דף כ”ד ע”ב תוס’ ד”ה התורה העידה וכו’ הקשה ר”א מנ”ל דהיינו מטעם אויר, דילמא מטעם שכלי חרס מצרף
כשכולן נוגעים זב”ז ונוגעים בכלי וכו’. ולפע”ד נראה דאם משום צירוף כלי, גם מה שעל הגודש חוץ מדופני הכלי הי’ מצטרף להיות טמא. וכאן כתיב תוכו דוקא, דמשמע דוקא מה שבתוכו, ולא מה שמונח על הגודש חוץ לתוכו. אלא דשוב נזכרתי דזאת איבעי’ דלא איפשטא הוה בפסחים מ”ח ע”ב, בכלי שאין לו לבזבז אם מצטרף מה שמונח עליו. וכתב הטור והשו”ע, סימן שכ”ה, דלכן יש ליזהר כשמצרפן בכלי, שלא יצא שום דבר למעלה
מדופני הכלי, דאז הוה הצירוף ספק, עיי”ש. אולם לפע”ד מדלא קמבעי בגמ’ בככרות שמונחות על הגודש בסל חוץ לדופני הסל, אלא קמבעי, בכלי שאין לו לבזבז כלל, יש ללמוד דבסל, כיון דמצרף מה שכתוכו, נגרר אחריו גם מה שעל הגודש, משא”כ בכלי שאין לו דופן כלל יש מקום למבעי. והדבר צריך תלמוד, ודו”ק