניה מהא דשנינו במס’ דמאי דאין מעשרין מדמאי על דמאי מינה ובה כדי שלא יעשר מן הפטור על החיוב ומן החיוב על הפטור. ואי נימא  דמה”ת הכל מותר ומדרבנן הכל אסור, ודאי אין כאן ספק רק ודאי ר”ל ודאי היתר מה”ת וודאי איסור דרבנן. אבל הענין כך הוא דהא דסמכינן ארוב או אחזקה מה”ת ולא חיישינן אמיעוט או על השתנות החזקה משא”כ בסכנתא דשם חיישינן גם למיעוטא ואפילו למיעוטי דמיעוטא ומה”ת כתב השב שמעתתא דשאני איסורא מסכנתא דבאיסורא כיון דהתורה מתירה לסמוך ארוב וחזקה אפילו אם לפעמים יבא איסור לידי’ מן המיעוט מ”מ אין עליו אשמה של כלום דהרי ברשות התורה עשה מה שעשה, ואם אכל מחלב בהמה ואח”כ נמצאה טרפה לא בעי תשובה כלל כמו בשוחט את הפסח בשבת ונמצא טרפה בסתר שפטור מקרבן משא”כ בסכנתא שאם יזדמן המיעוט לידו יסתכן וימות ולא יועיל לו הרוב והחזקה להצילו. ובפתיחה הארכתי בדברי הש”ש אלו, עיי”ש

ולפ”ז אם באים חז”ל לאסור שלא נסמך על הרוב באיזה ענין, אם עבר ועשה או אכל ונמצא שאכל ועשה איסור אז גם מה”ת עשה האיסור וחייב קרבן חטאת באיסורי כרת ולא ינצל מאיסור ע”י הרוב והחזקה, דתו אין זה אנוס ברשות התורה. סברא זו כתבה הרשב”א ז”ל בשבועות על הא דאמרו שם בעונה סמך לוסתה אם פירסה נדה בשעת תשמיש חייב חטאת ואע”ג דמה”ת הוא אונס ולא שוגג, אבל כיון דרבנן הזהרוהו לפרוש ממנה מונה הסמוכה לוסתה שוב אין לו התנצלות זו של אונס, עיי”ש. נמצא לפ”ז באיסורי דרבנן כאלו שאסרו מחמת שחששו על המיעוט אין להם דין איסור ודאי דרבנן דהרי אין לנו צורך בזה כי גם מה”ת מוזהר לחוש על המועט וממילא יש באיסורין אלו צד קל וצד חמור דאם נמצא ונתגלה דעבד איסורא ונכשל במיעוט בעי כפרה מה”ת ואפילו קרבן חטאת מביא והוא הצד החמור ואם באמת קמי’ שמי’ גלי’ דמן הרוב הוא אז לא עבד מידי והרי לא גרע ממה שאמרו דאם רצה לאכול בשר חזיר ועלתה בידו בשר טלה וכאשה שנדרה בנזיר ובעלה הפר לה שלא בפניה דאמרה תורה ד’ יסלח לה — ולכן יפה אמרו חז”ל דהפרשת דמאי לא בעי ברכה מפני שאין כאן מצוה ודאית וכן אין מפרישין מדמאי על דמאי אחר משום דאפשר שזה פטור וזה חייב מה”ת וממילא מי שאכל דמאי ולאו אדעתיה לאו מכשול הוא אם קמי’ שמי’ גלי’ דהוה מעושר וכמש”כ הלב ארי’ ז”ל ברוח קדשו וזה אמת לאמתו

אלא דמכח דבר אמיתי הלזה נצמח לי קושי’ גדולה על שיטת ר”ת דבסמוך ע”ב ד”ה והיתר דס”ל דר”מ עלה של דמאי אכל ולא של טבל כפרש”י וא”כ קמה קושי’ הש”ס שם ודלמא אכל ולאו אדעתי’ ותירץ הגמרא דהשת’ סהמתן של צדיקים וכו’ נפרך דהא בדמאי עפ”י מה שביארנו ליכא מכשול לצדיק אם באמת מעושר היה. — אבל יש לתרץ זאת דר”מ לשיטתיה דחייש למיעוטא בכל מקום אפשר הוה איסור דמאי איסור גמור דרבנן, עיין תוס’ יבמות קי”ט ע”א ד”ה מחוורתא ולדידי’ אפשר דהפרשה בעי ברכה וגם בתערובות דמאי גזר וממילא דלפי שטתו הוה מכשול אם אכל דמאי ולאו אדעתי’ ואע”ג דאין הלכה כר”מ בהא דחייש למיעוטא מ”מ לא הוו ספו לי’ מן שמי’ דבר איסור שהוא איסור ודאי לשיטתו וכמו שאמר רב לקמן דף קי”א ע”ב גבי נ”ט בנ”ט דחס לי’ לזרעי’ דאבא דליספי לי מידי דלא ס”ל. ולכאור’ למה לא ליספי לי’ כיון דיודע דכשר ורב טעה בדין ולא שייך כאן שווי’ אנפשי’ חד”א כמובן, אבל כבר הארכתי בזה בהקדמה דלגבי תושבע”פ אין לנו אמת מוחלט רק אמת הסכמי ולכן כל זמן שלא הסכימו להכריע כחד מ”ד אפילו קמי’ שמי’ אין כאן הלכה מבוררת ויש מקום לשני הדעות ולמאן דס”ל דאסור הוה שפיר לדידי’ איסור גמור ומכשול אם עבר על דעת עצמו. והדברים עתיקים, ודו”ק. ועיין בפתיחה אות ג

ע״ש בגמר’ ולחלופי לא חיישינן והתנן וכו’. הלב ארי’ הנ”ל הרגיש בדקדוק עצום דמה שייך כאן להקשות על דינא דהאי ברייתא שהביאה כאן רק להקשות על הא דאמר דלא גזרו על תערובות דמאי, וכתב דלפי האמור ניחא דאם לא גזרו על תערובות ה”ה דספקו מותר כמש”כ הש”ך שם הנ”ל דכל שלא אסרו מצד חומרא בעלמא גם ספיקא מותר ואינו דומה לגבינות עכו”ם, עיי”ש. ואני תמה על דבריו דא”כ מה משני הש”ס התם כדקתני טעמא וכו’ סכ”ס לא יצא מכלל ספק דמאן יאמר לן שיתקלקל הלחם עד שיצטרך להחליף — אבל באמת זה הכלל שכ’ בש”ך דכל שלא גזרו אתערובות גם על ספק לא גזרו בדמאי ליתא דעיין בכ”מ בהל’ מעשר פי”א הי”ב שכתב דבדמאי כיון שחשו רבנן אמיעוט ה”ה דלא מהני ספק ספקא, ועיין כרא”י כאן. אבל אני רואה דהראב”ד ע”כ ס”ל כהלב ארי’ שמשיג שם על הרמב”ם שפסק בנוחן לטוחן עכו”ם דאסור שמא החליף בתבואת ע”ה, וכתב וז”ל: “א”א ואם משום הספק הזה הוה ס”ס אלא שמא החליפם בשלו ומרוח עכו”ם חייב מדרבנן״, עכ”ל. הרי דס”ל לראב”ד דספק דמאי מותר, והא דחיישינן בפונדיקית ובחמותה הוא מטעם החמור בגמ’ דלטובה מתכוונת. אלא דבער אני ולא אבין, וכי בשביל דלטובתה מתכוונת יצא מכלל ספק וקרוב לודאי שהחליפה — ולא עוד דדלבסוף פריך הגמ’ מהא דטוחנת אשת חבר עם אשת ע”ה וכו’ השתא מיגזל גזלה חלופי מבעיא? ומה פריך אה”נ דחשודה להחליף אבל מ”מ שרי משום ס”ס כמש”כ הראב”ד — גם לא הבנתי מה שתיקן הראב”ד דהחשש הוא שיחליף בתבואת עצמו ומירוח עכו”ם חייב מדרבנן והא ספק דרבנן ג”כ להקל ומ”ש דמאי ומ”ש מירוח עכו”ם דשניהם דרבנן וספקן להקל, וצע”ג ליישב

ובגוף דקדוקו של הל”א י”ל דשפיר שייך הכא לפי מה שתירץ רפרם דשאני שאור ותבלין דלטעמא וחשוב כבעין נצמח קושי’ זו דלמה לא ניחוש לחלופי דלפי תירץ ראשון דעשי לי משליכי כמאן דמערב בידים דמי לא קשה דניחוש לחלופי כיון דלא גזרו על תערובות דמאי וז”ב, ודו”ק

ע״ב גמר’ השתא מיגזל גזלה וכו’ הקשה המהרש”א ז”ל דאיזה גזלה איכא כאן? דהא פועל אוכל מדינא בדבר שלא גמרה מלאכתו לחלה כדאמרינן בפ’ הפועל, עיי”ש במה שנדחק לתרץ. ולפע”ד לק”מ דאין לאשה זו המסעיית לחברתה בטחינה דין פועל כי לא בעל התבואה שכרתה כי אשתו מחויבת לטחון לצרכו כדתנן בכתובות. והאי אשת חבר המתעיית לה אפילו נאמר סיוע שיש בה ממש לא עשתה טובה לבעל התבואה אלא להאשה, ופשיטא דאם שכיר לטחון תבואת חבירו ישכור לו מסייע שהאי מסייע לפועל אין לו דין פועל לאכול מתבואת בעה”ב וז”ב ודו”ק

רש”י ד”ה מפני שחשודה מחלפת והא הכא דלאו לטובה הוא ואיש נכרי הוא ובמס’ דמאי קתני לה ולא קתני המתקלקל וכו’, עכ”ל. לכאור’ האי “ובמס’ דמאי קתני לה” שפת יתר הוא ולא חשוד רש”י ז”ל לכתוב דברים בטלים שאין בהם צורך לפירוש הגמר’, אבל באמת דבריו כאן מזוקקים ואין בהם ייתור, דרש”י לשיטתי’ דמפרש הא דמתרץ הש”ס התם נמי מורי’ ואמרה לה דלטובת בר בי’ רב קמכוונת דליכל חמימא ונתקשה לי’ למה לי’ להש”ס להמציא טובה חדשה דכדי לאכול חמימא כיון דכבר אמר לעיל דמחלפת המתקלקל בחמותה ואי משום דכאן לא קתני בהדיא כמו לעיל הלא הא דכדי ליכל חמימא נמי לא קתני ומה לי זו או זו לכן הוצרך רש”י ז”ל לומר דמס’ דמאי קחני לה בהדי משנה דלעיל ואם דגם כפונדקית מטעם מילפת המתקלקל חיישינן למה לא כרך ותני הנותן לחמותה ולפונדקיתבחד בבא וע”כ לומר דפונדקית שהיא זרה אצלו לא שייך לומר שתעשה לאיש נכרי טובה גדולה כזו להחליף המתקלקל אבל טובה כ”ד להחליף קרירא בחמימא תעשה ולכן חלקם התנא לשתי משניות, ודו”ק